הערה מקדימה: "בוא דיבוק!" היא סדרת אירועים בהפקת ובעריכת רועי פביאן ואלה נובק, שבה מוזמנים אמנים מתחומים שונים להתכתב זה עם זה בהשראת נושא נתון. הכללים מאד פשוטים: כל משתתף מקבל טקסט ומתבקש להגיב לו תוך 8 ימים. כל אחד רואה רק את הטקסט של זה שקדם לו. האירוע שבו השתתפתי נוצר בהשראת המסה הנפלאה של ביאליק כיסוי וגילוי בלשון (שפורסמה לפני 99 שנה).
"רשימת השמות" נכתבה לפני חודשים בתגובה ל"העולם עגול", מופע-קול שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור הילדים היחיד שכתבה גרטרוד שטיין, על ילדה בשם ורד (rose) השואלת את עצמה "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד".
*
רשימת השמות
1. "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד?" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)
תלוי באיזה יקום היא נולדה. אם היא נולדה באגדה של נורית זרחי למשל, אז לא.
אם היו קוראים לה נניח, קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם*, היא היתה מלכת פיות. שמה היה קובע גם את משקלה; ככה זה כששמך מתחיל ב"קל" ומסתיים ב"גרם". היא לא יכלה להיות טובת לב, כי קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם זה כמו קְרוּאֶלָה דֶה-וִיל, פושטת העורות מ"מאה כלבים ואחד" – קרואלה מלשון cruel עם טוויסט איטלקי, והדֶה-וִיל אינו סתם תואר אצולה אלא פיצול מְצוּרְפָת של devil. כלומר "אכזרה שטן". חנוך ברטוב, המתרגם הראשון של הספר, קרא לה עריצה מַדַיַאש – שׂיכּול של המילה אשמדַי עם טאץ' מדיארי-הונגרי (אם כי, כפי שמעיד ג'יימס ג'ויס, "השטן מדבר בדרך כלל בשפה משלו, שנקראת קַשְׁמְדָאִית, והוא ממציא אותה בעצמו בזמן הדיבור, אבל כשהוא כועס מאד הוא מסוגל לדבר יפה מאד צרפתית גרועה, אף על פי שמי ששמעו אותו אומרים שיש לו מבטא דבלינאי בולט."**).שֵׁם כמו קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם היה קובע גם את מנת המשכל שלה ואת התפריט, כפי שהיא עצמה מסבירה: "לפיות יש שכל כמו לפֵרות, לכן הן אוכלות גבעולי פטרוזיליה, לבבות פרחים וגרגרי סוכר." תזונה קסומה וציורית – מעין קומפוזיציה קטנה של קווי גבעולים ארוכים-ירוקים, לבבות חמודים ותפזורת מתוקה של גרגרים – עם קצת טעם לוואי; האם רק אני מרגישה שיש קרבה צלילית מסוכנת בין "פֵּרות" ל"פָּרוֹת"? יש חשש סתום שהפטרוזיליה כדרכה, תיתקע לַפֵיות בין השיניים, ובינינו – זה לא קצת קניבלי (נוסח אמא של שלגייה) לטרוף לבבות של פרחים?
ובמחשבה נוספת, גם לקָלֶרְדָה דֶה גְּרַם האנורקטי יש טעם לוואי. בחנויות המכולת של ילדותי היו מוכרים לַקֶרְדָה על פי משקל. ואני לא יכולה שלא לשמוע את ה"מאה גרם לַקֶרְדָה" כמין הד מעופש ל"קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם" המלכותי.
*
2. "כשוורד הייתה יותר גדולה שלחו אותה לבית ספר" (מתוך "העולם עגול" מאת גרטרוד שטיין)
כשהייתי קטנה שלחו אותי לבית ספר. כל בוקר היתה המחנכת פותחת את יומן הכיתה וקוראת את רשימת השמות. מאות ואלפי פעמים הקשבתי לטקסט הזה שאיבד כל קשר למציאות והפך לדקלום משונה, לחש-נחש שנחרט לו בתוך המוח. לאט לאט קבלו השמות ההפוכים – קודם שם משפחה ואז שם פרטי – נוכחות משל עצמם. אבל גם כשהפכו אותם בחזרה זה לא עזר.
