כשנולדתי קראו לי מָרית בן ישראל. ואף על פי שמָרית זה שם קצת מוזר – של אלה מצרית, למי שתהה, כמו שענת היא אלה כנענית – תמיד הרגשתי בנוח בו.
על אף בדיחות קרש על מרירות ומתיקות או על שפכטלים (בתמונה למטה, ברווז בשם מרית, על שום מקורו השפכטלי), על אף שנינויות כגון "את פי מי מרית?" ועיוותים חוזרים ונשנים, למרים (פעם) ולמירית (עד היום, לצערי), זה היה פשוט שמי.
שרדתי אפילו את שיעור האמנות בתיכון שבו הוקרנה שקופית של שתי ילדות בעלות ראשים דלועיים על צווארים גבעוליים, שמתחתיה נכתב: מרית-אתון ואחותה בחדר המשחקים. (שתי הילדות, בנותיהן של אחנתון ונפרטיטי, סבלו מפגם גנטי, אותו פגם שהאריך את גולגלתה של אִמָּן היפהפייה.)
.
תמיד הרגשתי מרית. זה הבן ישראל שלא נדבק. זה התחיל מה"בן", אני חושבת. רוב החברות שלי היו טום בויז בילדותן. אני אהבתי להיות בת (שנאתי להיות קטנה, כל כך רציתי לגדול, אבל זאת כבר קטגוריה אחרת). משפחתה של אמי היתה עתירה בנשים חזקות, מסבתה של אמי שברחה על חמור בליל כלולותיה לגבר שלא רצתה, ועד שבע אחיותיו של סבי, חבורה אקצנטרית של דודות דעתניות וחדות לשון, שלא לדבר על סבתי האהובה, עקרת הבית חסרת המורא (שעליה כתבתי את אסור לשבת על צמות). אני אהבתי ספרים וציורים ובובות ושמלות (וגם עצים לטפס עליהם, לו יכולתי הייתי חיה על עצים כמו הברון המטפס של איטלו קלווינו.) ובכל פעם שחרגתי משמי הפרטי התנגשתי ב"בן" הזה שניסה לנכס אותי. רק נסו לדמיין, אתם, גברים ובנים, ששם המשפחה שלכם הוא בת-ישראל.
.
ומלבד זאת הייתי ילדה זועמת ועצובה. תיעבתי את חיי המשמימים והדכאניים; כל לילה התפללתי שצוענים יחטפו אותי לקרקס או שאיזו יתמות תזכה אותי בהרפתקה של ממש. עד שזה יקרה ברחתי לאלף לילה ולילה, ליערות גרים, לאגדות אנדרסן ואוסקר ויילד, והבן ישראל היה כמו משקולת עוינת שמקרקעת אותי לכאן ולעכשיו, שמתייגת אותי באופן שאין לו קשר לגרעין הפנימי שלי. (הרתיעה שלי מאידאולוגיות, ולא משנה כמה הן שוחרות טוב, נולדה אז בילדות, מן הייאוש והכאב שהרגשתי כשאבא שלי התאמץ להנחיל לי רגשות ומחשבות שיתאימו אותי לשלו.) ובהמשך לכך, אף שמעולם לא התחתנתי, לא נתתי את שם משפחתי לילדי. לא רציתי להדביק להם משהו שמעולם לא היה שלי.
כשכתבתי את בנות הדרקון לפני ארבע עשרה שנים, החריקה התגברה בכל פעם ש"בנות הדרקון" התחכך ב"בן ישראל". ועדיין לא שיניתי את שמי; בגלל רתיעה מוּלדת ממחיקת היסטוריה, בגלל תוגת הבירוקרטיה (כל התעודות והחתימות שאצטרך להחליף), ומעל לכול בגלל שלא מצאתי את השם הנכון. חשבתי על כל מיני דברים שאני אוהבת, למשל עצים, או צורות כמו ספירלה וחרוט, אלונים זה עץ נפלא, ארכיטיפי, אבל מרית אלון – סתמי מדי, מרית ספירלה? מרית חרוט? לא רק שאיש לא יבין ולא התחשק לי לשכנע, להצדיק, אני עצמי הרגשתי שזה פשוט לא מספיק, כמו להתכסות בשמיכה של בובה, כשרוב הגוף נשאר בחוץ.
