הפוסט הזה הוא ניסיון לחלץ אותו.
"ארבע דמויות על מדרגה" הוא ציור ז'אנר (Genre painting הוא המונח המתאר ציורים מחיי היומיום, בניגוד לדיוקנאות של שועים או סצנות דתיות ומיתולוגיות, אין קשר לז'אנר במובן סוגה).
ראיתי אותו במדריד, כחצי שנה לפני פרוץ הקורונה והוא לא מרפה ממני.
הוא מתרחש על מעין במת תיאטרון ואפילו תיאטרון בובות. יש בו משהו עוכר שלווה, חסר חן כמו גוף בגיל ההתבגרות, אולי בגלל התנגשות בין השפעות אמנותיות סותרות.
מוריו הוא החולייה המקשרת בין הנוקשות והכובד של הבארוק לעליזות המסולסלת והחושנית של הרוקוקו. בין הציירים שהשפיעו עליו מוזכרים הפכים גמורים כמו פרנסיסקו דה סורברן החמור והקודר, ופדריקו ברוצ'י שכולו מתיקות ורוך שובב. וסתירות, מה לעשות, הן מאבות המזון שלי.
.
כשקראתי על הציור גיליתי ששתי מערכות סותרות של סמליות חלות עליו. האישה המבוגרת שייכת למסורת ציורית של פולות כינים פלמיות והולנדיות (וצריך משקפיים כדי לעשות את זה, מעבר לגיל מסוים!), כשפליית הכינים מסמלת אהבה אימהית וטיהור הנפש והגוף. ובו בזמן האישה המבוגרת היא גם סרסורית, דמות ידועה בספרות ובאמנות הספרדית המתוארת כזקנה ממושקפת עם צעיף. ובהמשך לכך, הפשלת הצעיף של האישה הצעירה, מסמלת נאמנות בנישואין אבל גם הזמנה מינית של זונה.
בכמה מקומות קראתי שהציור מזהיר מפיתויים ולא השתכנעתי. יש בו משהו מבלבל מדי בשביל הטפה. קראתי גם שהוא מתאר את תחלואי החברה, את הסתירה בין ערכים נעלים למציאות חברתית, וזה עדיין כללי מדי בשבילי, לא מגרד את הכאוטיות והמצוקה וגם את העכשוויות שהרגשתי.
ה"בעיה" הראשונה בציור, היא כמות המידע החסר. אנחנו לא יודעים במה צופות שלוש הדמויות, על מה מעקמת הצעירה את פרצופה, מה מצחיק את האיש הצעיר, אל מה מפנה האישה המבוגרת את פרצופה הרציני והמעט מודאג. כל אחת מן הדמויות מגיבה באופן שונה, ואין שום רמז בציור או בשמו הכמעט מיתמם מרוב יובש – "ארבע דמויות על מדרגה" – לְמה. כדי לשפוט את הדמויות או להעריך את תגובתן צריך למלא את הפער הזה. כלומר, מוריו מוסר את המפתחות של הסצנה לצופים. ובכך הוא מקדים ומממש את "מות המחבר" (1968) המסה המכוננת של רולאן בארת, שכל הדרכים בעיר-האושר מובילות אליה. (ראו ביתר הרחבה, בחלק האחרון של הפוסט הזה).
זאת ועוד. הדמויות מביטות קדימה, על משהו שנמצא מחוץ לתמונה, וכיוון שאנחנו אלה שנמצאים שם בפועל, דומה שהן מסתכלות עלינו, שופטות אותנו או פונות אלינו באופן ישיר.
הן צוירו בנפרד מן הסתם, וחוברו זו לזו בציור, ומשהו מן המלאכותיות הזאת נשאר כמו טעם לוואי של התפרקות וניכור. אין חיים בין ידה של הצעירה לכתפו של הבחור. והחיבור בין השניים לבין האישה והילד הוא אפילו יותר מאולץ. וכיוון שהתחלתי לחשוב עכשווי ונסייני, עלה בדעתי שפתרון החידה אולי מסתתר בתמונה. אולי "האירוע" המקורי היה אחוריו החשופים של הילד, והזוג הצעיר הוא זה שלעג לו, ומוריו הציב את כולם באותה שורה, ברפקלס של הזרה ותוכחה, כאילו רצה להגיד שאין הבדל.
