דף השער של "משלי אזופוס ולפונטיין"*, אייר ו. קרמוניני, שכינס את הגיבורים לתמונה קבוצתית בתוך ספר. כי אלה לא חיות "אמיתיות" מהטבע, אלא כאלה שירדו מהדף, כניסוחו של ויטו אקונצ'י אהובי.
*
ב"סדרת האגדות" הוותיקה של מסדה, שבה הופיעו בין השאר סיפורי אנדרסן עם איוריו של מרג'ה, נדפסו גם "משלי אזופוס ולפונטיין"*. מעולם לא חיבבתי משלים. הם מכלילים מדי (התקינות הפוליטית הזוחלת עוד תבַעֵר אותם יום אחד באשמת ייצוג סטריאוטיפי של חיות), מפוכחים וצחיחים מדי, נגועים בשילוב קטלני של פסימיות ואג'נדה, נזירים מדמיון. והחטא החמור ביותר לטעמי: יש להם רק שכבה אחת של משמעות, אין איפה לשחק או להסתתר.
האהבה שלי לספר נזקפת אם כן, כל כולה לזכותו של ו. קרמוניני, מאייר שגם גוגל בקושי מכיר. ורק אל תגידו עליו קיטש, או לפחות חכו קצת. עיר האושר נוסדה בין השאר, כדי לתת פתחון פה לילדה שהייתי. ואין הרבה משפטים שמעצבנים אותה כמו קביעתה של לאה גולדברג, ש"טעמו של הילד, אם לא כיוונוהו בכיוון מסוים, נוטה עד מאוד ללכת אחרי הקל, השטחי הסנטימנטלי".
אני אהבתי את האיורים של קרמוניני אהבה גדולה ואני עדיין אוהבת אותם. ורק ההדפסה האיומה והנוראה* שמדלדלת את האיורים הדשנים ומורחת את הקווים והצבעים באופן אנוש גורמת לי לקמץ בדוגמאות.
אז חמש הערות ונ. ב. על קרמוניני והמְשָלים:
- כובען הציפורים
החיות של קרמוניני לבושות. זה כמעט מתבקש; אלה לא סיפורים על חיות אחרי הכול, אלא על בני אדם. הבגדים מבליטים את זהותן האנושית. אלא שקרמוניני לא סתם מלביש את החיות, הוא מתמסר להלבשתן בשקיקה של אוצר אופנה וילדה שמשחקת בבובות.
קחו למשל את האיור לַ"דייג והדגיג", משל על דג קטן שמבטיח לדייג שלכד אותו לגדול ולהשמין אם רק ישליך אותו בחזרה לים, ואז יוכל להשיג במחירו כסף רב. אבל הדייג לא משתכנע, כי "טוב דג קטן ביד מלוויתן בים".
"הדייג והדגיג" מתוך "משלי אזופוס ולפונטיין". אייר, ו. קרמוניני.
מילא התלבושת המאד מושקעת ומפורטת של הדייג, אבל שימו לב למצנפותיהן של הציפורים, שכלל לא מופיעות בטקסט, אין להן שום תפקיד במשל, אבל מה איכפת לקרמוניני? ברגע שצייר דגיג ודייג הוא שילם את חובו לטקסט, וכמו ילד שגמר את השיעורים הוא חופשי לשחק.
והוא מגזים, בטח, במין פיצוי על הרזון הספרותי של המשל.
*
- צבע הכלוב
כבר נדרשתי פה פעם להגדרת הריאליזם של רומן יאקובסון. (למי שלא זוכר: שואלים ילד שאלה בחשבון: ציפור יוצאת מהכלוב שלה ועפה ליער. היער נמצא במרחק כך וכך, הציפור עפה במהירות כזו וכזו, מתי הציפור תגיע ליער? שואל הילד: מה צבע הכלוב? עד ששאל לא עלה בדעתנו שיש בכלל כלוב, אבל אם יש לו צבע אולי הוא בכל זאת קיים. אולי באמת יש יער וציפור? תשומת הלב לפרט שולי כמו צבע הכלוב היא שנוטעת את הספק בלבנו: אולי זה קרה באמת? ובשורה התחתונה: הריאליזם, על פי יאקובסון מתאפיין בתשומת לב לפרטים טפלים).
כדי לעדכן את ההגדרה לצרכינו, נחליף את המילה המוגבלת "ריאליזם" (מוגבלת על ידי חוקי המציאות), במילים כמו "ממשי" ו"מלא חיים". הפרטים הטפלים בעולם האיורי של קרמוניני הם שהופכים אותו לכל כך חי וממשי. כל מיני פרטים. קחו למשל את האיור הנוסף המלווה את משל "הדייג והדגיג".
"הדייג והדגיג" מתוך "משלי אזופוס ולפונטיין", אייר ו. קרמוניני.
