אמנות, מהפכנות, קתוליות וטבע בסיפורו של אוסקר ויילד.
לע' שגרם לי לחשוב על כל זה.
1. תקציר:
כל תקציר הוא חטא ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באוסקר ויילד. התימצות מגלח את הקישוטים והסלסולים שבהם ארוגה ופתוכה נשמתו. אז למי שלא קרא את "המלך הצעיר" (1891) – המקור נמצא כאן, התקציר הוא לכל היותר פיגום לזיכרון.
המלך הצעיר הוא בסך הכל בן שש עשרה, פרי רומן אסור בין בת המלך לאמן נודד. עם היוולדו נגנב מחיק אמו ונמסר לרועה עיזים. וכך גדל בלי לדעת על ייחוסו, עד שהמלך הזקן חלה והתחרט והחליט להכיר בו כיורשו.
הסיפור נפתח בליל הכתרתו. המלך הצעיר סוגד ליופי ומוקסם מן הגלימה, הכתר והשרביט המחכים לו.
בחצות הליל הוא סוף סוף נרדם. בחלומו הוא מוצא את עצמו בעליית גג טחובה וחשוכה. אנשים מורעבים וילדים חולניים עמלים באריגה ובתפירה. אחד מהם שוזר חוט זהב והמלך הצעיר שואל למה הוא מיועד. לגלימה שילבש המלך הצעיר ביום הכתרתו, הוא נענה, ומתעורר בזעקה.
ושוב הוא נרדם וחולם שהוא שוכב בספינת משוטים ארוכה שעבדים עירומים חותרים בה. הצעיר שבהם משוחרר מכבליו, נחיריו ואוזניו נאטמים בשעווה ואבן כבדה נקשרת למתניו. הוא יורד למים וכעבור זמן הוא מגיח עם פנינה. וכך שוב ושוב עד שהוא נופל ומת. גופתו מושלכת המיימה. מפקד הספינה בוחן את הפנינה היפהפייה העגולה כמו הירח במלואו. הפנינה הזאת תיקבע בשרביטו של המלך, הוא אומר בסיפוק, והחולם שב ומקיץ בזעקה.
החלום השלישי מתרחש בג'ונגל. המון אנשים מחטטים וחופרים באדמתו. הקמצנות והמוות משקיפים עליהם מרחוק. הקמצנות מסרבת לחלוק עם המוות את שלושת גרגרי החיטה שלה, ובנקמה הוא מכה את האנשים בקדחת בדֶבֶר ובמגפה. המלך בוכה ושואל: מי היו האנשים האלה, ומה הם חיפשו? אבני אודם לכתרו של המלך, אומר מישהו מאחוריו. המלך מסתובב ורואה עולה רגל אוחז בראי כסוף. איזה מלך? הוא שואל, ועולה הרגל מפנה אליו את הראי. המלך רואה את בבואתו ומתעורר בצווחה.
כשהשחר עולה סוף סוף, המלך הצעיר דוחה את הגלימה, את הכתר ואת השרביט. הוא מתעטף בפרוות הכבשים הישנה שלו ונוטל את מטה הרועים. כשהנער המשרת שואל, ספק בצחוק, היכן הכתר, המלך מכופף ענף של ורד קוצני וחובש אותו לראשו. וכך הוא עולה על סוסו ויוצא ברכיבה אל הכנסייה.
הופעתו המשונה מעוררת כעס ואי הבנה; העשירים בזים לו, העניים חוששים לפרנסתם. הבישוף מאשים אותו בכפירה. המלך הצעיר כורע ברך בתפילה. האצילים מתפרצים לכנסייה בחרבות שלופות. המלך הצעיר נפנה אליהם בעצב ואז חודרות קרני השמש מהויטראז' ועוטפות את גופו בגלימה של אור צבעוני. חבצלות מנצות ממקל הרועים שלו ושושנים אדומות פורחות בין קוצי העטרה. גבעולי החבצלות הופכים לכסף מבהיק ועלי השושנים לזהב טהור. העוגב מנגן מעצמו, נערי המקהלה שרים. הכל כורעים לפניו, והבישוף ממלמל: "גדול ממני הכתיר אותך למלך."

זר קוצים של אפרים משה ליליֶין (נולד בדרוהוביץ, עירו של ברונו שולץ ופעל בגרמניה ובארץ ישראל) מזוהה עם זרם היוגנדסטיל, וריאנט של אר-נובו.
2. שערה במרק
אני אתחיל מהסוף, כלומר מההתחלה.
אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשנתקלתי בסיפור לראשונה, אבל הוא המשיך לרצד בתוכי זמן רב, כמו אותם כתמים שרואים אחרי שמביטים לתוך אור: קדרותו של החלום הראשון, הצבעוניות האוריינטלית וחדות הפרטים של החלום השני, האפוקליפסה של החלום השלישי: המוות הצוחק ושורק דרך אצבעותיו ואישה מעופפת אל הג'ונגל, המלה דֶבֶר כתובה על מצחה ועדת נשרים חגה סביבה…
וגם התוכחה על הניצול, המוות. האידאליזם הדומע.
המלך הצעיר הוא מעין תיקון לגביר של עגנון, זה שהזמין את הכותונת משלוש האחיות. ביתן של התופרות היה חשוך כמו עליית הגג מחלום המלך. הן ירקו דם על הכותונת, אבל הגביר לא הבחין בכאבן. הוא ראה רק כתם, טומאה ורשלנות ותואנה להלין את שכרן. המלך הצעיר מבחין בסבל מבעד לברק האטום של הזהב. במין אקטיביזם פיוטי הוא מסרב ללבוש את הגלימה "שנארגה בנול הצער ובידיו הלבנות של הכאב", להתקשט בפניני המוות ובאבני האודם המדממות.
והוא צודק כמובן. לא רק מצד הפוליטיקה אלא גם מצד המאגיה. כי ככה זה באגדות, החפץ הוא סך-כל ההיסטוריה הרגשית שלו: מסנדל הזכוכית של סינדרלה ועד לשמלת האש שמדאה שולחת לצרתה; האריג ספוג באדי קנתה ושנאתה. הכישוף הוא רק הניצוץ, הדובדבן בקצה הרגש.
וכמה מוזר ונורא שאיש אינו מבין את המלך. אפילו העניים ("האין העשיר והעני אחים?" הוא שואל אותם. "כן, ושמו של האח העשיר הוא קין," הם עונים). הבישוף נוזף בו. האצילים שולפים את חרבותיהם להכותו. ואז, ברגע האחרון, קורה הנס וכולם מכירים בצדקתו…
ובתוך סערת התמונות והרגשות של ילדותי היתה גם אי-נחת, פרט קטן ומטריד כמו עדשה מתחת לערימה של מזרנים, כמו שערה במרק: זה קרה כשגבעולי החבצלות נקרשו לכסף, כשעלי השושנים הפכו לזהב. במחלקה המשפטית שלי נרשמה הערה על זיוף.
אז לא יכולתי להסביר את זה, רק ידעתי שרומיתי. היום, אחרי שנים של תיאטרון חזותי – ההסבר פשוט מאד, אבל גם מורכב. או ליתר דיוק – לכוד בסבך פתלתול-אוסקר-ויילדי-אר-נובואי של טבע, אמנות, להט מהפכני ונצרות.
