לא מזמן התפרסם פה הפוסט היפה יפה והעצוב של עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס. הוא תוכנן בהתחלה כפוסט זוגי – עמוס על הסיפור ואני על האיורים של בתיה קולטון, אבל בסופו של דבר העדפתי לא לפצל את הקשב. אז קצת באיחור, שלוש הערות על האיורים, ועוד אחת בכיס.
וראשית, למי שעדיין לא קרא, זה מה שכתוב בגב הספר:
קוּץ הדב, רוּץ הכלב, מוּץ החתול ודני יוצאים באמצע הלילה למסע אל הרופא הגדול של הצעצועים, כדי לתקן את הבובה השבורה אלישבע.
אבל הרופא נמצא בארץ רחוקה- רחוקה – היא שוכנת באי "אולי" בלב האוקינוס הגדול, ורק הלויתן הזקן מכיר את הדרך לשם.
לאן יוביל אותם מסעם הארוך, ומה יעלה בגורלה של אלישבע?
1. חושך ואור
טוני מוריסון חזרה וסיפרה בראיונות, שהיא נוהגת לקום ולכתוב בחושך לפני עלות השחר. זה התחיל כשילדיה היו קטנים; אלה היו לדבריה, שעות השקט היקרות. אבל מאחורי הנימוק הטכני חבויים אולי טעמים עמוקים יותר; הכתיבה בחושך שלפני עלות השחר מבשרת ומשקפת איזו תבנית יסוד בכתיבתה; הספרים של טוני מוריסון יוצאים מחושך גדול (לאו דווקא פיסי) אל אור מהסס, ראשון.
המחצית הראשונה של "המסע אל האי אולי" מתרחשת בחושך. בתיה קולטון חזרה וסיפרה בראיונות כמה התקשתה לשהות בחושך הארוך כמו לילה של חורף סקנדינבי.
לקולטון יש היסטוריה של צמצום החושך. בשרשרת זהב למשל, היא זיקקה וכיווצה אותו פעמיים, באמצעות האנשה. ב"מסע אל האי אולי" משמש הלוויתן השחור כמרחב ביניים, פיסה של חושך מתמעט שעל גבה (ובעצם על קצה אוזנה, אם להאמין למרים ילן שטקליס) שטה החבורה אל אי האור – "אולי".
אלא ש"המסע אל האי אולי" לא רק מתחיל בחושך. הוא גם מסתיים בחושך. בתמונת השִׁיבה של בתיה קולטון מונחת אלישבע המתוקנת על הכוננית, אבל במקרה או שלא במקרה רגלה האחת מוסתרת ומלבה את הסָפֵק: היה או לא היה? האומנם הושבה רגלה החסרה של אלישבע, או שקסמו החלומי של ה"אולי" כבר מתחיל להתפוגג בחושך העצוב של המציאות?
2. צעצועים
"המסע אל האי אולי" של בתיה קולטון הוא בין השאר אפוס הוליוודי עתיר ניצבים-צעצועים, בן-חור שכזה בזעיר אנפין. כששאלתי את קולטון על הבחירה המפתיעה (כי כפי שציין עמוס נוי, לא רק בזכות "המסע אל האי אולי" אלא גם בזכות שירים כמו "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" נתקבעה דמותה של מרים ילן שטקליס כמשוררת הצער שבלב, כלומר בקוטב הלירי ולא האפי של השירה) התברר שאלישבע מייצגת בשבילה את עַם-הצעצועים המדוכא מכל העמים והמגדרים והגילים. נקודת המבט החברתית (המקסים גורקי-ת כמעט) של קולטון מוסיפה לסיפור נופך קלאסי. כי הקול החברתי כמו קול הרבים בכלל, כמעט נכחד מספרות הילדים. ברירת המחדל העכשווית היא לגמרי אינדיבידואלית.
