זהו דון מנואל אוסוריו מנריקה דה סוניגה, בנו של רוזן אלטמירה, כפי שצוייר בידי פרנסיסקו גויה. גיליתי אותו בספר אמנות מצהיב אי-אז בילדותי והוא עדיין צובט את לבי, הילד הזה שעומד בין הכלוב לשלושת החתולים שלוטשים עיניים מהופנטות בעקעק המאולף שלו.
גויה צייר כמה וכמה דיוקאנות של ילדים, בדרך כלל בחברת חיות מחמד או צעצועים; קחו את הדיוקן המשפחתי של הדוכס מאוסונה למשל: ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. אחד הבנים מחזיק מעין סוס משחק ושוט, לאחיו יש מרכבת צעצוע. שני כלבלבים, אחד רובץ מלפנים ואחד מציץ מבין שתי הילדות, שכל אחת מהן אוחזת במניפה סגורה. הקטנה יותר מחזיקה גם אגס, וביד שאחותה נותנת לאב יש גם סביבון.
התמונה אמנם פרונטלית ומבוימת אבל את ההעמדה המלאכותית מאזנות נגיעות של חיים – הסביבון שהילדה סירבה מן הסתם להפרד ממנו כשנדרשה לתת יד לאב (או אולי להפך, היא היתה אמורה להציג את הסביבון והתעקשה לתת יד לאביה, שגופו אמנם נוטה לעברה בגוננות). את המגע הקומי מספקים הכלבלבים. זה שמפנה את אחוריו לצייר, וחברו שמציץ מן האפלולית במין חיקוי של בני המשפחה.
הדיוקן של מנואל אוסוריו מנריקה דה סוניגה הוא שונה בתכלית. יש בו שלוש קומות:
בקומה העליונה גרה התמימות: פניו המוארים המתוקים וכבדי הראש של הילד המביט נכחו ואינו מודע כלל לדרמה המתרקמת לרגליו.
בקומה האמצעית, כלומר במרכז התמונה גר הממסד: האבנט שמהדק את הבגד למקומו ופיסת החוט הכובלת את העקעק. מנואל מחזיק-מציג את החוט בתשומת לב רבה, כאילו זו חזות הכל (כך מחזיק גם הילד של אוסונה בחוט המרכבה, אבל שם זה נבלע בשפע הפרטים וכיווני הצעצועים).
ולמטה במרתף, בתת-מודע: אימה ואפלה.
הפיצול בין הקומות מטריד, וגם הצפיפות בחלק התחתון של הדיוקן; הילד דחוק בין החתולים לבין הכלוב. העקעק קרוב לחתולים עד כדי התגרות. הכל על פי תהום כל כך, וחסר מודעות. זה לא דומה לציור של Eglon Hendrick van der Neer (המאה ה17) שבו הילדה מפקירה את הציפור בבת צחוק זדונית.
אצל גויה זה לא תעלול של הילד. אלה המבוגרים שביימו את התמונה, שהפקירו את הציפור, כלומר את הילד, כי גם הוא כמו העקעק לא שם לב למה שמתרקם מתחת לחוטמו, וכמו שקורה הרבה פעמים בנסיבות כאלה, האביזרים זולגים לתוך הדיוקן, כלומר המטונימיה (כל מה שמקיף את הילד) הופך למטפורה, למעין שיקוף של הילד: גם הציפורים שבכלוב (המונח על הרצפה משום מה, בטריטוריה של החתולים), וגם העקעק הקשור הם בעצם הילד. זה דיוקן של סכנה וסוד, ותוסיפו לזה את הפתק שהעקעק מחזיק במקורו, עם ציור מטושטש של כנפיים או של נוף, שמתחתיו משורבטות כמה מילים. זה תמיד נראה לי כמו פרט חלומי, מסר שהילד מחמיץ כי הוא מביט לאן שאמרו לו.