"אז תשלפי את החרב ותכי," אומר אהוב לבי, אחרי שהוא מברר על מה אני נאנחת. הוא מתכוון לאלכסנדר מוקדון שביתק את הקשר הגורדי בחרבו וכבש את אסיה. אלא שלי אין חשק להתחפש לאלכסנדר מוקדון; אני מעדיפה להתחקות אחרי החוטים ולפרום אותם אחד אחד. כמו הכלות של פעם, שנבחנו על סבלנותן.
3. אופנה
"המלך הצעיר", כמו "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן, עוסק באופנה. המהות והמשמעות של הסיפור כמוסות בבגדים ובאביזרים. אבל בעוד שלמלך של אנדרסן יש רק תלבושת אחת, אוונגרדית וקונספטואלית (כלומר הבגדים החדשים הם בגדר רעיון), למלך של אוסקר ויילד יש שתיים – המהפך הרגשי והתודעתי שלו מתורגם למהפך אופנתי: הוא מחליף את גלימת הברוקד בפרוות כבשים, את האבנים היקרות בענפים וקוצים, ואת מלאכת המחשבת בעיבוד מינימליסטי, כמעט נא.
4. קתוליות
שיאו של הסיפור מתרחש בקתדרלה, ולא בכדי. ויילד האנגליקני תמיד נמשך לקתוליות ואף המיר את דתו על ערש דווי. "המלך הצעיר" ניזון ממסורת כנסייתית של תנועה בין חומר לרוח, שראשיתה בהתגשמות האלוהים בדמותו הארצית של ישו, ואחריתה בתרגום של תכנים רוחניים לתמונות ולפסלים, לתלבושות, לאביזרים ולטקסים מרהיבים.
מעבר להשראה כללית ולרוח גבית – אוסקר ויילד שואל גם כמה דימויים ספציפיים מן האיקונוגרפיה הנוצרית: מטה הרועים ופרוות הכבשים רומזים לישו המתואר כרועה נאמן וכשה אלוהי כאחד. חבצלות מייצגות טוהר, בייחוד את זה של מריה (המלאך המבשר על הולדת הבן תמיד מושיט לה חבצלת). השושנים האדומות קשורות לדמו של ישו, והאור מזוהה עם רוח הקודש. כבר הזכרתי בהקשר אחר שחלונות הויטראז' של הכנסייה מסמלים את הריונה של הבתולה: כשם שהאור חודר דרכם מבלי לנפץ את הזכוכית, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפצוע את קרום הבתולין.
בסרטון – תצוגת האופנה הקתולית מתוך רומא של פליני. למי שלא מכיר – ממש כדאי. זה מצחיק והזוי ופראי ויצירתי עד הסוף המהמם.
5. טבע
מטה הרועים, פרוות הכבשים, החבצלות והשושנים, אינם פועלים רק בשירות הנצרות. הם מתפקדים כסוכנים כפולים – של הדת מצד אחד ושל החי והצומח מצד שני, כלומר של הטבע.
ויילד ממזג בקסם רב בין החומריות הטבעית לסביבה הכנסייתית: החל מהטריק האופטי שאורג את גלימת-הילת האור הצבעוני, וכלה במטה ובעטרת הקוצים המתפקדים כמו ייחורים של נס.
אבל ברגע האחרון הוא לא מתאפק ומוסיף כסף וזהב. הוא מקלקל את הפשטות החומרית ומקפיא את הצמיחה. הוא עוצם עין ומגניב בחזרה, בדלת האחורית, את העושק ואת הניצול.
6. אר נובו, או ההבדל בין אנדרסן לאוסקר ויילד
למלך הצעיר יש שני אבות: אביו הביולוגי היה אמן – נגן נבל או צייר פרסקאות איטלקי, המספר לא לגמרי החלטי בנקודה הזאת. אביו המאמץ היה רועה עיזים; כבנו של הרועה הוא זר בארמון. הוא "משתרע על הכרים כמו עופר איילים, בן יער שניצוד." כבנו של האמן הוא חש ש"היופי הוא מפלט מן הצער". הוא משוטט בין חדרי הארמון ומתפעל משכיות החמדה, כורע ברך לפני תמונה, מנשק את מצחו של פסל עתיק ונשאר ער כל הלילה כדי לראות איך הוא נשטף באור הירח.
אבל הפיצול הזה הולך ומיטשטש. אוסקר ויילד קצת מורח אותו בהמשך, את הפער בין טבע לאמנות, בין גבעול חי ליציקת זהב.
זה לא היה קורה לאנדרסן למשל, שבמרכז סיפורו "הזמיר" עומד ניגוד דומה, בין הזמיר האמיתי הקטן והאפרורי לזמיר המלאכותי "שמראו ממש כמראה הזמיר החי אך כולו משובץ יהלומים וספירים ואבני אודם," (העקיצה כמו כּוּונה ישירות לאוסקר ויילד). בזמן שהציפור המלאכותית מזמרת היא "מכשכשת בזנבה המבהיק בשלל רשפי כסף…" הקיסר רוצה להעניק לזמיר האמיתי את הזכות לתלות את נעל הבית המוזהבת שלו על צווארו אבל הציפור מעדיפה (משום מה) את הדמעות שנקוו בעיני הקיסר. "הדמעות הן האבנים הטובות המשמחות את לב הזמר," מסביר הזמיר, כלומר אנדרסן.
אלא שאוסקר ויילד אינו אנדרסן. ויילד הוא איש האר נובו.
אר נובו (מילולית, האמנות החדשה), היה זרם פופולרי בכל תחומי האמנות והעיצוב במערב, במחצית השנייה של המאה ה-19. היצירות השטוחות והמסולסלות נוצרו בהשראת הטבע ואמנות המזרח הרחוק.
לטבע של האר נובו אין קשר לטבע כפי שהוא נתפס היום. אין לו קשר לפשטות, חומריות, תלת ממדיות, אור וצל. הטבע הוא בסך הכל השראה צורנית, מודל לקישוט. אוסקר ויילד מזוהה עם האר נובו, ולא בכדי: המקצב, המבט, תנופת המחשבה והתחביר, מתעקלים ונארגים בכתיבתו בחן של קוי אר נובו. העומס, השטיחות והחדות מתורגמים למשפטים ועלילות.

האר נובו והזהב – דיוקן אדלה בלוך באואר (1907) מאת גוסטב קלימט, נשיא הזסציון, הגרסה הוינאית של האר נובו
7. עושר סגנוני
כל שלושת חלומותיו של המלך הצעיר הם פלסטיים וחזותיים, ואף אחד מהם אינו בסגנון אר נובו. זה מפתיע במיוחד כיוון שכל אחד מהם מתייחס לתקופה אחרת בתולדות האמנות. "המלך הצעיר" הוא מעין מסה-מסע בתולדות האמנות. חלק מתחושת הדחיסות נובע מגיבוב הסגנונות.
החלום הראשון מתרחש בסדנת יזע מחניקה נטולת צבע כמו צילום שחור-לבן. פנים חיוורות וידיים רועדות מבליחות מן החשיכה. האורג עונה על שאלותיו של המלך בזעקה מרה. זה מין ריאליזם נוסח גורקי.
בתמונה למעלה סדנת יזע. באתר הזה יש תמונות עוד יותר משכנעות של סדנאות כאלה, אבל חששתי להוריד אותן.
