הפוסט הזה הוא חלק מפרויקט "שאלה עוברת" שיזמה עדנה אברמסון. שמונה בלוגרים שעוסקים (גם, גם) בתחום הספרות – אירית וינברג, גילי בר הלל סמו, דפנה לוי, טלי כוכבי, ירין כץ, פאר פרידמן, עדנה אברמסון ואני – כל אחד שואל מישהו ועונה למישהו אחר, וכל הפוסטים מתפרסמים היום במקביל.
וזה מה שדפנה לוי מהמדור לאיבוד קרובים שאלה אותי:
מה דוחף אותך לכתוב דווקא ברשת? מאיפה המוטיבציה שנולדה כשהקהל היה עדיין אלמוני, ועד כמה את מרגישה שהכתיבה שלך מנותבת על ידי הידיעה (שכבר קיימת היום) לגבי מיהם קוראייך?
ובכן, דפנה יקרה, הכול התחיל מקולה של המילה, מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס שערכתי ב2004. אני לא זוכרת כמה עותקים הודפסו אבל משאזלו לא היה שום סיכוי למהדורה חדשה. ובמקביל התחלתי להבין שברשת אין חיי מדף, כולם יכולים לקרוא אותך, לא חשוב באיזה עיר, ארץ או שעה ואפילו לענות. ובהמשך לכך הצעתי להדס עפרת לפתוח בלוג אמנותי ביחד, "בינתחומי ובינתחומית" נקרא לו, והוא תיכף הציע שנצבע את הטקסטים שלו בוורוד ואת שלי בכחול, דיברנו על מדורים ופינות ואיכשהו זה לא קרה. ובינתיים הופרדתי מבית הספר לתיאטרון חזותי, הפסקתי לדבר על אמנות בינתחומית והתפוצצתי מרוב מחשבות ללא מוצא.
בתחילת יוני 2008 פתחתי את עיר האושר. "ואם הייתי יודעת איך זה לא הייתי מתמהמהת כל כך," כתבתי בשולי הפוסט המאה (על אלביס דווקא) "כי זה מה שאני הכי אוהבת, לחשוב עם אנשים. הייתי צריכה לפתוח סלון ספרותי, אלא שצד המארחת מאד לא מפותח אצלי. וכמו שאמר לי ידיד יקר – בלוג זה אידאלי בשבילך. בלי להגיש, בלי לרחוץ כלים." וגם: בלי תיאומים ובלי סלקציות בכניסה. השונות של הקוראים גרמה לי אושר. לא רציתי סוג אחד אלא כמה שיותר נקודות מבט. נהייתי מאד מנומסת כדי שכולם ירגישו בבית (המשפחה שלי עדיין צוחקת על זה), והחלטתי לכתוב רק על מה שאני אוהבת, כי את מבינה את מה שאת אוהבת או להפך, ועוד כל מיני כללים שהסתיידו. תפסת אותי ברגע של נזילוּת וחשבון נפש. אבל לפני שאני מפרטת – תיקון טעות: אין לי מושג מי הקוראים שלי! בשנה שעברה היו 168,455 כניסות לבלוג, כלומר כ14,000 בחודש, ומתוכן אני מכירה רק עשרות בודדות כולל היכרויות וירטואליות. אני אסירת תודה על כל אחד ואחד, וגם על המסגרת למחשבה וכתיבה, מין תחזוקה של התודעה. אבל בזמן האחרון משהו נשחק או התרופף. אני רואה בעיקר את הבעיות.
למשל – אין אצלי הפרדה בין כתיבה על ספרי ילדים לבין כתיבה על אמנות, מסורתית ורדיקלית, ויש קוראים שמשתגעים מזה, משני הכיוונים; יש הזוקפים את חוטמם על האיורים ואחרים נרתעים ממיצגי הגוף האקסטרימיים. מילא מרינה אברמוביץ' שהסתננה איכשהו למיינסטרים (ההוכחה האולטימטיבית שאין דבר העומד בפני הרצון), אבל מישהי כמו אנבל צ'ונג היא כבר יותר מדי. לא פעם שקלתי ניתוח הפרדה אבל אני תאומים סיאמיים שמחוברים באברים חיוניים. לפעמים אני מזהירה מתכנים קיצוניים, אבל קשה לדעת איפה עובר קו ההתראה, וכבר קרה שחסתי על תמימותם של הקוראים ועשיתי הנחות. מההרצאה שלי במוזיאון ישראל, למשל, נשמטה הזיקה המטרידה בין חנה'לה המלוכלכת לנשים בציורי פין אפ. והנה, אני בכל זאת מעלה אותה, כי אני מרגישה שעיר האושר נהייתה ממוסדת ומכובדת מדי וקצת מחניקה.