לקראת הכתיבה ניסיתי לשחזר את השמות והם צפו מיד עם דמויות הילדים; הפרצוף הכמעט נטול שפתיים של "אברם קדוש" – שעות ניסיתי לפצח את הקשר בין הארשת המופמנת הקצת עצובה ומבוהלת שלו, לקדושה, או "שלמה מלכה", למה מלכה ולא מלך? השיבוש הדקדוקי שיגע אותי. הגיחוך הקצת רפוי שלו (כאילו הגומי שמהדק את שפתיו התעייף) מתקשר לי עד היום עם דראג קווינס. ו"מזל גנח" – הו, המזל הגונח שלה היה מין מבוא לשירה, ו"רונן דוד" הגבוה עם היציבה הנוזלית, שהיו לו (לדעת הילדה שהייתי) שני שמות פרטיים שאחד מהם שימש בלית ברירה כשם משפחה; והאילתור הזה התקשר איכשהו לריח של הסוודר הצהוב שלו. ו"דליה קמפו" ששם משפחתה היה במרחק אות משמפו, מה שדווקא התאים בגלל שערה הנהדר, העבות והחלק כמו סרגל נוצץ. ובכל זאת הוטרדתי מן הק' השוֹאתית (השואה היתה אז חלק מהכול), שקירבה את ה"קמפו" לקאפו וגם לקמפ-מחנה.
לשווא חיפשתי את הדמיון בינה לבין "דליה ויצמן", הן היו שונות בתכלית, כמו ש"יפה ביטון" היתה שונה מ"יפה אטיאס" (רק אחת מהן היתה יפה, לאחרת היתה ארשת פראית של חיה לכודה), כמו ש"ורדה סבאון" היתה שונה מ"ורדה אלוש", כמו ש"חנה אפשטיין" היתה שונה מ"חנה בלדינגר", כמו ש"יעקב זילברשמיט" היה שונה מ"יעקב אלגרסי", ו"מזל זנו" מ"מזל גנח" – חקרתי את הזיקות בין הכפיליות בחריצות של מפענח צפנים במלחמת העולם. שלא לדבר על רביעיית ה"תָּמִיוֹת": פרנצוס, הירשל, נאוי ואפרתי. האחרונה החליטה יום אחד שקוראים לה תמרה, ובכך חרגה מהסדרה וגם נשארה בה, מה שגרם לי כאב עמום כמו של נסיכה על עדשה. לתמי נאוי לעומת זאת, קראו גם "קוֹקוֹ בקלאווה", כינוי בן שני חלקים כמו שם ושם משפחה, וכך נבראה לה בדמיוני פרסונת צללים מוחצנת מטורללת ואקזוטית.
והיה גם "רודולף אפללו", שהיה לו כתם לידה קטן על האף. לו הכתם היה גולש עוד קצת הוא היה משווה לו מראה ליצני, ובינתיים הוא פשוט הצדיק את שמו המזמר – אף-לָ-לו. היה לו מזל לרודולף, הוא היה בן ראשון במשפחתו אחרי שורה של בנות. כמה מאחיותיו היפהפיות עם השמות המתנגנים למדו בכיתות שמעלינו. אחת מהן (אלגרה? קורדליה?) גילמה בובה שקמה לחיים בהצגה של החוג הדרמטי, וגם ברודולף עצמו היה משהו שלא מהעולם הזה; בגלריה של הזיכרון שלי הוא לבוש בחליפת קטיפה לילכית ומחייך את החיוך הקל שלו, הקצת מנומנם.

כיתה ג' עם המורה סימה נרקיס. הילדה היחידה שאת שמה איני זוכרת היא זו עם הקשת שצמודה למורה. היא היתה ככל הזכור לי עולה חדשה מצ'כיה שהצטרפה לכיתה לזמן קצר (ובמחשבה נוספת, אולי זאת בכלל ת"פ ביום משונה).