ובכלל, אף שה"איורים מצוינים" כפי שכתב יותם שווימר בואינט אין כאן שום הוקוס פוקוס, אלא כובד ראש (עניין שונה לגמרי מעצב הפורט על מיתרי הלב והדמעות) ועמלנות ומין "והצנע לכת" (הססמא שנחקקה בשעתו על סמל בית הספר הריאלי, ואין סיכוי שהיתה נחקקת היום על סמלו של בית ספר חדש). באחריות החברתית של האיורים יש טעם של פעם, ובו בזמן זה גם הטוויסט שמקנה רעננות לאיור, ומכייל את הספר כולו לגובה הצעצועים.
לקולטון יש משיכה גדולה לצעצועים. בסתר לבה היא עדיין מאמינה שהם קמים לתחייה כשכולם ישנים. וגם הגבול בין איור לצעצוע הוא די נזיל בביוגרפיה שלה. בילדותה היה אביה מפרק את הספרים שאהבה ומכין פזלים מהאיורים. היא אומרת שהיו לזה שני צדדים; מצד אחד הוא פשט את עורם של האיורים והרס אותם, ומצד שני, כשמרכיבים פזל הלא ממששים את התמונה וצוללים לתוך פרטי-הפרטים באינטימיות שלא מתקיימת עם האיור השלם בספר.
וכך או אחרת – הפרטנות שבה מצוירים הצעצועים ב"מסע אל האי אולי" היא חלק מן האתיקה של הספר, מקסמו ומאמינותו. וחבל רק שהפורמט הקטן, הנאה והנעים והצנוע לכשעצמו, קצת מסתיר (מומלץ להסתייע בזכוכית מגדלת כדי ליהנות מן השפע והגיוון).
ועוד משהו קטן על צעצועים ואותיות: כותרת כל פרק ב"מסע אל האי אולי" מצוינת באות של מספרו הסידורי וסביבה איור קטן, פרט שנגזר מתוך אחד מאיורי הפרק (חוץ מפרק אחד. איזה? תגלו בעצמכם). ועם זאת, בניגוד למסורת עשירה של איניציאלים (אותיות פתיח מעוטרות) בספרות בכלל, ובאיורי ילדים בפרט – קולטון לא עשתה שום מניפולציות באותיות. לא מתחה אותן ולא עיקמה ולא קיפלה ולא צבעה ולא הסוותה. היא השאירה אותן נוקשות ושלמות, כמו אובייקטים-צעצועים.
3. מפת הפנטזיה
"הפנטזיה של ספרי הילדים לוקחת אותנו לאן שתיקח, עם או בלי מפה – המפה היא רק הניסיון הכושל שלנו ללכוד לרגע את החלום."
כך מסתיים הפוסט היפהפה של גילי בר-הלל על מפות מסע של ספרי פנטזיה. "המסע אל האי אולי" משתייך אל מה שהיא מכנה ספרות ה"לשם ובחזרה". והנה, מי שמביט בתמונה התלויה מעל מיטתו של דני רואה שזוהי בעצם מפת "המסע אל האי אולי" (בעיקר החלק הימי המואר של המסע, אם כי בפינה השמאלית למטה יש "מקרא" קטן מצויר, שמציין גם את הלילה).
האם התמונה התלויה בחדרו של דני התחברה לחמלה על אלישבע והתממשה בחלום המסע שלו?
או שאולי זאת בכלל בתיה קולטון המאיירת שמדברת עם הקוראים מעל לראשו הישן?
ואולי זה בכלל החלום של אלישבע – המפה בסוף הספר כמעט בוקעת מראשה כמו בועית מחשבות של קומיקס – אולי המפה היא "רק הניסיון הכושל של אלישבע ללכוד לרגע את החלום."
או שכל האפשרויות נכונות. בתיה כאמור מאמינה בחיים הנסתרים של הצעצועים.
*
ויש לי עוד הערה חשובה, רביעית, אבל אני שומרת אותה לפוסט אחר שייכתב בעתיד הקרוב (אני מקווה). שכבר נכתב.
*
עוד על החיים הסודיים של צעצועים וחפצים:
אזרחות כפולה: על חייל הבדיל האמיץ (רשימה מכוננת)
משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים
*
על בתיה קולטון: איך נראית ילדות
וכמובן – עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" (ושם בפוסט נמצאים גם שני האיורים האהובים עלי בספר, לא רציתי לחזור עליהם פה).