ויש עוד. בגלל הריק בשוק התרבות אני מקבלת המון פניות מסופרים ואמנים מכל התחומים שמקווים שאכתוב עליהם. יש משהו תובעני ומעיק בהתדפקות, לפעמים בגלל שאני מזדהה איתה, לפעמים בגלל שאני מרגישה כמו כלי. לא שאיכפת לי להיות חצוצרה לפעמים, להכריז על פלא כמו שעה עם אוכלי כל, ואז אני מתאכזבת מן התהודה, פחות משבע מאות כניסות, כשהעץ הנדיב כבר חצה את העשרים אלף.
אולי כולם בפייסבוק. ואולי זה סתם הטבע האנושי, להימשך למה שמכירים, להעדיף את הרגש על המחשבה. רק שאני לא ידעתי את זה, לא האמנתי. חשבתי שמה שמעניין אותי מעניין את כולם (את רובם לפחות), שהם תיכף יגלו. ואחרי שש שנים התברר שאני בכל זאת חייזרית לא קטנה.
סליחה על התוגה. הספקות מגרדים לי כבר תקופה ארוכה והשאלה שלך דפנה, רק שחררה אותם. אני מנסה לברר איך ולאן להמשיך.
*
רגע רגע, והחלזונות? אתם שואלים. ובכן, לפי הכללים של עדנה אברמסון עלי לכתוב פה גם את השאלה שלי לאירית וינברג מיפן מונוגטארי. איכשהו לא הצלחתי למצוא שאלה "נורמלית", וזה מה ששלחתי לה בסופו של דבר:
אריך קסטנר כתב שהקדמה זה כמו גינה קטנה לפני הבית. וגם לשאלה שלי יש גינה. כשהייתי ממש קטנה הושפעתי מהאיורים אפילו יותר מהסיפורים, הם היו יותר מסתוריים ונזילים. מאז שלמדתי לקרוא המילים מתווכות ובמידה מסוימת גם מפרידות ביני לבין האיורים, אבל לפעמים, כשאני נתקלת באיורים לטקסט בלתי קריא (לי), אני נזכרת כמה חזק זה היה. בשנה האחרונה נתקלתי בחלזונות בלתי צפויים בכתבי יד מימי הביניים (מצורפות חמש דוגמאות מתוך רבות). וכשהגיע הפרוייקט הזה הם השתלטו לי על התודעה והכחידו כל שאלה אחרת. חשבתי בהתחלה להפנות אותם לטלי כוכבי, אבל אז פתחתי את הבלוג שלך ומצאתי את הפוסט הזה. וזהו. נגזר. (בגלל שהפוסט היפה שלך סגור לתגובות לא יכולתי להוסיף, שמה שהכי שובה את לבי בשיר, זה שגם לחילזון האיטי מכולם יש לאט משלו).
אני לא בטוחה שאני רוצה לשאול שאלה ספציפית. אני מעדיפה שתסתובבי בגינה הזאת ותבחרי מה מתאים לך. את יכולה לכתוב משהו (סיפור, שיר) בהשראת האיורים, או לכתוב על איורים שהפעילו אותך בילדותך, או לכתוב על חלזונות ויצורים קטנים בספרות היפנית. כל מה שקשור ולו בחוט, לאיורים, ילדוּת וחלזונות פלאיים.
*
ובעצם גם זה (על סיגלית לנדאו ומריה פרייברג) קשור.
ותזכורת: החלה ההרשמה לחממת האמנים של הקרון.