בחלום השני מתחלפת האפלה בשמש בוהקת. האווירה אקזוטית והקומפוזיציה מורכבת מסצנות קטנות צבעוניות ומפורטות: ספינת משוטים ארוכה עם עבדים עירומים ונוגשים מצליפים. אי-שם על החוף דוהרים שודדים ערביים. אחד מהם נורה בקשת צבועה, אישה צהובת צעיף מביטה בו מן הגמל שעליו היא רוכבת. מפקד הספינה השחור חובש מצנפת אדומה ועונד עגילי כסף. הוא מחזיק מאזני שנהב ושקיק עור ירוק לפנינים. קוסם כרישים מתופף כדי להבריח את מפלצות הים. כושים מתקוטטים על ענק נוצץ. זוג עגורים מרחף מעל לראשם. בועות עולות מן המים, מהמקום בו צלל שולה הפנינים. וקצת אחר כך – דם פורץ מאוזניו ומנחיריו, וכן הלאה. זוהי תמונה פרה רפאליטית מכל בחינה: עושר הפרטים, הצבעים העזים, הקומפוזיה המורכבת, הסימבולית והמורבידית.
ודוגמא לקומפוזיות הפרה רפאליטיות המורכבות (זה היטשטש בקטן) – פורד מדוקס בראון 1852-65, עבודה
החלום השלישי נפתח בג'ונגל טרופי דחוס וססגוני בנוסח אנרי רוסו (1844-1910) בן זמנו של ויילד (1854-1900); פירות משונים ופרחים ארסיים, פתנים, תוכיים, צבי ענק, קופים וטווסים.
למעלה: באף אחד מהג'ונגלים של רוסו לא מופיעים טווסים, אבל הנאיביות של הציורים סופגת בקלות את התוספת הדקורטיבית.
למטה: אובריי ברדסלי, גלימת טווס וכתר טווסי. מכל אמני האר נובו ברדסלי הוא אולי המזוהה ביותר עם אוסקר ויילד.
המלך הצעיר חוצה את הג'ונגל ומגיע לערוץ נהר שבו מתרוצצים בני אדם וחופרים. שתי דמויות משקיפות עליהם מפתח אפל של מערה: המוות והקמצנות, שתי דמויות אלגוריות שכמו ירדו מפרסקו גותי או יצאו ממחזה מוסר נוצרי מן המאה הארבע עשרה. ויש גם דמות שלישית בחלום, מעין צליין מסתורי עם ראי כסוף. לדמות הזאת אין שם, אולי משום שהיא מייצגת שתי יישויות בו-בזמן: הראי שהיא מחזיקה שייך לחטא הגאווה. ומצד שני הוא המכשיר של "האמת", הוא מאפשר למלך הצעיר לגלות את פרצופו האמיתי.
החלום השלישי ספוג בסימבוליקה נוצרית עם הבזקים מחזון יוחנן; למשל, אחרי שהמוות הורג את כל האנשים בקדחת ובדבר ובמגפה, הוא דוהר לדרכו על גב סוסו האדום המהיר מהרוח. ובחזון יוחנן: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת וּשְׁאוֹל יוֹצֵאת לְרַגְלָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם שָׁלְטָן עַל־רְבִיעִית הָאָרֶץ לְהָמִית בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר וּבְחַיַּת הָאָרֶץ׃ או – אחרי שהמוות והקמצנות מסתלקים מן החלום מגיחים מערוץ הנהר תנים ודרקונים וכל מיני יצורים נוראים בעלי קשקשים כמו "הַחַיָּה הָעֹלָה מִתְּהוֹם" של החזון.
8. כיוונים
חלומותיו של המלך הצעיר הם חובקי עולם – מאנגליה הויקטוריאנית ועד הודו, אפגניסטן, מצרים וסמרקנד (הקמצנות מנסה לפתות את המוות לבקר שם). הם מתרחשים בארצות ממשיות ודימיוניות, בחושך ובאור, בעיר בים ובאדמה. הפער בין יסורי המצפון של החולם לבין העטיפה שבה הם מגיעים הולך וגדל. הסיפור פועל בשני כיוונים סותרים: הידיים דוחות את הפאר העקוב מדם, והרגליים נמלטות מעליית הגג העלובה והסוציאליסטית אל השיכלול הפרה רפאליטי והיופי הכנסייתי.
9. שמרנות ומהפכה
סוציאליזם, טבע ונצרות משתלבים בקלות אצל מישהו כמו פרנציסקוס הקדוש שנושא דרשות לציפורים, סנאים, חולדות, קרפדות וחרקים ומתאהב ב"גבירה דלות". אבל הקתוליות של אוסקר ויילד קשורה בטבורה המסתלסל לזהב. "היופי הוא מקלט מהצער" מכריז ויילד מתוך גרונו של המלך הצעיר, אלא שהמקלט של ויילד עשוי בין השאר מ"חומרים יקרים ונדירים". כדי ליישב את הסתירה הוא ממציא במין דאוס-אקס-מכינה זהב אחר מזויף ושמיימי שאינו כרוך בסבל. או במילים אחרות, הוא מפנה את הראש הצדה ומרמה כמו סבתא שלי במשחק הפסיאנס.
כי אוסקר ויילד הוא אסטתיציסט בכל שס"ה גידיו המשתרגים כמו שבכת אר-נובו. הוא מעדיף את הייפיוף על החיים. זה לא רק הפסל שהוא מנשק, או התמונה שלה הוא סוגד, מור החבצלות וזהרורי הצבעונין של האור הכנסייתי. זה ניכר כמעט בכל שורה. בהתפייטות שבה הוא מתאר את הרגעים האחרונים של המלך לפני השינה: הוא מאזין לשירת הזמיר העולה מן הגן, שואף את ריחם העדין של היסמינים, פורט כמה צלילים על נבל וכמעט נרדם, ואז נכנסים המשרתים, יוצקים מי ורדים על ידיו ומפזרים פרחים מפזרים על הכר. זמיר, יסמינים, נבל, מי ורדים, פרחים. התמוגגות של נערה מתבגרת בלי טיפת אירוניה. (התגעגעתי ללורקה שגם בגנו צמחו יסמינים, והוא אמר שריחם היה חריף כל כך בלילה, שבן אדם היה מקיץ משנתו עם כאב ראש לירי.)
"בעתיד ישחקו איתי רק אלה שאין להם לב!" קוראת נסיכה קטנה בסיפור אחר של אוסקר ויילד – "יום ההולדת של האינפנטה". זה קורה אחרי שהפרא הקטן שהובא לשעשעה מת מצער ומאהבה. ויילד מטביע את המלך הצעיר ברגשנותו ובלהט המהפכני שלו, אבל ברגע האמת כשהוא נדרש לקצץ ב"יופי" – גם הוא כמו האינפנטה, מעדיף חברים חסרי לב.
השערוריתיות של הכרזתו המצוטטת שלו "אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי", מתגלה כקליפה דקה על שמרנות.
9. סיום ופתיחה
כשהייתי ילדה התרשמתי מאוסקר ויילד אבל לא לקחתי אותו ברצינות. היום אני יכולה להצביע על השטיחות הזיוף. אבל יש לי גם ספקות. חשבתי עליהם כשקראתי את מאמרו של סלבוי ז'יז'ק על "דיוויד לינץ' כפרה רפאליט".
