אמנם הבטחתי לכתוב על אצבעות בסיפורי האחים גרים אבל מאן ריי (1890-1976, אמן רב תחומי, בעיקר צלם, מקורב לדאדא, לסוריאליזם ולמרסל דושאן) התחיל פתאום לגרד לי. הוא כבר הסתנן לפוסט זה או אחר אבל מעולם לא כתבתי עליו ישירות. לא הצלחתי לבחור מן השפע הנסייני-אלגנטי של יצירתו. ופתאום נתקעה בראשי האנדרטה שהקים למרקיז דה סאד. עבודה פרובוקטיבית, כפי שמשתמע משמה (זאת גם התראה למי שזקוק לה), ובו בזמן גם מינימליסטית ומופשטת ופיוטית בדרכה העקומה, ובעיקר מכילה את הניגודים האלה ללא מאמץ.
אז האצבעות של האחים גרים יחכו לפעם אחרת. קודם שלוש הארות על ה"אנדרטה לד. א. פ. דה סאד".

מאן ריי, אנדרטה לד. א. פ. דה סאד, 1933
*
- רוברט מייפלתורפ, צלם (1989-1946)

רוברט מייפלת'ורפ, Derrick Cross 1983 – יש למפיילת'ורפ כמובן עבודות פרובוקטיביות בהרבה, אבל זאת קרובה במיוחד לעבודה של מאן ריי (ואפילו הצלב הסתנן דרך שם המצולם).
.
הוא (מייפלת'ורפ) אמנם בקש להשתחרר מעול הקתוליות אך צלל אל פן אחר של הרוחניות, שנשלט על ידי מלאך האור (לוציפר) … הוא סבר שאם יוכל לכרות ברית שתניח לו גישה אל העצמי הטהור ביותר של השטן, העצמי של האור, הוא יזהה בו נפש עדינה, ושהשטן יעניק לו תהילה ועושר.
(מתוך פטי סמית, רק ילדים, תרגמה אורטל אריכה)
מייפלת'ורפ חייב לא מעט למאן ריי, ועם זאת, יש הבדל גדול בין הפרובוקטיביות של השניים; המזג של ריי שונה. הוא לא טעון אידאולוגית ורגשית ומינית כמו מייפלת'ורפ (אולי בגלל שלא היה קתולי כמוהו אלא סתם יהודי אמריקאי בשם עמנואל רודניצקי שחי ויצר בפריז).
אני מאד אוהבת את הצילומים של מייפלת'ורפ אבל לפעמים אני קצת מתעייפת מן השלמות היצוקה-שֵׁיישית שלהם, מן המאמץ ההירואי להאדיר את הגוף ההומוסקסואלי ולכייל את העולם מחדש על פיו, מן הקרבות הטיטניים בין קור לחום, בין טוב לרע ("שנינו התפללנו על נשמתו של רוברט," כתבה פטי סמית, "הוא בקש למכור אותה ואני בקשתי להציל אותה"), ומן הדרמה של ניתוץ הגבולות.
במאן ריי הפרובוקטיבי יש משהו הרבה יותר אגבי ומשוחרר. כאילו נתקל בגבול באקראי, תוך כדי שיטוט, אבל לא נבהל והמשיך לשחק.
*
- פול קליי, צייר שוויצרי ותיאורטיקן של ציור (1879-1940)
ריי לא התכוון מן הסתם, ליצור אנדרטה למרקיז דה סאד. הכותרת צצה בדיעבד, במין רפלקס פרשני, ש'מסביר לכאורה את הדימוי ובעצם מהתל בו', כמו שכתב מאיר אגסי על פול קלה, באחד הפרקים היפים בספרו "הכד מטנסי" (עוד על היחס בין הציורים של פול קליי לשמותיהם – כאן).

פול קליי, מכונה לזיקוק אגסים, 1921
*
- פיט מונדריאן, צייר הולנדי ממייסדי המודרניזם (1872-1944)
אם קוקטו אמר על ז'אן ז'נה שהגסות שלו לעולם אינה גסה, ופטי סמית גלגלה את זה אל רוברט מייפלת'ורפ – על אחת כמה וכמה מאן ריי. האלגנטיות המולדת מנטרלת את הגסות, שלא לדבר על הפורמליזם (תפיסת הצורה כמהות האמנות) והקירבה למופשט.
מן הבחינה הזו מזכירה האנדרטה את האבולוציה של מונדריאן; היא אוצרת במין ראשי פרקים, את כל הדרך מן הקווים האורגניים של העץ אל הצורות הישרות הגיאומטריות. מה שהופך אותה גם לעבודה ארס-פואטית על אמנות. כי בכל אמנות – ולו הריאליסטית ביותר, אם תשאלו אותי – יש יסוד מופשט.