*
מקסימים הבראלאך מהכתבים העתיקים ובכלל, חיה׳לה עם מעוף. בהתייחס לפוסט הקודם אין שם עכבות עם מחולות בעירום. משאירים את רוב הבית מאחור ויוצאים, קבל עם ועדה. ומה פתאום עיר האושר מחניקה?? כנסי בנו, מרית יקרה ועשירה!
תודה על שלל פוסטים מרתקים!
שירה-פרפרומנס! הא! (אני לא כל כך רהוטה הבוקר :)). אני חושבת שאחד הדברים שאני הכי אוהבת בבלוג שלך (ויש המון) זאת בדיוק הערבוביה הזאת בין תחומים ודברים. היכולת לקשר בין דברים בלתי צפויים (לכאורה) מדהימה בעיניי, והיא מרחיבה באופן משמעותי את ראיית והבנת העולם של מי שקורא פה. אל תבחרי צד!
חייזרית חייזרית, אבל מופלאה. לא אוכל יותר לראות את חנה'לה בלי לראות את הפינ-אפ שבה, זה צימוד גאוני. והחלזונות מחייבים תשובה. ממשיכה לקרוא. וחוץ מזה, 700 כניסות זה לא המון?! זה המון.
"חייזרית" מעולה שכמוך. כמה כיף לקרוא! תודה רבה רבה
תודה, דוריתקה. גם התשובה של אירית מקסימה (ובעצם שתיהן, כי גם הפוסט שבגללו שאלתי אותה הוא תשובה בדיעבד).
אירית, ראשית תודה על התשובה שמוכיחה ששאלות משונות מוצדקות לא פחות מאחיותיהן הנורמליות! ושנית על החיזוק. ובכל זאת, מעניין אותי לשמוע גם את הצדדים האחרים כי אני באמת בצומת.
גילי, זאת הסיבה שהשמטתי את התמונה בפעם הקודמת! זה "נחרט בחודי מחטים בזוויות העין" כמו שכתוב באלף לילה ולילה. גם כשהרציתי אגב, הזהרתי לפני השקופית, שמי שרוצה לשמור על התמימות יעצום את העיניים 🙂 ו700 כניסות זה לא המון. בשבוע שעבר הייתי באופרה, בריגולטו (מטעמים סנטימנטליים עזים שקשורים לסבא שלי), יש שם 1500 מקומות, היה די מלא, זו רק פעם אחת מיני רבות שהם מציגים, וזה לא מגיע לקרסולי שעה עם אוכלי כל, לטעמי. זה עולם מאד משונה אם שואלים אותי. וחוץ מזה המון תודה. והנאה מהתשובה של אירית מובטחת.
עדנה, תודה לך!
קוראת אנונימית בקריאה נרגשת: אל תבחרי צד מרית, הלוא זה כל הקסם !
"תחזוקה של התודעה" כל כך מדוייק. שאפו על חמש שנות, נדמה לי המון. שנה וחצי בלבד, וכבר מעין כורח, חיבוב, חצי ואבן שבועי, וגם וכל מה שדיברת עליו עוד, שלפעמים מעיק ומעורר תהיות. תודה.
מרית קרובתי, קודם כל, זהו בלוג מתוייר יפה, אני מניח, מה שמוכיח אחת מהשניים: [א]. או שבשש השנים האחרונות אירעה פלישה חייזרית לכדור הארץ (אני לא בעסקי חייזרים אז
אני מעדיף לוותר על זה] [ב]. או שגם שֶׁלְמַה שאינו מיינסטרים יש מקום ויש קהל מתאים, ויש גם קהל אחר (כמו סקס אחר של יונה וולך) שנפשו נקעה מאופן הגשת הטקסטים ברוב העתונות ואתרי האינטרנט (וגם הספרוּת), ומוכן לנסות את תודעתו באיי-אילו נסיונות חדשים.
…לגבי חלק ניכר מן השאלות, אני מרגיש הזדהוּת, אבל אני לא בטוח שהייתי עונה אותו-דבר.