ואז סיימתי סוף סוף לכתוב את טרילוגיית בנות הדרקון וקבלתי הזדמנות נדירה לתקן את כל מה שלא הספקתי בפעם הקודמת. לא רק בתוך הספר. בחנתי כל מיני שמות (למשל, מרית בת־המפחלץ, אבל ר' אמרה שזה נשמע כמו ספר אימים, וידעתי שאדרש להסביר ולא רציתי להסביר). ובינתיים עלה בדעתי שלא צריך למחוק את ההיסטוריה, אפשר להכניס אותה לסוגריים, ולא מוכרחים לעבור דרך הבירוקרטיה, אפשר להיות בן ישראל אצל הממסד, ובעיר האושר (של הספר ושל הבלוג) להיות מי שאני מרגישה, וגם זה לא צריך להיות נוקשה וגורלי, אפשר לשחק, להוסיף ולגרוע ואפילו להתחרט בספר הבא. ובנות הדרקון הן אלה שמצאו לי בסופו של דבר גם את השם הנכון. כי הטרילוגיה היא בין השאר גם האוטוביוגרפיה הקסומה שלי, וככל שהיא מתקרבת לשיאה בספר השלישי והאחרון, מתברר המקום החשוב מאין כמותו של סבי וסבתי בחיי. אי אפשר בכלל לכמת את האהבה שקיבלתי מסבא גדליה וסבתא ציפורה ואת השפעתה על חיי. כשניסיתי לכתוב עליהם הבנתי שהשיטפון הזה פשוט גדול על עיר האושר, זה יחכה לממואר שאני כותבת על ילדותי, ולעת עתה שניהם מופיעים בטרילוגיה; סבא גדליה בתפקיד סבא של נועה, וסבתא ציפורה בתפקיד "הסבתא הגדולה" – גדולה פשוטו כמשמעו, כי כפי שהיא עצמה מעידה בספר השלישי, "גם אחרי המוות המתים ממשיכים לגדול". ג"ץ – ראשי התיבות של גדליה וציפורה הוא שם המשפחה הפנימי שלי (מי אמר שמשפחה לא בוחרים?). וזה שהאיש שלימד את מרתה (אחת מגיבורות הטרילוגיה) לרשוף אש – נקרא קלונימוס גץ, זאת רק מוסיקת המקרה, כמו שקרא לה פול אוסטר.
ולאחר מעשה, אמר אהוב לבי: זה כמו מרים ילן שטקליס שנולדה כמרים וילנסקי ושינתה את שמה ל"ילן" שם שמורכב מראשי התיבות של אביה, יהודה ליב ניסן.
*
עדכון: אז הייתי מרית ג"ץ איזה זמן עד שהדבק לא החזיק. הג"ץ התפוגג לקצף על הגלים והבן ישראל צץ תחתיו. התברר שאי אפשר לאחות את הסדק, הצלקת, הסתירה, הן כבר חלק ממני.
*
היסטוריה קצרה:
וסופי, סופי:
ריקי כהן ממליצה על בנות הדרקון לראש השנה!
"הספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי … יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים".
מתוך, עשרה ספרים שראו אור לאחרונה ולא תרצו לפספס המוסך 1.9.21
בנות הדרקון, מבחר ביקורות וראיונות
*
עוד באותם עניינים (מהם בעצם אותם עניינים? שמות? חתימות? ילדות? משפחה?)
תודה שענית
”גֵּץ שֶׁיָּצָא מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ וְהִזִּיק…“ (משנה, מסכת בבא קמא – פרק ו, משנה ו) רק אומר
הסבר יפה וכנה. מזדהה מאוד עם התחושות והתהליך… ג"ץ מזכיר לי גם את הניצוץ של "גארי" (השם שבחר לעצמו רומן קאצ'ב).
נהדר. שפע ברכות ומזל טובים, ועבורי גץ יהיה לנצח צייד הפרפרים של ניסים אלוני, וגם דרכו החיבור לביוגרפיה שלך דרך סבתא רבתא שברחה על חמור (ואולי גם מחמור…). (גם גץ של אלוני מחובר בעבותות של רגש לדודתו המתה)
גם אחרי המוות המתים ממשיכים לגדול…וואו. אקנה את הספר לנסיעה שלי בקרוב וגם הפוסט הזה נפלא. שנה טובה מרית ג"צ יקרה
מרגש כל כך לקרוא.
