ובכן, למי שלא מכיר, תום זיידמן פרויד היתה "מאיירת כמעט גאונית – ואולי גאונית באמת של ספרי ילדים", כפי שאמר עליה גרשום שלום, שגם תיאר אותו בטובו כ"מכוערת עד לגבול הציורי". היא נולדה בווינה ב-1892 כמרתה-גרטרוד פרויד (אחייניתו של הפרויד) וגדלה בגרמניה; בגיל חמש עשרה החליפה את שמה לתום, בפמיניזם שהקדים את זמנו. היא היתה אמנית, סופרת ומו"לית. כבדת ראש, שאפתנית, אינטלקטואלית, בוהמיינית, מעשנת בשרשרת, מוקפת בגברים מיוחסים: גרשום שלום התוודע אליה כשחיזר אחרי אישתו לעתיד שגרה בדלת ממול, ולטר בנימין הקדיש שתי רשימות לספרי הלימוד שלה, זלמן שוקן גייס את עגנון לחבר חרוזים לאיוריה, (ועגנון התקשה והתלונן שהוא צריך להכין רגל בשביל נעל). יחד עם בעלה היא יסדה הוצאת ספרים לילדים בשם פֶּרֶגְרִין (שפירושו "הלך", "זר" "נווד"), ושניהם יחד חברו לביאליק והקימו את הוצאת "אופיר", שהתפרקה אחרי שנים ספורות בעקבות סכסוך כספי (זאת לפחות הגרסה המקובלת, ומבלי להתכחש לצד הכספי – דעתי שונה בתכלית). ב1929 התאבד בעלה. תום שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה בסנטוריום. הדוד פרויד התערב וכשל, וכעבור ארבעה חודשים גוועה והשאירה את אנגלה-אביבה ילדה שבורת לב בת שבע, וארבעה עשר ספרים נפלאים (שניים מהם נכנסו לרשימת חמישים הספרים היפים בגרמניה מאז ומעולם). רק כמה מהם תורגמו לעברית.
בכנס הפנקס האחרון דיברתי על איוריה הנפלאים ל"ספר סיפורי הארנבת", על המסתורין והמורכבות והחדשנות, על העומק האינטלקטואלי והעוצמה הרגשית, על תולדות האמנות שמוטמעות באיורים (כן, כל זה ויותר!), וגם על בני אדם צעירים שקוראים להם ילדים, וכמה הם, או רבים מהם, זקוקים לאמנות כזאת. העליתי את הדברים גם לפה, ובאוגוסט 2022 מחקתי אותם, כי:
ההרצאה והפוסט היו רק גישוש וניסיון ראשוני לדבר על האמנית והמאיירת המופלאה שלתוך יצירתה צללתי בשש השנים האחרונות. סדרת המסות שכתבתי על איוריה תפורסם ממש בקרוב, ב"ספר תום" שערכתי יחד עם עדה ורדי (שגם עיצבה אותו להפליא) ויצא בשיתוף פעולה של הוצאות אסיה ומנגד.
ההדסטארט היפה מכולם אמנם הסתיים
אבל עדיין אפשר לרכוש אותו בחנויות הספרים המובחרות או כאן, בקנייה ישירה!
"הארנב שהתחתן פעם", איור לטעימה מתוך "ספר סיפורי הארנבת" ליקטה, ערכה ואיירה תום זיידמן פרויד
*
עוד על איורים בעיר האושר
איור אחד נפלא – דוד פולונסקי מאייר את "מיכאל" של מרים ילן שטקליס
שני איורים נפלאים – איזבל ארסנו (ולואיז בורז'ואה)
איור אחד נפלא – לנה גוברמן ונורית זרחי
דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים
מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?
על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון
ועוד רבים רבים
ברכות גדולות לירמי פינקוס שזכה בפרס בן יצחק לאיור. על האיורים הנפלאים של גוזמאי הבדאי כתבתי פה.
עיר-האושר 
זה לא קומיקס…
להיות הראשון שאוהב את זה, כן, כן !
אשרי מי שזכה לשמוע אותך מתרגשת מכל זה בעל פה.
אנונימי, למה לי להתווכח איתך? זוכר את הפרוטוקול של אגודת לועסי הטפל? יהי דברך האחרון.
מ, תודה, תודה!
אורית, 🙂 (תודה!)
לא התכוונתי להתווכח, זה סתם עשה לי דה ז׳ה וו… אז לא כל כך הבנת אותי,
לא נורא. המאמר בכל אופן יפה מאוד.
בור סוּד הזיכרון שלך.
תודה.
יהי דברך האחרון! וויי, שכחתי מזה לגמרי 🙂
(הולכת לקרוא ת'פוסט הבא)
נ.ב. המלבנים האדומים במקומות אסטרטגיים באיור 'כלת הארנב' הם השתלה שלך, נכון?