*
ונותרו עוד ימים ספורים להצטרף להדסטארט השווה של "יואל אמר"!
*
איזה יופי של התבוננות, כמו תמיד. תודה!
קראתי
וכרגיל ההתבוננות שלך כל כך מדויקת ועוזרת לי להבין את עצמי
תודה
נשיקות
בתיה
את והטיזרים שלך.
מכירה את הסיפור 'פרת הירח והברהמינים החמדנים'?
האיור העליון הזכיר לי אותו.
אם את לא מכירה אסרוק ואעלה לאנשהו.
ויש גם את השיר הזה מספר הנרסרי-ריימז שהיו מקריאים לי בילדות
http://www.poetryfoundation.org/poem/176328
יותם, תודה!
בתיה, תודה!
דבי, 🙂 את היחידה ששמה לב לטיזרים. לא מכירה את הסיפור, סרקי והעלי. ובאשר לשיר, רציתי לכתוב פוסט על כל הפרות הקופצות האלה (גם במרי פופינס יש אחת). מה הסיפור שלהן. אני חושדת שהכל התחיל מ"עגל הזהב" של פיליפו ליפי מהמאה ה15
לא יודעת לגבי ליפי אבל זאת ממרי פופינס זאת אותה אחת משיר הילדים 🙂
אה, ואסרוק בלילה או מחר כנראה
(היום אני בתגובות כפולות. יש גם ימים כאלה)
נפלא. תודה
מרית, את מרגשת עד דמעות בקריאתך וכתיבתך. תודה גדולה. איורים נפלאים לבתיה קולטון.
בבקשה
http://countingshadows.tumblr.com/mooncow
עטרה, תודה רבה! (וגם כשאת לא מסכימה את מוזמנת לדבר – אפרופו שלושת הפוסטים הקודמים…)
סמדר, תודה לך!
דבי, תודה על הסריקה. ומי, מי היה כותב היום "פשיטא!" בספר ילדים (או מבוגרים) 🙂 הציור של ליפי נראה פשוט יותר אמא אווזה מאיורי התנ"ך. להודים יש סיבות משלהם ועדיין זו תעלומה, כל הפרות המקפצות האלה. (פתאום נזכרתי שבטירונות קבלתי עונש לכתוב חיבור על הקשר בין זנב הפרה לאור הירח. היה כיף). ובפינת השוואת התרגומים – כך תרגם אורי סלע:
תראו מה קרה:
מתעופפת פרה
וחתול מנגן בכינור
וכף וקערה
דוהרים בסערה
וגם כלב קופץ כמו שיכור.
וכך תרגם רפאל ספורטה:
החתול בחור שמח –
הי! ניגן עלי כינור,
וקפצה על הירח
הפרה בשיר מזמור.
עם הכף גם הצלחת
רצה חיש, שלחה רגליים,
והכלב, מרוב נחת –
בנביחות מחא כפיים.
אוף, התרגומים מאבדים את התמציתיות הנונסנסית של המקור
הנה ניסיון חפוז שלי:
שירו שיר ומזמור לחתול וכינור
הפרה על הסהר פסחה
הכלב צחק למראה המשחק
וצלחת עם כף ברחה
מכמיר לב עד מאוד מראה המזוודה שיש לבתיה קולטון, המאיירת החכמה, ובה הפאזלים. היא מצולמת ״הפוך״. לרוב הצילום היה – כמונו – ניגש לאחיזה בידית שמופיעה בראש הצילום כשבתחתית הפריים – מרכז הכובד של המזוודה.
פה, כשהידית ׳מקבלת׳ את פני הצופה, היא סמי-מחייכת
ומכמיר, מרית, לב הפוסט הנהדר הזה כולו
ואולי אחד: ההודים – מקדשים את הפרות. הסבר ויזואלי לרוחניות שלהן?