כשהתראיינת לפנקס ונקבת בשמות סבך וסבתך, פתאום הבנתי שזה הג"ץ, וכבר אז התרגשתי (וגם יש להם שמות נפלאים, צמיחה וחופש…).
מאוד אהבתי את זה:
"לא צריך למחוק את ההיסטוריה, אפשר להכניס אותה לסוגריים, ולא מוכרחים לעבור דרך הבירוקרטיה, אפשר להיות בן ישראל אצל הממסד, ובעיר האושר (של הספר ושל הבלוג) להיות מי שאני מרגישה, וגם זה לא צריך להיות נוקשה וגורלי, אפשר לשחק, להוסיף ולגרוע ואפילו להתחרט בספר הבא."
וגם, בקשר לאיך הבנים היו מרגישים אילו היה שם משפחתם בת ישראל, נזכרתי בסבתא שלי, שעלתה לארץ לבד והחליפה את שמה מפולקמן לבת־עמי. וזה מין שם לאישה אחת, למישהי שהיגרה לגמרי לבד (אחר כך היא התחתנה וכבר לא נקראה בשם הזה).
לפי התמונה שלך כאן אתן מאוד דומות, גם בתווי הפנים וגם בהבעה – החלטיות ואופי חזק אבל גם אצילות ועידון.
יפה ומרגש! גם ההקשר ההסטורי וגם הסימבוליות של פרוש המילה גץ לאמנית מוכשרת כמוך. שהשם חדש יגרום לך אושר רב!
על לא דבר, דודו. אני ממש גרועה בלהיות מסתורית.
ובאשר לגץ ההוא, אני יותר מהצד של אשרי הגפרור, אבל אני גם בעד סתירות (שנראות לרגע כאילו יש בן מן המסתורין).
תודה מעין. לא ידעתי שגארי היה פעם קאצ'ב. גם את אז'אר אני אוהבת בגלל שהוא פתוח.
מירי, תודה! מצרפת בשמחה את גץ של אלוני. אני לא יודעת אם החתן ההוא היה חמור (אלא אם כן חמור, זה כל מי שמנסים לכפות עלייך). ואגב גם לסבתא ציפורה היתה היסטוריה חמורית. פעם כשנסעה עם דודתי וחמור חסם את דרכן וסירב לזוז על אף הצפצופים הנרגזים, היא פשוט יצאה מהמכונית ודחפה אותו. וגם זה סוג של פורטרט – מעשיות וחוסר מורא.
איריסיה, תודה רבה על הכול! זה מניסיון אישי האמירה הזאת.
לי, בחיי שמעולם לא חשבתי על משמעות שמם! הם כל כך היו מרחב וחופש במהותם. תודה לך ששמת את האצבע.
חשבתי גם על רבי נחמן שאמר שאפשר להיות הינדיק גם אצל השולחן.
ובת עמי, זה בדיוק. וגם הרק לרגע.
(וידעתי שניחשת, גם בגלל צילי ובגלל החוש שלך לאהבה.)
אנונימי, כל מי שאומר שאני דומה לסבתא שלי הוא ידידי!
תודה רבה, רבקה!
"חוש לאהבה" זה כל כך נפלא! תודה!
ולדחוף חמור, זה מזכיר לי את הדודה בטסי טרוטווד הנפלאה של דייוויד קופרפילד, שמגרשת חמורים מהדשא שמול ביתה בחירוף נפש. 🙂
אוי, מקסים
מרית! מעיני רזניק ואני ניסינו לנחש את הג"צ ואני אמרתי שבטוח הצ' היא צמות. ולרגע שיערתי שזה גברת צמות 😉 אז חיכיתי לשמוע את ההסבר שהגיע. והוא מרגש ושורשי ואף אני נאבקת במן של הצוקר… וקוראת לעצמי צוקרפאו באופן לא רשמי אבל הענן הגברי מציק. תודה לך על היותך שופר לסינכרון בין הפנים והחוץ.
https://m.ynet.co.il/articles/3393351
תודה מרית, אני אוהב את הגמישות הזאת של השם, את החתירה להתאם האידאלי בין השם למהות. גם אני הבטתי תמיד מבחוץ, ובניכור מסוים, על שם המשפחה שלי, שהעברוּת כילה ממנו את מעט הנשמה שעוד הייתה בו. אני מנחש שהרבה נושאי שמות מעוברתים חשים כך.