אוי, איזה עיניים חדות! סליחה, שלי, כמובן, זה התגנב מהפוסט הבא. מיד החלפתי. תודה.
טוֹף (מבטא ייקי), לפני הכל ארנבות/ארנבים כפי שהראה קלוד לוי שטראוס למשל, הם טוטם נפוץ למדיי בחברות פוליתאסיטיות, קודם כל מפני שהארנב עצמו מבטא פיצול/שסע/מעבר מאחדות לריבוי, מאחידות למגוון, מהומוגניות להטרוגניות, מ-1 ל-2 והלאה. היו הרבה אלי ארנב באמריקה. מבחינה זו, נראים לי הארנבים החיים בשלום עם השועלים כרומזים לרפובליקה הויימארית הדמוקראטית, על יחסי הכוחות והחירות היחסית ששררו בה, אבל הבית בוער, והמכשפה תמיד שורדת, לפעמים גם אחרי הארנבים.
אחר כך, כתבת שביאליק תרגם את הארנב של פרויד שמונה שנים אחרי פטירתה. זה צריך תיקון כי ביאליק נפטר ב-1934. יכול להיות שהוא תרגם קרוב למותה של פרויד, והתרגום ראה אור רק לאחר מיתתו?
על "גרשום שלום" היה אחד ממוריי לקבלה תולה אותי מהאוזניים כמו ארנב, כי הוא מוכן לקבל רק "גרשם שלום", ומרוב שכואבות לי האוזניים עד היום מרוב שנתפסתי בהן, לפעמים אני שוכח לחייך כמו חתול צ'שייר, ולכן לא אעיר על כך אפילו בהמיה, למרות שכמו שאת רואה, הנזק כבר נעשה (-:
לבסוף, כריסטיאן מורגנשטרן, על אף המפנה האנתרופוסופי של שלהי חייו, היה יותר סוג של פרה-דאדאיסט מבחינות רבות. "שירי גרדום" המצחיקים-נונסנסיים שלו השפיעו על באל וצארה, ועד כמה שאני יודע הוקראו יחד עם "סוף העולם" ליקוב ואן-הודיס וקצת משירי אלזה לסקר שילר, גבירת לבבך, על בימת קברט וולטר בציריך. אינטואיטיבית, מעניין אותי אם היה קשר כלשהו בין תום זיידמן-פרויד, לסקר-שילר, וחנה הוך, אבל אין לי מושג ירוק.
אחרון, אומרים שחזי לסקלי החל לכתוב ספר בשם "הארנבים וזיידמן-פרויד" אבל איש לא יודע מה עלה בגורל כתב היד. משלוש סיבות: [א]. העכברים שבו אל חורם [ב]. לאה גולדברג מתה מזמן [ג]. גם חזי לסקלי (אבל לא כל כך מזמן כמו גולדברג).
וישנה גם סיבה רביעית.
שועיקי, לגבי הארנבים והטוטמים וכולי זה מסביר את הריבוי המטורף של סיפורי הארנבים בתרבויות שונות. ועם זאת, לגבי הלקט הספציפי של תום – יש לי דעה משלי, והיא תתברר במהלך שני הפוסטים הבאים.
ואוף עלי עם המספרים! אתה צודק. זה מספר בלתי אפשרי, שמופיע גם בכתבה גדולה בידיעות אחרונות שמופיעה באתר של אבן חושן (שמקורב מאד למשפחה!) http://www.evenhoshen.co.il/ViewImage.asp?Image=http://www.evenhoshen.co.il/_uploads/extraimg/Maamar%281%29.jpg וגם בוויקיפדיה… אני אשמח מאד אם מישהו שיודע יגיד את המספרים המוסמכים והסופיים, אבל העיקר נותר בעינו: ביאליק פרסם את הסיפורים אחרי מותה, עם איורים של בינה גבירץ, פחות שני סיפורים ובלי שום קרדיט לתום (יש לי עותק מצולם של הספר, פשוט לא כתוב בו מתי הוא יצא לראשונה). התכוונתי לפרסם את הלואיז בורז'ואה שלמטה בהמשך, אבל בגלל ביאליק אני לא מתאפקת:
ותגיד למורה שלך לקבלה שהוא צודק. כבר הודיתי בעצב שהפכתי למשת"פית https://maritbenisrael.wordpress.com/2008/08/12/געגועים-לגופה-של-העברית/
ידעת ששירי גרדום תורגם לעברית על ידי ארבעה מתרגמים שונים? דן דאור, משה גנן, רוני רייך, ואני מוכנה להישבע שראיתי עוד תרגום, מלבד המבחר המצומצם של שמעון זנדבנק.