ומחשבה אחת על ״סיום המסע״: קולטון היודעת-כל הכניסה את עצמה כמספר באותה תמונת (אמא) ברווזה, ולוקחת את העין לידיעה שהיא כל יודע עורך ומספר וכורך וכו. הסיפור – בזכות גניבת הקשב לסיפורים/עולמות/חיים אחרים –
עם המסגרות מעל קוץ (תמונת אווזה) ואלישבע (שם יש מסגרת כמו של אקווריום – או מפת האי אולי או אחר, מרובעת, שמופרעת על ידי האלכסון מאלומת האור),
עם מודעות למשחק בין כוח החושך לעצמת האור: החדר – חשוך
האקווריום/מפה/חלום/אחר – מוארים
איפה זה פה ״בפנים״? איפה ״בחוץ״?
ויש עוד מלא שאפשר להגיד על האיור הבלתי נלאה הזה.
ומילת היום: איניציאלים!
חיבבתי (-:
העיטורים האלה הם שירה. בטח כתבת על זה, מרית, או תכתבי (-:
ועוד אחד: ב״למה לגרש את החושך״, החושך? זה כבר שבר לי את הלב. קולטון, על אחריותך.
פוסט מצמרר, מרית. בהמשך לרשימה של עמוס. תודה רבה למרים ילן ש. ולבתיה קולטון ולך ולעמוס
נעתקה שנתי אמש, מרית, ובתוכה הפוסט הזה. ספר שבעבר ריגש ומצליח לרגש מחדש, עם האמנות המפעימה של בתיה קולטון.
והמזוודה. גם המילים נעתקו.
ותודה לדורית נחמיאס. אף אצלי הדהדה הפרה מהודו
ואפרופו הציור הראשון שהבאת מרית, נזכרתי בספר הנפלא שהכרתי כאימא טריה באמריקה דווקא: we are going on a bear hunt – Helen Oxwnbury & Michael Rozen
תודה!
איזה יופי ! תודה מרית 🙂
מרית, אני מאוד אוהב את בתיה קולטון ואת חבורת אקטוס טרגיקוס בכלל. מה שמצא חן בעיני במיוחד היה הנסיון לצמצם לאסוף ולתחום את החושך, וזה מזכיר – קצת – את מה שעושה הגיבור בסיפור "החייל והמוות", שמכניס את המוות לשק:
האיור ל"למה לגרש החושך" הוא בעיני מן תיקון לילדה מהסיפור "גברת הולה", שנעשנת בזפת שיורדת ומכסה אותה (והרי הזפת שחורה כלילה)
ובעניין הפרה, היא מזכירה לי את הפרות השמימיות, ביניהן חתחור והרה בעלת עיני הפרה ואפילו מרים (שמסמלת את האם הפרה שמכפרת על מעשה בנה, מעשה העגל), אבל הקפיצה שלה מופלאה בעיני במיוחד כשהיא מנותקת מענייני שכר ועונש (כמו למשל במעשה הברהמינים החינוכי.) היא קופצת כי היא גילתה שהיא יכולה 🙂
דבי, אורי סלע קצת נופל בשיר הזה, ככלל הוא לא רע באמא אווזה. ספורטה כרגיל משוחרר וקצבי בלי מאמץ. אוהבת את הנונסנס שלך, מלבד ה"פסחה" שהוא קצת סתום ולא שייך (אולי הפרה אל הסהר פרחה?).
דורית 🙂 חוזר למזוודה. מצחיק כשמצד אחד ניצבות הפרות הרוחניות ומנגד עגל הזהב…
הם נפלאים האיניציאלים, יום אחד אכתוב עליהם (וזאת המילה המקובלת משום מה, כמו ידידה הפורזץ). ותודה רבה.
איריסיה, תודה! המזוודה הזאת היא במיוחד בשבילך. שמת לב שבשולי הפזל נותרה התחלת סיפור מתנגנת? "קטנטני גאוני היה ילד הזקונים של חוטב עצים עני…"
תודה רבה אליסיה!
תורם, כשאני חושבת על ילדה זפותה בימים אלה, אני לא חושבת דווקא על גברת הולה אלא על הבובה ועל הארנבת מן הפוסט הקודם… ולהתנתק מהמשקולות של שכר ועונש זה כבר לעוף.
