נעם סיפרה לי שגורים של גורילה (נדמה לי שהיא אמרה בייבי גורילס, בטח בהשפעת רוברטו שבקושי ידע עברית) מתים, אם לא נוגעים בהם מדי פעם. אפילו אם נותנים להם לאכול כמו שצריך, הם מתים אם לא מחבקים אותם לפעמים. למרות שזה כל כך הגיוני ומובן מאליו, כי באמת מה כבר יותר חשוב מקצת תשומת לב ואהבה, זה הדהים אותי. עד אז חשבתי לי בטמטומי שהם ניזונים מאור שמש וחלב.
אורית מורן, מתוך מה שגור הגורילה צריך
*
גור חתול-אדם ארוך שיער, כתב אתגר קרת, אייר אביאל בסיל. הספר הזה הוא מין צומת. יש לי כל כך הרבה מה להגיד שאני לא יודעת ממה להתחיל. מהתקציר כנראה, לטובת מי שלא קרא:
אבא לוקח את בנו לגן חיות ושם הוא מקבל טלפון דחוף מהעבודה. הוא משאיר את הילד בגן ונוסע למשרד. הילד משוטט וקורא את השלטים המתארים את החיות עד שהוא מתעייף. הוא מחפש ספסל פנוי ומוצא כלוב ריק עם שלט ריק. הוא כותב עליו "גור חתול-אדם ארוך שיער", ואז הוא נכנס לכלוב, נשכב ועוצם את עיניו. כשהוא פוקח אותן הוא מוצא את עצמו בספינת אוויר. חבקוק הקברניט חטף אותו. זה מה שהוא עושה. הוא חוטף חיות מכלוביהן ומשחרר אותן בסביבתן הטבעית. הילד הוא גור חתול-אדם ארוך שיער הראשון שלו. אין לו מושג איך לטפל בהם והילד מסביר לו בדיוק ("אם לא משחקים איתם לפחות משחק אחד כל שעה, הם עלולים למות… אבל צריך להיזהר, כי אם הם מפסידים יותר מדי פעמים, מתחילה לנשור להם הפרווה," וכן הלאה). חבקוק רושם את המידע בפנקס ומשחרר את הילד ברח' שטמפפר 17, סביבת הגידול הטבעית שלו. למחרת בבוקר כשהילד מתעורר פנקס ההוראות עדיין לצדו. הוא מוסר אותו לאביו שמבין סוף סוף איך צריך לגדל אותו. (במקור זה מסופר בגוף ראשון, מפי הילד).
*
אשנבים של בדולח
יש אנשים שלא רוצים לדעת איך קסמים קורים, זה מקלקל להם. אני אוהבת גם וגם. גם להנות מהקסם וגם לפשפש במנגנון. אני אוהבת מנגנונים, תמיד אהבתי. וגור חתול-אדם ארוך שיער הוא מכונה שקופה. חבקוק לא היה מופיע לולא הניצוץ הרגשי (הבדידות והגעגועים), אבל הדמיון לא פועל על ריק. הוא משתמש בחומרי מציאות כדי לרקוח את הקסמים שלו. וקרת לא מעלים ראיות: פנקס ההוראות של חבקוק נולד מן הכיתוב על כלובי החיות. הילד הבודד והמשועמם קורא כל מילה: "מה כל חיה אוכלת, מי אוכל אותה, מה היא אוהבת, ואיפה היא גדלה בטבע" והוא מתחיל לחשוב מן הסתם, שחבל שהוא לא חיה, כי אז מישהו היה מברר איך צריך לטפל בו, ומהר מאד הוא מגדיר את עצמו כ"גור חתול-אדם ארוך שיער", מחווה לשמות המדעיים הארוכים של החיות ונכנס לתוך כלוב.
וגם אביאל בסיל זורע עקבות משלו:
ספינת האוויר כמסתבר, נולדה מן הצעצוע-קישוט-ספינה-בכדור-זכוכית המונח על הארון הביתי. הציור הילדותי על המקרר חושף את הקשר החתולי.