איכשהו, בגלל הגיאוגרפיה, חשבתי יותר על הדאדא הברלינאי, אבל מי יודע. נמל המוצא ונקודת המשען והראיות שלי הם האיורים.
לא הבנתי, זה לא שפן הארנב הזה?
לא, זה השפן הנכון!
(חשבתי שהלהקה הזאת מימי נעורי פסה מהעולם אבל קראתי השבוע שהשפן הזה עדיין רץ בעשב)
כבר מלא זמן לא קראתי פה, כי אמרתי: טוב, בשביל זה צריך יישוב דעת. והנה הגעתי לעבודה ויש לי המון דברים לעשות, אז בדרך פלאית קיבלתי מלא מלא מלא יישוב דעת.
איך נהניתי!
ובעיקר נוכחתי לדעת שצריך לחיות את החיים האלה לאט, עם המון זמן לקרוא דברים שלך (ושל שועי, אם אנחנו בקטע של שתי ציפורים במכה אחת), ולהתבונן בציורים ולהעיר עליהם הערות.
תודה תודה תודה תודה.
(אגב, ממש עכשיו היה סוכות ובסוכות אומרים הלל וכל יום כשאמרתי הלל חשבתי על הדברים שהערת על "סבוני גם סבבוני" [זה היה על ההגדה], והיה לי טוב.)
הייתי אומר למורה לקבלה שהוא צודק, אבל כואבות לי עדיין האזניים (-: לגבי לואיז בורז'ה, אלה בדיוק הרגעים שבהם אזני הארנב שלי מתחלפים בסימני שאלה.
קראתי את כל התרגומים של "שירי גרדום" (הארבעה שציינת) לכל אחד דאור, רייך וזנדבנק יש שירים שבהם הוא מצטיין מאוד ושירים בהם הוא מצטיין פחות. גנן תרגם כנראה מילולית, וחסרה אצלו המוסיקה וההומור שהם מטבע הדברים העניין הגדול ביותר עבורי. אצלו בכלל לא הרגשתי שיש לפניי חד אופן.
אני קצת חושב שמורגנשטרן והוגו באל בשבילי הם קצת כמו מה שאלזה לסקר שילר בשבילך. וגם את הצדדים המלנכוליים שלי תופסים פון הופמנסטאל, רילקה, אברהם בן יצחק ופוגל שאייכשהו נמצאו באותו עולם תרבותי, גם אם אין אצלם את הסטקטו.
זה יהיה מופרך, מה אני יכול לעשות, אבל כל הארנבים נראים לי, בגלל הפרופורציות, כמו ילדים עם ראשי חמור. ואולי זה באמת ככה – אולי אנחנו נולדים עם ראש חמור (עצום בגודלו, יחסית לגוף) עד שהקסם מתפוגג אט אט והראש מתכווץ כדי שיתאים לגודל של איש מבוגר (תחילה מוכל העולם כולו בתוך הראש, לכן הוא גדול כל כך. אחר כך העולם זולג החוצה, והראש קטֵן, ושוב אין העולם כולו בתוכו.)
ב"חלום ליל קיץ", הכניסה אל היער ואל עולם הפיות היא הליכה אחורה, נגד כיוון הזמן, ושיבה לתקופת הילדות, וכל הציורים של תום זיידמן פרויד שהבאת הם גרסאות של מן ליל קיץ כזה, ואפשר לראות את זה בפרופורציות של הדמויות והרקעים. (הנוף המעוגל – כמו בנסיך הקטן – הוא ראש!….)
ומה פירוש שילדים "רק" משחקים? נעלבתי.
תורם, התגובה שלך לקחה אותי לפינוקיו של קרלו קולודי (הילדים שהופכים לחמורים) ואז לפוק של שייקספיר, וכל זה הזכיר לי שב"איתמר פוגש ארנב" של גרוסמן, אין דבר שמפחיד את הארנב יותר מילדים, ואין דבר שמפחיד את איתמר יותר מארנבים.
כן שמעתי הרבה על ארנב הפסחא, אבל תמיד קיוותי שיימצאו פסל ענק של ארנב באיי הפסחא, וזה טרם קרה.
הארנב הזכור-לטוב שלי (יותר מאליהו) הוא דון ארנב של "הדוד רמוס" של יואל צ'נדלר האריס. בין היתר משום שזה הארנב היחידי שאני יכול לחשוב עליו שיכול לשורר את הבלוז.
רוני, תודה (-:
רוני, תודה רבה!
שועי, פעם בקיבוץ, הכרתי מטפלת שטענה שהאוזניים הן הידיות שאלוהים התקין לילדים בשביל המטפלות. וכבר דיברנו על זה. הדאדאיסט החביב עלי הוא שוויטרס כמובן 🙂 וגם דוד רמוס עוד יבליח בהמשך האחרון.
