מוקדש לאישה שמעולם לא פגשתי ואפילו את שמה איני יודעת.
- האישה
בוקר שבת אחד לפני איזה זמן נתקפתי תשוקה לספר חדש עכשיו ומיד. חיפשתי חנות שפתוחה בשבת וכך הגעתי לצומת ספרים בנמל תל אביב ומצאתי את עצמי מול מבחר מפליא (שערורייתי כמעט, בהתחשב בממדי החנות) של ספרי דוסטויבסקי. סהדי במרומים שהיו שם כחמישה עשר כותרים שונים. כששאלתי את המוכר לפשר התופעה העל-טבעית, הוא הצטחק במבוכה ואמר שמנהלת החנות לשעבר מאד אהבה את דוסטויבסקי. זה נגע לליבי (ורק קיוויתי שזאת לא הסיבה שהיא כבר "לשעבר"). וכך או כך – הפוסט הזה מוקדש לה בהוקרה.
קניתי שניים מהם: את הבעל הנצחי | מעשה מגעיל (דמותה של ליזה הילדה שברה את ליבי), ואת יומנו של סופר, כרך א' שקטע (עסיסי, חתרני, מצחיק, מעורר מחשבות) ממנו מתחשק לי לשתף.
אבל רגע.
*
2. הבלשן, הסופר, והחתול במגפיים
לא מזמן קראתי את ספרו של יגאל שוורץ, למה לחתול יש מגפיים? מעֵבֶר לתוכן, שמתי לב לרטוריקת הדחייה-הבטחה של שוורץ: עשרות פעמים במהלך הספר (הצנום למדי), הוא אומר משהו כמו "אחזור לסוגיה זו בהמשך" "איני מתכחש לאפשרות שאחזור אליה בהמשך" "עובדה חשובה שאתייחס אליה בהמשך" "ובעניין זה ארחיב בהמשך" וכן הלאה. הוא כל הזמן אוחז בכנף בגדו של הקורא ומבטיח לו שהעיקר מצפה בהמשך, ואם לא ירפה מן הספר הוא עוד יבוא על גמולו. (וגם מקיים את ההבטחה – האפילוג הוא שיאו של הספר לטעמי).
וגם אני הולכת עכשיו בדרכיו כשאני פותחת בטקסט כבד ראש של רומאן יאקובסון (הבלשן) ומבטיחה את הדוסטויבסקי המדגדג בהמשך.
3. התיאטרון המוסקבאי
אני אוהבת את רומאן יאקובסון (1896-1982). מאמרו "בלשנות ופואטיקה" שינה את חיי. יום אחד עוד אכתוב על יופיו המופלא והשימושי, אבל לענייננו די בפסקה שבה הוא מנסה להסביר איך רגשותיו של הדובר יכולים להשתלט על התוכן האובייקטיבי-מילוני של המילים. כלומר, איך ביצוע צלילי של טקסט משנה את משמעותו.
שחקן לשעבר בתיאטרון המוסקבאי של סטניסלבסקי סיפר לי, כי בבחינת הקבלה שלו ביקש ממנו הבמאי הנודע ליצור ארבעים שדרים שונים מהביטוי segodnya vecherom ("הערב") על ידי הכנסת שינויים בגוני ההבעה. השחקן הכין רשימה של כארבעים מצבים רגשיים, והשמיע ביטוי זה בהתאם לכל אחד מהמצבים האלה, ועל הקהל הוטל לזהות את המצב על פי השינוי בצורה הצלילית של שתי המילים האלה בלבד. לצורך עבודת המחקר שלנו, שעניינה תיאור וניתוח של הרוסית התיקנית של ימינו (בחסות קרן רוקפלר) התבקש השחקן לחזור על מבחנו של סטניסלבסקי. הוא ערך רשימה של כחמישים מצבים העשויים להיות מסגרת לאותו משפט אליפטי, ובהתאם להם עשה ממשפט זה חמישים שדרים. השדרים הוקלטו על סרט, ורובם פוענחו על ידי מאזינים בני מוסקבה פיענוח נכון ומדויק. יורשה לי להוסיף כי כל רמז אמוטיבי שכזה ניתן בקלות לניתוח בלשני.