האיור מתאר את סופו הלא כתוב של הדגיג; המסכן צפוי להיטרף, אם על ידי הדייג שמטגן אותו או על ידי החתול הרעב שפוזל אליו, מלקק את שפתיו ומדמיין את אידרתו החשופה. אפילו ציפת הכרית שעליה הוא שוכב נפערת בצורת חיוך מרובה שיניים (כמו שאמרה אליס בשעתו על חתול הצ'שייר, "כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך, אבל חיוך בלי חתול! זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי!").
חתול צ'שייר מרובה שיניים, מתוך אליס בארץ הפלאות, אייר ג'ון טנייל
ובו בזמן ועל פי מיטב כללי המאגיה, מתחרז הפתח בציפית גם עם הדגיג במעורפל, והגל המפותל של החתול וזנבו מחקה את הגל המפותל שיוצרים היד והדג. כל זה טוב ויפה ומטפורי ופסיכולוגי אבל הסצנה כולה מופרכת עד הגג; לשום דייג עני אין כורסא מוזהבת או סרט משי בזנב חתולו (או תלבושת מושלמת כמו באיור הקודם, כולל הטלאי הציורי). במקום לשחזר את בקתת הדייגים קרמוניני מעתיק אותה לבימת תיאטרון מפוארת. ובעצם גם להקת הציפורים המרקדות מן האיור הקודם שייכת לעולם האופרה או הבלט, מה שמביא אותי להערה הבאה.
*
- הנפלא האחר
ו. קרמוניני, איור ל"הנערה החלבנית וחלומה" מתוך "משלי אזופוס ולפונטיין". (בעיבוד ההזוי של הטקסט, החלבנית נקראת רות והיא מפנטזת איך גדעון יזמין אותה לרקוד. העובדה שרות וגדעון הם שמות הורי הוסיפה טוויסט משלה למפגש שלי עם הספר…) כמו באיורים של מרג'ה (רק אחרת) גם כאן ניכרת השפעת הסרטים המצוירים של דיסני.
הציפורים והכובען, הפירוט (תקריב)
.
קרמוניני אינו מסתפק בדרך כלל בסצנה המתוארת במשל, אלא מוסיף לה קהל מזדמן של עצים אנושיים ויצורים חיים, בעיקר ציפורים וחרקים. לפעמים הם יושבים בשורה כמו בתיאטרון (שימו לב ליציע הענף; כובען ציפורים כבר אמרתי?), אבל בדרך כלל הם מזכירים יותר את הצופים של תיאטרון הצלליות האינדונזי, שיושבים משני עברי המסך ותוך כדי צפייה גם אוכלים ושותים ומדברים. הנינוחות של הקהל האינדונזי נגזרת בין השאר מהרב-גיליות הכלל משפחתית של הצופים, מאורכן של ההצגות המתמשכות על פני לילה שלם ויותר, וגם מן ההיכרות המוקדמת; אלה הצגות מסורתיות שחוזרות על עצמן שוב ושוב – כמו ההגדה של פסח להבדיל – ואפשר להחמיץ חלק מבלי ללכת לאיבוד.
ובמידה מסוימת גם איורים הם כאלה. ילדים חוזרים אליהם שוב ושוב, ולכן לא מוכרחים להדק ולזקק. ולא שאני נגד הידוק וזיקוק. הידוק וזיקוק זה נפלא בידי המאייר הנכון, אבל זה לא הנפלא היחיד.
אייר חיים האוזמן, מתוך "ויהי ערב" מאת פניה ברגשטיין. האיור הפותח של "ויהי ערב" גם הוא תמונה של תיאטרון רגע לפני התחלת ההצגה. היציעים מלאים קהל: בעלי חיים שונים ביציע הגבעה, ינשופים ביציע הענף, כוכבים ביציעי שביל החלב והעננים, וירח בתפקיד זרקור. אבל לתיאטרון של ו"יהי ערב" יש משמעות שונה בתכלית כפי שהראיתי פה.
*
- משחק ילדים
בכדור הבדולח שלי אני רואה את כל מעקמי החוטם על הקרמוניני הזה ש"לא יודע לצייר". אבל לי לא איכפת אם החלבנית נראית כמו בובה של חלון ראווה, אני נהנית מן הנדיבות של קרמוניני שמשתף את כל הצעצועים שלו בהצגה, ממציא לכולם תפקידים. רוח של משחק ילדים שורה על הקומפוזיציות המגובבות.
אבל זאת לא רק הנדיבות וההנאה המדבקת. הצחוק של קרמוניני הוא צחוק של פריעת סדרים. האיורים שלו הם קרנבליים על פי כל הסימנים שנתן בהם מיכאל בכטין ההוגה הרוסי הנפלא; באיורים כמו בקרנבל, השולי הופך למרכזי; בקרנבל אלה תפקודי הגוף והפרשותיו שעולים לגדולה או העבד שמוכתר למלך, ובאיורים אלה הציפורים שמתקשטות במיטב כובעיהן להצגה או החרק הזועף שפותח מטרייה כנגד מפל החלב.