למשל, אני אף פעם לא חולם להגדיל את מספר הכניסות. כשהן גדילות זה בדרך כלל גורם לי ללכת לנושאים או לכתיבה על דברים אחרים לגמריי ופופולריים פחות. טוב לי בצוותות/מתנ"סים או במועדוני רוק קטנים (לא בבתי אופרה, אלא אם אלו האחים מארקס שהופכים את האופרה לקרקס). 100-900 ביקורים ברשימה לגמריי מניחים לגמריי את דעתי (זה גם פחות או יותר המצב הקיים), ומבחינה זו אני מקבל את הכלל שלמדתי מילדיי "מה שיוצא, אני מרוצה".
מה שיוצא אני מרוצה, זה נהדר, ניכסתי לעצמי את הכלל, חבל רק שבנקבה החרוז הולך לאיבוד…
אנונימית יקרה, זה סתם חלום באספמיה…
אילנה, תחזוקה, וגם כמו לגדל דרקון בחצר, שניהם 🙂 תודה.
שועיקי, אנחנו שונים באמת. אני קצת מסיונרית, אני רוצה לדבר עם כולם, לפתוח דלתות שאחרים סוגרים. כי מיצג זה אולי טעם נרכש אבל לא פחות טבעי ומזין ממיינסטרים. להראות שהכול קשור ובו בזמן גם להוכיח לעצמי ולילדה שהייתי שגם אנחנו דוגמא.
בספר "מחשבות מיניות" של עמליה זיו, יש פסקה שעוררה בי הזדהות עמוקה ושמחה (ונדמה לי שהיא מובנת גם בלי להכיר את הנפשות הפועלות): "וייל עושה שימוש בחברותו בתרבות שוליים קווירית ובהתנסויותיו במסגרת התרבות הזו כבסיס לחשיבה מחדש של מגדר. בעיני, מה שהופך את העבודה שלו לקווירית הוא ההעזה לגזור טענות כלליות מתוך מציאות קיום שהיא כל כך שולית עד שהיא בקושי מובנת לאדם מבחוץ. ההמשגה מחדש של המרכזי על בסיס המרג'ינלי היא לב המהלך הקווירי." המגדר מבחינתי הוא רק משל, מסתבר שאפשר להיות קוויר גם ליד השולחן…
מרית, אני בכלל לא מבין את ההתלבטות שלך וזה מעציב אותי נורא. כלומר, את העובדה שאת חושבת שצריך לבחור, או את ענין הצנזורה העצמית…. יש ספר מדע בדיוני בשם "שער" של פרדריק פול, על גילוי של כוכב חייזרי, שכל כולו שדה שיגור לחלליות. החלליות, מרגע שיצאו לדרכן, בלתי ניתנות לשליטה או להסטה ממסלולן, ואי אפשר לדעת אם בדרך יתגלו אוצרות מופלאים או לא, או אם זו דרך שאפשר יהיה בכלל לשוב ממנה.
זו עיר האושר, בשבילי: שיגור בכוח המחשבה לגבהים שמהם מתגלה נוף עוצר נשימה, שאותו אפשר לכנות גם בשם 'זיהוי תבניות'. וגם אם טמבל כמוני לא מוסמך להגיד את זה,, זיהוי תבניות הוא דבר עוצר נשימה, לגמרי. כן, זה מסע חלזוני, אבל מדובר בחלזונות-על..! ומזל שיש חלליות כאלה, שאין להתערב ביעדן.
….קראתי עכשיו את התגובה שלך לשועי. ואני לא חושב שאפשר להיות קוויר ליד השולחן. אבל אפשר להיות המלצר.
מרית, וחגבים, פעם מנחת הדוקטורט שלי הגדירה את התנהלותי בעולם כשבלול שאיבד את קונכייתו (אני חסר כושר הדחקה, ולא שוכח כלום כולל מה אכלתי בגיל 5 ושלשה חודשים בארוחות עשר)— אבל זה לא משנה את המהות. אני שבלול (מרית, העובדה שאת מפרסמת
את נתוני הבלוג ואז מקנחת בתמונות של שבלולים מימי הביניים… זה בדיוק מה שעושה אותך
לעצמך (-: ועוד דבר, את לא מיסיונרית את פשוט הרבה יותר מאנית ממני, כפי שאני יותר דפרסיבי בסאב-טוטאל).