כשגדלתי גיליתי לאכזבתי שהפתק הוא מעין כרטיס ביקור עם פרטי הצייר, או הילד, כבר שכחתי מי. באתר של המטרופוליטן גיליתי עוד כמה דברים על הציור:
באמנות הנוצרית ציפורים מסמלות בדרך כלל את הנשמה, באמנות הברוק ציפורים בכלוב מסמלות תמימות… [ציפור = נשמה זה טבעי, אבל התמימות כציפור בכלוב היא דימוי מזעזע גם בלי קשר לדיוקן. ולבסוף:] "ייתכן שהדיוקן צויר אחרי מות הילד ב-1792. הטון הקודר אופייני ליצירתו של גויה בשנות התשעים.
(מתוך האתר של המטרופוליטן. ההערה בחום שלי.)
"צויר אחרי מות הילד". זה מבהיר הכל. את תחושת הפגיעוּת והסכנה ואת האפלה שאופפת את הדיוקן, שמצייר לא רק את ההווה אלא את העתיד. (לא יודעת מה זה העצב הזה שניגר ממני לאחרונה, מקווה שכיוון הרוח ישתנה בקרוב).
*
מן הדלת השמאלית מופיע הילד המת עם החתול. הילד לבוש בגדי לבן של סעודת הקודש הראשונה, וכתר ורדים לבנים בראשו. בפניו, פני שעווה צבועה, מתבלטות עיניו ושפתיו כחבצלת מיובשת. הוא נושא בידו נר נשמה קלוע ופלצור ארוך, שזור פרחי זהב. החתול כחול ושני כתמי דם ענקיים על חזהו הלבן-אפור ובראשו. הם מתקדמים לעבר קהל הצופים. הילד מוביל את החתול באחת מכפותיו.
(מתוך הוראות הבמה של המחזה "ככלות חמש שנים" של לורקה, תרגמה רנה לטווין).

הילדים המתים מתוך "הילד חולם" של חנוך לוין. לכל אחד מהילדים המתים יש "חפץ מעבר" מחייו הקודמים: יד של בובה, שבשבת, ספר ישן, חליל…
*
עוד פוסטים על ילדוּת
*********************************
ובלי שום קשר – הפרפורמר האנושי יוצא לסיבוב שני.
סדנת מחקר מעשי לרקדנים ויוצרים-מופיעים בהנחיית שרון צוקרמן ויזר.
פרטים: 03-5469876, zuckerman.sharon@gmail.com
יפה,
את הקישור הזה את תאהבי מאוד… להיזהר עם הזמן:
http://iamachild.wordpress.com/
תודה, אנונימי! אכן קבלתי סחרחורת (בגדול אני לא חובבת של מזנון פתוח, במיוחד כשיש הרבה מבחר, עד שאתה מנסה כל דבר אתה כבר שבע מדברים שלא ממש טעימים לך. אולי אתה יכול לסדר מבחר? 🙂 )
ככה אני אוהב שמדברים על אמנות: בחדות, בהתלהבות ועם ניסוחים נהדרים כדוגמת: "הפיצול בין הקומות מטריד"…
תודה, מרית.
תודה. אוף. קשה נורא
מרית,
אני תתרן ולא הייתי סומך עלי בענייני אוכל…. 🙂
מצד שני, החכמה בחיים זה להנות יותר מהדרך, מאשר מהשגת המטרה…
מרית קרובתי,
מובן כי מייד התמקדתי בלורקה. הילד המת עם החתול, מייד הזכיר לי נשכחות.
מעניין באיזה קומה גר החתול (-:
אני חושש כי סמל הצפור בנצרות הושתת על היונה, שהיא סמלו של ישוע בכנסיה המזרחית (מיסודה של ביזנטיון), יונה וחתול היא קומבינציה מעניינת. אולי משל לניגודים בנפש האדם.