הצחוק, הכל כך מהותי לקרנבל, אומר בכטין, נובע משבירת המציאות היומיומית (שכל כך העיקה עלי כילדה), מקריאת תגר על ההררכיות הקיימות (שכל כך דיכאו אותי בילדותי). הוא מטשטש את הגבולות בין השחקנים לצופים; כולם הם מושאי הצחוק והצוחקים גם יחד, והוא מטשטש גם את הגבולות בין החיים למוות…
אני לא אכנס לזה עכשיו. הנחתי את זה פה רק כדי להגיד שקרמוניני אינו סתם שטותניק שמצייר שפם למורה. בצחוק ובחיוּת שלו אצור עומק רגשי (בניגוד לסנטימנטליות של קיטש. מתברר שאפילו כשמדובר באיורים לא כדאי להתבונן בקנקן אלא במה שיש בו).
דוגמא?
ו. קרמוניני, איור לגב הספר, "משלי אזופוס ולפונטיין".
באיור השער כינס קרמוניני את הגיבורים לתמונה קבוצתית בתוך ספר. בגב הספר הוא צייר אותם על בלונים של דמות מסתורית, מעין מוכר בלונים שמתרחק אל השקיעה. בדימוי הזה יש מתיקות (בכל זאת, בלונים) וגם איזו איכות אֶפּית-קולנועית.
מוכר הבלונים מזכיר את הנווד של צ'רלי צ'פלין בסוף הסרט.
ובו בזמן יש בו גם אפלולית ואימה מרומזת. אנחנו לא מכירים את האיש הזה, מעולם לא ראינו את פניו, וכמה מן החיות, בעיקר החסידה, הזאב והשועל, מתבוננות הישר אלינו מאחורי גבו, כאילו ניסו לומר לנו משהו, להזהיר ואפילו לאיים.
מי זה האיש הזה שצץ לו בסוף הספר, שמא כישף את החיות ולכד אותן בתוך בלונים, אולי הוא מנסה לפתות גם אותנו ללכת אחריו.
כשהייתי קטנה הוא הזכיר לי את לוכד הילדים של צ'יטי צ'יטי בנג בנג.
לוכד הילדים מן הסרט צ'יטי צ'יטי בנג בנג
ואחר כך, כשגדלתי חשבתי על רוצח הילדות מסרטו של פריץ לאנג M שנקרא בעברית, "הרוצח נמצא ביננו" – עוד איש עם מגבעת שמצולם תמיד עם בלונים, בגבו למצלמה.
עם מגבעת, בגבו למצלמה ובלונים. מתוך M של פריץ לאנג.
.
וכך או אחרת, האיכות הזאת החיה והרוחשת הלא מפוענחת עד הסוף, עוברת כחוט השני בתוך הספר. היא הסעירה את הילדה שהייתי ונגעה בנפשה, והיא עדיין נוגעת, גם היום.
*
- לידיעת הצבים והארנבות
ומה עם הנאמנות לטקסט, הכבוד ל"מסר" (מילה שאינה בין חביבותַי, אבל ניחא) שמתפזר בין הפנטזיות והמשחקים?
על כך יש לי שתי תשובות; אחת מהותית ולא עניינית, והאחרת אישית מהחיים.
התשובה המהותית נוסחה באופן מושלם על ידי רבי זושא מאניפולי (1800- 1729):
אם יאמרו לי בעולם האמת – זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? וכן אם יאמרו לי למה לא היית כמו התנא הקדוש רבי עקיבא? לא יהיה איכפת לי כלום, מי אני ומי רבי עקיבא… ממה אני כן מתיירא, כשיאמרו לי "זושא, למה לא היית זושא? הרי זושא יכולת להיות, אז למה לא היית?"
ובחזרה למשלים, לא ממש איכפת לי. קרמוניני היה קרמוניני. הוא הראה לי את עצמו ונתן לי רשות סודית להיות עצמי.
ויש לי גם תשובה עניינית, מהחיים: האיורים הם שהשאירו אותי בקרבת המשלים עד שנחרתו בתוכי. ושם הם המתינו בסבלנות עד שיכולתי להבין אותם, עד שההתבגרות טיהרה אותם מן הצביעות שייחסתי להם כילדה.
כי, זוכרים את המשל על הארנבת והצב שערכו תחרות ריצה? הארנבת כל כך זלזלה ביריבה שנרדמה על המסלול, והצב שהמשיך לצעוד ניצח בזכות ההתמדה.
כשהייתי ילדה חשבתי שזה מגוחך, צבים לא משיגים ארנבות. חשבתי שהמבוגרים מזלזלים באינטיליגנציה שלי אם הם חושבים שסיפור כל כך מופרך "יחנך" אותי להתמדה. אבל שנים אחר כך, כשלימדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי, פתאום התוודעתי לכשרונות מופלאים שלא יצא מהם כלום, והכרתי גם את אלה שהשיגו אותם בזכות ההתעקשות וההתמדה (ינוש קורצ'אק כתב על זה ספר).