*
3. "בכל מקום היו / אנשים נשים נחשים יונים נמלים נמרים שפנים ינשופים חתולים ילדים" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)
לבני הבכור קוראים נמר. קראתי לו כך בגלל "גיזְלְהֶר הנמר" של אלזה לסקר שילר ובגלל נמר מכונף משטיח סיני, שצחוקו הצוהל הזכיר לי את צחוקו של אהובי. הופתעתי מהמהומה שזה חולל; תינוק לא יכול לקרוא לעצמו בשם, אז הוריו ממלאים את מקומו. אבל זה ממילא זמני, עד שיעמוד על דעתו. אם לא ימצא חן בעיניו, נקרא לו יוסי או מה שירצה, הסברתי. זה לא הרגיע את המתנגדים. מישהי טענה שצריך לאסור את זה (או אותנו?). ואז הגיע מכתב מיפן. ידידי הדס עפרת למד שם באותה תקופה גילוף מסיכות נוֹ ובובות בּוּנְרָקוּ. הוא ועמליה אישתו כתבו: "נמר שמשחק עם פרפר – מוטיב קבוע במחזות הקָבּוּקי. שניהם רכים, עדינים, שקטים ונועזים – כל אחד בדרך אחרת."
*
* קלרדה דה גרם היא דמות מתוך "טינקרטנק" של נורית זרחי. מבוסס על פוסט שכתבתי על הספר.
** מתוך "החתול והשטן" מאת ג'יימס ג'ויס, בתרגום (שפתיים יישק) של אברהם יבין, עם עובד 1981
*
.
וכמה מילים לסיום:
"הליצן הבוכה", כך נקרא הציור שלמעלה.
הוא צויר על ידי בני נמר לפני שנים, אבל מתמצת איכשהו, לפחות בשבילי, את המציאות העכשווית.
הרשימה שלמעלה נכתבה בימים של שקט.
אני מדביקה אותה כמו חלון על קיר הממ"ד.
*
עוד באותם עניינים
על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי
אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג, האם שמתם לב שבעברית אין הווה?
*
אהבתי וגם וואוו.. הציור הזה – איזה גודל של רגש יש שם,
מרית קרובתי, תודה לאל שלא נשארת על ביאליק (זה טקסט מעורר, גילוי וכיסוי, אבל אי אפשר במשך 100 שנה רק לגלות ולגלות אותו, לפעמים צריך גם קצת לכסות אותו, שקצת יישן).
חוץ מזה. רציתי לכתוב משהו על הרצחנות המילולית הנמצאת בכל מקום בשעה זו, אבל אז נזכרתי בגילוי וכיסוי בלשון, וגם בכך שכילד אף מורה כשקרא רשימה שמית לא הצליח לקרוא את שמי כמו שצריך. כבר אז הייתי צריך להבין, שלעולם לא אבין כאן (ישראל) שום דבר, וששום דבר (ישראל) לא יבין אותי. זה עכשיו אני שותק, כיוון שנגמר לי מה שרציתי להגיד.
מרית, הזכרת לי את התקופה שבה הייתי חוקר במשך שעות איזה צבעים יש למספרים ולאותיות…..
המאמר של ביאליק, שהוא אחד הנפלאים, גרם לי לשאול את עצמי מה יש בפה, האיבר המשונה הזה, שמאחד בתוכו כל כך הרבה פעולות. אם הייתי כותב את זה ברוחו של ספר יצירה, זה היה נשמע אולי כמו: "נשיקה – נשיכה – ודיבור מפריד ביניהם…."
אבל הדיבור לא באמת מפריד ביניהם, כי כל אחד הוא גם שני האחרים…. נשיקה היא גם אכילה ותקשורת, נשיכה (כלומר אכילה) היא גם רצון להתאחד ודיבור הוא גם חיבור וגם הפרדה, מיון ועיכול….. אבל מה שאולי משותף לשלושתם זה הטעם, אחת המילים שאני הכי הכי אוהב, הרצון למצוא את טעמם של הדברים, את טעם הדבר….
מרית, קצת נעלבתי מהפוסט הקודם, כשכתבת שעכשיו זו עת למעשים ולא למילים יפות, וחשבתי לעצמי כמה מילים טובות נחוצות פה עכשיו. ובכלל, לולא מילים, פעולות היו כמו עץ נופל ביער…. זו הסיבה שבגללה היו כורתים פעם את לשונותיהם של מתנקשים, כדי שהפעולה לא תמשיך להדהד הלאה. לולא מילים, מה היה ההבדל בין רצח אחד למשנהו? מדוע האחד מוציא אלפי אנשים לרחובות כששנאה בעיניהם, ורצח אחר, נגיד אדם שמחליט לחסל את כל משפחתו, אשתו וילדיו, מותיר את רובם אדישים בבתיהם?
