סוֹבְבִים כַּדּוּרֵי-צִבְעוֹנִים בְּשׁוּרָה,
סוֹבְבִים נוֹצְצִים כּוֹס, פִּנְכָּה וְגָבִיעַ,
סוֹבְבִים מְהֵרָה, כִּבְכִשּׁוּף וּסְעָרָה,
אַךְ בְּסֵדֶר עָרוּךְ, בִּנְתִיבָה נִגְזָרָה,
וְיָדָיו שֶׁל הָאִישׁ רַק נָעוֹת נִיעַ-נִיעַ…… וּבְתוֹךְ כָּכָה, בֶּן שַׁחַת,
עוֹד מַסְפִּיק הוּא לִשְׁלֹף מִמְחָטָה מִכִּיסוֹ
וְלִמְחוֹת הַזֵּעָה מִקָּרַחַת…מתוך – נתן אלתרמן, הַזּ'וֹנְגְלֶר
*
נתחיל מהאסון האקולוגי בזעיר אנפין שנקרא "כתיב מלא".
אני יודעת שאותיות אהו"י נחשבות לתנועות, אבל אלה תנועות מתבוללות שנראות כמו עיצורים ולפעמים מתנהגות כמותם.
וגם הדלוּת מכעיסה אותי: כל O נהפך ל"אוֹ", בין אם היה חולם מלא או חסר, קמץ קטן או חטף קמץ. דקויות ומוזרויות נמחקות בשם הנוחות.
חבורת אהו"י תוקעת מקלות של וָוִים בגלגלי הניקוד, בכל אותם צירופי נקודות וקווים זעירים שנתחבים מתחת למזרן ומוקפצים לתוך האותיות או אל ראשן ומערערים את יציבותן הבעלבתית.
כבר ציטטתי פעם את אביגיל מ"על מצבו של האדם" של פנחס שדה:
בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים.
בשביל אביגיל סימני הניקוד הם חרקים.
ואילו החיריק הקטן של אלתרמן הוא מין חרק אנושי שהעפיל למרומי הו"ו, וכבר באמצע הדרך קרא: עוּרוּ, עוּרוּ! שׁוּרוּ! שׁוּרוּ! ויצר את השורוק, ואחרי שהמשיך וטיפס וברא את החולָם שב אל אחיו הסֶגול והצֵירֶה ואל "התנועות הגדולות וקטנות הנושאת את הכתב כגלים, וטורחות לעורר ולהניע כל אות ולהעיר ולכוון את היגוי המילים…" (מתוך נתן אלתרמן, "מעשה בחיריק קטן").
ר' יצחק סגי נהור (המאה הי"ב, פרובנס) מתאר את העיצורים כגוויות ואת התנועות כרוחות שמחַיות ומניעות אותם, כפי שלמדתי מן המאמר היפהפה של חביבה פדיה בקולה של המילה.
ובשבילי סימני הניקוד הם אביזרי קרקס. העברית היתה תמיד שפה ג'אגלרית בשבילי.
למטה, נמר בְּני הלהטוטן נראה כמו אות לא ידועה בעברית עם ניקוד אדום על הראש.
העברית היא תהלוכה צוענית:
והמשכילים יזהירו, (דניאל יב ג) / כעין התנועות המנגנות / ובניגונם הולכים אחריהם אותיות ונקודות ומתנענעות בעקבותן.
מתוך ספר הזוהר, תרגמה חביבה פדיה, מצוטט מאותו מאמר בקולה של המילה.
ועוד ציטוט. ר' יוסף ג'יקטילה (המאה הי"ג, קשטיליה):
למשל החֹלָם היא אותיות מֶלַח יסוד הברית, הקיום והשימור (במיוחד בעולם העתיק בו לא היו מכשירי קירור), אבל היא גם אותיות חלום, והחלימה מתרחשת בעין: "ואתה יודע כי העין היא נקודה פנימית אחר כמה פנימיות והיא מקור האור."
בלי האישונים של הניקוד העברית הופכת לעוורית.
רק הערבית נותרה להטוטנית, עם כל הזרועות וכפות הרגליים שמשתרבבות מן השורה ומעיפות את הכדורים.
"ערבית היא שפה להטוטנית" – ככה זה נראה בתרגום גוגל:
.
اللغة العربية هي اللغة المشعوذ
.
כמו תהלוכה מספר הזוהר.
ועל אחת כמה וכמה עם ניקוד (באדיבות רוני ה. תודה! הג'אגלינג עולה בחזקה):
.
