נתקלתי בשורת עבודות יפהפיות של דניאל קיזמן קאפ. רציתי לכתוב על כולן. בסוף כתבתי על אחת.
.
היה זה באמת סיפור שלא יאמן, אך הוא התקבל על דעת כולם, כי היה אמיתי במהותו. אמיתית היתה נימת דבריה של אמה צונץ, אמיתית היתה הבושה שלה, אמיתית היתה השנאה. אמיתית היתה גם החרפה שנגרמה לה. כוזבות היו רק הנסיבות, הזמן ושם אחד או שניים.
אלה שורות הסיום של "אמה צונץ" (סיפור של בורחס שתורגם להפליא בידי יורם ברונובסקי). רבים מסיפוריו של בורחס הם פנינים שנוצרו סביב גרגר חול קונספטואלי. ב"אמה צונץ" זה המנגנון שבו יוצרים מזינים את הדמויות והעלילות שהם טווים בפיסות מחייהם ומנפשם. בספרות ובתיאטרון המנגנון הזה סמוי בדרך כלל, ואצל קיזמן קאפ הוא מוחצן. הצופה הוא זה שאמור לאחות את השברים בתודעתו, וזו מלאכה סיזיפית כי אשליה שנשברה נידונה לשוב ולהתפרק.
העט מודבק למצח באופן גלוי וכמעט גס, אבל פיסת המסקינג טייפ נראית כמו פלסטר, מה שיוצר זיקה כמעט אורגנית בין העט לגוף; כי אם יש פלסטר יש גם פצע, מה עוד שה"אישון" לבן, כלומר עיוור.
אוקסימורון בלשון, הוא צירוף מילים מפתיע שממזג דבר והיפוכו לכדי אחדות פרדוקסלית. לקיזמן קאפ יש נטייה חזקה לאוקסימרונים (חזותיים כמובן).
חוד העט הנוגע בעין הוא האישון שממנו מפעפעת הדיו במורד רצועת הנייר. לא ברור אם אלה דמעות שחורות או דם, בצילום מאוחר יותר של העבודה הדיו הספיקה לפעפע כמעט עד קצה הנייר. בסרטי טבע מראים לפעמים פרחים נפתחים או נסגרים במהירות מואצת, וקיזמן קאפ פועל הפוך, הוא מאט את הבכי (או את הדם) כדי לבחון ולחוות את התפשטותו.
לא קל לעמוד כך "על העוקם", עם עט בעין בזמן שהדיו זוחלת את דרכה למטה. ובפרפרזה על אמה צונץ: "אמיתיים הם הכאב, המתח, הסכנה, אמיתיות הן הרטיבות והנזילה, כוזבות הן רק הנסיבות, הקצב ואביזר אחד או שניים."
ובחזרה לדיוקן עם העט: בעבודה כל כך מינימליסטית וחשופה הכל קם או נופל על הדיוק הפלאסטי.
הקו השבור של העט והדיו והקו השבור של הגוף המוטה (לא כפוף ומשתבלל כמו בבכי, יש בעמידה משהו מתריס וכמעט זחוח), ואף על פי כן מצטברת פה איזו שבירה וניגוד לקו הישר המאונך של הדמעות).
קיזמן קאפ עוצם את עינו האחרת כדי להשאיר את הבמה לעין הבוכה. ובלי משים יוצא שהוא קורץ ובוכה בעת ובעונה אחת (אוקסימורונים וכן הלאה).
האישון הלבן על רקע העין הכהה.
האופן שבו כתם הדיו המתפשטת על הנייר קרוב במימדים, בגוון ובקצוות הפרומים לשיער הפנים.
רגש באמנות הוא סם חיים, בין השאר בזכות המתח עם הצורה הקרירה והמשחקית מטבעה, שמונעת ממנו לגלוש לסנטימנטליות ומלודרמה. האם מנגנון הבכי שבנה קיזמן קאפ הוא צורה כזאת שנועדה להרחיק ולצנן את הרגש שלא יציף? ואולי להפך: מדובר ב"בכי תותב", תחליף לדמעות שאינן. אני לא אומרת את זה בביקורת חלילה, חוסר היכולת להרגיש, צחיחות הלב כואבת לא פחות מעצב רטוב. מניסיון. וקיזמן קאפ הוא אמן צעיר, זה עתה סיים את לימודיו, ובגוף הלא גדול יחסית של עבודותיו יש נוכחות גדולה של תחליפי בכי. למשל:
כדאי להגדיל את הסרטונים למסך מלא כדי לראות.
מזרקת קיר-דניאל (קיזמן) קאפ from Daniel Kizman Kep on Vimeo.
נר ועין from Daniel Kizman Kep on Vimeo.
כמו הבכי התותב, אולי גם הסכנה, האפשרות הכמוסה (או הלא כל כך כמוסה) של כאב ואבדן שליטה, נועדו לעורר את הרגש החסום. כל תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט מבוססת על זה, ש"לא רק בכי נובע מצער, אלא גם צער מבכי".
*
ב"אלף לילה ולילה" יש ביטוי שבו משתמש כל מי שעומד לספר סיפור מפליא. אני מכירה אותו בשני נוסחים הפוכים במידה מסוימת. בנוסח שאותו בחר יואל יוסף ריבלין לתרגם, נאמר, שאילו "נחרט [הסיפור] בחודי מחטים בזוויות העין, הוא היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר." ובנוסח שבחרה חנה עמית כוכבי לתרגם נאמר, ש"לו היה [הסיפור] נכתב בדיו על פני האופק שהמבט מרחיק אליו נדוד, היה לֶקח למבקשים ללמוד." והעבודה של קיזמן קאפ מציעה את שני הנוסחים בו בזמן (אוקסימורונים וכו'). אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת אותה.