מבין האירועים שמתוארים במקרא יש מעט מאוד שאני מייחל שיתגשמו, אבל אחד אני מעריך במיוחד, שכאשר מוצאים גופת מת בקצה תחום העיר ואיש לא יודע יד מי היתה בו, עורכים טקס ומדקלמים את המילים הבאות:
ידינו לא שפכו את הדם הזה
זו נשמעת בהתחלה כמו הצהרה יבשה אצל נוטריון, אבל בהדרגה מתהפכת משמעותה המוצהרת והיא ממלאה את הנפש באחריות עצומה. ידינו לא שפכו את הדם הזה……
חן חן אחותי. במציאות זה עוד יותר אקספרסיוניסטי. הצבעים דהו בסריקה וגם החומריות.
שועיקי, מה יש להגיד על ביאליק (שהיה צריך להיקרא בפוסט הזה חיים לחמניה ביאליק, כמו שילד אחד קרא לו), הוא מדבר בעד עצמו. הגילוי וכיסוי היה אמור להיות תיבת תהודה להתכתבות. היה שלב שבו חשבתי לכתוב פוסט מצקצק ומלא מצוקה על הצוק (האיתן) ו(העופרת) היצוקה ושאר שמות המבצעים, אבל הפואטיקה של מי שממציא אותם היא כל כך פרימיטיבית ואין לי די יידע כדי להציל אותה (ואם אתה חושב ששועי זה קשה, אז מרית פשוט נתפס כשיבוש, של מרים ואחר כך של מירית).
רפליקנט, קראתי לאחרונה את כינוס דומיות של אברהם סוצקובר. במבוא הוא מספר איך השירה הצילה את חייו בגטו, "זוהי רוח שנכנסת בך והיא חזקה מכל הקליעים." ומוסיף סיפור על משוגע אחד בווילנה ש"נכנס לבית הכנסת וראה צבע עומד על קצה של סולים ומסייד את התקרה. אמר לו 'תחזיק במברשת כי אני לוקח את הסולם.' ככה הייתי אני: החזקתי במברשת והחזקתי את עצמי, שלא אפול. זה היה הדבר המדהים."
בחיים לא הייתי כותבת שזה לא הזמן למילים יפות. אני מאמינה שצריך להחזיק במברשת (זה יותר בדוק מהשיטה של מינכהאוזן למשוך את עצמו ואת סוסו מהביצה). הבעיה היא שאני לא יכולה לכתוב על מה שקורה בימים אלה, ודברים אחרים נובלים מחוסר אור ואוויר. רשימת השמות נכתבה לפני חודשים, וההתלבטות אם לקיים את האירוע ואם לפרסם אותה בבלוג רק שיקפה לי כמה המרחב התודעתי שלי התכווץ בימים אלה, ולא רק שלי, לרשימה כזאת אין כרגע שום תיבת תהודה. ובכל זאת.
מרית, לפני כמה שנים היתה לי תקופה של התקפי חרדה, ושמתי לב שהחלומות שלי
נהפכו שטחיים לחלוטין מבחינה רגשית, חביבים באופן הסתמי ביותר, כאילו העולם הפנימי שלי החליט לסמם את עצמו , ואותי, במנה גדושה של תרופות הרגעה. זה היה מבהיל לא פחות. באופן דומה לזה אני מרגיש עכשיו, המציאות חריפה, מחרידה בכלכך הרבה היבטים שלה, שעולמות פנימיים שלמים מתיבשים. אבל מה יקרה אם יזרימו אליהם מים, האם המברשת תשיב אליה את הסולם……?
מרית יקירתי, זו עם הקשת! כמה דומה לך:) ואצלנו קנאתי בכל המיכליות שהשאירו בפי טעם של עוגיות סוכר וניל ובכל הענתיות שקרנו כמו שמש ופחדתי מכל השרות והחנות שהיו המלשינות ומהאתיות המרביצות ואנחנו היינו שתי איריס שתמיד פחדנו ממכות. ושם המשפחה שלי.. אבוי. לא היה מי שלא לגלג. קולביו קולביו. הנה יש לך עוד משהו עלי:)
יופי של פוסט. רוצה עוד ממנו. ושיהיה כבר שקט בבקשה
מרית שורה קודם עם הסרט והצמה.