ואולי יש כאן הצעה קבלית-פוטוריסטית לכתיבה במרחב, בעברית/בערבית, בעזרת גוף וכדורים. צ'יר-לידרס בגרסה להטוטנית. משהו אחר לגמרי.
*
הפוסט הזה הוא מחווה לנמר, בני הז'ונגלר (זה שהסתובב עם קלף של ג'וקר עוד בגיל שלוש, בטענה שזאת תעודת הזהות שלו), לכבוד סרטון הג'גלינג החדש-חדש שלו (מומלץ להגדיל למסך מלא).
.
*
עוד בענייני להטוטים
בפוסט לאדם אחד הראיתי שרבים מסיפורי הברון מינכהאוזן הם בעצם נמברים להטוטניים בעטיפה סיפורית. בקצה הפוסט יש סרטון שבו תריסר להטוטנים ובני ביניהם, יושבים במסעדה בואנקובר ומתכננים סשן של "ג'אגלינג שולחן" על מפית, ואחר כך מבצעים אותו בהנאה מדבקת. (הסימנים שהם רושמים על המפית הם סייטסוואפ תרגום של להטוטנות קלאסית לתבניות מתמטיות ואסתטיות.)
מחווה להטוטנית נלבבת ומרגשת לפינה באוש
הלהטוטנית (גם מתוק גם פמיניסטי)
קרקס התלושים (על הקרנפים של חליל בלבין ומירב קמל)
*
ומצד האותיות
געגועים לגופה של העברית (פוסט האם והאב של הפוסט הנוכחי)
כשהמילה תהפוך לגוף ועוד רבים מפרקי הספר
*
מרית קרובתי, המאמר שציטטת מתוכו מן הספר שערכת הוא באמת אחד הטובים ביותר של פדיה, ובכל קורס שהעברתי עד היום הוא היה ברשימת מומלצי הקריאה לרוצים/ות להרחיב.
בקבלה של ישראל סרוק, מקובל יהודי ממצרים שכנראה היה מתלמידי האר"י והפיץ אחר כך את קבלת האר"י באירופה בוורסיה עצמאית משלו, המציאות כולה היא אותיות, בחינת אטומים, גופיפים מופשטים הופכים חומריים יותר יותר ככל שהם מתקרבים לעולם התופעות שלנו, אבל הכל נתון כל הזמן בתנועה/בשינוי, למעשה על פי תפישה זו, גם אנחנו, המחשב, וכל מה שאמור בנו אינו אלא רצפים תזזתיים של אותיות המשתנות תדיר, אולי יש איזה זו'נגלר שזורק ותופס את הכדורים, אבל אם כן, הוא צריך להיות זריז מאוד.
תודה אמא'שלי! כמה כיף לקבל במתנה פוסט מחווה! יש לי אנקדוטה בנוגע לכדורים על הראש ונקודות על הדף: לפני כמה שנים ישבו ארבעה להטוטנים בברלין (היום כולם חברים שלי) וניסו להמציא את השיטה היעילה ביותר "למספר" תבניות ג'אגלינג שיש בהן גם כדור על הראש. בסוף סדרת הפגישות הללו, שארכה בערך חודש הם החליטו "להמציא" מספר חדש בסייטסוואפ (השיטה המדוברת לתרגם ג'אגלינג למספרים) המספר החדש נקרא – i שהוא כמו 1 רגיל בסייטסוואפ אבל עם כדור על הראש. היום, יש כבר עוד לא מעט להטוטנים ברחבי העולם (ואולי בראשם אני) שמכירים ומשתמשים בסימן i ואומרים אחד לשני משפטים כמו: "הצלחתי אתמול 4 פעמים ברצף 53i".
ו׳או אחד גדול על הפוסט הזה. כלכך מרגיש לי טבעי להשתכשך בבריכת החיריקים והחרקים של אביגיל. גדולה המאמר של פדיה. כמה טוב שאת פה (((-:
ובני נראה לי בכלל כמו גימל גדול בכתב ראי, גימל עם נעליים של מקס ומוריץ
ובכלל, הדמיון משתולל עם כל הדלק הזה ששפכת למדורה. תודה!