.
איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".
.
למטה, קצת אחרי הנטישה: הילד נושא את עיניו לג'ירפה אבל בענן כבר מסתמנת לה ספינת האוויר של חבקוק. אנחנו עוד לא יודעים שזאת הספינה מכדור הזכוכית הביתי, אבל בדיעבד היא מבטאת את הזרות של הילד ואת התשוקה שיבואו לקחת אותו, שיחזירו אותו הביתה לסביבת הגידול הטבעית.
.
איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". ספינה בענן
ספינת האוויר. איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".
.
הנאת המנגנון היא כפולה וסותרת. מצד אחד זו הנאה משחקית, בלשות פואטית, מאגית-פסיכולוגית כמו פענוח חלומות. ובו בזמן היא גם מעלימה את הקסם ומותירה את הכאב ואת מנגנון ההגנה של הילד כל כך חשופים לקורא ("לו בלב אשנבים לי, אשנבים של בדולח, את לבי ראית, טיפות של דם דומע," אומר השיר הצועני). אסטריד לינדגרן גאונה בזה. ככה היא שוברת את הלב בהאחים לב ארי ובמיו מיו שלי. אבל לא נוכל להיכנס לזה עכשיו. גם ככה זה יהיה פוסט אינסופי.
למטה, הילד נרדם בכלוב. חיות מופיעות בעלווה, ברגע חלומי של מעבר מהמציאות לפנטסיה.
.
איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".
*
גורילה
הילד בורא לעצמו אב מלא קשב וגאולה. לכאורה – הפוך מהאב המציאותי, ובו בזמן דומה לו: הגוף הכבד, היציבה השחוחה והפרצוף היגע עם השקיות מתחת לעיניים והפה הקטן והעצוב. כאילו לא היה לו לילד די כוח דמיון להשלים את קסם ההמרה, וכדי להסתיר את זהותו האמיתית של חבקוק הוא כמו מדביק לו זקן מזויף.
.
איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".
איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".
.
מחלפות שמשון האורנגאוטניות (ההולמות אב של גור חתול-אדם ארוך שיער) מושאלות מן הקופים אדומי שיער המלווים את ההתרחשויות. אבל גם הקופים עצמם מושאלים מממלכת הקופים של אנתוני בראון בגורילה (זו סביבת הגידול הטבעית שלהם).
.
מקהלת קופים. איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". שלושת הקופים בוהים באב המתרחק כמו מקהלה יוונית קטנה והמומה. אחד פשוט תולש את שערותיו.
.
בין גורילה של אנתוני בראון לגור חתול-אדם ארוך שיער יש זיקה חזקה (כפי שציין ערן שחר עוד לפני, אבל מי כמוני יודע). בשניהם יש ילד שבורא תחליף דמיוני לאב עסוק. אצל אנתוני בראון זה צעצוע גורילה שמתמלא חיים וצומח באורח פלא לגודלו של האב (המגבעת והמעיל מתאימים לו בדיוק). ואצל אתגר קרת זהו חבקוק, הקברניט בעל השם החיבוקי.
אבל הזיקה הסיפורית היא כאין וכאפס לעומת הזיקה האיורית. שקלתי לדלג כי זה קצת נתקע בגרון של הפוסט, אבל האיורים של בסיל מחוברים לגורילה בשורה של טבורים ואי אפשר בלי להתייחס. מי שמעדיף לזרום, מוזמן לדלג מכאן ישר לעיקר.
*
קריצה ישירה: מנורת הקופים המרקדים בחדרו של הילד היא הכלאה בין שתי מנורות חדר הילדים של גורילה. מנורת הלילה עם הקופים הרוקדים ומנורת התקרה הדומה לירח מלא.
.
איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". על הקיר יש פוסטר של 20,000 מיל מתחת למים. על הקיר בחדר הילדים של "גורילה" יש פוסטר של קינג קונג (ראו בקושי בתמונה השנייה למטה).
פרט מתוך אנתוני בראון, "גורילה"
פרט מתוך אנתוני בראון, "גורילה"
*
כתבתי לא מעט על השימוש הקולנועי של בראון ב"מרחב כשם תואר", כשהוא ממקם למשל את האבא "בתוך" המקרר כדי לומר שהוא קר ומרובע ו"עובד בשביל האוכל", או כשהוא מצייר את ראשו על רקע הדיפלומה כדי לומר שהראש שלו בעבודה ולא בבית. אביאל בסיל ממקם את רגע הנטישה בין פחית משקה מעוכה לשני פחי זבל. זה נשמע קצת דרמטי, אבל זה מה שהילד מרגיש כשהוא מושלך לטובת העבודה.
.
איור (פרט), אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".
*
ויש דברים שהם בין השאלה להשראה. למשל הצל; גורילה של אנתוני בראון רוחש צללים קופיים עם מרקם פרוותי. כמו באיור הבא שבו הצל של הילדה נראה כמו קוף וצלו של קצה הספר הוא הזנב שלו.
אנתוני בראון, "גורילה", הצל של קצה הספר הופך למעין זנב של קוף הצל.
.
ואילו בגור חתול-אדם ארוך שיער – חבקוק מופיע כצללית ש"זנבה" הוא בעצם קצה זקנו. בפעם אחרת זנב הצל מושאל מן הקוף שיושב על כתפו.
.
איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". מה שנראה כמו זנב הוא בעצם קצה הזקן.
איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער". הפעם זנב הצל מושאל מן הקוף היושב על כתפו של חבקוק.
.
ואלה לא הפעמים היחידות שחבקוק מופיע כצל או כבעל צל דומיננטי, בניגוד לאב. לא מזמן למדתי שהמתים שפוגש דנטה בקומדיה האלוהית תיכף יודעים שהוא חי, כי הוא היחיד שמטיל צל. גם חבקוק יותר חי ונוכח מהאבא בזכות הצל. וכיוון שזה סיפור ישראלי והשמש קופחת, צל הוא גם הגנה ומחסה.
*
בסוף גור חתול אדם כמו בסוף גורילה – משתפר האב האמיתי ומתקרב לאידאל החלומי. אנתוני בראון נועץ בננה בכיסו של האב כדי לומר שהוא נחמד כמו הגורילה זולל הבננות. אביאל בסיל מכסה את חזהו של האב המתוקן באפודה כתומה, זכר לזקן החבקוקי העבות.
.
איור, אביאל בסיל, מתוך "גור חתול-אדם ארוך שיער".
*
אנתוני בראון הוא רב אמן של פנטסיות מתקנות. למי שאין לו פנאי להתעמק – הנה התורה על רגל אחת (כלומר בשני איורים):
הראשון מתאר את חנה ואביה בארוחת בוקר. השני תופס אותה בשיא הפנטסיה.
איור המטבח כולו קור וניכור וריחוק וכלא: הצבעים קרים, התאורה ניאונית, האווירה סטרילית, הקווים מרובעים ומסורגים. האבא "במקרר", האוכל מקופסא, מרחבים של שולחן ו"קיר" של עיתון חוצצים בין האבא לילדה. ואילו איור הפנטסיה כולו חום, רוך, טבע ואהבה.
אבל במבט נוסף מתברר שהקומפוזיציה זהה. זו "אותה גברת בשינוי אדרת". ארונות המטבח הזוגיים הפכו לזוגות רוקדים. (הארונות העליונים, הקטנים יותר, הפכו לראשי הדמויות, והארונות התחתונים, הגדולים יותר לגופן.) הקווים הישרים התרככו, הזוויות התעגלו. המגבעת מצלה על עיניו של הגורילה וממקדת את מבטו בילדה. שום דבר אינו מפריד ביניהם. הוא אוחז בידה ובמותניה. היא עומדת על כפות רגליו. במקום מקרר יש ירח מלא שמקיף את ראש "האב" כמו הילה וכמו ירח מלא של אוהבים (יש יותר משמץ אדיפליות בסיפור). הפנטסיה מתקנת את המציאות וטוענת אותה בחום ובאהבה.