זה קורה כל יום, תדעו לכם: צבים מנצחים ארנבות.
אז היום אני כבר לא מזלזלת במשלים, ואפילו שמחתי בתרגום החדש של אהרון שבתאי ל"משלי איסופוס", שבזכותו במידה מסוימת, כתבתי את הפוסט. האיורים הקרירים הכמעט סטריליים של עידו הירשברג העלו את קרמוניני באוב. ואני אומרת קרירים באופן לגמרי תיאורי, כי "היפה יפה בסוגו," כמו שאמר אריסטו בחוכמתו.
משלי איסופוס, תרגם אהרון שבתאי, אייר עידו הירשברג, הוצאת שוקן 2016
*
משמאל הגרסה הצרפתית, אבל בשום שפה אחרת אין זכר לאזופוס. ולמה נחתך איור הכריכה?
* סדרת האגדות נדפסת עד היום בהוצאת מודן, בכריכה רכה, בגסות וברשלנות שכמעט מעלימה את קסמם של הספרים. את התרגום אני לא יכולה אמנם להשוות למקור, אבל מניין צץ אזופוס בגרסה העברית? מי הפך את לה פונטיין ללפונטיין? למה הושמט שם המאייר? ולמה ההדפסה כה נוראה – פעם היא היתה טובה בהרבה! אם מישהו בעל עותק ישן יסרוק לי את האיורים, אשמח להחליף אותם! תודה מיוחדת לאיריסיה, שהחליפה לי את הסריקות! סריקות מקוריות נוספת יתקבלו בשמחה. ולמה נמחק החזיר, ועוד בטיפקס?
גב הספר (פרט), אייר ו. קרמוניני, החזיר נמחק בטיפקס (השוו למוכר הבלונים הקודם שיובא מן המהדורה האיטלקית)
*
נ. ב.
תם ולא נשלם. עוד לא הזכרתי את כותרות הסיפורים וחבל, כי כמו בשיר על מכופף הבננות, "אני כמעט חטפתי שוק כשראיתי מה שהוא עושה לארטישוק", כלומר לפונטים. וכאן דווקא אין לי טענות ללבוש העברי. מישהו בשם לורבר שרגא (שלא כמו קרמוניני זכה לקרדיט) "תרגם" את הפונטים המצוירים לעברית, וגם אם לא נצמד למקור, לפחות שמר על רוח המשחק. הכותרות המצוירות גרמו לי לחשוב על אותיות; אלה היו השיטוטים הראשונים שלי במרחב בין הסימנים המופשטים לממשות שהם מייצגים. אבל לא ניכנס לזה עכשיו, הארכתי דיי.
*
עוד על איורים "לא מתאימים":
האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?
על "שירים לעמליה" של דפנה בן צבי ועפרה עמית
מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל
*
וחומר למחשבה, האם בגדי המלך החדשים זה משל?
*
וכנס הפנקס הממשמש ובא ונראה מבטיח כתמיד!
עיר-האושר 
החזיר נמחק כי הוא לא כשר. וזוהי, בכל זאת, מדינתם של היהודים (: הלוואי שזו תהיה הפירכה היחידה למציאות השיחדש שתדאיג אותנו, מלבד הערבי שכתב פוסט נגד השמחה לשריפות ונעצר כי "לא כולם מבינים אירוניה", או הנער שנעצר בחשד להצתה כי מצאו בכיסו נייר טואלט. כאשר התרבות עוברת תהליך של ניסור והדבקה זה עובר תמיד מהפוליטי אל ספרי הילדים. כי ככה זה…
תודה על הרשימה. אני די בטוח שקראתי בילדות את הספר הזה. ואני שותף להערכה לצייר: הצבעוניות של הציורים נפלאה והדמויות אכן נחרתות בזיכרון. אני שמתי לב שכמעט הכל אצלו מואנש. העץ סוכר את פיו המפהק (או המצחקק) ביד אחת, וביד השניה מחזיק ענף פירות. לסירת הדייג יש חור בצורת עין והיא נראית קצת כמו דג, ולצמחי המים שם יש ראש אחד וגפיים משני הצדדים. אפילו על מסעד היד של כורסת החתול מסתתרת איזו חיה פרוותית עם זנב ארוך המשתלשל למטה. לגבי השם – מתברר שהיתה הוצאה של הספר באנגלית ושם כבר נזכר גם איזופוס. https://www.abebooks.co.uk/servlet/BookDetailsPL?bi=1217144867&searchurl=tn%3Dfables%2Bde%2Bla%2Bfontaine%26sortby%3D17%26an%3Dcremonini. אני מניח שההוצאה רצתה לתת את המזכה המגיע גם לאיזופוס – משל הארנבת והצב למשל הוא במקור שלו.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A6%D7%91_%D7%95%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A0%D7%91
לגבי הצייר – דווקא יש מעט חומר עליו ברשת: ליאונרדו קרמוניני. נולד באיטליה והיגר לצרפת