הישבן החשוף של הילד ממוקמים במרכז התמונה ובקדמתה, ישר לתוך פרצופו של הצופה. זה סוג של התרסה (כמעט כמו באנקדוטה של קלייסט), ופעמיים במשך חייו של הציור, אמנם כוסה הקרע. אם האישה המבוגרת היא סרסורית הקרע הוא פתייני וזה מחריד, אבל גם אם הולכים על פולת הכינים יראת השמיים, אני עדיין מוטרדת מהאטימות שלה לפגיעוּת של הילד, והרי יש שם מישהו לפני התמונה, גם בעולם של הציור, וגם במציאות המקבילה של הגלריה. ואפילו יותר מזה אני מוטרדת מהאפאטיות של הילד.
*
עוד באותם עניינים
ארבע נערות ובובה של איש (על ציור של פרנסיסקו דה גויה)
על "נבוכים שנים" ועל האנקדוטה של קלייסט ("ההלצה הנפלאה ביותר בין כל ההלצות שדובבו שפתי בני אדם, אולי מאז בריאת העולם," כינה אותה קלייסט. לא פחות)
מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות
בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן
הסיפור המוזר על שלט החנות של אנטואן ואטו
מרית, איזה ציור נהדר! מצחיק שיש כאלה שמחפשים באמנות את הנצח באמצעות מונומנטליות, בעוד שהנצח הוא החוצפה הרעננה הזאת, שהיא תמיד עכשווית. ואם כבר הפניית המבט לצופים, הנה סצנה נהדרת מ"שגעון בחלל" של מל ברוקס, שבו הגיבורים הרעים מחפשים את הטובים באמצעות קלטת של הסרט "שגעון בחלל" ( 🙂 ) ויוצא שהם חוזים בעצמם ובצופים (כביכול) בשרשרת אינסופית של השתקפויות, כשהם עצמם תוהים מהו 'עכשיו':
(ליתר דיוק מהדקה ה-1:30)
…אני יודע שזו אסוציאציה רחוקה למדי, אבל החושך הכהה, וגם איזושהי פראות, או נועזות, מזכירים לי את קרוואג'ו, בין השאר גם בציור הזה:
שבו אחוריו של הסוס מופנים היישר אל הצופה, כמו לומר לו שפאולוס לא צריך להרחיק הרבה בשביל לזכות בהארה – אילו רק היה מתבונן בסוס הנהדר שלפניו, ואפילו רק באחוריו הזורחים…..
(כמחוות שמחה על הפוסט, הנה ציור של חררד טרבורך ההולנדי, מאותה תקופה, בערך. זו תמונה נוגעת ללב בעיניי, ובנגיעה של הילד שפולה פרעושים מכלבו יש אותה רכות שיש בידי האישה הנוגעת בילד (כך אני מרגיש, לפחות):
https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/6/60/Boy_Fleaing_his_Dog_-_Gerard_Terborch.png )
יכול להבין אותך, זה ציור מרתק ומלא ניגודים. וכאילו שכולם מסתכלים במראה. תודה.
מביך ומטריד. אבל המאה ה17 בציור מלאה בזוועות האלו. ולא רק בה.
מרית ק', אני רואה את כובד-הראש של צד ימין למטה (הילד השוכב, פולת הכינים הממושקפת, הקרע במכנס) ובין קלות-הראש של שתי הדמויות משמאל (האישה והנער הצבעוני) כמו שני פנים משלימים (יין-יאנג) של החיים האנושיים: עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד: (קהלת ג' 4) וגם: גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים (קהלת ז 14).
נראה אכן כמו תאטרון. הדמויות ניצבות על מדרגה המבחינה אותם מהמישור בו אנו,הצופים, נמצאים ובכך גורמת לנו ולהם להישיר מבט אלה לאלה. אך לא כמו בהצגה אלא יותר כהשתקפות. לכן הייתי נוטה לכיוון הסמליות הגדולה של מעגל החיים. שימי לב לצורת המעגל שיוצר המיחבר, ולגילאים השונים מן הילד, אל הצעיר, ממנו אל האישה הבוגרת וממנה למבוגרת הסוגרת אותו עם הילד וחוזר חלילה. מכאן אפשר לפתח את מרחב הפרשנות לגבי כל גיל ושלב בחיי אדם והתייחסותו למציאות/השתקפותו בעיני עצמו, ואידך..
נפעם בכל פעם מרגישותך ובחירותייך. תודה.