.
איור, אנתוני בראון, מתוך "גורילה"
איור, אנתוני בראון, מתוך "גורילה"
.
ההשוואה בין אנתוני בראון לאביאל בסיל היא קצת לא הוגנת אבל גם בלתי נמנעת. דומה שהמחשבה הרבה (והמבריקה לעתים, יש עוד הרבה מעבר למה שהראיתי) שהשקיע בסיל בפרטים, בקומפוזיציות ובתחביר האיורי, לא הבשילה עד הסוף. משהו נותר צחיח, השלם נותר קטן מעט מסך כל חלקיו, כאילו ניסה בסיל להרים משהו טרם זמנו, להשתמש בתובנות של בראון לפני שהוטמעו עד הסוף והפכו לשלו. אני מצפה בסקרנות ובסבלנות לרגע שבו זה יקרה.
*
זה יצא ארוך מאד אז חילקתי לשניים. הנה ההמשך.
*
עוד בענייני קסמים
משהו קטן על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים
דיוקן האמן כקוסם צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים
*
עוד ספרי ילדים מהעשור האחרון
על טינקרטנק מאת נורית זרחי ודוד פולונסקי
על שירים לעמליה מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית
על לילה בלי ירח מאת שירה גפן ואתגר קרת
על בית חרושת לשירים מאת קובי מידן ודוד פולונסקי
*
עיר-האושר 
מיד נזכרתי בשיר של נעמי שמר ולס להגנת הצומח עם הצער על כך שהיא לא צמח או חיה:
רק עלי עוד לא שמו שלט
מסביב אין לי כל גדר
לו הייתי, נאמר, איילת
אז היה מצבי אחר!
מרית קרובתי, יצא לי לקרוא את הספר כמה פעמים עם בני הקטן לפני מספר שבועות.
הבנתי שהספר מעורר תרעומת על שום "הנטישה" ונזכרתי כי דווקא מזמן בילדותי המתרחקת היו פעמים שבהם יצא לי להיות ימים שלימים, לפעמים גם שבועות לא עם הוריי, אלא אצל שכנים
או חברים. וגם כאשר סבי היה לוקח אותי לסרט בדרך כלל פירושו של דבר היה שהוא קונה לי כרטיס וחוזר לקחת אותי מהיציאה של הקולנוע אחרי שעתיים. ואת הימים שבהם ביליתי שעות בחוץ בלא השגחה הורית מי סופר.
הבן הקטן שלי מאוד אהב את הסיפור. הציקה לו קצת "הנטישה" אבל הוא הבהיר לי בחופשיות (לא שאלתי) כי אני לא הייתי משאיר אותו לבד בשום מקום. הוא כמובן התלהב משודד הים ומספינת האוויר, והואיל והוא משוכנע בין כה שהוא ילד שהוא גם חתול ג'ינג'י הסיפור מצא חן בעיניו.
וזה המבחן האמיתי. כלומר, אתגר קרת הוא מספר מוכשר, קשה לומר גם בספריו למבוגרים, שהוא מותיר אחריו תובנות לחיים או שספריו מעמיקים כמי האוקיינוס השקט באזור הוואי (יש שם הר געש בגובה שמונה קילומטרים השקוע רובו ככולו תחת הים), אבל הוא מספר סיפורים מוכשר, ושנזכרים בכך שרוב יוצרי האגדות היו לפני הכל מספרי סיפורים מוכשרים, יותר מאשר אמני כתיבה עלאיים (לפחות בעיניי) הרי הוא ממשיך מסורות של מספרים סביב האח או המדורה, שיש בהם הרפתקאה ושובבות, וזה דבר לא רע (כידוע), אדרבה– מבורך.