תורם, זה בשבילך, בינתיים. ארנב שמסביר תמונות לבויס מת. של הקבוצה האמנותית בנקליר (קצת התמכרתי לצעצוע החדש הזה של וורדפרס שמאפשר לשים תמונות בתגובות, וזאת קסומה במיוחד וגם קצת שטותית במובן הפיוטי והמרפא של תום).
אני חושבת שקנטור התכוון לרק במובן צרוף והכי.
מרית, תודה, זה נהדר!
שועי, גם אני חשבתי על עיר הילדים של פינוקיו, רק ששם הם הופכים לחמורים מושלמים מראש עד זנב וזו החמצה של העניין, אבל ברור שהמחבר לא רואה את הצד החיובי שבדבר 🙂
חוצמזה, הנה גרסא עכשווית למושג "ראש חמור", בסרט המלבב "פרנק":
תודה מרית שבזכותך התוודעתי אל תום זיידמן פרויד שמעודי לא שמעתי עליה עד היום. מצאתי מאמר שמסביר מדוע שמה מוכר כיום רק למעטים. נחרדתי לקרוא על גורלם הטרגי של תום ובעלה. הבעל, יעקב זיידמן, התאבד בתלייה בעקבות פשיטת רגל כלכלית שבה הוא מאשים את ביאליק. המכתבים שכתב זיידמן לביאליק לפני מותו נחשפו ב"ידיעות אחרונות".
http://www.haaretz.co.il/.premium-1.2191834
אורנה, הגורל הטרגי לא מסביר שום דבר. ההסבר היחיד שקצת מגרד את פני השטח זה שהיא הקדימה את זמנה בשנת אור. אתמול בכנס היתה הרצאה מעולה של גבי קון על פוסטמודרניזם בספרות ילדים, עם שלל דוגמאות מחו"ל של דברים רדיקליים מדי לישראל, שכולם כבר נמצאים באופן זה או אחר אצל תום זיידמן פרויד…
המכתבים כולם בידי. קיוויתי שהתכתובת תעסוק גם באמנות אבל הכל טכני, כספי וקורע לב.
ואם אנחנו כבר מדברות – אתמול מישהו ניסה להוכיח לי באותות ובמופתים (ובפעלים חיתיים עתיקים) שלתשוקה ב"אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", אין קשר לתשוקה אלא לבעלות. האומנם? (ברור ש"בעל" זה בעלות, ו"משפחה" מחלקת שורש עם שפחה, אבל גם תשוקה!?)
מרית, תום נפטרה בגיל שלושים ושמונה. את לא חושבת שלו הייתה חיה עוד ארבעים שנה, היו לה יותר סיכויים להבקיע לתודעה? אין לי מושג, זאת רק שאלה.
באשר לתשוקה, אני אענה בשמחה אחרי ליל שינה ואחזק את דבריו היפיפיים של תורם את גופתו למדע העליז. ואני ממליצה על הנובלה "שינה" של מורקמי שהסוף שלה השאיר אותי בפה פעור ושהאיורים המלווים אותה ראויים לעוד פוסט של מרית.
מרית ואורנה, אני מתפרץ קצת, אבל לא כדי לענות מבחינת שורש המילה שלגביה אין לי מושג (אני מקוה שארנה תגיב, זה נורא מעניין)
בהמשך הפרק בבראשית יש פסוק נוסף, שאלהים מדבר בו לקין:
"הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב – לפתח טאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו"
אם מניחים את שני הפסוקים כמו שקפים אחד מתחת לשני נוצקת הקבלה בין תשוקת האישה לתשוקת החטא (היצר הרע) ובקיצור בין האישה לחטא. בשני הפסוקים מופיעה ההוראה "למשול" שמוטלת על הגבר, ומשילה היא פעולה שאדם עושה על הכפופים לו או בבעלותו. בכל מקרה, התשוקה מצוירת כדבר בלתי נשלט, זרימה מתמדת, כמעט "קבוע" של הטבע (כמו שה"כלי יקר" מפרש – "אליך תשוקתו של היצר הרע, ולא תיפסק תשוקתו"), והאחריות נתונה בידי הגבר לפעול רציונאלית כסכר מול השיטפון.
דבר נוסף שקשור למילה "פתח" (לפתח חטאת רובץ). ה"כלי יקר" מפרש ככה:
"כי פתחו של גיהנום נקראת 'פתח חטאת' כי הוא פתח ומקור נפתח לחטאת ולנידה.
"פתח חטאת" מפורש גם כפתח הקבר, וחז"ל כבר המשילו קבר לרחם.
אגב, בסיפור על יהודה ותמר, מסופר שהוא פוגש אותה ב"פתח עיניים "ויחשבה לזונה", ורש"י מפרש – למה זונה? כי היא יושבת בפרשת דרכים.