צודקת לגמרי, פרחה זאת הצעה מעולה
ובכן הנוסח המתוקן:
שירו שיר ומזמור לחתול וכינור
הפרה לירח פרחה
הכלב צחק למראה המשחק
וצלחת עם כף ברחה
ואני חסרת נימוס ולא אמרתי בכלל כמה אהבתי את הפוסט עצמו – אבל זה מובן מאליו מכך שהטיזר תסכל אותי כל כך, לא?
הובן והצחיק. תודה רבה! (ואולי תתרגמי מבחר? אמא אווזה זה מ
אבותאימות המזון. שלי ובכלל.מאוד אהבתי את שני האיורים הליליים שפותחים את הרשימה. נראה כאילו הפרה והזאב משתפים פעולה בלכידת עוברי אורח ממונעים תמימים בדרכי שבעבי-היער (-:
🙂 וגר זאב עם כבש, הגרסה האפלה…
יא אללה, יא אללה,
פרה קפצה למעלה,
נגחה בכדור הסהר
ישר אל בין קורות השער
קרן! צעק השופט-
כמו תמיד את הכל מעוות.
תשחק גם אצלנו, אינשאללה,
הפרה שקפצה לה למעלה
יא אללה, יא אללה,
הפרה קפצה למעלה!
(לפני כן דאגה באופן אישי
לשלח את עגלי החלב לחפשי)
בזנבה מנופפת במרץ:
היה שלום, כדור ארץ!
מפנה אליו את אחוריה
והופ! היא על הירח
משם יש חלל ללא גבול:
השמים הם הזבול…
איפה תקנה? בסופר נובה
איך מרגישה? כמו תמיד, על הגובה
לאן עוד תקפוץ? מפה עד לווגה
מתי היא תגיע? ממש בעוד רגע
ואת מי בשנתה מחבקת?
את הפרה הצוחקת…
ומחר תעשה מה שאיש לא עשה –
פרה-דוקס לא מובן מאליו –
היא תפסע בשביל החלב;
ולא בשביל החלב….
🙂 על הקרן
וואו, הראשון היה רק חימום כמסתבר 🙂 .
תודה מרית 🙂
ואם כבר הפרה הצוחקת נדחפה לכאן, אז הנה מש'ו נהדר:
מצטרפת להתפעלות מהקרן 🙂
לתרגם אמא אווזה… ואללה, אתגר נחמד! אולי גם לאייר באותה הזדמנות
אשקול זאת
תודה 🙂
מרית, אלכימדס האלכימאי שתומך באנרכיזם אנכרוניסטי – או לחילופין באנכרוניזם אנרכיסטי – חשף באחרונה את תרומתה של הפרה הצוחקת להישגיה של מדאם קירי. להלן תוצאות המחקר (או הפואמה האווילית, אם תרצי.) היא מוקדשת לכל הפרות האדומות באשר הן. מי יתן וברגע האמת הן יפרצו פתאום בצחוק רועם, יבעטו בעיטה נמרצת בכל התכניות המופרכות להקמת מקדשים מופרכים עד שיכלו בעשן, ויקפצו עד השמים.
בבוקר:
לבש קירי האב
בגד צר וגם רחב
לבש קירי הבן
ריבוע ומלבן
ורק הלוּק
של מדאם קירי
היה חלוק
מעבדה מקרי.
בצהריים:
לבש קירי האב
בגד שאהב
לבש קירי הבן
בגד שסיבּן
ורק הלוק
של מדאם קירי
נשאר חלוק
מעבדה מקרי
בערב:
לבש קירי האב
בגד עם גדילי זהב
לבש קירי הבן
קש מן המתבן
ורק הלוק
של מדאם קירי
נשאר חלוק
מעבדה מקרי.