ובאשר לחפצי המעבר ול'ילד חולם'. היתה לי באחרונה שיחה מעניינת מאוד עם חוקרת הבוחנת שאלות פסיכולוגיות בעולמם של ניצולי שואה, שהיו ילדים בשנים הרלבנטיות ההן. ממנה למדתי על החשיבות הרבה של חפצי מעבר שנשמרו משנותיהם הראשונות עם הוריהם/משפחתם, ובין ההתמודדות שלהם עם זכרונות מייסרים בהמשך חייהם.
כרגיל, מרחיבה את הלב באמצעות קרע קטן.
יותם, בדיוק כשאני חושבת שאני מדברת לעצמי אתה תמיד מופיע, תודה.
מירי, התמונה הזאת עדיין מייצגת בשבילי את ילדותי.
אנונימי, כשהייתי קטנה היתה לי תקופה קצרה של אספנות. זה היה פחות או יותר בסדר כשדובר בזהבים ובמפיות ובאניצי צמר, אבל במחזיקי מפתחות נשברתי, פתאום הבנתי שאני אמורה לצבור כמה שיותר, בלי אפליה. שאני צריכה להכיל כל סתמי ומכוער בשביל המעט שהיו קצת יותר נאים או מוזרים (וכבר אז הייתי מאד ישרה ושומרת על הכללים 🙂 ). לאחרונה גיליתי את הרשימות – רשימת הליצנים למשל, היא התיקון, אוסף שהוא מבחר.
שועי, זה עקעק, לא יונה! ובכלוב לפי טענתם יש פרושים. ואני עדיין מזועזעת מהתמימות כציפור בכלוב. כלומר אין תמימות בלי דיכוי?!
משה, ברוך הבא לכאן. ותודה מיוחדת על הדימוי. זו מתנה.
תתביישי לך, קופיפה קטנה, שוב הפלצת לי על יד הדלת!
שכן, נדמה לי שרצית להעליב (וגם התקנאת מן הסתם בדימוי היפה של משה). כמעט מחקתי אותך, אבל אז נזכרתי בכלל הישן והטוב, שכל אחד מדבר על עצמו, גם כשהוא מתאמץ לדבר על אחרים, וכבר לא התחשק לי למחוק; זה תיאור מדויק וחינני למדי, שלך ושל מה שעשית פה.
מרית,
מומוס מדמה באחד משיריו את כשרונו כמוסיקאי וככותב לציפור בכלוב שלא נותנים לה לעוף. הוא מתכוון לתסכול מתמשך מכך שהוא לא באמת מצליח להגיע לקהלים רחבים, ושאמנם עבודותיו זכו לשירות ותשבחות, אבל גם אחרי שלושים שנים כמעט של עשייה (אלבומו הראשון עם להקה הופיע כבר ב-1982), הוא ממשיך למלא אולמות קטנים. אולי גם זה, סוג של תמימות. לדבוק בדרך שלךָ, בעשייה עצמאית שנוטה לא להתחשב במוסכמות ואופנות, ולא לראות את עשייתך כחלק מן התעשיה.
ופתאום חשבתי כי המקבילה ההפוכה ל'צנח לו זלזל על גדר וינום' או 'קפץ לו עקעק מגדר וירום'. על כל פנים, אני לא ממש יודע לבחין בין עקעק, סקסק ויונה (עורב זה ההיפך מיונה,בשירת ימי הביניים, זה כל מה שאני יודע). וגם אם הייתי נוטל מגדיר ציפורים, הייתי חושד בו שהוא ציפור בעצמו.
הייתי רוצה לקרוא מגדיר בני אדם שייכתב על ידי ציפור, ממעוף הציפור. כך שעיקר המאפיינים יהיו צבע השיער, אורכו, סוגי קרחת, כיסויי ראש, כובעים וגו'.
אני יודע, יש לי ציפורים בראש, אבל לפעמים אני עדיין מחפש בנגב עוזניות חדשות בשביל הווקמן שלי (MP4 זה סוג של ציפור?). המוסיקה עדיין מניעה את הכל.