(ואני שולחת לך כמה נקודות רקדניות גנדרניות למייל. אם כבר המקהלה אז עד סוף השורה)
"כיצד מביאין ספר תורה לקבורה:
הנקודות מתגלגלות ומסיעות
את האותיות לקצה הדף;
ומי שלא רוצה לקפוץ דוחפין אותה
והלבן נגלל בטוהרה"
(משורר קבלי עלום מהמאה הט"ז)
אני אוהב אוהב אוהב אותיות וניקודים-ניקודים. בביתי שוכן לו "חזון האותיות" של אליהו ליפינר, שהוא פשוט ספר אוצר. מצאתי שם למשל תיאוריה קבלית שמצאה 2 סיבות אפשריות לנחיתותו של העולם שלנו: השמיטה הנוכחית (ע"פ תורת השמיטות) פגומה בגלל שנשמטה ממנה האות ה-23, או משום שהאות שי"ן נפגמה קשה, בגלגולה הקודם היו לה ארבעה ראשים, והפעם יש לה שלושה בלבד, מה שמסביר את מיעוט החסד בעולם….
והסרטון יפה כל כך בכל רגע ורגע שלו. תנועת הכדורים סביב הראש (עם הרישום מעין עץ-הספירות) הזכירה לי שרטוטים של תנועת ונוס ומרקורי סביב השמש כפי שהם נראים מכדור הארץ, אלה רישומים יפהפיים של שושנות (אגב תמיד בדמיוני הצטיירה שושן הבירה כמין שושנה ענקית, היא עיגול בתוך עיגול מוקף ב-127 עלי כותרת) או בצורה אחרת, מחומשים ומגיני דוד שמימיים.
בכלל, כל התיאור של אלוהים המשתעשע באותיות התורה טרם הבריאה הוא תיאור להטוטני לגמרי: מן האות א' יצאה האות ב' ושאר האותיות נשלפות זו מזו כמו מטפחות צבעוניות של קוסם, או שלתוך החלל הכדורי הריק נמשכים חוטי אור ונקודות אור , מופיעים ונעלמים….
.[הערות שלשוליים:
אם הנקודות הם החרקים של השפה, האם גם השפה, כמו העולם, תיוותר לבסוף בלי אותיות, רק עם ניקוד…?
ולמה תמיד כשאני סוגר ספר נדמה לי שהאותיות מתעוררות ועושות חיים משוגעים בין הכריכות…..?]
שועיקי, אני חושבת שהקבלה הפרטית שלי מאד קרובה לשל ישראל סרוק 🙂
נמולי, בכיף! וה – i לא נראה כסימן מושאל ללהטוטן אלא כהפשטה של איש עם כדור על הראש, כאילו עוד לפני האותיות היו אנשים עם כדור על הראש. זה מזכיר לי את הסיפור (האגדה?) על המצאת התווים, בהשראת ציפורים שעמדו על סורגים של חלון.
דורית, תודה רבה! ואפרופו הגימל ההפוך – ראית את העבודה (אני לא יודעת של מי) על היכל התרבות? רק בהשתקפות אפשר לקרוא אותה. http://www.flickr.com/photos/activestills/8832254662/lightbox/
כרטיסן, המשורר הקבלי שלך נשמע כמו ויטו אקונצ'י המשורר שירד מהדף.
ג'גלרים הם באמת כמו מיניאטורות של מערכות שמש, רואים את זה גם בסרטון של פרנסיס ברון http://www.youtube.com/watch?v=Jj6JcIy8WOo
חזון שושן מקסים. ובאשר לשלשוליים – אצל האותיות זה להפך. רק הוו"ווים והיו"דים ישרדו.
הסרטון הזה היה אחד המשמחים של הזמן האחרון.
ב make a wish יש עניינים שבלב פנימה ובפה, המוסר החוצה. ההיפוך פונה לשמיים (אולי משום שגגם המחאה הזו חסרת סיכוי מלכתחילה במדינת ׳שראל הבלתי נלאית) שם הכפילות מתבקשת ומי שצילם את הדימוי ידע.
הגימל ההפוך – פחות מתבקש. כמעין פאון כזה. הצליח לאיש (-:
מרית– גם אצלי. במיוחד שמורה אצלי חיבה לאחד מתלמידיו שהיה גם אינטלקטואל יוצא דופן,
ולהטוטן בעצמו.
כרטיסן – הספר של ליפינר הוא באמת ליקוטים נחמדים ויקרים, אבל המקורות עולים עליו בהרבה. בדיוק כעת מונח על השידה שעליה עומדת מנורת קריאה הספר "סיפרון על האותיות העבריות" למלומד הנוצרי איג'ידיוס ויטרבנסיס (1532-1469), שהולך אחר פיקו דלה מירנדולה,
ומורו היהודי (ז'ונגלר לא קטן בפני עצמו) פלביוס מיתרדאטס, ולמעשה מגיש ספר קטן ונחמד של פירוש האותיות העבריות על פי אפלטון, ספר התמונה, וכל מיני הוגים הליניסטיים, כשדיים ועוד שעשועים (תרגם מלטינית: יהודה ליבס).