ב"אדיפוס המלך", נאמר שהמלך הקודם נרצח ב"צומת שלוש הדרכים". פרשנים פענחו את המקום כסמלי, כי צומת של שלוש דרכים מסמלת או ממש מאיירת את איבר המין הנשי (ומכאן רמז לגילוי העריות שיבוא בהמשך)
כך שיש פה הקבלה בין פתח , פרשת דרכים, איבר מין נשי והפקרות מינית של האישה.
מרית, למיטב ידיעתי השורשים "שוק" ו"עשק" בערבית (שפה שמית למהדרין) שניהם יכולים להיתרגם כ-Desire, או כחמדה, חשק ותשוקה (במובן של רצון עז או חיבה עזה). המלה "סוּק" המתרגמת לעברית שוּק (כמו: שוק הכרמל) היא כבר משורש אחר לגמרי (סוּק).
ארנה עם ו', היא היתה מאד פורה והספיקה לא מעט. ואני גם יודעת שבגרמניה היא זוכה להכרה. אני מעלה על דעתי רק ספר אחד מודרניסטי הארד קור שזכה לפופולריות פה, וזה שמוליקיפוד של ט. כרמי ושושנה הימן שגם עליו כתבתי באהבה ובהוקרה. אני חושבת שישראל הקטנה והמגויסת לא היתה בשלה לרדיקליות ולמורכבות האמנותית שלה, ושגם ביאליק, שחיזר אחריה ואימץ אותה עזר מאד להשכיח אותה ברגע שהבין את זה. אבל על כך בשני הפוסטים הבאים.
את שינה של מוראקמי קראתי ונותרה לי רק תחושה עמומה כאילו חלמתי משהו חזק ולא שיחזרתי אותו כשהתעוררתי והוא פשוט התפוגג.
תורם ושועי, תודה על דבריכם מאירי העיניים. מחכה שארנה תשלים את התמונה.
בדיוק רציתי לשאול אותך על עמדתו ויחסו של ביאליק. מחכה לפוסטים הבאים.
מרית – תודה לך על הפוסט המרתק. נשאבתי לתוכו פשוטו כמשמעו. אני עוד מגששת את דרכי בין שלל הקישורים.
איילת (עם שני יו"דים?), ברוכה הבאה ותודה! (ולאט לאט עם הקישורים 🙂 )
המילה תשוקה (חשק, חפץ, תאווה) באה מהשורש ש.ו.ק שמשמעותו המקורית היא זרם. בהפעיל, הֵשִׁיק, שפירושו הזרים:
וּבְנֵי צִיּוֹן, גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם, כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה, וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. (יואל ב:כג-כד)
בבניין פיעל, שוקק, שפירושו השקה:
פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ, רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה, פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם, תָּכִין דְּגָנָם, כִּי כֵן תְּכִינֶהָ. תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ, בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ. (תהילים סה:י-יא)
השורש ש.ו.ק קרוב אל ש.ק.ק, בבניין פעל, שוקק, שפירושו רעב, נכסף:
כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב. (תהילים קז:ט)
השורש ש.ו.ק קרוב כמו כן אל ש.ק.י/ה שממנו השקה:
וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. (בראשית ב:י)
השוק, מקום שוקק חיים ופעילות, מקום התרוצצות, רעש והמולה, מזכיר את שקשוק המים, לייטמוטיב מקראי סמלי חשוב. המים הרבים והזידונים, הטרום בריאתיים, מסמלים את היצרים הרעים המובילים לחטא, רצח ומוות. את התשוקה השטנית ההרסנית יש לתחום, לגדור ולשים לה מזחים וסכרים, להפכה לתשוקה חיובית, אהבה ורעות.
באשר לשאלתך הספציפית, מרית, איני לצערי מומחית בחיתית, אבל בשורש ש.ו.ק איני רואה משמעות של בעלות באופן מפורש. ברור הוא, כמו שכתב גם התורם את גופתו למדע העליז, שאם אקס משתוקק באופן חסר גבולות ושליטה אל וואי, אזי לוואי תהיה עליו השפעה, כוח ובעלות. אבל משמעות ישירה של בעלות בשורש עצמו ובמילה תשוקה הנגזרת ממנו איני רואה.
אורנה, תודה כפולה!
אגב, בשיר השירים רבה מתוארים ארבעה סוגי תשוקות, אחד מהם הוא תשוקת הגשמים להשקות את הארץ (!) ונסמכים על הפסוק שהבאת "פקדת הארץ תשוקקה רבת תעשרנה"….
(את "ועלי תשוקתו" מפרקים באופן נוסף כצירוף של שתי מילים – תש ו-קוה, כלומר על אף שעם ישראל כבר תש כוחו, עדיין הוא מצפה לישועת אלהים. באופו אישי רובן של הפרשנויות האלה ממש חונק אותי, כלומר לא הצירופים הלשוניים שהם יפהפיים, אלא האתיקה שנגזרת מהם, אבל זה כבר לא שייך לכאן..)