אני לא מבין כלום בפנתאון האלים המצרי ובטח לא מתמצא במצרית עתיקה, אבל הסתקרנתי ובדקתי, ולא מצאתי אלה מצרית בשם מרית. מרית-אתון הייתה, כמו שכתבת, אחת הבנות של אחנתון ונפרטיטי ומשמעות שמה, לפי ויקי באנגלית: She who is beloved of Aten. משהו כמו 'אהובה' ♥️
פתאום הבנתי שהתגובה שלי כאן למעלה היא מופת של הסגברה לא מודעת לעצמה: בלי שיש לי שום הבנה בנושא הסברתי לך את משמעות השם שלך. אוי וויי.
מעניין. עד שקראתי את דברייך הנחתי שמדובר בשם שמקורו בגיור: גם ״בן-ישראל״ וגם ג״ץ (מלשון ״גר צדק״)
מרתק ומרגש.
בוודאי חשבת על כך ש-ג״צ ייתפרש גם כ״גר צדק״.
בכלל לא רע, לדעתי, להיות גר ולהיות מייצג של איזה שהוא צדק קוסמי ומעורפל.
pm
מרתק ומרגש.
עם שם כמו שלי (שנקלעתי אליו בנישואיי: דרורית דרור) חשבתי לא אחת על אלטרנטיבות…
ואת – בוודאי חשבת על כך ש-ג״צ ייתפרש גם כ״גר צדק״.
בכלל לא רע, לדעתי, להיות גר ולהיות מייצג של איזה שהוא צדק קוסמי ומעורפל.
דרורית אמיתי-דרור
"מרית בת המפחלץ" בהחלט מעורר אי-נוחות קלה…
החיבור של שמות סבך וסבתך כה מקסים ומכבד. שאפו.
ג"ץ זה גם גאונות צרופה.
לי, בטסי טרוטווד… איך שהשם הזה צץ, מערב זיכרון ותשוקה (כמו שאמר סימור גלאס על שרון ליפשוץ) גם היא היתה חסרת מורא. אבל סבתא שלי בטח צחקה על החמור המסכן, שחשב שיש לו סיכוי נגדה. לא צחוק של לעג, צחוק של חיבה.
סביון אחותי, מי כמוך יודעת…
שרון, גברת צמות זה ממש חמוד, אני מאמצת אותו מיד. וזה באמת משונה כל הבן והמן הזה. באיסלנד שבה אין שמות משפחה, קוראים לילדים על שם האב, אבל שם לכל הפחות יש להם את הנימוס לסיומת son כשזה בן ו- dottir כשזו בת.
מיכל, כן עמרי הרצוג נהדר. תודה.
מתן, תצטרך להתאמץ קצת יותר כדי שאשתכנע במסגבירותך. פשוט אין לך את זה, מותק. את עניין האלה המצרית קבלתי מאמא שלי בלי לבדוק, אבל נדמה לי שחולי, אחד מיקירי הבלוג בדק ומצא פעם שזו אלה זוטרה, וגם הוא קרא לי אהובה 🙂 דיאן ארבוס שהיתה צלמת אופנה בתחילת דרכה, תיעבה את זה, בטענה שהבגדים החדשים עוד לא קיבלו את צורת הגוף של האנשים, אני חושבת שזאת הבעיה עם השמות המעוברתים. ותחזור כבר לכתוב, עם כל הכבוד לארץ תחתים-חדשי (ששמה היא הסיבה האמיתית לדעתי לכתיבת הפוסט) אני מרגישה בלופ כשאני נקלעת אליה שוב ושוב.
רותי, מפתיע אבל הגיוני אבל לא 🙂
דרורית, דרורית דרור זה באמת סוג של שיא (מזכיר לי שסבא גדליה המתוק הציע לי לקרוא לבני הבכור בן-חורין, "כי את הרי אוהבת חופש…") ואני מאמצת בשתי ידיים את הגר. הצדק קצת גדול עלי. אולי צדק פיוטי 🙂
שרון, פשוט כיף להיות בקרבתם. ויש לי פחד גבהים מהפרשנות שלך 🙂
תתחדשי:)
ושנה טובה!
מרית ק', זה יפה בבחינת כך ששם משפחתו של אדם נובע מהיכן שהרגיש בבית, ממש בבית.
שנה טובה.
תודה רבה עדה, ושנה טובה!
שועי, בדיוק!
ג״צ או צ״ג נראה לי יותר נכון. שנה טובה
נשלח מה-iPhone שלי
שנה טובה