אאוצ'.
נוגה ואכן העצב זולג מן הפוסט, מרית יקרה
די ברור לי שהציור של גויה נשען (מתכתב/מרפרר/מאזכר/מרמז אן איך שלא אומרים באקדמיה) על זיכרון של ציור (וצייר) ענק אחר – האינפנטה (כן, אותה אינפנטה "שלנו", ושבגללה לא נסלח לויילד לעולם!) של ולסקז. לאס מאנינאס
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%90%D7%A1_%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%90%D7%A1
או (עדיף, אך באנגלית) כאן
http://en.wikipedia.org/wiki/Las_Meninas
כולל האיזכור העצמי למיניהו – כאן הכרטיס ביקור (זה בטח היחצן של גויה אמר לו – דחוף, דחוף את הכרטיס עם האימייל שלך למקור של העקעק האידיוטי הזה. זה יותר חזק מכפולה בשבע ימים. אל תהייה פרייר)
שועי, פעם לפני שנים קראתי כתבה על זוג אחים יזמים שפתחו קולנוע בקריית גת, ומהר מאד זה לא הספיק להם. אחד מהם אמר: "הרגשנו כמו דוברמנים בכלוב…"
אני חושדת שלמומוס אין ברירה כמו שלציפורים אין ברירה. הן לא יכולות לעבוד בבטוח לאומי.
עקעק זה סוג של עורב, בדיוק. ההפך מיונה. נשמה ועוד של ילד כעקעק – זה כשלעצמו דימוי מטריד. אם כי, אני לא יודעת, יש משהו בתמונות של גויה, בפרצופים של האנשים (לאו דווקא כאן, אבל ברבים אחרים) שהוא לגמרי מודרני ואפילו עכשווי, כאילו הם רק התחפשו בבגדים תקופתיים. והיום "נשמת ילד עקעקית" זה דמוי אפשרי. אז אולי גם זו הבלחה מהעתיד. (וכבר אמרנו פעם שאתה הדחליל מהסרט "הדחליל" שמצחיק את הציפורים, לא?)
ספרים הם בעצם ציפורים, רואים את זה בבירור כשהם פתוחים והפוכים, הם מנסים להמריא לתוך הרצפה.
ובשבילי זו לעולם לא המוסיקה. מה כן, אני לא יכולה להגיד. וגם גויה אגב, התחרש.
*
הו, כרמיתקה…
ע', על הציור המדהים ההוא כתבתי קצת כאן http://wp.me/pSKif-iaR
(ודיוקן אחר של האינפנטה http://picasaweb.google.com/lh/photo/kmpghMogGCVgE7BlgRLg2Q עם וילונות הבשר החי שתלויים מעל לראשה, מלווה את הרומן שלי "טבע דומם", ששמו האחר הוא "קרינולינה"). אולי הפתק הוא באמת מחווה, אבל ככלל, לאס מנינאס פונה אל התודעה, היא מעוררת מחשבות בתוך מחשבות, ושל גויה נכנסת יש ללב ומעציבה אותו מאד.
כל הפוסט הזה מיקד אותי לתגובתך
"ספרים הם בעצם ציפורים, רואים את זה בבירור כשהם פתוחים והפוכים, הם מנסים להמריא לתוך הרצפה ובשבילי זו לעולם לא המוסיקה. מה כן, אני לא יכולה להגיד"
וזה פוסט לעצמו
ציפור בכלוב- קורע אותי
מרית,
על ספרים כצפורים כתבתי פעם (לפני כשנתיים) רשימה שנקראה 'צפורים ברוח'. אני נוהג לאחוז ספרים בשדרתם ולנופף בכנפיהם, אולי יאזרו עוז ויפרחו לשמים.