לתורם את גופתו למדע העליז, תשוקה המכילה תשישות ותקווה זה יצירתי ומקסים, רובנו נעים במהלך חיינו בין רגעי תשישות לרגעי תקווה. ההקצנה היא אולי בהפרעה הדו קטבית הנמצאת אצל רבים במינון מוחלש. בהקשר זה, מסתובבת בדיחה ברשת, שהאתר האקדמיה לחידודי לצון התלבש עליה, האומרת ש-צרפת מקורה ב-פת צר, רמז לבגט. דרושה לא מעט יצירתיות כדי למצוא אטימולוגיות פופולריות כאלה ויש באמתחתם של השנונים עוד למכביר.
תורם, חז"ל המשילו קבר לרחם? זה מזכיר לי שפעם לפני המון שנים רפול התראיין ברדיו, וכשהמראיינת שאלה אותו משהו שלא מצא חן בעיניו הוא אמר לה, תסלחי לי, אבל משהו מעוות אצלך…
אורנה, תודה, מקסים הקשר בין שקיקה להשקיה. הבעלות ההיא אמנם נשמעה לי מומצאת (הייתי מוכנה אפילו לקשר בין נשק לנשיקה, אבל בעלות, בניגוד לרחם, זה סוג של קבר, ההפך מתשוקה).
מרית, עכשיו ראיתי – זהו, שמבחינת הפרשנויות החז"ליות יש בהן לפעמים רוחב פואטי , אבל המשמעות המעשית והאתית שנגזרת מהם היא סוג של קולר. אז כמו השתיין ב"נסיך הקטן", גם אני קורא לפעמים את וולט ויטמן – רק כדי לשכוח 🙂 (ולזכור שיש עולם אחר, בהיר)
מרית, תודה. מאמר פוקח עיניים ומעורר מחשבה. עזרת לי לחבב יותר את איוריה של תום ז"פ
(ירמי פינקוס שנרשם בטעות כאנונימי)
מרית, תודה. מאמר פוקח עיניים ומעורר מחשבה. עזרת לי לחבב יותר את איוריה של תום ז"פ.
ירמי פינקוס
ירמי, תודה! (רגע, יוצא שקודם לא חיבבת? 🙂 )
[…] "איורי הנפש" והיא מובאת בבלוג של מרית בשני חלקים: חלק א' ו- חלק ב' […]
[…] "איורי הנפש" והיא מובאת בבלוג של מרית בשני חלקים: חלק א' ו- חלק ב' […]
אורנה, נכון, זה מרתק. בדיוק קראתי היום מאמר ובו נזכרים כמה מקובלים, ביניהם הרב שמשון מאוסטרופולי, שאת דמותו מיד חיבבתי. הוא יצר קשרים סבוכים להפליא בין אישים ומאורעות כשעיקר מעשיו מכוון כנגד הנצרות. בתקופה ההיא – המאה ה-17 ועוד הרבה זמן אחריה – היו הגימטראות, הרמזים הסודיים, ההוכחות לביאתו הקרובה של המשיח ולהשפלתם הסופית של הרודפים, בגדר נחמה לנרדפים ולנדחקים. הלולינות, גלגלי השורשים חופזים רצים, המספרים המתהפכים באויר ….. זה מופע מילולי מרהיב שהעברית מביאה לשיא *. רק השימוש הפוליטי שנעשה בזה היום מחריד אותי..
* שאותו ניתן להשוות רק לשודד מ"3:0 לטובת בעלֵי הזקן" שזורק עשרות כלי מטבח לאויר ומנסה לתפוס אותם בזה אחר זה, וכמעט מצליח 🙂
תורם, לא ממש הכרתי את המקובל הזה, הרב שמשון מאוסטרופולי, אז הסתכלתי עליו בויקיפדיה ושם בין היתר כתוב:
רוב פירושיו עוסקים בגימטריאות מבריקות, שעל ידן הוא מוצא הקבלה בין נושאים שונים, ולרוב טמונה בהן תאולוגיה פרשנית. בין העקרונות הדומיננטים בפרשנות זו נמצא העקרון לפיו לכל כח מ"כוחות הטומאה" יש כח מקביל בקדושה (בעל ערך גימטרי זהה), שנועד כדי לבטל אותו.
אז איך אפשר לא לחבב רב שאומר דברים כאלה??? (סמיילי)
נחרדתי לקרוא שהוא נרצח בפרעות. לכל חיוך מקבילה דמעה. שבוע טוב.
קודם כל – סליחה, יש לי פטיש לזנבות של פוסטים.