מונדריאן, אבולציה, 1908 – 1921 מפה
זאת ועוד. התחת הוא הפתח האחורי ו"הנמוך" של הגוף שמתקשר להפרשות ולסקס, איבר מועדף על ליצנים (הרחבתי על זה קצת כאן, בעקבות החלילן המחלל של חליל בלבין) ומרקיזים ליברטיניים. כל קישור אל דת או אל קודש אחר (נניח דגל לאומי) נתפס כחילול ופרובוקציה. ברמה מסוימת זה נכון, ולא פעם גם מכוון. אבל ברמה אחרת, גם היכולת של ריי לאתר את המאחד, לגזור את הגיאומטרי והשמיימי מן המפותל והארצי, זו רוחניות. מהסוג האגבי אמנם, שלא עושה מעצמו עניין, והיחיד אולי שאני מזהה באופן אינטואטיבי.

איב סאן לורן, שמלות מונדריאן, 1966
*
עוד באותם עניינים:
לא לבושה ולא עירומה, סינדי שרמן המוקדמת
המשורר וחוקרת המשטרה (על צילום של שרון רז)
פוסט שמתחיל בציור פרובוקטיבי של בלתוס
איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים
*
רשימה מרתקת, תודה תודה. מסכימה עם האבחנה בין מאן ריי ומייפלתורפ, שניהם מקורות השראה עבורי. אולי חשוב גם הקונטקסט שבו פעלו – מאן ריי בפריז העליזה והמשוחררת של שנות ה-20 ותחילת ה-30, ומייפלתורפ באווירה שונה לגמרי, בחברה שמרנית וכובלת בשנות ה-80, רונאלד רייגן, הופעת האיידס בניו יורק וכו'
ההבדל שציינת בין החיפוש והמשחק של מאן ריי, שניהל דיאלוג עם כל כך הרבה יוצרים אחרים, חלקם הזכרת, לבין הדרמטיות ותחושת הקפאון (מעין "מסיכת מוות" שיצר מייפלתורפ בפורטרטים שצילם) ודאי מושפעים גם מהאווירה מסביב.
מרית קרובתי, עבודה מעוררת מחשבה ומשובבת של ריי (אתמול יום הולדת; גם לי). אני חושב שהוא חייב לא מעט כאן ל-LHOOQ (במיוחד לעניין התחת) של חברו השחמטאי (-:
מזל טוב שועי! הרבה השראה טובה ויצירה פורה, בריאות, שלווה ואהבה! מתאים לברך בוורדפרס, כי כאן נפגשנו. 🙂
ורד יקרה, תודה מקרב לב. הפייסבוק הוא כמו ערכים של ויקיפדיה על ספר ביחס לקריאת הספר עצמו. אני שמח שנפגשנו כאן 🙂
ורד, תודה, ונכון, האווירה בוודאי השפיעה! אבל גם המזג והרקע האישי (אמנים קתולים, גם אלה שהתהפכו, נוטים להיות יותר דרמטיים ומיוסרים). שלא לדבר על החברות עם דושאן הבלתי מתאמץ…
שועיקי, שפע ברכות לבלביות מאת אוהבך פו! (יותר כיף יומולדת משותף עם ריי מאשר עם הסטיגמטה של פרנציסקוס, כמו שלי 🙂 ). גם אני חשבתי על LHOOQ – לאו דווקא מצד התחת אלא מצד הקשקוש על תמונות… אבל זאת חתיכת הצתה מאוחרת, עברו 14 שנה בין השתיים. וביתר רצינות – אני חושבת שרוחו המהתלת אניגמטית של דושאן באמת נושבת פה, אבל הפורמליזם הוא לגמרי של ריי.
והחברות עם לואי בונואל, חשוב להזכיר. קתולי שהתייחס לדת בדרך מיוחדת לו ושונה מאוד מזו של מייפלתרופ…
בונואל והצלב, משא כבד
http://www.dga.org/Craft/DGAQ/All-Articles/0904-Winter-2009-10/Out-of-the-Past-Bunuel.aspx
ורד, גם בונואל לא יצא בלי פגע מן הסבך הקתולי של אשמה ויסורים, ובלי שום קשר, אני נגדו, מאז שגיליתי שהוא הסית את דאלי נגד לורקה וש"כלב אנדלוסי" היה בעצם כינוי הגנאי והלעג שבונואל הדביק לו…