אף פעם לא ראיתי את זה אבל נמצאו טוענים (במיוחד בכתבים ימי ביניימיים) שהעורבת משליכה גוזלים שאינם נראים מפותחים די צרכם מן הקן, בכדי שימותו הרחק, מי ששורד–שורד. אבל זה נדיר ביותר; היונה חוסה על גוזליה, וומחממת אותם, לכאורה- מקבלת אותם כפי שהם, ודואגת לכל מחסורם. מכאן אפשר להבין את מורכבות הדימויים של יונה/עורבת (עקעק), המשיקים כנראה בקרקעית ההכרה לדמויים של ילדוּת ואמהוּת. אני בכלל חושב כי צפורים יותר משהן דימויים של הנשמה בכמה וכמה תרבויות, הן מסמלות בבסיסן את תוֹם הילדוּת.
שלא במפתיע היתה היונה דימוי שגור אצל משוררי תור הזהב בספרד המוסלמית (אלאנדלוס) לישראל ואילו העורב היה דימוי שגור לאסלאם. ליהודה הלוי ולמשה אבן עזרא יש שירים יפהפיים על אותה יונה. לראשון 'יונת רחוקים נדדה היערהּ/כשלה ולא יכלה להתנערה' ולשני, 'יונת אלם רחוקים/מעל קִנָהּ נטושה'.
ע',
הרבי של ולסקז אמר לו לברך בקול בשם ומלכות 'שלא עשני גוֹיה' (-:
איריס, הספרים המנסים להמריא לתוך הרצפה גם הם מספרי "טבע דומם" שכנראה מאד נוכח פה מעבר לקיר… ואגב, כמו שאמרת על הציור ההוא של בלטוס http://wp.me/pSKif-in9 גם הציור הזה יכול להיות קלף טארוט.
שועי, בשבילי עורבים הם קודם כל לקחנים חצופים וגנבי נוצצים, ואחר כך מבשרי מוות בבלדות אנגליות. ויונים… סבתא שלי היתה אומרת שהן מלאות כינים ומצד שני הן נושאות מכתבים… ועל הרבי של ולסקז ((( 🙂 )))
מירית שלום, את הציור הזה אני מכירה מאותה חוברת מצהיבה מילדות בבית הורי, מן הסתם אותה חוברת שלך. אני מאוהבת בציור הזה מאז בלי לדעת למה ובלי לעצור ולבדוק. סתם ככה חיבור חזק מהבטן.
עכשיו אני משתמשת בו לעבודה בקורס "צבע" בלימודי עיצוב ונהניתי לקרוא את הפרשנות שלך ולהיעזר בה.
אם יש לך מה להוסיף בהתייחס לשימוש של גויה בצבע בציור של דון מנואל אוסוריו אשמח ללמוד מימך.
כמובן שנושא הניגודים והדרמה בולט והמסר המבלבל של חיים (אדום להבה) ומוות(שחור, ירקרק עכור), אפל ומיסתורי לעומת בהיר וברור, תמים לעומת ערמומי, ועוד ועוד ניגודים .
תודה, אורית.
אורית, תודה רבה וברוכה הבאה. את מה שיש לי להגיד על אדום וירוק כתבתי בפרק על כיפה אדומה בספר על אגדות שעוד לא יצא ("סיפורים יכולים להציל", זה שמו והוא אמור לצאת בהוצאת סל תרבות עוד השנה). תצטרכי להתאזר בסבלנות 🙂
ובינתיים אני רק מזכירה שכל הזכויות שמורות. כלומר שימוש בתובנות שלי מחייב קרדיט לי ולאתר (ואגב, שמי מָרית, בקמץ).
.
אלקנה שאל אותי מה אני יודעת על החיים של החילונים. הנה פה רואים מה החיים שלהם.להסביר תמונה כאילו היתה תורה. אני לא יודעת אם הם מאמינים במה שהם אומרים.
איזו גאווה זאת שעיר האושר היא הדוגמה שלך לעולם החילוני.
יפה, המילה אמונה קצת זרה לי, אבל זה גם משחק וגם לימוד גדול להתבונן ביצירות אמנות.
אנונימי 🙂