הרעיון שלו יפהפה ומפתה בסימטריות שלו (אבל נדמה לי ע"פ המאמר שהוא שכלל אותו ע"פ דרושים של רבי נתן שפירא, אבל אני לא מבין בזה הרבה) . אבל מה ששבה את לבי בדמותו היה העובדה שהרבה מהספרים שאותם הוא מצטט בפירושיו, פשוט לא קיימים, הוא בדה אותם ממוחו הקודח!…. והעקרון הזה לא פחות טוב בעיני: מה שחסר לך – תמציא!…. 🙂
פַּטִּישׁ או פֶטִישׁ??
אה…. פֶטִיש, כמובן (אבל זה בהחלט בר חילופין. כמו ש"פָּטִיש המכשפות" אינו אלא הסוואה עלובה ל"פֶטִיש מכשפות" נהדר וקודח (העברית מוכיחה שאפשר להפוך מחדש כל 'חפץ' סטטי ל'חפץ' דינמי (תאוה, רצון..)
"פטיש המכשפות" נשען על רעיונות נאו פלטוניים (תודה ויקיפדיה) ואלה תרמו במידה רבה להצמחת אילן הספירות הקבלי (לפי זכרוני), כך שהכול מתקשר מעשה פלאים. מאידך, הפיכת כל חפץ סטטי לחפץ דינמי באמצעות העברית מומלצת כתרופה למכת הקיבעון…
אהבתי את הקשרים שהרבית לקשור כאן בין יצירות ספרותיות ליצירות חזותיות. כמה טוב לי בחברתם של אנשים שלא קוראים לארנב שפן!
הפוסט הזה נותן לי הזדמנות לספר על שני מפגשי צלם עם ארנב, אין לי מקום אחר לספר זאת. פעמיים נפגשתי בארנב באותו כפר במרכז צרפת. פעם ביום קר מאד, הוא הלך לאט מאד, קרוב אלי וצלמתי אותו. אחרי 15 דקות ראיתי אותו שוב באותו מקום – מת.בפעם השניה, בקיץ, צלמתי שם ארנב בעדשה ארוכת מוקד, הוא מילא את שטח התמונה, וזו היתה הפעם היחידה בחיי, בינתים, שמחקתי צלומים בטעות מהמחשב שלי.
אביב, והצילום של הארנב הראשון ישנו? (באינטרנט למשל?). שמחה שמצאת מקום לספר את הסיפורים הרזים והחזקים האלה (ובקשר לארנב השני – אין לי אלא לצטט שוב את המשפט האלמותי שאומרים הג'וקים של נורית זרחי "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת").
בקשר לשפנים – טוב לדעת את ההבדל, ועדיין – אני מרגישה שהכרתת השפנים-במובן-ארנבים היתה פעולה כוחנית וחסרת קשב של האקדמיה. קצת כמו העוול שנעשה לשושנים (ופחות לחבצלות, כי בשושן צחור יש מן הפיצוי). פעם שמעתי איזה לשונאי ברדיו מרעים בקולו וטוען שאין דבר כזה שקדיות (צריך לקרוא להן עצי שקד כמסתבר), ונזכרתי בויטגנשטיין שטען שאין דבר כזה לבן-שקוף וברור שהוא לא צפה אף פעם במציאות או בקולנוע בתחרות החולצה הרטובה.
הארנב הראשון שצולם בסרט, תועה בשבילי החיים עד שאמצא אותו ואסרוק, כמו הרבה צלומים שעדיין לא עשיתי בהם דבר.
נכון שלפעמים בכל זאת לטעות ולאמר שפנפן במקום ארנבון זה לא מזיק?
אביב, זה אפילו מומלץ כדי למנוע היכחדות וגם בשביל הדווקא 🙂
המילה האנגלית לתשוקה desire משמעותה הקדומה היא apart from the stars, תשוקה מטבעה לא יכולה להפוך לעולם לבעלות אך נובעת מהרצון הזה
מלים רבות בתרבויות עתיקות הכילו שתי משמעויות הפוכות או שלם אחד 🙂
תודה אוהו על הכוכבים. אם הייתי מאמינה בזיקה בין תשוקה לבעלות הייתי הופכת לנזירה. אבל העניין הזה עם המשמעויות ההפוכות זה גם חיסון נגד פנטיות וגם הסוד שלה.