תרופה 🙂
שועיקי, לא שמעתי שמתרעמים על הנטישה אבל כמו שאמר הנסיך הקטן "אכן מוזרים הם המבוגרים." הם ישר מרגישים שזה עליהם ומתגוננים. וגם כתבתי על זה בפוסט ההמשך. מאד מרשים אותי שאתגר קרת כותב אבות פגומים. והרפתקה ושובבות זה מעולה, אבל פה יש לדעתי יותר מזה (ושוב, העיקר בהמשך. נתקע לי פה הגורילה כמו עצם בגרון הפוסט).
נפלא הציור עם ירח של אנתוני בראון
מרית, יש אבות פגומים ויש אבות פגומים, אבא ואמא שניכר כי באופן די קבוע נמנעים מלשחק עם ילדיו ועסוק באייפון שלו בקידום עסקות נדל"ן הוא מה שאני מכנה "הורים ביולוגיים" כלומר מי שתרמו את הפיסיקה שלהם לתהליך ההולדה והעניקו שם, ומימנו גם את תהליך הגידול (אם תיארתי ילדות של חיית מעבדה… אני באמת חושש שיש ילדויות כאלה)
יש לעומת זאת אנשים שלא לא פיסית ולא העניקו שם, אבל על הדרך מקדישים שעות לרווחתו, העשרתו, וקידומו של הילד. הם לא בהכרח מטפלים/מטפלות, הם לא בהכרח שכירים/ות שההורים מינו כדי לתפקד במקומם. סתם אנשים טובים, בדרך כלל הורים של חברים/ות שהרגישו שלפניהם ילד עם פוטנציאל שבביתו לא מתייחסים אליו כלל. אלה הופכים לסוג של מנטורים, בחייו של ילד שאין לו דמויות-הוריות בחייו. לפעמים הדמויות האלה הופכות יותר הורים מהורים.
מה שאני אומר זה שהרבה ממה שלמדתי בחיים למדתי מדמויי "חבקוק" ולא מדמויי "הורים ביולוגיים" וגם על זה ראוי לתת מחשבה. .
"עסוק באייפון שלו בקידום עסקות נדל"ן" צריך להיות: "ואב עסוק באייפון שלו בקידום עסקות נדל"ן".
'שלא תרמו פיסית' (יא סלאם כמה שגיאים).
איריסיה, נכון.
שועיקי, השגיאים זה מסערת הנפש. הורים זה נושא טעון. מסכימה איתך לגמרי. והכי עצוב, כשמסתכלים מהצד השני של המשקפת, גם הורים נוראים נחשפים לא פעם כילדים פגועים ללא תקנה.
לא סערת נפש (לסערות נפש יש לי חגורת הצלה עם ברווז גומי צהוב מקדימה) אלא קצרים במח לגבי דברים שלא הבנתי כשהייתי ילד וגם איני מצליח להבין עתה.
אגב זו בדיוק אחת הסיבות שאני מקפיד שלא לדבר עם אנשים ולתקתק על מחשב או על מכשיר נייד אחר סימולטנית, יותר מאשר חוסר נימוס זה נראה לי פגיעה במירקם היחסים בין בני האדם. לתת לבן אדם אחר את ההרגשה שאיני קשוב לו זה משהו שאני מנסה לא להרשות לעצמי.
יש שיחות טלפון חשובות, יש גם אירועים בלתי-צפויים שבגללם ילד יכול למצוא את עצמו מתארח בבית אחר לאיזה אח"הצ, לילה, זמן סביר.
על הורים שגורמים לילד לגדול מחוץ לבית בעוד הוא חי לכאורה (מבחינת משפחה ורשויות) בביתם– אין לי מה להגיד. כלומר יש לי מה להגיד. לא ברור אם כדאי להגיד.