מתוך הספר הזה (בתמונה למעלה משמאל)
4. תיאטרון הרחוב של דוסטויבסקי
דוסטויבסקי טוען שניבולי פה של שיכורים הם שפה שלמה וייחודית.
ידוע כי במצב של שכרות, ראשית, הלשון מתחילה להתלעלע בכבדות בתוך הפה; שטף המחשבות של האדם השיכור מעט או המבוסם קלות (ולא שיכור כלוט) לעומת זאת, מכפיל את עצמו כמעט פי עשרה. לכן עולה באופן טבעי הצורך בשפה ההולמת את שני המצבים הללו, המנוגדים זה לזה. שפה זו נמצאה כבר לפני שנים רבות והוטמעה ברוסיה כולה. מדובר בסך הכול בכינוי של עצם בלתי הולם, וכך השפה הזאת כולה מסתכמת במילה אחת בלבד: מילה הנוחה מאד להגייה. [בהערת שוליים מבהיר המתרגם שהכוונה למילה חוּי שפירושה זין ברוסית]
ביום ראשון אחד, בשעות הערב המאוחרות, נאלצתי לצעוד כחמישה עשר צעדים לצד חבורה של שישה בעלי מלאכה שיכורים. ולפתע נוכחתי לדעת שאת כל המחשבות, התחושות ואפילו את ההרהורים המעמיקים ביותר, אפשר לבטא באמצעות שם עצם אחד ויחיד, בלתי מורכב באופן קיצוני. הנה בחור אחד מבטא את שם העצם הזה במטרה להביע שאט נפש ביחס לאיזה עניין שהם דנו בו קודם לכן. בחור אחר עונה לו באותה מילה בדיוק, אולם בטון ובמובן אחרים לגמרי – במשמעות של פקפוק מוחלט בבוז שהביע בעניין זה הבחור הראשון. השלישי זועם לפתע על הראשון, מתערב בשיחה בפתאומיות ובלהט רב מאד וצועק לעברו את אותה המילה, אך במשמעות של קללה או גערה. בשלב הזה מתערב שוב הבחור השני בכעס על השלישי, זה שעלב בראשון, ומהסה אותו במובן של "מה אתה מתלהם, חביבי? הרי דיברנו ברוגע ואתה נופל עלינו עם הקללות שלך!" ואת כל המחשבה הזאת הוא מבטא באמצעות אותה מילת קסם, באמצעות אותו שם עצם פשוט באופן קיצוני, רק בליווי איזו תנועת יד וטפיחה על כתף חברו. אולם לפתע הבחור הרביעי, הצעיר שבחבורה, אשר שתק עד כה ואשר כנראה מצא לפתע פתרון לתסבוכת שהם דנו בה מלכתחילה, ושבעקבותיה התגלעה ביניהם המחלוקת, מרים את ידיו מעלה בהתלהבות וצועק – מה לדעתכם? אאוריקה? מצאתי, מצאתי? לא, כלל לא "אאוריקה" ולא "מצאתי"; הוא חוזר רק על אותו שם עצם בלתי הולם; מילה אחת, מילה אחת בלבד, אולם בשמחה רבה המלווה בצווחה של שכרון חושים עוצמתי מדי כפי הנראה, משום שהדבר כלל לא מוצא חן בעיני הבחור השישי, העגמומי והמבוגר שבהם, אשר מהסה מיד את התלהבותו הפוחזת של הצעיר, ופונה אליו בקול הבס העגמומי והמחנך שלו, תוך חזרה על אותו שם עצם האסור להגייה בחברת גבירות נכבדות, שהוא מבטא באופן הברור והמדויק ביותר: "מה אתה צועק פה!?" ובכן, בלי שאמרו אף מילה אחרת, הם חזרו על הביטוי האהוב עליהם שש פעמים ברציפות, זה אחר זה, והבינו זה את זה בשלמות, זו עובדה, הרי הייתי עד לכך. "סלחו לי!" צעקתי לעברם לפתע וללא כל התראה (הרי הייתי בדיוק ביניהם) – "צעדתם בקושי עשרה צעדים, ואילו על… (ביטאתי את המילה) חזרתם שש פעמים! הרי זו חרפה! אתם לא מתביישים?"