לגבי הקוויריות: https://www.youtube.com/watch?v=QATmpIKxav8. הלב מהצד הימני. אני חושב שזו הסיבה שאני ידיד של מומוס ושלך וגם של חגבים. מה שיפה הוא שאצלך ואצל מומוס (ואולי גם אצל חגבים בצמרת) השאלה מה לעזאזל לא בסדר איתי כבר ירדה מזמן מסדר היום.
בלבול בשיר. התכוונתי לזה (מאותו אלבום), אפילו שגם הקודם מתאים:
חגבים, כמו שהסברתי לילדים שלי, מוכרחים רק למות, כל היתר זה בחירה, כולל מסלולי חלליות. זה לא רק גורל אלא גם משחק. ההתלבטויות הן באמת מגוחכות, בייחוד כשמדמיינים אותך בתור קורא, אבל לפעמים אני קצת חסה על אחרים שבאים ממרחקים. וגם זה בקטנה, עד שאני מרגישה שסותמים לי את הפה ואז אני בועטת. ולגבי מלצרות, אני לא בטוחה. פעם ניסיתי ופיטרו אותי אחרי יום…
שועיקי, הכל בסדר איתך. ואני כן קצת מסיונרית. אני זוכרת כשהקמנו את בית הספר לתיאטרון חזותי אפילו הנרשמים תהו אם יש בכלל דבר כזה. שנים עבדתי בלהוכיח את זה ועיר האושר היא בין השאר, סרט ההמשך.
מרית ושועי, (שועי, שימחת אותי נורא) לשניכם – שיר חוטב העצים (שאוהב ללבוש בגדי נשים ) מהקרקס המעופף של מונטי פייטון:
טוב, בשני הדברים אנחנו הפוכים (מה שטוב): [א]. אין בי קורטוב מסיונריות (אבי אלקיים קורא לי שועי הישועי, אבל זה לא בגלל המיסיון). אני אוהב להכיר לבני אדם דברים חדשים, אבל חלילה לי מלהשפיע על שיפוטם [ב]. אני ממש לא חושב שהכל בסדר אצלי. סביר, מתקבל על הדעת, מלא סימני שאלה– אולי. אבל הכל בסדר? לא זוכר כזה דבר.
אני חושב שהמבחן האמיתי עוד לפנייך. נניח להביא אנשים ללמוד בבית הספר לתעופה חזותית. — זה אתגר!
אשר לבית הספר לתיאטרון חזותי– אני בטוח שהיו נרשמים שתהו, אבל היו גם נרשמים שבהו
(בכל זאת, תיאטרון חזותי).
חגבים, למנה העיקרית:
חגבים 🙂
שועי, הוי מסיונרית זאת כנראה מילה גרועה… חלילה לי מלהשפיע על שיפוטם! אני פשוט לא סובלת דלתות סגורות, מכל הסוגים. ו"סביר ומלא סימני שאלה" זה בסדר גמור.
שועי 🙂
מרית, סליחה על הבוטות, אני רק אורח כאן (גם אם אורח טפילילי במיוחד) – אבל בעיני זה לא שקול לכריתת יד אלא לכריתת אונה (ואין ספק שזה הליך שהפך אנשים לנוחים יותר..)
מרית, למען קיצור ההליכים, הנה הפלייר הראשון של בית הספר לתעופה חזותית (עם דוגמן הבית איב קליין):
מרית
הבלוג פשוט מושלם: הוא מעניין, מלמד, משכיל, מצחיק, מחדש ומהנה. הוא מושלם לאנשים עם מחשבות אסוציאטיביות שקופצות כל הזמן.
אל תפסיקי ואל תסנני – אני לומדת ממך בלי סוף
חגבים, כריתת אונה זה ריאליסטי מדי (עם כל הכבוד לקן הקוקיה). אני מתייחסת לכריתת יד במלוא החומרה בהתחשב בכך ש"הנערה ללא הידיים" של האחים גרים זאת האוטוביוגרפיה שלי.
שועי, הברושור מהמם. אבל אם כבר אני מעדיפה בית ספר לאנשים עם כנף אחת (כמו הנסיך האחרון של ברבורי הבר).