"בהיסטוריה של האמנות," כתב ז'יז'ק, "הפרה רפאליטים הם מקרה הגבול הפרדוקסאלי של אוונגרד בחפיפה עם קיטש: הם נתפסו בתחילת דרכם כנושאי הדגל של מהפכה אנטי-מסורתית בציור, כשבר עם המסורת כולה, מן הרנסאנס ואילך – רק כדי להגיע לפיחות בהערכתם זמן קצר לאחר מכן, עם עליית האימפרסיוניזם בצרפת, כתמציתו של קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב. דירוג נמוך זה היה בתוקף עד שנות השישים של המאה שלנו, כלומר עד הופעתו של הפוסט מודרניזם."
הוא ממשיך וטוען שבציוריו של האנט, המתקתַק מבין הפרה רפאליטים, יש ממד מאיים. הטבע שלו רקוב ובצקתי, צבעיו זוהרים מדי. בהנאה ובמיניות מכרסם מיאוס. ז'יז'ק מצביע על חוסר העומק בתמונות, תחושת התבליט (בגלל הנסיגה מהפרספקטיבה הרנסאנסית), הבובתיות של הדמויות, והוא משווה את הציורים לסרטיו של דיוויד לינץ'. "קטיפה כחולה" למשל, כשמרחוק הכל נראה מושלם ומקרוב רקוב ומאיים.
ובחזרה לויילד – אולי דווקא המריחה האידיאולוגית, האמביוולנטיות, הקלילות השטוחה, הרגשנות שלא ממש מסתירה את הגרעין הקשה של הניכור, אולי דווקא אלה עושים את ויילד רלוונטי ועכשווי במיוחד. אבל על כך אצטרך לכתוב כבר בפעם אחרת.
המלצה לקריאה – "קישוט ופשע", מתוך "דיבור לריק, למרות הכול", מבחר מאמרים של אדולף לוס, בבל 2004 מופרך, מבריק, פרובוקטיבי, אלים ומעורר מחשבות.
עוד בגדים נושאי רגש ומשמעות
היו, אילו… על שלוש אחיות של עגנון (על עוד בגד ספוג בכאב ובניצול)
בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו
כתבתי גם על אמנות פלסטית בקולנוע ובמחול. למשל –
על אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה
האיש האישה והחיה – על אוהבים אש של יסמין גודר
לב פראי וראש מוזר – פנטסיה ומציאות בלב פראי לדיוויד לינץ' (בעיקר פופ-ארט)
ועוד…
אה, כן, ואל תשכחו להרשם לעדכונים במייל.
וואו מרית,
זה לא פוסט – זה ספר.
איזה עונג.
אז אחרי שגלשתי ככה חפיף רק בשביל העונג שבעניין, אני הולכת עכשיו לקרוא ולהגיב באופן מסודר.
תודה על כל העושר והאושר הזה, ואפרופו אוברי ברדסלי – תני לי רק כמנחת תודה לזרוק שם של ספר שהוא לא יצירה גדולה אבל נותן תמונה מרתקת של התקופה:
"שערוריית העונה" ותיכף אביא לך לינק לכתבה שעשיתי עליו:
http://digital.globes.co.il/Repository/ml.asp?Ref=R0hOLzIwMDkvMDUvMTcjQXIwNDgwMA==&Mode=Gif&Locale=hebrew-skin
זה שושן צחור, לא חבצלת.
אסתי, שימחת אותי.
והלינק לא מגיב אצלי. אבל גם חלק מהלינקים שלי לא מגיבים. ולא רק בפוסט הזה. עצות/הארות ייתקבלו בברכה.
ואלמונימוס – שכחת שגם השושנים הן בעצם ורדים. ופעם בט"ו בשבט מישהו הסביר ברדיו בנזיפה שאין דבר כזה שקדיות, רק עצי שקד. מעולם לא נשבעתי אמונים לאקדמיה ללשון או למגדיר הצמחים.
(לשושן צחור אגב, יש יופי משלו, אבל לא בהקשר הנוכחי)
מי הכוסית שבתמונה השנייה?
אין לי מושג. זה מתוך איזו תערוכה שהיתה במוזאון יערנות בפינלנד. כיוון שאני מתעניינת בתפר בין אופנה לאמנות ועוד יותר בתרגומים של חפצים מחומר אחד למשנהו – שמרתי אותה וסרקתי לכבוד הפוסט.
ובעניין הכוסית – בשבח הכוסון http://wp.me/pSKif-e8P
זה דווקא קשור לאמונים, אבל מכיוון אחר.
אם אחבק את אהובת ליבי ואגיד: שולה שולה כמה יפות עינייך… אגמור על הריצפה אוחז עין נפוחה (שולה הוא שמה של השכנה שלנו, עם הרגליים…).
מה שמסמן את בתולי מריה זה השושן הצחור.
לגבי המטה שפורח, אז זה מתקשר גם לטנהוייזר.
אבל אחלה מאמר.
אבל את בטח יודעת את זה.
איך מתקשר לטנהויזר?
וחן, חן.
האפיפיור אמר לו שחטאיו כל כך כבדים (טנהוייזר קיים עם ונוס) שלפני שימחל לו, המוט שבידי האפיפיור יוציא ניצנים… והוא בסופו של דבר עשה זאת…
אחרי שכולם שמה מתים כמובן…
אחרי שהם שרים שירה נשגבת כמובן…
הו מרית איזה מאמר יפה, כשושן הצחור בין חוחי הבלוגים.
ולעניינינו, וויילד שילב מוטיבים קתוליים במובהק בסלומה, ושם ישנה התייחסות מפורשת לפרשת הוצאתו להורג של יוחנן המטביל, אמן מיוסר הנרדף על ידי הממסד… ויותר מדת, ויילד פשוט רצה שיאהבו אותו. יש אצלו תמיד מן אכזבה איומה מן המין האנושי (שהתחזקה על ידי בגידת מאהבו וכליאתו בכלא רדינג), לצד רצון עז ונואש להיאהב על ידי בני האדם.
מעבר לחלומות המלך הצעיר, יש כאן התייחסות להומאוס-תיאוס (כלומר: התדמות אנושית לאל). המלך הבוחר לעטות את עור הכבשה מתדמה לשה, אפשר שנהנה מן האינקורנציה, המזכה אותובכך שסובביו יכירו באלהיותו/בשגב שבו לבסוף, אפשר שבתוך כך הוא גם זוכה לעלייה השמיימה.
צריך לשים לב לכך שההסמלים הדתיים כאן מבטאים גם את האמביציות הפנימיות של ווילד כאדם וכאמן.
ולבסוף, אני חושב שהסיפור הזה הוא דווקא בבואה/הדהוד מסויים של מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן. הסבל, הדחיה, הכפור. העלייה השמימה.
תודה, שועי (העזרא והנחמיה של הבלוגיה).
פנחס שדה תרגם את סלומה והרשה לעצמו כמה חירויות כפי שהוא מסביר בהקדמה (שמופיעה בסוף המחזה והלינק):
"בנוסח האנגלי שוררת לשון אחידה, לאמור שהגיבורים כולם מדברים בלשון ספרותית ממוצעת. בנוסח העברי שיניתי זאת והפרדתי בין הלשונות: בפי החיילים שמתי לשון המונית עילגת, מה שמשווה לסצינות שלהם דימוי של סצינות-ליצן, ולעומת זאת שמתי בפי יוחנן לשון כעין-תנ"כית, בפי בני בית-המלוכה לשון צחה כיאה להם, וליהודים-הפרושים ייחסתי לשון משנאית. זהו עיקר יחודו של הנוסח שלי.