https://en.wikipedia.org/wiki/Leonardo_Cremonini
בספריה הזו מצאתי שרשומים על שמו ארבעה עשר ספרים, ביניהם איורים לסיפורי אנדרסן ולסיפורי האחים גרים:
http://samarcande.bibliotheques.cfwb.be/resultat.php?q=auteurs_tous:%22Cremonini,%20Leonardo%22
כבר סרקו לך? אני אחוזת התרגשות. אהבתי את הספר הזה מאד כשהייתי קטנה, בגלל האיורים. נניח, עד היום אני זוכרת את הפונפונים על נעלי הבית של הנמלה מ'הצרצר והנמלה' וכשדודים שלי העבירו לנו שקיות בגדים (אני מהקטנים במשפחה המורחבת) התעקשתי על נעלי בית מגוחכות על עקבים שהיו קטנות עלי, כי הן היו כמו הנעליים של הנמלה ההיא. פשוט אהבתי את הציורים האלה. ואז מה אם הם קיטש, ואז מה אם היום אני נוהה אחרי מינימליזם וזן ונקיון. אני יודעת להעריך גם דברים שהם לא הטעם שלי. אני מקווה. ואני ממש אוהבת את מה שהבאת מיעקובסון (ככה קוראים לו אצלנו, כאילו הוא יהודי טוב), ואני אחוזת התרגשות, כבר אמרתי? הספר יהיה תחת ידי עוד שבועיים ואם זה יהיה רלוונטי אשמח לסרוק לך.
דודו, בענייני חזירים דווקא יש אחוות עמים. חצי מהעצבים שלי זה על עצם המחיקה וחצי על הצורה העילגת שבה זה נעשה. (ועל השאר אין לי שום נחמה להציע).
רוני ה., מאייר המשלים הוא לא לאונרדו אלא W. Cremonini וגוגל לא מכיר בו. סרקתי אותו במסרק כינים. רבים מן המשלים של לה פונטיין מבוססים על משלי אזופוס, זה כמו שאנדרסן ביסס את בגדי המלך החדשים על מעשייה ספרדית מן המאה ה14 https://maritbenisrael.wordpress.com/2011/09/15/%D7%91%D7%92%D7%93%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9A-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%9F-%D7%9C%D7%95%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%A8/
אני מניחה שהם תרגמו מאנגלית. אולי גם האנגלים השמיטו את שם המאייר וכן הלאה 🙂
וכן, הכל אצלו חי…
רוני, לא, לא סרקו לי ואהיה מאושרת אם תסרקי לי! כמה שיותר. תודה! ההדפסה החדשה פשוט מזעזעת. (וזה לא קיטש בעיני. קיטש זה סנטימנטלי, וזה מצחיק וקרנבל וקצת מנוכר ואפל. זה לכל היותר ציפוי של קיטש. ומסתבר ש"אל תסתכל בקנקן," זה נכון גם על איורים.
אוקיי, זה השלים את התמונה. האיש הוא Walter Cremonini, יליד מילאנו 1924. כאן אפשר לקרוא עליו פרטים (אפשר עם גוגל טרנסלייט לאנגלית):
http://www.exibart.com/profilo/eventiV2.asp?idelemento=63180
יש עליו פרטים במקומות נוספים, למשל כאן:
http://www.artfinding.com/17570/Biography/Cremonini-Walter
ולהלן רשימת ספרים, ומתברר שהיתה גם מהדורה צרפתית שכללה את שני השמות איזופוס ולה פונטיין: http://www.priceminister.com/s/+illustrations+cremonini
רשימה ממש מרתקת! תודה
בעקבות הכתוב כאן חיפשתי מידע נוסף על קרמוניני בגוגל ונראה לי שהוא אייר גם את אגדות האחים גרים.
הנה הקישור:
https://www.abebooks.com/servlet/BookDetailsPL?bi=7576870566&searchurl=sortby%3D17%26an%3Dde%2BCremonini%2B%2528Illustrator%2529
הי מרית,
סקרנת אותי אז ניסיתי גם אני את כוחי: אני חושב שאולי מדובר בוולטר קרמוניני. כאן (http://www.exibart.com/profilo/eventiV2.asp?idelemento=63180) יש פרטים ביוגרפיים עליו בהם מצוין שאייר את אזופוס, לה פונטיין ושות' עבור הוצאת פברי. כאן (http://www.waltercremonini.it/) כבר יש לו אתר שלם, שאמנם איורי האגדות לא מוזכרים בו, אבל הפרטים הביוגרפיים – נולד במילנו ב-1924 וכו' – דומים מדי. באותו אתר מובאות גם הרבה יצירות שלו, אמנם בסגנון אחר עד להדהים מאשר באיורים (המוקדמים יחסית) שלו לילדים. ומעניין שאותו וולטר קרמוניני אייר גם את רבלה.
מה דעתך?
חוץ מזה, הפוסט מרתק. תודה!