כולם נעצו בי את עיניהם כמו שמסתכלים בדבר מפתיע מאד, ולרגע השתתקו: חשבתי שיקללו אותי אבל הם לא קיללו, ורק הבחור הצעיר, לאחר שצעד כבר כעשרה צעדים, הסתובב אלי לפתע וצעק בלי לעצור:
"אז מה אתה עצמך חוזר עליה בפעם השביעית, אם אצלנו ספרת שש?"
פרץ צחוק רם נשמע, והחבורה המשיכה הלאה בלי לחלוק לי כל מחשבה נוספת.
התכוונתי להשוות בין גרסת הסופר לגרסת הבלשן, לכתוב איך דוסטויבסקי שקדם ליאקובסון (האחרון עוד לא נולד כשהראשון תיעד את שפת השיכורים) משיג אותו בשנות אור. יאקובסון מציג אפשרויות, מילון תיאטרוני זעיר, בתוך שיעור קטן אגבי במשחק, ודוסטויבסקי כבר כותב מחזה של מילה אחת, קומדיה מינימליסטית, אוונגרדית, בשרנית וכמעט מופשטת. ובעצם הוא לא כותב אותה, הוא פשוט מוצא אותה ברחוב, אבל הארכתי דיי, ורק אגיד שהמתרגם שנקב במילה המפורשת (וגם אני שציטטתי אותו) הרסנו במידה מסוימת את הטקסט של דוסטויבסקי שנמנע מן המילה כדי להעצים אותה (מה שמסתירים בדרך כלל יותר מושך ממה שמובן מאליו), ומשיג דבר והיפוכו; מצד אחד הוא שומר על רמה מסוימת של מכובדות ולשון נקייה, ובד בבד הוא מזמין את הקורא לנחש ולהתעסק במילה, הרטוריקה המתהפכת הזאת מחזירה אותי לפעם שבה הוא נתקל באריה.
***
ובלי קשר אבל שווה
"יאללה בטטה", מופע מפוכח ומצחיק ומעורר זכרונות, שברי סטנד-אפ שהודבקו לשברי מחזמר בחפצים שאבד עליהם הכלח, מאת ובביצוע נעמי יואלי ויוסי מר חיים (גילוי נאות, נעמי יואלי היא חברתי היקרה ואני גם רשומה בקרדיטים כעין שלישית)
*
לכבוד מצעד הגאווה
מרית קרובתי, הסיפור על מנהלת החנות לשעבר, הזכיר לי שבנערותי, אי שם בשבוע הספר של 1995, מכרתי לעוברים ושבים את "יוליסס" של ג'ויס (היו כמה עותקים של תרגום רנן), כספר מתח עוצר נשימה, שהוא אמנם לא דומה לשום מותחן מצוי, אבל דווקא העובדה הזאת היא גם מותחת וגם עוצרת נשימה, וכדרכי כל כך נכנסתי לזה, עד שעמלתי על מכירות של קפקא, גו'יס ופאול צלאן (לא היה סמואל בקט בחנות משום מה), כי אם לא עכשיו אימתי (גם פרימו לוי מכרתי). אני חושב שבעלי החנות, אמנם פרטית, אך מסחרית למדיי, שמו לב למוכר הפוחח (בדיעבד נדמה לי שהתנהלתי יותר כמיצגן המנסה לשדל את הבאים לקנות ספרות שהם כלל לא התכוונו אף פעם לנסות; מאשר ממש למכור ספרים שאנשים רצו או ביקשו), כי ממילא היה בחנות באותו שבוע וחצי המון רב של מבקרים שהיו צריכים עזרה, ובכל מקרה פיטרו את כל הצעירים מיד בצאת שבוע הספר, כשהחנות שבה לסדר המפוהק שבו התנהלה. מה שבטוח, נדמה לי שאני ממשיך לעשות את אותם הדברים גם כעת, אמנם עם כל מני ספרים של אנשים שחיו לפני מאות שנים, אבל לא בטוח שהשתנה אצלי איזה דבר.