כמו כן החלפתי קצת מדברי יוחנן, שנראה לי כי הושמו בפיו על-ידי המחבר בחוסר תשומת-לב מספקת, בדברים המיוסדים על טכסטים של הברית-החדשה. הרשיתי לעצמי לעשות כן חרף הכבוד שאני רוחש ליצירה זו, באמונה שהשיפור הזה מוצדק. קצת מן המונולוגים, שיש בהם סלסול דברים, קיצרתי." http://sadeh.corky.net/1980_salome_oscar_wilde_play.html
זה נשמע חצוף, אבל התרגום יפהפה.
ובאשר למוכרת הגפרורים אני לא מסכימה. אנדרסן הולך עד הסוף עם הכאב ועם הפנטסיה בעוד שויילד מרמה בפסיאנס. אני לא נכנסת לפרטים כי הכל נמצא בפוסט שלי על מוכרת הגפרורים הקטנה. http://wp.me/pSKif-g7m
את בטח מה זה מבסוטית מהתגים… נכון?
הבעיה שאם לוחצים על תג אז מקבלים מלן מאמרים באותו עמוד במקום רק תקצירים שלהם… בטח אבל אי אפשר לשנות את זה…
אם כבר על עיצוב, אז…
כדאי לבחור רקע אחר ללחצנים למעלה כשהעכבר עליהם… השחור נורא צורם ולא מתאים לתמונה היפה שלמעלה.
התמונה שלך גדולה מידי. אפשר להוסיף ספם כמו אצל דושם?
כדאי גם להקטין עוד יותר את התמונות של הספרים שכתבת וכו' (הקטנת כבר, לא?) הם לוקחים יותר מידי מקום ותשומת לב.
אפשר גם בלי הטקסט. מי שמתעניין כבר יכנס לקישור.
את יכולה ליד האודות וגן לווינסקי להוסיף גם משהו כמו: מפרי עטי שירכז את הללו כעמוד ולא כפוסט.
את העמודים שהוספת בצד שמאל את יכולה להוריד כי הם מימילא מופיעים למעלה. צד שמאל תמיד עמוס מידי ואיש לא קורא…
אפשר להוריד את המילה חיפוש מתוך החלון שלה. וכדאי לאחד את גודל החלונות של החיפוש ושל הדוא"ל לגודל אחיד.
את "מרית בן ישראל" (למה לא בת…:)) הייתי שם מתחת לתמונה… לא בעיה…
אם תכתבי, "מאיזה חודש להציג" אני מניח שהגדלים של הארכיון והקטגוריות ישתוו והכותרת תהייה בשורה נפרדת.
ובקשה אישית, אם אפשר (טכנית זה אפשרי) שאנונימים לא יקבלו את האוריגמי הזה בצד, אלא ישארו בלי כלום, אהיה אסיר תודה.
חוץ מזה האתר מושלם…
אההה,
בתגובות אחרונות חמש לא מספיק אצלך וכדאי איזה עשר… כדי להיות מעודכנים…
אני באמת מבסוטה מהתגים, ובאמת מנסה למצוא דרך שיראו רק כותרות בחיפוש, או רק התחלות פוסטים. אם למישהו יש עצה היא תתקבל בזרועות פתוחות.
ובאשר לכל היתר, משתמש אנונימי, תפתח בלוג משלך ותקשט אותו בדיוק לפי טעמך.
ואם אתה הוא אותו אנונימי מטנהויזר (זה כמו בחלום של קונילמל פה, כל האלמונימים שהם אותו אחד או לא), אז זה מקסים, ומעורר בי חשק לכתוב פוסט על המוטיב הזה של נבואות מופרכות שהתקיימו, כמו למשל היער הצועד של מקבת.
איזו מין תשובה זו?
אם נפלים לך התפוזים מהסל בקניות בשוק ומשהו אומר לך: גיברת, נפלו לך התפוזים, אז את אומרת לו לך לפתוח בלוג ותאסוף שם בעצמך את התפוזים?
לא רוצה לא צריך… בסך הכול ניסיתי לעזור.
אנונימוס
זה היה ידידותי אבל גם שתלטני ברמות.
זה לא היה כמו עם התפוזים בשוק אלא כמו להסתובב עם תינוק במנשא כשכל העולם ואישתו נותן לך הנחיות…
ועוד יותר מרגיז שחלק מן הדברים ממילא התכוונתי לעשות ועכשיו סיבכת אותי עם רפלס הדווקא.
כמו שכתבה אסתי- זה לא פוסט, זה ספר. אני פעור פה, באמת רשימה מושקעת ביותר, עשירה ומלמדת. מדהים. תודה.
איזה יופי. מרשים . קראתי כי היה מלמד ומאלף. כמה עבודה הושקעה בזה.
בירדסלי ואוסקר ווילד אכן הולכים ביחד בזיכרונותיי. עטיפת הספר של כל עבודותיו שיש לי (העטיפה כבר נקרעה ונעלמה מזמן) הייתה בדיוק עם הציור של בירדלסי שהבאת. אני לא זוכרת הרבה ממה שקראתי בעבר אבל זוכרת את "חשיבותה של רצינות" שנדמה לי ששונה מדברים אחרים שלו , שנון ומשעשע.
כמה דברים שעלו לי, לא באופן ממש מסודר.
הוא מעדיף את הייפיוף על החיים כתבת וזה נראה אכן כך – קישוטי, קצת ריק.
ובו בזמן עולה מתוך זה כאב. קונפליקט בלתי פתור ומייסר. ונראה שלא בכדי מתואר בפירוט ההיסטוריה של הולדתו בחטא, היותו לא רצוי, מגורש. והוא מתאר את זה גם כמסע להכרה וגילוי. החוויה של ריקות נרקיסיסטית שלכאורה מגיעה ליישוב – ועדיין אינויכול לוותר על המלכות. מהותו או אופיו של היופי בסיפור הוא לא אומנות אלא נדירות, יוקר, קושי להשגה. הוא מדבר על גינונים בפסיקה הפותחת, והעיפות הגדולה, העומס שזה מטיל עליו יחד עם המשיכה המהפנטת.
יש עוד מוטיב שחוזר , בעיקר בהתחלה והוא השמועות, הרכילות והעמדה הספקנית והמתלבטת באשר לאמת ובדיון. וגם זה קשור להתלבטות בין חוויה, רגש אומנות וקישוט.
וגם – עמדתו של המספר שמנכיח את עצמו ויוצר אולי אירוניה דקה לגבי כל זה והופך את הסיפור לטיפה פחות מוזהב.
ואני עדיין תוהה לגבי הדימוי שלך של חבל טבור מוזהב בהיקשר הזה.
בידידהבה, מחממת לב התגובה שלך, תודה!
ומחסנאית, תודה כפולה ומכופלת, גם על המחשבות שעוררת.
על פי חשיבותה של רצינות נעשה סרט לפני כמה שנים עם רופרט אוורט, קולין פירת' וריס וויתרספון (או איך שקוראים לה), שבו הוסיפו לריס הזיות פרה-רפאליטיות (מין פרה-רפאיליטיות קלילה ומגניבה). חשבתי אפילו לשלב קליפ בפוסט, אבל מצאתי רק הבזק פה ושם.