רועי
תודה על הפוסט, הציורים באמת מצחיקים. ובאמת תארי לך שהציורים היו יותר מידי ׳טובים׳, הרי זה היה נורא. החיפזון שיש בהם, ידו הקלה, נותנים לו חיות (עם שורוק). זה אחד שיודע לעשות מן החולשה שלו כוח. את זה אני אוהבת, הרבה יותר מאת המושלם. הסדקים הם המאשרים לאור לעבור?
ובקשר להקטנת התמונה של השער בעברית, אני חושדת בכך שזאת הייתה הדרך להוריד מן השער את סמל ההוצאה הצרפתית. אבל לכי תדעי.
אוי! זה היה אחד הספרים הכי אהובים עלי בילדותי! במשך המון שנים חיפשתי אותו וכשסוף סוף נמצא לי השאלתיו לחבר והוא אבד לי בשנית (מסתתר פה איזשהו משל, אני חושב
)
לגבי החזיר שנמחק בטיפקס – סליחה, זה מצחיק נורא – אני חושב שמוטב ככה מאשר להעמיד פנים שהוא מעולם לא היה שם ולשתול במקומו חיה אחרת, כשרה למהדרין, כפי שעשו לשלושת החזירונים שעברו גיור מהיר והפכו לגדיים (את הזאב, כמובן, איש לא טרח לגייר, ולא רק משום שהוא לא עולה על צלחתו של איש 🙂 )
תודה, תרצה!
תודה, רועי!
רוני ה., תרצה, רועי, הכנסתי את כולכם לאמביציה 🙂 והידד, זה ללא ספק וולטר קרמוניני. ברור לפי החתימה. כל האיורים בספר חתומים. וממש מעניין שאייר את רבלה. לא סתם דמיינתי קרנבל, זה כנראה חלחל או בישר!
רות, נכון, נכון, קלות הדעת היא חלק מן החן, ובכלל כמו שאמרה פעם אישה יקרה, חירות הטעם הרע היא אחת החירויות הנרמסות ביותר ואיש לא קם להגן עליה. (ובקשר לאיור השער – כנראה הם בזבזו את כל הטיפקס על החזיר 🙂 )
נרדם בקפיצה, כשכתבתי על "לשבור את החזיר" מישהו סיפר שקבל את הטקסט בבחינה, רק עם קופת פרה…
אויויוי!!!. קבלתי את הגרסה העברית ב 64 כשהייתי בת חמש.. וכתוב בפנימית : "לאיריס, סעי ברחה ליום הולדתך מ צ' ו ר'.." ואני חושבת לאן נסעתי מאז.. ואיך בורחת לי כל הזמן העגלה.. האיורים האלה חרותים עמוק עמוק בציורים שלי מכל הזמנים. אי אפשר להתפטר מהם. הם תקועים. וכן, גם לי הגרסה העברית בלי שמו של קרמוניני (וואו כמה הייתי מתה לראות עוד ציורים שלו, בטח חיפשת המון) ועם שמו של השרגא הזה. היו כאלו שהפחידו אותי (כן החתול עם השלד של הדג, והוא גם מופיע בעמוד 31, עוצם עין אחת כשמציץ לזוועה הזו של חונק התרנגולת המרוטה (הקמצן והתרנגולת המטילה ביצי זהב) ואפילו הפחיד אותי הענב החורץ לשון בעמוד 33 (השועל והענבים) ולגבי הארנב והצב, הייתי רוצה להתנחם בזה שאני צב, אבל הרבה פעמים מתעורר בי ארנב שכל כך ממהר שמפספס את הכל, וכמובן מפסיד.. וגם אותי הפנטו איורי הנערה החלבנית, אבל בדפדוף עכשווי , רוב הציורים הבעיתו אותי, למרות שהסתכלתי עליהם בלי סוף.
ואכן האיור של עידו הירשברג מזכיר את חיים האוזמן, רק שהאוזמן קאנוני והשני – אי אפשר לדעת. ימים יגידו…
מצאתי גם את זה: http://www.terriwindling.com/blog/2015/11/fairy-tale-deer.html – היא כותבת שהאיור של הילדה הישנה ביער של קרמוניני. אם זה לא, אז הילדה זו היא אני בעצמי…
איריסיה, את ברגישותך קלטת את התדר המבעית, וזה בדיוק מה שניסיתי לומר, שהקיטש הוא אחיזת עיניים, יש פה עומק רגשי ואופל וקרנבל. בעצם היתה לי במקור פיסקה שלמה ממאמר שכתב סלבוי ז'יז'ק על דיוויד לינץ' כפרה-רפאליט והיא נשרה בדרך בניסיון לקצר ולפשט. הסתפקתי באימת מוכר הבלונים, אבל הנה היא, כי זה בדיוק.