האם הכותב.ת "אחזור לכך בהמשך" מצליחה.ה לזכור את הדבר בהמשך או שקודם כתבו את הסוף ואז חוזרים אחורה ומייצרים.ות עתיד? אני סקרן כי אני לא מעז להבטיח משהו להמשך, כי אינני מסוגל לזכור מה הבטחתי לפני פסקותיים.
נהדר. וכל זה (גם) משום שלא סופר: "בוקר שבת אחד לפני איזה זמן נתקפתי תשוקה לבן אנד ג'ריס עכשיו ומיד."
והמילה שנשנית היא למעשה קולב
מבחינה אבולוציונית, האינטונציה קדמה לשפה כאמצעי לתקשורת ולהבעת רגשות – ויעידו על כך היללות, הנהמות והשאגות של קרובי משפחתנו הקופים, החתולים והכלבים. כפי שכתבת, שכבת הבסיס הזו לא נעלמה אצל האדם עם התפתחות השפה, ואוסיף שהיא נחשפת במלואה כשהשפה עוד לא קיימת (אצל תינוקות) או נעלמת (אצל נפגעי מוח למיניהם). ויש גם אנשים כמוני, שאוהבים ליילל ולנבוח סתם לשם ההנאה:)
מיאו!
מרית, חלמתי הלילה שני סיוטים, ואחד מהם קשור בספר, אולי בגלל זה הרגע הזה בחנות בעלת חמישה עשר הכותרים הצטייר לי לרגע חלומי (כמו לא מעט רגעים אחרים בחיים….)
חוצמזה, המתרגם ואת הגיתם את המילה בפעם השמינית והתשיעית, ובכלך הצטרפתם הצטרפות מכובדת לחבורת השיכורים ולדוסטויבסקי ובקיצור המשכתם את הספר בחיים עצמם 🙂
חוצחוצמזה, יש קטע נהדר בסדרה "הסמויה" שבו שני בלשים חוזרים על אותו הביטוי, בעצם – fuck – בצורות שונות כדי להביע הכל. רק עכשיו אני מבין שהם למעשה דוסטויבסקאים למהדרין.
שועיקי, העניין הוא שאתה באמת חושב ומרגיש שיוליסס מותח, ואי אפשר לדעת איך זה ישפיע על הקונה, אולי זה יפתח לו דלת שחשב בטעות שהיא לא בשבילו? כשהקמנו את ספריית גן לוינסקי לפליטים ומהגרי עבודה, המצאנו שיטת מיון רגשית. כל ספר זכה למדבקה השואלת (בשפה הרלוונטית) "איזה מין ספר זה?" ולצדה שבע מילים המתארות רושם שספר יכול לעורר: מצחיק, משעמם, מוזר, מדכא, מרתק, מעורר השראה, עצוב. ואני זוכרת את הוויכוח על "משעמם". אחד מאיתנו התנגד כי זה כמו אות קין על ילד. אני אמרתי שישר הייתי מתעניינית בספר שכולם חושבים שהוא משעמם, ומישהי אחרת אמרה שהיא מיד היתה לוקחת את הספר, שלא ייעלב…
אנונימי, למה הפנייה לשני המינים? למיטב ידיעתי יגאל שוורץ הוא זכר ללא סייג מגדרי. אם אתה שואל על החתול במגפיים, אין לי מושג. צריך מוח יותר מפותח ומגויס משלי לעקוב אחרי החשבונות המתרבים, ומשלב מסוים זה כבר לא נהיה חשוב, הם הצטברו לאמירה אחת, שכדאי לי להמשיך לקרוא (לא ששקלתי לפרוש) כי הטוב עוד לפני, וכיוון שמאד אהבתי את האפילוג, נחה דעתי.