חלק מן העבודות האלה מוצגות כאן.
*
עוד באותם עניינים
להתבונן בתצלום של אלי סינגלובסקי
8 הערות על שיק פוינט של שריף ואכד
תעלומת האווז הדו ראשי (על חליל בלבין ומרב קמל)
שני גנים, על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג
את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר
עוד דמעות בעיר האושר
ובלי קשר, אבל כבר מחר ומעניין. רועי כנען מתרגם כבר שנים וכמעט בסודיות, את כתבי א. ת. א. הופמן לעברית, במכון גיתה הירושלמי נפתחה תערוכה מאיורי ספריו ומחר יתקיים רב שיח על שדוניו המצוירים.
עיר-האושר 
יופי של עבודות, והכתיבה עליהן מאירת עיניים. תודה, מרית.
גליה! התגעגעתי… תודה.
מעניין מאוד. תודה על ההיכרות עם האמן
תודה לך מוטי 🙂
באמת עבודות יפות מרית יקרה.
העבודות שבחרת להציג כאן (גם הוידאו) נשלטות על ידי ציר אנכי… שזורם מטה…
אני מניח שבצורה כלשהי כיוונת לכך….
הדמות הראשונה גם, בקומפוזיציה שלה, למרות שאני בטוח שלא לכך התכוון האמן, היא מאוד בוטיצ׳לית…
והציר האנכי, שממש במרכז, נותן לדמות להיות מאוד מאוזנת במרחב…
מעניין לאללה….
חוליהו, הציר האנכי הזורם מטה הוא ציר הדמעות שהעוקם מבליט אותו. ומסכימה איתך על בוטיצ'לי, הדבר הזה הקצת גמיש ופתייני וגבולי מגדרית עושה טוב לחומרה הגדולה ולמינימליזם הקשוח שקשורים מן הסתם לא רק לאישיותו ולסגנונו של האמן אלא גם לגילו.
מרית יקרה, העבודות נהדרות! בעקבות הנרות הבוכים חלב חשבתי על הביטוי "סגי נהור", ובכלל על לשון הסגי נהור שיש בעבודות, כלומר הדרכים ההפוכות להביע בכי (אולי "דמע" הוא "דם העין", ויש דברים שנכתבים בדמע, שהוא דם מעודן יותר…..)
היפו טם טם (התגעגעתי מאד!) דמ"ע כדם העין זה שירי וגם מצחיק (ידעת ששיחת נפש זה שַׂחְנָ"ש? ככה בני קורא להן באופן לגמרי אגבי, כמו שהוא קורא לתחבורה ציבורית תחב"ץ). זה ישר שולח אותי לשורה האלמותית שלורקה מצטט מהקנטו חונדו (אני מצטטת מהזיכרון): לו בלב אשנבים לי,/ אשנבים של בדולח / את ליבי ראית / טיפות של דם דומע.
גם אני התגעגעתי! (ומרוב בהלה שלא תעני לי רחקתי מפה שבוע, טמבל שכמותי….)
אשנבים של בדולח בלב, הו! ואם כבר, הנה עוד שורותיים של לורקה:
נִרְדְּמוּ הַמַּיִם וְהֵם חוֹלְמִים
שֶׁנִטְלוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם…
ועל זה (בערך) אמו של המלך נוּמָה הייתה מזמרת:
כל מי שגעה כבר נרדם,
ומי שגעה בבכי נרדם בבֶכִי.
נמות אצבעות בבתי הידיים
ושחקני השח – בבית השֶחִי.
אז נומה נומה,
אל תקומה.
שים ראש על כרית ולחי,
ובבוקר נאמר: "וַיֶחִי!"
🙂
ו…. ראשי התיבות נהדרים (ומצחיקים). לכבודם, שיר ראשי התיבות מ"שיער":
היפו טם טם, שאני לא אענה לך? השתגעת?
כיף למלך נומה שנרדם עם שירים כאלה! שיר הערש הכי יפה של לורקה (בלי בדיקה יסודית ואחראית, ככה מהמותן) הוא על הסוס יפה-העיניים שמאס במים (מחתונת הדמים). הסוס שר בין השאר:
מי יגיד לי, ילד
מה מחזיק הנחל,
שזנב ארוך לו,
בטרקלין של בדולח?
תודה מרית, השורות של לורקה יפהפיות!
אגב, בממלכתו של המלך נומה נוהגים לשיר את שיר הערש הזה:
למלך נומה יש שיטה:
הוא מולך מן המיטה.
יש לו כר (אך אין לו כתר)
ודובון יועץ הסתר.
לצידו יש גם דובה,
בקיצור – שליט בובה!
ובעניין ראשי התיבות, בקרוב יתפרסם הפעשג"ד (פעשקוויל-גילוי-דעת) האווילי הבא, לטובת הציבור:
סכו"ם לא מסכם.
שק"ם לא משקם.
ד"ש לא מדשדש.
חד"ש לא מחדש.
מח"ל לא מוחל.
צה"ל לא צוהל.
(גם מ.ש.ל. אינו ממשיל
(כל טיבו הוא להכשיל)
ובכלל הוא לא סיפור –
(ועל זה אין שום כיפור.)
התגעגעתי אליך מאד היפו! יום אחד כשמישהו ילקט את שירי התגובות שלך לספר, הוא יעמוד במקום של כבוד לצד אמא אווזה!
אוי…! ותודה רבה……
(אגב, השחנ"ש עדיין מצחיק אותי 🙂 בראשי תיבות יש משהו אגבי ופונקציונלי כמו גלולות אוכל בסרטים עתידניים….)