חה, מעולה
🙂 תורם, אתה מתבזבז פה בשולי התגובות
באיזה עוד מקום חוץ מעיר האושר יכולים אלכימדס האלכימאי וג'וני-ביגוד-והלבשה-תחתונה ומשוררי הדלות (כלומר, הפואמות האוויליות) למיניהם להגיח החוצה בבלואיהם ולהתהלך לאור יום……?
(מאוד אנוכי מצדי, בקיצור…..)
בעניין איניציאלים מעניין שהקלטים שהיו אומנים מעולים בכל מה שקשור לעבודה במתכת ויצרו אחר כך עבודות מאוד מורכבות באבן, המירו את האומנות הזאת באיור של כתבים נוצריים, למשל העמוד הזה:
אפשר כמעט להרגיש את פיתולי/פיתוחי העיטור. בתיה קולטון כמעט חוזרת למקור החפצי של מסורת האיור (ומה זה אומר, התרגום הזה של מלאכה אחת לאחרת..?) (ובעניין והצנע לכת, אני לא מתגעגע, אני לא בטוח שאי פעם היה יותר טוב באופן גורף. אם כבר אני מתגעגע לעתיד…… ולפעמים לאיזה הווה חמקני, שנמצא תמיד מאחוריי או מצדדיי או מלפניי….)
טוב, אם אני כבר ממלמל לעצמי….. האם מהפכת הדפוס לא אחראית בעצמה למגמת ההתפרטות הזאת, שהולכת וגדלה..? העובדה שאנשים קוראים לבדם, בחביון חדרם, הם ומחשבותיהם, הם ודמיונותיהם, לא הלכה והעצימה אותה? או האפשרות לרכוש ידע לבד, לצאת למרחבי העולם מבלי לעזוב את כורסתך? האם "הסיפור שאינו נגמר" לא ניבא קצת את העובדה שהספר – נושא המידע- יהפוך יום אחד לאמצעי שימשוך אנשים פנימה, כפי שהאינטרנט עושה עכשיו? שכל אחד ירצה להיות הגיבור של הסיפור, לא עוד צופה/קורא פסיבי. אנשים לא רוצים יותר לעבוד אלילים, הם רוצים להיות אלילים בעצמם. האם אפשר לגנות אותם על כך?
טיזרית
תורם, אם היתה אליפות העולם באיניציאלים הקלטים היו לוקחים אותה. הנה למשל
ובאשר להצנע לכת, אני ממש לא מתגעגעת, הם החרימו לי את השמשייה הכחלחלת http://wp.me/pSKif-iwM אבל אצל בתיה קולטון זאת לא אידאולוגיה כפויה מבחוץ שצריך להתיישר על פיה, זה אמיתי וחושב ופורטרט עצמי וגם מתגעגע לעתיד.
ומהפכת הדפוס, היא מאפשרת לדבר גם עם מתים! זה כל כך מרחיב ומעמיק את השיחה.
מרית, זה כ"כ נכון 🙂 עניין הדיבור עם מתים. בכלל מפליא כמה מילים של אחרים הופכות להיות החומר הנפשי שלנו.
ההמרה של הקלטים מעיבוד מתכת לאיור של כתבי קודש (בצורת מתכות יקרות, זה ממש תכשוט של הטקסט) מקבילה בצורה כ"כ סמלית להמרה שלהם מהפולחנים העתעיקים לנצרות, עד שזה מעלה חיוך ממש.
ו-initials זה מאותו השורש של initiation, נכון? הפתיח חונך את הקריאה ואת הקורא, כמו שער של מקדש, נקודת מעבר. לא מפתיע שהמאיירים הפעילו עליו את כל קסמיהם…. (בכלל הספר נפתח בצורת דלת, וכל דף הוא דלת נוספת, ממש כמו בסצינת הדלתות הנפתחות ב"בכבלי השכחה" של היצ'קוק.) אגב למה עמוד בספר נקרא 'עמוד'? האם זה קשור לעמודים שהיו גוללים בהם את המגילות..?
אה…. שכחתי: רציתי גם לומר שיש מוזרות ממש מענגת באיניציאלים של בתיה קולטון, הם מאחדים במתח בלתי נסבל כמעט גם את החפץ וגם את כתם הדיו המופשט