דוד 🙂 קולב? ברחל בתך הקטנה!
הבהיר, נכון, נכון! לפני המון שנים ראיתי סרט בשם "החיפוש אחרי האש" (נדמה לי). סרט עלילתי לכל דבר שהתרחש בתקופת האדם הקדמון והיה מלא לפיכך בדיאלוגים ברורים כשמש של נהמות וקריאות. למיטב זכרוני זה היה עיבוד של רומן של פייר לוטי, הסופר וההרפתקן, וכשבדקתי אם יש ספרים שלו בעברית גיליתי שניים בהוצאת "נהר". וכך נפתח הציטוט שמציג את "חייהן של שתי חתולות" : "פעמים רבות ראיתי, באי-שקט מהול בעצב אינסופי, את נשמתם של בעלי חיים מתגלה במעמקי עיניהן; את נפשו של חתול, של כלב, של קוף, מיוסרת לרגע כמו נפש אדם, נחשפת פתאום מתוך המבט ותָרה אחר נפשי שלי בחיבה, בתחנונים או באֵימה".
פסבדו פסבדוני, ילד אחד בכיתה שלי ביסודי היה מקלל כל הזמן. אמרו לו, אבנר, למה אתה כל הזמן מקלל? והוא ענה: קוס אמאק, אני מקלל? בספרות ילדים קוראים לזה "שיר צביר" 🙂 זה באמת פלא איך המילה מתרבה, נכנסת מהחיים בארץ אחת לתוך ספר כמו לתוך מנהרה, ויוצאת מהצד השני, לחיים בארץ אחרת. הסצנה מהסמויה נהדרת! (איך שכחתי אותה?) שמת לב שגם הכלבים בסופה נובחים פאק פאק?
מקסים! וגם האימוג'ים בהודעות מאפשרים להחזיר את האינטונציות שאבדו…
מיכל, תודה! האימוג'ים עושים כמיטב יכולתם :). באוטוביוגרפיה שלו, "חיי באמנות", סטניסלבסקי שואל שחקן נערץ מה צריך כדי להיות שחקן גדול, והשחקן עונה: קול, קול, ועוד פעם קול…
מרית, לא שמתי לב לכלב (איפה הוא….?)
שיחת השיכורים הדוסטויבסקאית עדיין מטרידה את מנוחתי. הבסיס של עולמם, אבן השתייה אם תרצי, מתמצה במילה זין – וכמובן שהם לא היחידים. ואני תוהה – למה לא שָׁד, למשל? ועל כן אני מציע להכניס את המילה השכוחה מעט חזרה לשפתנו. למשל:
לכל השדיים (והרוחות)!
להעיר שָד מרבצו,
עיסקה עם שָד,
שָד משחת!
השָד לא נורא כל כך,
כפאו שָד,
מוכשר כמו שָד (!),
השָד יודע,
וכמובן: שייקח אותי השָד!…..
ואפשר גם להרחיק לכת: שדיים לכותל, לנעוץ שדיים, טובים השדיים מהאחד, וכולי וכולי…..
🙂
פסבדו פסבדוני, (אתה… אישה?! כלומר אישד? 🙂 ) הכלב נמצא בחלק האחרון, פשוט תקשיב מהאמצע עד שיתחילו הנביחות (וימשיכו וימשיכו את האנשים).