אני לא בטוחה לגבי האירוניה של ויילד. היא קצת סלקטיבית ונזהרת לא לדרוך על מה שחשוב לו. למשל כשהוא אומר בביקורתיות שהיו חצרנים שעדיין נהגו בטבעיות גמורה, "ואין צורך שאומר שאין דבר רע מזה אצל חצרן, ואם הוא מתנהג בטבעיות הרי זה ממש כאילו עבר עברה", היא לא שם לב כמדומה, שהאירוניה היא על חשבונו. זה הוא שלא יכול לסבול בסופו של דבר את הטבעיות הגמורה של הנס. ואין ספק שמאחורי זה מסתתר הרבה כאב.
ובעניין חבל הטבור המוזהב חשבתי על המשאלה-קללה של מגע הזהב של המלך מידאס.
אני שמח, על לא דבר, מגיע לך, בי-די-די-אבא (שרון רז)…
BADLY DRAWN ABA
אהלן שרון, לא זיהיתי אותך! (וחשבתי שזה כינוי מוסיקלי, משהו שאתה מפזם לעצמך – בי-די-דה-בה 🙂
הנודניק שלמעלה צודק. זה שושן צחור ולא חבצלת. הדבר משמעותי מאוד במיוחד בעקבות האיקונוגרפיה הנוצרית הבולטת בקטע.
לא רק השושן הצחור הוא סמלי כאן, אלא גם זר הקוצים שהונח לראשו של ישו ככתר, והמחשבה שאת כתרו האמיתי יקבל בשמיים.
כמו שלישו נועדה מלכות אחרת ולא על הארץ כך משהו אחר ממליך את הנסיך.
אוסקר ווילד לא מרמה. להיפך, הוא זורם עם הנצרות. הפיננה בעלת ערך רק מיכיוון שמוות כרוך בהשיגתה. הכסף יקר ערך רק משום שהוא נדיר. הוורד יפה אולי יותר, אך חסר ערך כי פורח הוא בכל שדה. ערכו של השושן בדבר שהוא מסמן. הנסיך רצה לברוח מכל אלו. אלוהים החזיר אתו למקומו. המלך צריך להיות עשיר, אחרת אין הוא מלך. הכנסייה צריכה להיות מפוארת על פני האדמה, כי אחרת תאבד היא את סמכותה. בשמיים המלך יכול להסתובב וכותונת לגופו, אל האדמה הוא צריך כתר מזהב.
מרית,
לא הכרתי את התרגום של פ' שדה, מעניין. קראתי את המחזה באנגלית מזמן. למומוס יקירי הסקוטי, הזכור לך ודאי מן השיר על האל
כמציצן-סוטה, יש שיר נהדר בעקבות המחזה של ווילד על יוחנן המטביל.
ובאשר למוכרת הגפרורים, אני לא בטוח האם אני נסוג מעמדתי, אבל מותר לא להסכים על זה.
אנונימים
חבצלת = השם העממי של שושן צחור.
שושנה = השם העממי של ורד.
על פי המגדיר הייתי צריכה לכתוב: שושנים צחורים וּורדים. לא התנגן לי. מעדיפה חבצלות ושושנים. ("מור חבצלות וריח שושנים" ובכלל.)
ובאשר לסיפא – זה יפה ומדויק מה שאמרת על הכנסייה והפאר ומלכות השמיים והארץ, אבל זה מנטרל את הסוציאליזם של ויילד ומגדיר אותו בסופו של דבר כשמרן ולא כמהפכן, וזה מה שניסיתי לומר. (זו נקודה רגישה אצלי, שמרנים שמציגים את עצמם כמהפכנים).
ושועי – אפשר לינק לשיר של מומוס?
ובאשר למוכרת הגפרורים, לא רק שאפשר לא להסכים, אפשר שתהיה יותר מאמת אחת. שהרי אתה מוכר גפרורים לא פחות ממני.
אז ככה, הנה הטקסט וחבל שאי אפשר להביא את הלחן…
John the Baptist Jones
I was ahead
I was a seer
I left for Babylon
You and Herodias stayed in the wilderness
I was the one
With the halo on
But it was all to no avail
To know a veil of tears
When I was John the Baptist
When I was John the Baptist
When I was John the Baptist Jones
Ahead on points, ahead of my time
I was neck and neck with the Kings of Crime
I worked the rivers, I owned my own home
I was head and shoulders over flesh and bone
But when you did the dance of the seven veils
Salome, Salome, there was only the crockery below me
I was ahead
I was a divine
My success, like shampoo, washed you clean out of my mind
How could I know
The lengths you would go
When you're ahead of Jesus Christ you don't look behind
When I was John the Baptist
When I was John the Baptist
When I was John the Baptist Jones
Ahead of schedule, ahead of the hoard
I had the Moral Majority drunk as a Lord
I ….. I ducked adulterers and did it alone
I was head and shoulders over flesh and bone
But when you did the dance of the seven veils
Salome, Salome, there was only the crockery below me
Believe me, reprieve me, can you forgive me?
My sweet Salome, can you repreieve me? For just one night, dear
You put yourself below me
Heavens above Salome, put yourself below me
….. For just one night
השיר לקוח מאלבומו של מומוס Circus Maximus משנת 1986.
ובאשר לסיפא, (-: אם כי אני לא בטוח האם חיוך דווקא הוא מה שמתאים בו, כי בחיוכים אמיתיים ניתן להביע גם עצב עמוק, ואילו זה המחשבי מעט שטוח ופלקטי.
אז כאן אתם כולכם? שעות אני מסתובב ומחפש את הכתובת!
אבל היה שווה לחכות – אחד הפוסטים הכי יפים ומעניינים שקראתי בחיים…
לא רוצה לקלקל עם תגובותי הבנאליות – רק אעיר (וכבר כתבתי את זה אצלך בעבר) שהתערובת הויילדית (=פרועה) של אסתטיציזם, קתוליות, וסוציאליזם זוכה אצל ויילד גם למסה מעמיקה ורצינית מאוד (המפריכה את הידמוי השגוי של ויילד ככותב "מבריק ושטחי") – "על רוח האדם תחת הסוציאליזם", כאן הטקסט המלא
http://flag.blackened.net/revolt/hist_texts/wilde_soul.html
שועי, תודה, זה יפהפה (וההצלחה היא באמת שמפו).
והחיוך המחשבי הוא לא פלקטי, אלא מעין הפשטה אוסקר שלמר-ית של חיוך. הפלסטיקיות היא של הסמיילי הצהוב ולכן בטלתי אותו.
וע' – מה הבעיה? זה כמו סימני דרך, השארתי חיצים. אבל תודה תודה, זה אתה שהתחלת הכל.
ובכלל, בעקבות כתיבת הפוסט והשיחה בתגובות – לאט לאט אני משנה את דעתי על הסיפור ועל ויילד בכלל. כתב האישום על מרמה שייך לילדותי, שבה התמקדתי בפער בין ההצהרות של המבוגרים למעשיהם. ועכשיו שאני כבר גדולה אני מתחילה להבין שמה שמעניין זה דווקא הקונפליקט, המקום הלא פתור, וזה עוד יותר מעניין כשזה מוסווה, כמו אצל ויילד.
ועוד מחשבה – אולי גבועלי הכסף ועלי הזהב הם לא נאמנות לפאר הכנסייה כמו שהציע אחרון האנונימים ולא לאידאל יופי (כמו שהצעתי אני), אלא לאקסיומה האגדתית שהטובים והצנועים תמיד זוכים בעושר כגמול, אחרת איך נדע שהם טובים.
באתי קצת באיחור למסיבה,
אבל יותר טוב מאוחר מלעולם לא…
כי יפה כאן, יפה מאוד.