יערה, תודה רבה. איזה כיף.
הציק לי כל היום עניין המיסיונרית שלך, ואז נדלקה מעל ראשי נורה לבנה (לא ספרתי כמה וואט), Hic signo vinces, ומצאתי את הפיתרון: לא מסיונרית כי אם נִסיוֹמַרִית (נסיינית תודעה וגם מרית). ורק אז נחה עליי דעתי.
בלטינית משופרת: In hoc Signo VInces
🙂 כן, זאת היתה מילה לא מוצלחת. תודה על התיקון.
מרית, חייזרית יקרה { }
מאוד התחברתי לעניין של סלון אינטלקטואלי בלי להכין קפה ולרחוץ כלים… ואני מצדי יכולה להגיע לסלון (או כמו שהרגשתי בהתחלה כשרק מצאתי את הבלוג שלך, לשיעורים מרתקים) גם כשאני מאותגרת מבחינת חופש תנועה. כנראה כל אדם שהוא רגיש ועשיר מתוסכל שאין מישהו שמבין את כל המחלקות שלו, אבל כשמחלקה סמוכה למחלקה בכל זאת דברים מחלחלים. תודה על עיר האושר!
מרית, לפעמים נדמה לי שעיר האושר הגיחה היישר מבין "הערים הסמויות מן העין". יש בה חלקים מכל כך הרבה ערים נחבאות. אחת מהן, למשל, היא עיר שניצבת בין הים למדבר: אלה שבאים מהמדבר רואים אותה על רקע הים, ואת הצריחים והעשן העולה מהארובות הם מדמים לאניה גדולה; ואילו אלה שבאים מהים רואים אותה על רקע המדבר והיא מתגלה להם כמו אוכפים מצויצים בין דבשות גמל מתנדנדות, ומיד הם מרגישים כמו בשיירת גמלים….
ככה בדיוק עיר האושר בראשי: אלה שבאים מספרות הילדים יראו אותה על הרקע של אנבל צ'ונג ומיד הם יחושו כמו אחיה ואחיותיה; ואלה שבאים מקועקעים ממיצגים יראו אותה על הרקע של ספרות הילדים ומיד ירגישו כאילו הם יושבים לפוש בצילו של העץ הנדיב.
(בדיחה שחלזונות מרבים לספר אחד לשני כשהם אורבים בעיקול – דבר שיכול להמשך זמן רב כידוע:
חלזון אחד קובע עם חברו ללכת לקולנוע. כשהם כבר עומדים להכנס פנימה, טופח החבר על מצחו וקורא: "פאק! שיט! ססססאמק!" "מה קרה?" נזעק הראשון. "שכחתי את הארנק בבית", משיב השני.)
(-;
לי, לפעמים פשוט צריך להגיד דברים או לכתוב אותם כדי להבין כמה הם חסרי שחר. כל עוד הם מסתובבים באפלולית המחשבה הם יכולים להעמיד פני היגיון אבל ברגע שהם יוצאים לאור מתגלה האיוולת. זה מה שקרה לי עם מחשבות הפילוג והבחירה. אפילו המילה "מחלקות" מעוררת בי עכשיו צמרמורת לא נעימה של חילוק וחלקלקות ומחלקה סגורה… אבל באמת יש שיתוף ושיחה, איתך ואפילו עם הדר בתך (שלא פגשתי מעולם) וזה המון. תודה.
חגבים, איזה תיאור מקסים של עיר האושר, אני לא זזה מפה. ( ו 🙂 )
משוטטת-אינטרנט לחלזון הבא:
מכירה את החילזון הזה מצוין. ואולי עוד אכתוב עליו יום אחד. רבקה הורן שולטתתתתתתת!
מרית שלום ותודה לך – האם תוכלי להוסיף פרטים על ציור בתי החלזונות בהם אנשים וברקע טירה? כך שאוכל למצוא אותו. בתודה מיכל נתן קורן. michalnkoren@gmail.com
מיכל, אני לא זוכרת איפה מצאתי אותו, לא רשמתי פרטים. אבל אם תעשי חיפוש תמונות באנגלית על חלזונות וימי הביניים גוגל כבר יראה לך את הדרך.