להורים כאלה שמור מקום בגיהנום של ההורים (אני בטוחה שיש כזה ואוי למי שמגיע לשם).
מרית, תמיד את מצליחה להזכיר לי דברים שאני רוצה לכתוב עליהם ואף פעם לא מגיע: למשל, תיאורי נופים של התחום שלפני הכניסה לגן עדן בספרות קבלית (עוד לא שכחתי את פוסט החפצים). יש איזה תיאור מאוד מעניין של חצר של נשמות שממש אפשר לראותו בעיניי הרוח.
אשר להורים כאלו, העובדה שאני נשוי לעובדת סוציאלית שאת מרבית עבודתה עושה מול נערים
סף-עברייניים או חסרי בית או שהוצאו ממשפחותיהם מאוד עזרה לי לקבל פרספקטיבה, האמיני לי, יש כזה גיהנם יומיומי שם בחוץ, שלא צריך עולם הבא בשבילו– כל גיהנם של הורים יהיה אש קטנה אל מול המציאות היומיומית שילדים ונערים צריכים להתמודד עימם ושום תורת גמול לא תוכל להחזיר מאום. יש אנשים המביאים ילדים בעולם ושוכחים אותם בחייהם ממש.
תמיד רציתי להיות מזכירה כזאת 🙂
ובאשר לגיהנום – חשבתי הרבה על ההבדל. זה לא קשור לעוצמת העינויים או לגרפיות שלהם. הגיהנום השמיימי גרוע יותר כי אין בו תקווה. בכלל. זה הבדל ממש קטן לפעמים אבל קובע.
יש מעט מאוד בני אדם שמגיע להם להיות נטולי-תקווה. יש לי גם תחושה משונה לפיה הרבה מאוד רוע מתעורר דווקא כאשר אנשים הופכים להיות נטולי-תקווה.
בעיניי הגהנם הממשי הם הרגעים שבהם האדם מוצף חרדה ונטול תקווה.
כלומר זה יפה בעיניי שיש הימנון שנקרא "התקווה" אבל אני לא בטוח שבחרו שם נכון (בתקווה הפוליטית).
אחץ המשניות הגהנומיות ממש היא הוא "הווי מאוד שפל רוח שתקוות אנוש רימה" [מסכת אבות, פרק ד' משנה ד'].. יש כל כך הרבה תקוות לפני המוות, וכל כך הרבה חלומות להפריח כמו בועות סבון, שמה איכפת מה ייקרא אחרי מוֹת. לא איכפת-לא איכפת-לא איכפת.
טוב, נסחפנו קצת. שנינו. אין לי עניין בחידושים תיאולוגיים. גיהנום של הורים זה פשוט דימוי שמסביר שהפשעים הכבדים של ההורות גדולים על הגיהנום הרגיל (שגם הוא רק דימוי. אין לי מושג מה קורה אחרי המוות).
מה שיפה באנושות הוא שעד לפני לא לפני זמן רב גם רוב רובו של העולם המערבי החזיק בתפישות של עולם הבא, גן עדן וגהנם, משיח ונצחיות הנפש, והספקנים היו כל כך מעטים ובודדים, והם גם לרוב החזיקו את תפישתם לעצמם, כי או שלא היה להם נעים, או שהם חששו מביקור האינקוויזיטור. לפעמים אני מדמה לעצמי את הביקור אצל הכומר המוודה או אצל האינקוויזיטור בימי הביניים כמו ביקור שיגרתי אצל אצל רופא השיניים בימינו. שבו מה שלא נעשה (יש תור, אם לא תבוא תקבל טלפון תזכורת) אם לא יימצאו חורים, אזי יימצאו חורירים. את איגרות המחילה וכיו"ב אני מדמה לביקור אצל השינן/נית. בכלל נדמה לי כי אל מול ירידת קרנם של ממסדים דתיים אפשר להציב את עלייתם של הפסיכולוגים, פסיכיאטרים ורופאי השיניים.