"בהיסטוריה של האמנות, הפרה-רפאליטים הם מקרה הגבול הפרדוקסלי של אוונגרד בחפיפה עם קיטש. הם נתפסו בתחילת דרכם, כנושאי הדגל של מהפכה אנטי מסורתית בציור … רק כדי להגיע לפיחות בהערכתם זמן קצר לאחר מכן, עם עליית האימפרסיוניזם … כתמציתו של קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב. דירוג נמוך זה היה בתוקף עד שנות ה-60 של המאה העשרים, כלומר עד הופעתו של הפוסט מודרניזם." ומשם הוא עובר בהדרגה לדיוויד לינץ' ואימתו.
ואם ההדפסה בספר שלי לא היתה כל כך נוראה הייתי כותבת על עוד כמה איורים. ואולי גם אעשה זאת אם אקבל סריקות טובות. הענב החורץ לשון הוא אדיר!
רועי כנען מצא בינתיים אתר שלם עם יצירתו של ולטר קרמוניני (ראי בתגובה לגמרי). מתברר שאני לא כל כך טובה כמו שחשבתי בפליית כינים מגוגל (אבל לפחות האינטואיציה האמנותית שלי עובדת, מתברר שקרמוניני אייר את רבלה, שממנו הוליד בכטין את כל הגיגי הקרנבל שלו!).
פוסט האילות היפה הזכיר לי את זה https://maritbenisrael.wordpress.com/2013/08/22/little-brother-little-sister/
וקבלי גם ציור פרה רפאליטי שגם אם את לא מופיעה בו, הוא במיוחד בשבילך.
איזה ציור יפה! אז למי התכוונת שזו אני? לנערה הבלונדינית הענוגה שבאמצע? או למשרתת עם האפרסקים? או אולי למטילה ספק משמאל, או לזו המהסה, או בעצם למתבוננת בכל הסצנה במבט לאחור ומתחבטת באיזה אופן תטפל בה (זו מימין, בפתח). ומיהו המוזיקאי? אולי זהו אני?- לא ולא. אני מעדיפה להיות השושנים:)
נכנסתי עוד אמש לאתר של קרמוניני והיה לי ספק אם זה באמת הוא, למרות תאום החתימות. זה שובר אצלי איזה רצף זכרונות:)
וכן כן תכתבי על עוד איורים. אני יכולה לנסות לסרוק אחד בסורק המצויין שיש לי ועוד לעבוד עליו בפוטושופ. איזה תרצי?
מוכר הבלונים (שאצלי הוא תלוש מהספר) הזכיר לי את הציור בעמוד 16, הזאב הלבוש במעיל המרחק ביער הפאסטורלי. עשה את זממו ומסתלק בצעדים קלים אך מדודים
וכאן שיתפתי עם סריקה של ציור הזאב המתרחק: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10211362477882485&set=a.1177336238382.2027791.1377408227&type=3&theater
תודה על השיתוף!
השושנים הכי מתאימות. אני לא ראיתי אותך בציור, אלא להפך, אותו בתוכך. חשבתי עלייך כשהבטתי בו.
ואני לא יכולה לבחור איור, אני רוצה את כולם, אבל לא צריך פוטושופ ואפילו סורק מיוחד אם יש לך את הספר הישן בכריכה הקשה. לי יש את סיפורי הבלט בהדפסה הישנה ואין מה להשוות.
הזאב באמת מזכיר את מוכר הבלונים (שמופיע על הכריכה האחורית), וזה רק מחזק את האימה…
מי המציא אותך ? איזה מזל !!!
(( 🙂 ))
יש לי את הספר עם הכריכה הקשה. הגרסה העברית. בלי הכריכה האחורית. עשיתי סריקה. זה די טוב. אבל עדיין גרעיני בהגדלה. מרית, האם את רוצה סריקות? וגם את סיפורי הבלט יש לי..
רוצה, רוצה, בבקשה, תודה! (סיפורי הבלט זה היחיד שאני לא צריכה…)
אגב משלי חיות:
הצטרפתי לחיפושים אחרי קרמוניני ברשת. קנצו באיטליה הקדישה תערוכה לזכרו ב-2012, במלאת 5 שנים לפטירתו
וכבר כמעט עשר שנים למותו.
כמה מהאיורים גרמו לי לחשוב על הגדת ראשי הציפורים המסתורית.
ועוד הערת שוליים בנוגע לז'אן דה לה פונטן. בדרך למוזיאון מרמוטן מונה, ברובע ה-16 בפריז, שבו יש ציורים של ברת מוריזו בין היתר ושבו נשדד אחד מהם, יש פסל שממחיש את משל העורב והשועל, יצירה של פסל שנולד בפורטוגל וחי בצרפת, שארל קוריאה, בן דורו של קרמוניני. הפסל הזה ממלא אותי תמיד בחדווה בלתי מוסברת ובהשפעתו חזרתי אל משל העורב והשועל וחרשתי כל מה שנכתב עליו, ונפעמתי לגלות בו רבדים על גבי רבדים, להטוטים גלויים וסמויים, וזאת בנוסף על ביקורת על המלך והערמה על הצנזורה המלכותית. כך ששמחתי להגיע אל מה שכתבת על משלים בסוף הרשומה.