אם זה לא היה ציור מהמאה השבע עשרה, הייתי יכל לומר שזה כמו צילום של הנכדים שלי עושים פרצופים בעוד שאמם מטפלת בתינוק
מי שמבין, תודה על המייל ברוקס המשעשע ועל הילד הפולה. ובאשר למוריו, זה ציור מאד יוצא דופן אצלו. הוא נחשב פעם לאחד מגדולי הציירים ובמאה העשרים חל פיחות בעוון רגשנות. אני מסכימה על החוצפה אבל מרגישה לא פחות את הכאב. בגלל זה התאפקתי ולא הכנסתי איזכורים קלי דעת שעלו בדעתי, כמו החור הגדול במכנסיו של יונתן הקטן והשובב, ואפילו השיר של יהודה אטלס – "חלום שחוזר לפעמים / ועושה לי פחד: / אני עומד בלי בגדים, / וכולם רואים לי ת'תחת." אולי התערובת הזאת של חוצפה וכאב היא שנגעה לי. וקרווג'ו בכלל לא רחוק, אבל הסוס הזה מזכיר לי דווקא את האיור המשונה של דיוויד הוקני לנרפונזל (כתבתי על סדרת האיורים האלה, אבל דווקא על זה יש לי עכשיו מחשבות נוספות)
שרון, נכון! (אמנות זה תמיד ראי, והפעם יותר מתמיד)
איריסיה, תני דוגמא לרפואה.
שועיקי, כן… (ועם זאת, קהלת הוא כבר לא במשחק, הוא משקיף מרחוק, ופה תוקעים תחת ישר לפרצוף של הצופה)
דוד, תודה. לגמרי מעגל החיים.
זאב, הצחקת אותי מאד.
ואיזה יופי על הריבוי הזה שהציור מעורר!
תודה מרית, נהדר. גם אני שקוע פתאום בבארוק הספרדי, אבל במוזיקה: הידלגו, מארין, דורון (Juan Hidalgo ,José Marín, Sebastián Durón), שורה של מלחינים שנחשפים פתאום, במחצית המאה ה-17, אחרי דחייה ממושכת של השפעות מבחוץ, למוזיקה של האיטלקים והצרפתים, ומבקשים להטמיע אותה במוזיקה שלהם, ממש כמו מוריו שנע בין הקדרות של סורברן לצבעוניות השופעת של ברוצ'י.
המגיבים מעלי הוציאו לי את המחשבות מהלב: זה נראה לי כמו שלושה דורות במשפחה (יש למוריו תמונה עם מוטיב דומה, שתי נשים, צעירה וזקנה, מביטות מהחלון לצופה). האישה המבוגרת (הסבתא?) פולה כינים (מסרסרת? צריך להיזהר מקטגוריות הסוגה המתעתעות האלה). פליית כינים קלה יותר כשהילד ישן. הבחור והבחורה אולי הורי הילד. שאר האלמנטים פתוחים לפרשנות, כמו ברומן של קנז. על מה הצחוק? ממה הדאגה? האם הם מכוונים אלי, הצופה? עד כמה אני מושקע בסיטואציה? והישבן החשוף, הנוגע ללב, נותר דמום. נראה שרק אני, הצופה, מרגיש בו. ציור אחר של מוריו חושף לעינינו עירום ילדי באופן בוטה יותר: זאטוט מקבל מטבע מסנט תומאס ומרים את ידו בהתלהבות כדי להראות את המטבע לאמו, ובתוך כך חושף את מבושיו. הנה כאן:
וכאן שתי הנשים בחלון:
נהדר הילד שחושף את ערוותו כשהוא מנופף במטבע (לא יכולתי שלא לחשוב על המלאך שבוחן את משה הילד בעזרת קערת זהב וקערת גחלים…..)
מרית, הקטע של מל ברוקס, שהוא ניסיון פילוסופי מאוד ומצחיק מאוד ללכוד את "הרגע הזה", ניסיון חסר תוחלת כמובן, יחד עם מוריו שדווקא ממש תופס את הרגע החי (עם כל עליבותם, שלושתם נורא חיים ומביטים), הזכירו לי עוד ניסיון ללכוד את הבלתי אפשרי, של רנה מגריט:
(נכון שאין פה ממש אחוריים, אבל יש אחור – אחורו של הדבר הבלתי ניתן לתפיסה, כמו ב"וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ")
מתן, תודה, הזאטוט עם המטבע נהדר. זה כל כך קומי ותיאטרלי, שתנועה מסיבה אחת גורמת לתוצאה במקום אחר. ומעניין גם איך עירום של ילדים מנקז את עודפי הרגשנות של מוריו. באשר לנשים בחלון, זה ציור שהתעכבתי עליו כי יש בו משהו עז ולא חביב כמו רוב ציורי הז'אנר שלו, הוא מלא דרמה אבל חד כיווני, אין בו סתירות לצערי.