והתמונה הזכירה לי שבארצות הברית בכל אירוע המוני יש תמיד נושאי צלב שמסתובבים בין האנשים, ולפעמים, בגלל שהם אמריקאיים ואוהבי נוחות, יש להם גלגל קטן שמחובר לתחתית הצלב שמנטרל את כובדו והופך אותו למין צעצוע משונה. הנה אחד שצילמתי בגרייסלנד באירוע לכבוד 20 שנה למות אלביס http://wp.me/pSKif-frs (בסוף שורת החקיינים של הפוסט).
נכון, סבך האשמה והייסורים נוכח גם אצל בונואל, יחד עם הביקורת על הממסד הדתי.
לא ידעתי על הסכסוך עם לורקה, יש לי את הביוגרפיה של בונואל (my last sigh) וכבר לא זוכרת אם מוזכר שם, אצטרך לקרוא שוב…
לא אוהב את בונואל. נדמה לי שחלק מהתיגרה היתה קשורה בכך שבלורקה היה משהו שמאוד נוהה אחורה-בזמן (קאנטו חונדו, לואיס דה-גונגורה, רומנסות, צוענים) ואילו בונואל היה קצת פוטוריסט בגישה, כלומר מישהו שנהנה לבוז לכל דבר שיש בו זיכרון-תרבותי ורואה בו דבר-מה סנטימנטלי. אני חושב שבדאלי, שהיה עד שלב כלשהו חבר-נפש של לורקה, היה מאז שלהי שנות העשרים הרבה יותר מן הפוטוריזם והסוריאליזם מאשר מן המגמה הפואטית-לירית של לורקה. לורקה כאילו נשאר גם בשנות השלושים כותב בסגנון התקופה הכחולה של פיקאסו (הכי טובה שלו מ-1906-1901– אקרובטים, נוודים, דלים, עיוורים וכיו"ב), כאשר כולם עברו הלאה למימד המיתוס, והחלומות, ההילוך בגדולות. מובן מדוע אני מעדיף את לורקה.
ורד, את הביוגרפיה של בונואל לא קראתי אבל בזו של לורקה יש דיוקן לא מחמיא של הומופוב מתעלל כמו שילדים יכולים להיות כשהם קושרים נגד ילד אחר. קרע לי את הלב.
ושועי, גם אני מעדיפה את לורקה כמובן, אבל אני לא בטוחה לגבי הנבואה שלך. כי בצד השורשים והעבר היה בו גם צד מודרניסטי ואוונגרדי (ולי יש חוש ריח מחודד לאוונגרד) ואין לדעת לאן היה מתפתח.
מרית, גם לי להבדיל יש צד אוונגרדי משהוּ אבל כדי לצעוד צעד לפנים אני חוזר שני צעדים לאחור, ואז עושה שלוש פסיעות (אולי זה מסביר משהו על הקשרים הבין יוצרים שהרשימות שלי מציעות). משהו מזה אני מרגיש אצל לורקה; אגב, אצל רוב האמנים שאני אוהב אני מזהה את המגמה הזאת. אם נחזור לשיחה ישנה על כך שאנ'לא סובל את זך ואת וורהול ואם כתבתי אי-פעם אל ויזלטיר אז מייד קישרתי בינו ובין ביאליק (לא ברור לי אם הוא העלה זאת בדעתו). גם מרסל דושאן יקירנו, בסופו של דבר לא חזר אל המונה ליזה או הירבה לשחק שחמט סתם כך. שחמט– זו מסורת ארוכה של מסעות ומשחקים ושחקנים; הדבר האחרון שניתן לצפות מאמן דאדאיסט הוא שיהיה טיפוס מסורתי כזה. שלא לדבר על הוגו באל, שאחרי 1920 הפך קתולי אדוק.
מרית יקרה,
שועי יקר,
אולי זה יעניין אתכם בהקשר של הדאדא:
https://monoskop.org/Dada_(journal)
חולי יקר, אני מכיר (בכלל נראה לי שאני בכלל ב-1916 בציריך יותר מאשר ב-2016 בישראל). יש גם את הארכיון הנדיב הזה, שהוא באמת צעצועים-אלפיים: http://sdrc.lib.uiowa.edu/dada/collection.html
מרית, אני ממזג בין מאן ריי ובין רוברט מייפלת'ורפ: https://www.youtube.com/watch?v=u4Xo3sWd294
בהמשך ללינק הקודם, מאוד אהבתי את השיר הזה כשהייתי ילד בשנות השמונים; אני חושש שלא ידעתי אז מיהו Man Ray.
חולי היקר (וגם שועיקי), בוודאי שמעניין. לעולם לא יהיו לי מספיק חיים לצלול לכל מה שמעניין אותי. אני שומרת הלינקים לשעת חירום…