ארנה (שוב שלפתי את הו' כמו ששולפים קוץ, והנה אני מחזירה אותו) אורנה, תודה, הוכח סופית ורשמית שאני מאותגרת גוגל או שפשוט אין כמותכם… ובעניין העורב והשועל – פעם סיפרתי את המשל לילדה, והיא מיד התנדבה לספר סיפור משלה, וחזרה על המשל בהבדל אחד, שהעורב שלה החזיק את הגבינה מתחת לכנף, וכשהוא סיים לשיר הוא מחא לעצמו כ[נ]פיים והגבינה נשמטה… זה קרה לפני שנים. אני עדיין מחייכת כשאני כותבת את זה.
אני אגב למדתי רבים ממשלי לה פונטיין בשיעורי צרפתית בתיכון והם היו הרבה יותר חינניים ומתנגנים מהעיבוד שאותו אייר קרמוניני (ואני לא יודעת כמה מזה סולף בדרך לאיטלקית וכמה בדרך לעברית).
ועיקר שכחתי וגם תוספת מאוחרת – מכל האתר של קרמוניני הכי נגע ללבי האקס ליבריס של פינוקיו הוויטרובי.
מישהו כאן שמפליא לכתוב בחרוזים יוכל אולי להנציח בכתב את הגרסה המצחיקה והחכמה של הילדה למשל העורב והשועל… בלי להיות רעה מדי, זה מזכיר לי כותבי מאמרים שנותנים לייקים לעצמם (גיליתי את זה לאחרונה).
מרית, את שעוקרת ווים ויודים כמו קוצים רעים, כותבת לה פונטיין? רציתי לשים סמיילי גדול אבל לא מצליחה להעתיקו.
לא ידעתי על הלייקים אבל זה כל כך מדויק ובמידה מסוימת נוגע ללב, מחיאות הכפיים העצמיות.
ובקשר ללה פונטיין – זה לא בעברית!!! כל העניין הוא געגועי לגופה של העברית https://maritbenisrael.wordpress.com/2008/08/12/געגועים-לגופה-של-העברית/
את המלים הלועזיות מצווה לפצות על כל האותיות שגוזלים להן. יש שם שלושה voyelles בקצה השם!
כן, זה קצת נוגע ללב כשמישהו נותן לייק לעצמו. גם אני הרגשתי את זה כך.
בנוגע ללה פונטן, נכון שיש שם שלוש תנועות אבל מבטאים אותן כתנועת צירה פשוטה או כתנועת סגול פשוטה. ולכן צורמים לי שני היודים. אז אולי נתפשר על יוד אחת? לה פונטין? כמו אין? סמיילי ענק!!!
זה ההבדל בינינו… את שומעת, ואני קודם כל רואה.
אפילו השמיעה עוברת אצלי דרך העיניים.
אבל בסדר, לה פונטין 🙂
ראיתי לא מזמן במאמר על אקטואליה פוליטית צרפתית את השם "פילון", תמהתי מה פילון האלכסנדרוני עושה כאן, ואז הבנתי שהכוונה לפרנסואה פיון… (שיהיה אולי נשיאה הבא של צרפת).
ולעומת זאת, בדיסק הנלבב שבו קוראת סופי קאל את סיפוריה הקצרים (באנגלית) היא מספרת בין השאר איך נסעה ב"קָדִיַק" (cadillac)… 🙂
אז גם את שומעת…
סופי קאל לא ממש טעתה. מקור השם הוא צרפתי על אף שהאמריקאים מבטאים אותו קדילאק. מותג המכוניות הנודע נקרא ב-1902על שם מייסדה הצרפתי של העיר דטרויט ב-1701, שחזה לה עתיד מזהיר. מאה שנה לאחר מכן, הוצב בעיר פסלו כדי לחלוק לו כבוד נוסף. שמו האמיתי של ההרפתקן, דמות שנויה במחלוקת שנעשה אף מושל לואיזיאנה לתקופה מסוימת, היה
Antoine Laumet
אנטואן לומה
אך בהגיעו בגיל 25 לאמריקה, הוא מעניק לעצמו שם יוקרתי יותר שמעיד על יחוס, שלטון ונכסים –
Antoine de Lamothe-Cadillac
בהשראת איש נכבד שנקרא בשם דומה, ברון, חבר הפרלמנט של טולוז, שהיה, בין היתר, בעל אדמות בקדיאק, שם של מקום. בא משם מושל רומאי מקומי, קטיליוס, בתוספת אק, סיומת נפוצה של שמות מקום. תודה לגוגל שסייע לי להתחכם. ברור שאם מקריאים סיפורים באנגלית, מוטב לומר קדילאק.
http://detroit1701.org/CadillacLanding.htm
https://fr.wikipedia.org/wiki/Antoine_de_Lamothe-Cadillac
[…] […]