חן חן מרית יקרה,
זה באמת מצחיק…
יש גם היבט נוסף לדברים של דוסטוייבסקי, זה כמו במשל זן, שבשיחה, המשתתף מבין בסופה, שהוא ירוד בדיוק כמו התולעת, שעליה הוא מדבר…
דוסטוייבסקי מגיע אליהם בתוכחה, בעליונות, ויוצא בסוף בדיוק כמותם…
*******
על הנושא הזה זכור לי גם מאוד, שכשהייתי צעיר ( מזמן… מזמן… מזמן… ) דיברנו על זה החברים, שהביטוי ״יא בן זונה״ משנה את המשמעות שלו לפי ההגיה והסיטואציה…
למשל:
״יא בן זונה, למה לא אמרת לי שיש לך כרטיסים למשחק של בית״ר.״
או
״יא בן זונה, שיחקת אותה, שיהיה לך לבריאות, אחלה אופנוע…״ (מסיבות של פוליטקלי קורקט שיניתי את סוף המשפט… 🙂 )
או
״אל תהיה בן זונה, תן סיבוב על האופנוע….״
או
״יא בן זונה, אתה קראת לי בן זונה! אני אראה לך מי בן זונה, יא מנייאק…״
********
מה שמביא אותי כמובן לעיניין, שבמונולוגים שכתבתי למעלה, אפשר להחליף את המילים ״יא בן זונה״ במילים ״יא מניאק״ ונקבל את אותה התוצאה…
🙂
חוליהו, על זה נאמר, כל הפוסל במומו פוסל…
ודוגמאות הבן זונה שלך הן בדיוק! כשגרתי בארצות הברית, גיליתי שהדבר שהכי מטריד את מערכת החינוך שם זה bad language. זה חירפן אותי, כי בבית הספר של הבן שלי היו ילדים עם בעיות סמים קשות, היו ילדות שנאנסו, אבל באספות הורים היו מדברים בעיקר על בעיית הקללות. וניסיתי להגיד להם שאין דבר כזה bad language. שפה היא לא רעה או טובה, תלוי איך משתמשים בה, במה אנשים מטעינים אותה, אבל לא עזר לי. באותה תקופה בערך ראיתי סרט צועני בשם גדג'ו דילו, שהדבר היחיד שאני זוכרת ממנו זה את עושר ופיוט והומור הקללות הצועניות, ואיזו רווחה שנגרמה לי מלשמוע אותן, כאילו פיסת שפה שנכבשה שוחררה פתאום.
זה הסרט?
https://www.imdb.com/title/tt0122082/
אכן כן. אני לא זוכרת אותו בכלל, רק איך ניבלו את הפה שם בסבלנות וביצירתיות ובהנאה ואת תחושת השחרור מדיכוי ה-bad language
מרית, איש שֵד 🙂
אגב, ניסן שור כתב בהארץ לפני כמה ימים על השיח הפוליטי ברשתות החברתיות שנשמע לו כמו שיח שיכורים, אבל נדמה לי שקל מדי לפטור אותו בתואנה של שכרות, מה גם ששיח שיכורים אמיתי – כמו אצל דוסטויבסקי – הוא גולמי הרבה יותר וסמיך כמו לילה נטול כוכבים.
https://alaxon.co.il/article/%d7%96%d7%a7%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%93%d7%9c%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%aa/
וגם
https://alaxon.co.il/article/%d7%95%d7%90%d7%96-%d7%94%d7%99%d7%95-%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%99%d7%9d/
אישֵד, לא יודעת כלום על השיח הפוליטי ברשתות החברתיות, אבל גולמי וסמיך כמו לילה נטול כוכבים כמעט משווה לו חן (ומזכיר לי את האמירה של לורקה שכבר ציטטתי, שריחם של היסמינים בחצר ביתו בגרנדה היה סמיך כל כך בלילות, שבן אדם היה מקיץ משנתו עם כאב ראש לירי 🙂
משתמש אנונימי, תודה. זה אתה הרכבת הקלה (או קפיצת הדרך?) מעיר האושר לאלכסון?
מרית יקרה,
כמו שאומרים אצלנו:
אם כבר אז כבר….
אז, השגתי את הסרט, ואפילו כבר ראיתי אותו…
מעניין…
מעניין גם, שמה שזכרת ממנו, זה את השם (!) ואת הקללות…
🙂
חוליהו, את השם זכרתי בגלל שהם אומרים אותו לא פעם (עד כמה שאני זוכרת) בהגייה צוענית, עד שהניגון שלו נחרט. והקללות… בדיכוי הזה של הbad language היה בהן מן הגאולה.