וקנז, נכון! (דווקא מומנט מוזיקלי, יותר מהרומנים, אבל אולי בגלל שאני הכי אוהבת אותו)
ואני לא יודעת כמה כינים פלית בחייך. אני פליתי ונפלייתי גלור, ואני בכלל לא מדמיינת איך ילד יכול לישון במרדף הזה, כי הן חמקניות בטירוף, ובביצים לעומת זאת הבעיה הפוכה, הן דבוקות לשערה ליד הקרקפת במין סופר גלו של הטבע.
מי שמבין, המגריט הזה הוא הגרסה כבדת הראש של המל ברוקס. אבל "וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ" הזכיר לי דווקא את פעולת התגמול (ככה אני קוראת לזה, זאת לא הפרשנות הרשמית) של המיסטיקאי יעקב פראנק. "כשהייתי בפעם השניה בסלוניקי נכנסתי לבית כנסת יהודי נוכחו שם כ 1200 איש הוציאו את ספר התורה ושמוהו על השולחן אחזתי בעמוד וקראתי: מי שיעיז לגשת לשם קריאה, ייהרג על ידי במקום. אחר כך שכבתי על הרצפה ערום והפניתי אליו את אחורי.,
ואגב אחוריים, לא הזכרתי את זה כי זה ברוח לגמרי אחרת, אבל הכי אחוריים פה זאת האנדרטה של מאן ריי למרקיז דה סאד https://maritbenisrael.wordpress.com/2016/08/27/man-ray/
אכן מעולם לא פליתי. בדקתי עם המומחית הביתית וכן, אין מצב שהילד ישן. אני מסיר את הצעתי מהפרוטוקול.
מודה ועוזב ירוחם
היי מרית, מהתבוננות בציורים אחרים של מוריו, נדמה לי שמעניינת אותו ההנגדה – צעיר מול זקן, קדושה מול ניוול וכו'. אפשר לראות את זה בציור של שתי הנשים בחלון בתגובה של מתן למעלה, שהן אולי אם ובתה ואולי אותה אישה בשלבי חיים שונים.
לפי זה, אפשר לפרש את הציור של ארבע הדמויות שהבאת כאנטי-תזה לציורים אחרים שלו של לידה קדושה. למשל: The adoration of the Shepherds (הוקרת רועי הצאן?). אני מצרף קישור: https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/1/18/Bartolom%C3%A9_Esteban_Perez_Murillo_-_Adoration_of_the_Shepherds_-_WGA16387.jpg
בתמונה רואים רואי צאן חגים סביב ישו התינוק. מטפחות הראש קשורות במקום, המבטים מופנים אל ישו, התינוק קורן אור.
בציור שהבאת, אפשר אולי לראות אנטיתזה לזה. מריה הקדושה היא אישה זקנה שרק מחזיקה בראש הילד ולא מערסלת אותו, התינוק הקדוש הופך לילד המוטל כשגבו ואחוריו מופנים אל הצופה, התמונה חשוכה וראש הילד במרכז השחור שלה, והדמויות האחרות – הנער שהוא ספק ליצן לועג, האישה שהיא ספק נאמנה ספק זונה, מפנים כולם את המבט לצופה ולא לילד וכו' – הם סוג של החמצה או תמונת ראי מעוותת לציורים הקדושים.
פלייה זה לא כל כך מסובך – עובדה, זה הדבר הראשון שלומדים בשיעור בלט!….
מרית, תודה רבה על האנדרטה של מאן ריי! זה צלב שראוי לשאת 🙂
רוני, מוריו היה קתולי אדוק, הוא בטח תולש את השערות שהמשיכו לצמוח לו אחרי המוות. ומצד שני, מרגע שסיים לצייר התמונה היא כבר לא שלו. מעניין לקרוא מה היא משקפת לך.
מי שמבין (( 🙂 ))
מרית, תהייה סכולסטית: התמונה היא מכונת זמן, אבל מי הנוסעים? אנחנו או הם….? 🙂
אני עדיין מגרדת את הראש
גרויס אַרטיקל. קען ניט זיין געשריבן פיל בעסער!