איך זה שכולם משלבים אצבעות?
נראה עינוי אינדיאני,
ועם כותרת כמו של המאמר הזה את נשמעת מה זה בדיכאון… בכלל בלי קשר למצב… דיכאון צבירתי.
רפליקנט, שהמברשת תשיב את הסולם, אמן.
איריסיה, תודה! מסכימה על המיכליות והענתיות. החנוֹת של באר שבע היו סוג אחר, ושרות לא הכרתי (אני כמעט הייתי שרה על שם הכלה שברחה על חמור http://wp.me/pSKif-efK)
ואני מכירה (יד שנייה) איריס מַרק, רק תגידי את זה בקול רם ותשמחי בקובליו על אף הקובלנה 🙂
אנונימי, יום אחד הסבירו לנו שרק ילדים קטנים משלבים ידיים, תלמידים בוגרים משלבים אצבעות. מה בער להם לשנות את הכוריאוגרפיה? לאלוהים פתרונים.
ואתה טועה, הכול מהמצב. מרגע שנחטפו שלושת הנערים אני מרגישה את האפוקליפסה מתקרבת והמציאות מתנהגת לפי התסריט. זה סיוט.
ולא ניחשת בכלל.
מצחיקים אתם…. מרית היא מערבה מכאן, הילדה עם השיער הכי סבוך ויפה, החיוך הכי שמח והעיניים הכי מאירות ועצובות…..
אוי מרית. אוי.
על הכל.
מהאומללות הסמויה של כיתה צוהלת
ועד לממ"ד של עכשיו
אחחח, החשיבה המאגית של הילדות. את צודקת, היינו צריכות להיפגש בגיל חמש.
מרית, אם ללכת לפי ״לכל איש יש שם״, אז בקשר לורד יש את זה, של ורד ניסים. מביאה את זה בעיקוף גדול לפוסט הנהדר הזה, שלך, ובכל זאת:
איך זה ששוב ושוב את שופכת שמן למדורה ועושה כשפים, ודאי בימי מלחמה, כשהנפש מצומצמת ולא יודעת אנה היא באה. תודה
רפליקנט, מממ…
נועה, ואבוי…
דבי, כמו שאמר עגנון, "אין הכול עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו … עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."
דורית, תודה. את אף פעם לא באה בידיים ריקות… 🙂
מי שמדברת, מרית… (((-;
דורית, סליחה שאני מתפרץ, חשבתי כל אתמול על העבודה שהבאת. בשבועות האחרונים תקועה לי שורה בראש, "הנה מוטלות גופותינו" , אבל מעשה שטן היא מתחלפת לי כל הזמן ב"הנה מוטלות גופותיהם", ואני שואל את עצמי, האם הסיומת הזאת כל כך חשובה, גופותי-נו, גופותי-הם….?
וכמה מזולזל הגוף הזה, נחטף ונורה, נחטף ונשרף, מופגז, נורה מגבו על ידי צלף, מרוסס על ידי רקטה. הגוף המסכן, שמתנשאים עליו מצד אחד, ותמיד שואפים 'להתעלות' עליו, ומהצד השני סותמים את רעבונו בכל מיני תחליפים, שתמיד נשלח על ידי מי שבחוצפתם נקראים 'גופים' , גדולים בהרבה ממנו, ואין להם שמץ מושג מה זה להיות 'גוף'.
וגם בעבודה הנהדרת של ורד ניסים אני מוצא שלושה גופים מזולזלים. שניים שנקרעים מרבית חייהם בעבודה קשה, בלתי נסבלת, והשלישי שמקבל אהבה רק בדמות סבלם של השניים האחרים, וכאב ( המשיכה-צביטה הזאת בזרוע, כי אין דרך אחרת, והתסכול עולה על גדותיו)
לרפליקנט ולמרית ולמי שעוד רוצה, כמובן –
חשבתי שיתאים להעלות את הקטע הבא של יעל ברתנא ביחס ל״משהו להאחז בו״, אבל זה בסדר, כנראה, גם כאן, לפי ״הרעות״ לחיים גורי וסשה ארגוב, 1948:
בסוגריים:
לא יודעת אם שלוש הגופות מזולזלים, כמו שרפליקנט כותב. ״ורד״ מתקוממת (אבל זה כבר לא שייך לדיון כאן)