המרקחת הפעם נפלאה ומגוונת ועוררה בי המון אסוציאציות וזיכרונות ומחשבות משלי, הארנובו שכל כך אהוב עלי ועורר בי מעט רגשי אשם בצעירותי כשחשדתי בו בקיטשיות… וזה דומה במעט לווילד ולמה שאת אומרת עליו, ונקשר לי ביחד, שרק כשבגרתי הבנתי את העומק הכואב של הקיטש ואת העומק הצורב של אוסקר ווילד. השנינה, הניכור והאנדרסטייטמנט האנגלי המהולל שמתחתם תהומות של יגון.
מיכל, התגעגעתי, ברוכה הבאה!
אהלן מרית וכולם,
חן חן על המאמר היפה ועל האתר היפה גם הוא…
בקשר למאמר, אני חושב שאגדות נעות בתוך שדה של מוסכמות. מ-היו היה ועד והם חיו באושר ועושר. גם זה שהנסיכה תמיד יפה והנסיך צעיר וכו'. הזכייה בעושר שהוא בדרך כלל אבנים יקרות, זהב וכסף, זה חלק מהמוסכמה הזו. (מי מאיתנו לא היה מעדיף להיות אפילו עשיר וטיפש מאשר עני וחכם…)
גם אם באגדות הטובים יכולים היו להיות טובים מתוך המוסכמה, הרי בדרך כלל טורחים המספרים להציג עדויות לטוב לבם של הגיבורים. הסיפור הזה כאילו מסיר בעצם את כל מסגרות העלילה, קונפליקטים, תנועה, מהלך זמן (הקטע הזה עם החלומות)וכו', ומציין רק את העדויות לטוב ליבו של הנסיך.
כאילו, כמו ששופכים צבע למים והצבע עושה צורות כאלו, אז הסיפור הזה של ווילד הוא כמו לשפוך צבע נוזלי בחלל החדר, ובמקום להימרח על הרצפה הוא עושה צורות באוויר.
הסוף הוא הכרחי. אם היה סוף אחר שנוגד מוסכמות של עולם האגדות, היה סיכון שהסיפור ייהפך לפרודיה. וזה בטוח היה זר לעולמו של ווילד.
הפיכת דמות לטובה מעצם קיומה וללא קשר למעשיה, הוא דבר שזר לעולם האגדות אך פורח בעולם הממשי. זה מה שבדרך כלל אנשים עושים. כתבתי על זה, ועל חוק המערבונים השני כאן:
http://hoolly.de/reshimot/archives/42665
אין צורך לקרוא הכל, רק הנספח למי שרוצה…
הי חולי, ברוך הבא!
יפה כתבת על הסטטיות – המבנה הוא קצת כמו של מודעת פרסומת: לפני ואחרי – וגם על הצבע שעושה צורות.
אני כבר הולכת לחפש את חוק המערבונים השני (הלינק לא מגיב משום מה, זה כל הזמן קורה לי, וגם להעתיק הוא לא נותן!)
מרית,
והנה כתוספת לתגובה הקודמת השיר של מומוס על יוחנן המטביל ושלומית-סלומה, בגרסת אודיו להאזנה:
חוּלי,
מומוס (Momus) התגורר עד לאחרונה בברלין; אם תצליח לתפוס הופעה, אני מאמין שתהנה מכל רגע.
ועוד תוספת קטנה לסיום, מרית. מחול שבעת הצעיפים מתוך 'סלומה' לקרלוס סאורה (2003), גרסת הפלמנקו, המתקשרת עם לורקה:
שועי,
זו הבעסה עם כל התרבותיות הזו, שבע צעיפים היא מורידה ובסוף לא רואים כלום…
שועי, מומוס נפלא, עדין בלי טיפת יפיוף, תודה.
ובאשר לסאורה – כמו שאמר עגנון על נלי זק"ש שהתחלקה איתו בנובל, אין הוא משורש נשמתי…
ואנונימוס, זו לא התרבותיות, זה סאורה שמשחק בכאילו. בדיוק על הנושא הזה (פעולה אמיתית או כאילו) כתבתי כאן
http://wp.me/pSKif-cBo
יותר מידי מלים בשבילי… כמו אצל אוסקר, וכמו אצל קרלוס, וכמו במאמר שהפנת אליו… שבע צעיפים ולא רואים כלום בסוף.
אם כבר מחול מודרני, אני מעדיף ישירות ובלי צעיפים. כמו כאן:
כאן זה עם תרגום לשירה:
אנונימי, הרחבת את אופקי, תודה 🙂
(ו"יותר מדי מילים" זו תלונה קצת מצחיקה ממי שבוחר להסתובב בבלוג שלי ועוד בפוסט הכי ארוך…)
אני לא קורא, רק מסתכל בתמונות.
יקיריי,
א. סאורה אינו משורש נשמתי גם כן; אבל העיבוד הספרדי לריקוד העתיק מעניין בכל זאת.
ב.באשר לש"י עגנון. אף הוא אינו משורש נשמתי. אף לא מעט.
ב. אנונימוס- אני חושב שרואים.
ג. מרוב צחוק על ניוזילנד נגד טונגה, לא יכולתי להמשיך לצפות. זה הזכיר לי את שירם האלמותי של התורכים באירוויזיון 'קאקאבאש'.
נגיד תשצחי את השיר ההוא על יד טון פיסטוקים חלביים סגורים ןמסוגרים, תראה איך הם נפתחים לאט לאט מרוב צחוק.
ד. אלכימיה של מלים לצחוק אינה מובנת מאליה. גם לא של צחוק למלים.
נגיד שתשמיע את השיר ההוא על יד טון פיסטוקים חלביים…
ולא כפי שנכתב
שברתי את שיא העולם הפרטי שלי בלהגיע לפוסט באחור, אני חושבת, אבל יצא שהגעתי הנה סוףסוף בחג ובתחושה שלי יש בפוסט הזה משהו מאוד חגיגי, אז זה מתאים…
וואו כמה יופי, וואו כמה ידע וואו כמה השקעה וואו איזה רוחב יריעה – הייתי חייבת לפרוק את זה , לפני הכל…
די בדומה לך אבל לא בדיוק, אני נעה בין להתפעל מהיופי של הסיפור ומהצדדים שלו שמאוד מדברים אלי לבין הרתיעה שלי מהתחושה שדוחפים לי תעמולה נוצרית בכוח לגרון – קצת כמו התחושה שיש לי מנרניה…
"הוא צודק כמובן, לא רק מצד הפוליטיקה אלא מצד המאגיה" – כמה חזק ובהיר אני ממרקרת בלב את המשפט הנהדר הזה! הגדרה הכי מדויקת שמדברת לי אל כל הנימים, או לפחות אל הפוליטיים והמאגיים שבהם.
אני גם מאוד אוהבת את הדימוי של סבתא שלך שמרמה בפסיאנס – כל כך מדויק!
זה הזכיר לי את האבה שהיתה לי כשהייתי קטנה- ממש קטנה- למה שנוצץ – רציתי נעלי לכה, אהבתי שמלה לבנה שהיתה לי, רקומה ברקמת פרחים (שושנים?) בחוט זהב, התלהבתי כשהיו לי בין אלף צבעי הקריאולה גם צבעי "כסף", "זהב" ו"נחושת", למרות שהם לא באמת היו כאלה והכי נהניתי להשפריץ (שומו שמיים, עם כל הרעלים וכל הכיבוש…) ס]ריי זהב על בריסטולים ביום ירושלים.