רק רציתי להעיר– ואולי כבר העירו על כך לפניי — שבימי הבינים, האיור/ציור הסימולטני של אפיזודות מזמנים שונים היה בשימוש נפוץ ביותר. אני גם רואה די הרבה קוביזם אצל זיידמן פרויד. ועוד דבר — הסיפור על האשה שנשרפה עם הבית (שלי מזכיר את האכזריות הדוחה של מקס ומוריץ), היא גירסא מעניינת של הסיפור הבודהיסטי (או אולי דאואיסטי?) הידוע על האכר שאיבד סוסה, שחזרה עם סוס, שבנו רכב עליה ושבר את רגלו, ושלבסוף הוא שוחרר מגיוס לצבא בגלל הרגל השבורה. אחרי כל תפנית בעלילה כל תושבי הכפר מגיבים בדיוק באותן מלים: אוי כמה נורא! או איזה יופי!, והאכר תמיד משיב, "מוקדם מדי לדעת אם זה טוב או רע".
נעמי, תודה על האיכר המלבב!
באשר לימי הביניים – האיור של "עיר הגבירות" שהבאתי בסוף הוא מתחילת המאה ה15 שזה "סתיו ימי הביניים". אם התכוונת לכאלה, אני מכירה עוד הרבה. אבל זה יותר דומה לקומיקס בלי גדרות. אין שם הצבה רדיקלית כמו שלה. ובכלל, איורים וציורים מימי הביניים זו שפה שכולם ידעו לקרוא. במידה מסוימת זה ההפך מאוונגרד. אבל אמנות זה סוג של מעגל, הכי רחוק זה לא פעם הכי קרוב, ואפילו אוסקר שלמר, ראש מחלקת התיאטרון של הבאוהאוס, הביע רצון לחדש את משחקי הגְדָלים של אמנות ימי-הביניים, כשדמויות חשובות הוצגו כגדולות ודמויות שוליות כזעירות… בקוביזם – את מתכוונת מעבר לקוביזם הסימולטני שהזכרתי?
הי, "נופים אפוקליפטיים" הזכיר לנו את "נוף עם נפילתו של איקרוס".
מה את חושבת?
רועים (עם מקלות וכלבי רועים?), תודה. מעניין לחקור את הזיקה.
מבחינה מסוימת כל תולדות האמנות הן שתי וערב של טלפונים שבורים.
תודה על הכתיבה והחשיפה לאיורים של תום שלא הכרתי כלל. כמה מאיורי הארנבות במבט ראשון הזכירו לי את האיורים מיהושע הפרוע בסיפור של הארנב והציד.
יש איזשהו קישור קלוש לחלוטין שמהבהב לי בין המילים תשוקה לבעלות- זה עובר במילה חשק, חישוק (איזוק), כמו חושק שיניים, כזה שמצמיד בכוח. מעניין אם יש בכלל קשר.
תודה וממשיכה לפוסט הבא!
אסיה, תודה. את יכולה להרחיב? זה כיוון חדש ומסקרן בשבילי (וברור שיש קשר בין חשק לחישוק!).
הי מרית, הגעתי הנה בשיטוטיי אצלך 🙂
האם זו רק אני או שאיוריו של פון-פרייהולד עמוסים אירוטיות חתרנית לתקופה, כלומר, הומוארוטיות ואירוטיות בין-גזעית ואף בין- מינית? אינני יודעת אם הוא היה מודע לכך או שנפלט לו. אני רואה אצלו עוד חתרנויות רבות הומור: ראי את האבובן היהודי וחברו הנשפן אדום הפנים…
ומילה לגבי "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"- האיש הוא *שלה*, כלומר מבחירתה, וכמוהו גם התשוקה – *שלה*. כלומר אם בבעלות עסקינן הרי שהיא בעלתו, גם אם הוא מושל בה, או ממלא את עולמה הפנימי. (ואינני יודעת האם פירוש "מושל" הוא כשל היום. אולי כן ואולי לא כל כך). ובכלל, כפי שהראו כאן לפני- האשה גם היא אחראית לתשוקה בתנ"ך, למיניות, לרצון להיות מופרית. אני בטוחה שיש כאן קשר למסע ההשמצה התיאולוגי, התרבותי והחברתי כנגד תרבויות הטבע והאלה שרווחו בעולם- כשהאשה היא זו המסמלת אותן והיא זו המכהנת בראשו ומתחזקת את פולחנו הביתי. אבל על הפטריארכיה נאמר הרי כל כך הרבה שאני לא מחדשת לך כנראה. לא נורא. הייתי חייבת 🙂
ועל מושג הבעלות כבר נאמרו בבלוג הנפלא הזה כמה דברים שפקחו את עיניי:
http://www.witchcraft.co.il/blog/?p=422
כרגיל, תודה רבה על הפוסט והנה אני אצה, בצעדי ארנב, לפרקיו הבאים.
יעל, ברוכה המשוטטת. הצחקת אותי מאד עם האבובן היהודי…
באשר לאירוטיקה – אני רואה חירות ותום אצל פון פרייהולד, בייחוד כשמשווים לתום זיידמן פרויד, והפירוט בהמשך הסדרה.
באשר לבעל – יופי של בלוג אבל אני עם בן גוריון