פתאום נראה לי שהמלך הצעיר עושה זה פשוט מתבגר, ואז הוא מפסזיק לחשוב אוטומטית שכל מה שנוצץ זהב, כלומר שכל מה שזהב יפה.
וגם אני לא הבנתי את פשר הכותרת אבל עם ההסבר שלך למידס – צמרמורת, חבל טבור מזהב, הכי נורא שאפשר, מזל שמידס לא היה אישה בהריון…
טלי, זה מה שיפה בבלוג, אין מוקדם ומאוחר.
וזה תמיד מפתיע אותי נקודות המפגש המדויקות בינינו לעומת נקודות המרחק. אלה ואלה חוזרות על עצמן בוריאציות (ראי תגובתך לצילומי הישנים של אלאן). זה הופך את הדיאלוג בינינו למין דוגמת רקמה שבה החוטים מתקרבים ומתרחקים ונקלעים לכל מיני צורות.
ומה שאמרת על המלך הצעיר, נכון גם על ויילד. הוא לגמרי מתבגר, בגנדרנות ובמשיכה לפרדוקסים, בסנטימנטליות ובפלירט עם הרע.
ותודה תודה 🙂
תודה בעצמך (-:
איזה דימוי מרגש ויפה, הרקמה הזאת, שהיא בכלל כמו ריקוד.
שלום מרית,
בשנים 50-53 (של המאה הקודמת) למדתי בבית ספר של "זרם העובדים". את הסיפור על המלך הצעיר לא רק קראתי, אלא ממש למדתי בספר שאת שמו שכחתי, שהיה מקבילו של "מקראות ישראל" בו למדו שנים מאוחר יותר מה שהיה נקרא "עברית". בספר היו סיפורים ושירים של כותבים עבריים וזרים, בעזרתם למדנו ערכי ספרות ושירה. אבל, כיאה לבי"ס של "זרם העובדים", רבים מהתכנים של אותם סיפורים ושירים ייצגו השקפת עולם סוציאליסטית ועסקו בחיי "מעמד הפועלים" וליתר דיוק בחיים הקשים של מעמד מנוצל זה, שהכול בא מעבודתו, כולל העשר של העשירים והכוח של השליטים.
יש בסיפור ערכים רבים, והראיה היא הכתבה היסודית והגדולה שלך כאן, אבל נראה לי כי תאור עשק וניצול הפועלים הפשוטים הוא עיקר הסיפור והוא ממש "נדחף לפה" בכוח רב על ידי סופר גדול. נראה לי שבגלל זה קובעי התכן של ספר הלימוד ההוא כללו את הסיפור הזה בתוכו. אחרי כששים שנה, אני זוכר היטב את החלק הזה בסיפור, ואני זוכר גם שהמסקנה ממנו הייתה לא לסמוך על הנס האלוהי, אלא היתה פחות או יותר בנוסח "פועלי כל העולם התאחדו", שאם לא תעשו כן גורלכם ניצול, עושק וניוון, ראו הוזהרתם!
ומדוע כתבתי תגובה זאת? באמת שאינני יודע, כנראה זה רפלקס לקריאה מחדש של תקציר הסיפור בראשית הכתבה שלך….
אורי
אורי, תודה על התגובה שלך. יש איזו מרירות-מתיקות מיוחדת, מין שילוב של זוועה ואור, בזכרון המסרים הסוציאליסטיים והלאומיים של מקראות ישראל. לא מזמן נזכרתי בסיפור של פניה ברגשטיין על שני רגבים-אחים שמעולם לא נתנו למחרשה להפריד ביניהם עד שבא "הגידם". אולי עוד אכתוב עליו…
וברוך הבא!
מרית שלום. הגעתי למאמרך רק היום בחיפושי אחרי חומר על קלימט דווקא והחזרת אותי למחוזות ילדותי. את ספר אגדות אוסק ווילד קיבלתי מאימי אני חושבת בסביבות גיל 11 12
ומכולן זכור לי הסיפור על המלך הצעיר (זכור לי משהו על יום ההולדת של האינפנטה אבל במטושטש) ואני חייבת לומר שזהו סיפור שזכרתי כל הזמן ותמיד גרם לי לאי נוחות. אני לא כל כך בקיאה בכל המוטיבים האמנותיים והנוצריים לא היום ובודאי לא בילדותי. מה שזכור לי שהזדהתי עם הסבל והכאב והכיעור שיצרו את הדברים היפים אבל עד היום לא ברור לי למה יש לי אי נוחות כזו גדולה עם הסיפור שכל כך השפיע עלי. אני חושבת שלמרות כל הניתוחים והפירוק לגורמים הסיפור נוגע בנימים מאד עמוקים שלנו וכאן גדולתו
אילנה, הניתוחים והפירוקים הם רק בגלל שהסיפור נוגע. זו נקודת המוצא. ומעניין שגם אני זכרתי מהילדות דווקא את שני הסיפורים האלה.
וברוכה הבאה לכאן.
איזה בלוג מסעיר! שמחה שהגעתי אליו 🙂
ברוכה הבאה, גם אני שמחה. תודה!
אנני יודעת ממי ואיך קיבלתי את המאמר וכנראה גם האתר של מרית בן שמואל אך מי ששלח שיבורך. מקסים, מהנה ומאיר עיניים תענוג אמיתי המאמר והתגובות הם משנת 2010כך שכנראה פיספסתי כמה שנים ואולי מייל זה אפילו לא יגיע ליעדו אך רציתי להגיב ואם האתר עוד קיים אודה גם על התיחסות את הספר אגדות אוסקר ווילד קיבלת כנראה לבת מצווה וקראתי אותו בערך בגיל זה כך שבוודאי לא יכולתי לעמוד על כל הדקויות וההתיחסויות לאמנות, קתוליות ו/או חריקה – או כמו שאת קוראת לה זיוף – בסיומו של הסיפור על המלך הצעיר. אני רק זוכרת שזה היה הסיפור שתפס את מלוא תשומת לבי ופרט כנראה על הרבה נימים אצלי שבזמנו כמובןלא יכולתי להבין אותם לאשורם (את יום ההולדת של האינפנטה אני לא זוכרת רק יודעת שיש בו בת מלך וגמד גם סיפורים נוספים מאותו ספר אני לא זוכרת), אבל לענין כתיבתי אני חושבת שלמרות ה"זיוף" הסיפור חשוב כי הוא מעלה בעיה מוסרית ופילוסופית אוניברסלית בצורה הנוגעת באדם באופן שאיננו יכול לברוח ממנה למרות שאני אישית לא רואה שיש לה פיתרון, ובכך היופי שלו ובכך חשיבותו. מי שקורא את הסיפור לא יכול לטאטא זאת מתחת לשטיח הנושא בצורה שהובא הוא מטריד ואני ידועת שהרבה פעמים במהלך חיינתקלתי בדילמה שלו ונזכרתי בסיפור הזה ולכן אני חושבת שהוא גדול בתודהאילנה
אילנה, תודה רבה וברוכה הבאה. אני חושבת שאת צודקת. וזהב או לא – ברור שגם ויילד עצמו נקרע לשניים.
(וקוראים לי מרית בן ישראל ולא כפי שכתבת)
ארוגה ופתוכה … עשית לי את זה 🙂
ככה זה אצלנו באַר נובו 🙂