כרטיסן, יוחנן אלימנו שלח לי סמ"ס בטרוניה על כך ששכחתי אותו בין מוריו של פיקו. הוא ביקש לומר כי הצורה האיטלקית המוכרת יותר של שם מחבר הסיפרון היא איג'ידיו דה ויטרבו.
שועי, הספר יקר לליבי. ברור שהוא ליקוט אבל ליקוט יקר ערך ורחב.
עברית היא שפה ז'אנגלרית לגמרי, זה השורש המשולש שכמו טוען שכולנו עשויים מאותם אבני בניין, זה רק הצירוף שמשתנה. ספר יצירה מלהטט בהם בלי הרף, זה ה'רצוא ושוב' שלו בין 'ענג ו'נגע' המגלה שכל המופעים השונים של ההויה עשויים מחומר אחד (והנה שוב שושן הבירה ומגילת אסתר ופורים, החג שבו צוללים לעומק השיכר עד לגילוי שהטוב והרע מתאחדים בשורשם).אבל הפירוש של יהודה ליבס לספר יצירה שבה אותי עוד יותר, הוא הולך מעבר לאטומים, מחזיר את השפה לריק ולתוהו…..
כרטיסן, כל מילות השפה חוזרות אל הריק והתוהו כדוגמת נגע ענג. רפא רפה, שר רש, עמד מעד, שדיי שדים, אל לא (לאות האל). תקצר היריעה. אנסה למצוא את פירוש ליבס לספר היצירה בתקווה שהוא על הרשת.
מלכה אפוקריפית, באמת ברגע הזה, בנקודה הקטנטונת של ההיפוך בין קטבי המשמעות, יש מן התוהו הגמור. שם יוצאות במחול האילות 🙂
וגם, הלהטוטן כמו מסית /מסיט את החומר נגד עצמו. יש תמיד רגע שבו נדמה שהכדור לא יפול וכוח המשיכה התבטל, רגע חלומי שבו אפשר לנשום מתחת למים
נחמד מאוד. רציתי רק להעיר שהשורה שהבאת בערבית היא בלי ניקוד. הנקודות שרואים שם הן חלק מהאותיות עצמן (כמו שהנקודה ב-i הלועזית היא חלק מהאות).
עם ניקוד זה נראה ככה: أَللُّغَة الْعَرَبِيَّة هِيَ لُّغَة مُشَعْوِذَة.
לורסטין, גם אותי 🙂
אנונימי (דורית), יפה מה שאמרת על השמיים.
רוני ה., תודה מקרב לב, הוספתי לפוסט. אני לא יודעת ערבית, בשבילי הכל ציורים (ובעצם גם העברית שאני כן יודעת). הניקוד מעלה את הג'גלינג בחזקה. רק שזה יוצא קטנטן וכשאני מנסה להגדיל הפוסט משתגע. בסוף הגדלתי באמצעות כותרת והשלמתי עם הפונטים המעובים והמגושמים.
אוי, הפונטים במחשב לא נראים יפה. יצרתי כאן תמונה של המשפט בפונט יפה יותר: http://s23.postimg.org/5uu213lnf/arabic.png
ושוב תודה! החלפתי גם בפוסט.
אגב חביבה פדיה, בספר שלה "הרמב"ן" היא כותבת פרק נפלא (ועבורי לפחות, מרגש) על המעבר משינון בעל פה ללמידה בכתב. ה"דרשן", הזוכר, נושא בתודעתו את הטקסט כך שהוא למעשה מלהטט בו ללא הרף – גם נושאים רחוקים לכאורה נעשים קרובים מעצם זה שהם נישאים יחד בתודעתו. כך נוצרת פרשנות דרשנית.
זו גם תופעה הפוכה- הצורך להחזיק את הכדורים באויר, כלומר את הטקסט בזיכרון – כרוך במאמץ יצירתי. הדרשן צריך למצוא כל מקבילה אפשרית בטקסט כדי להמשיך לזכור אותו, דמיון צלילי, סביבת מילים דומה ועוד.
ואילו הכתב והספר, בצורתם הפיסית, מרחיקים נושאים שונים שיכלו להיפגש בלעדיהם באותו חלל תודעתי..
בקשר לערבית, ניסיתי ללמוד אותה לפני כמה שנים אבל היא התנוונה מחוסר שימוש. הערבית משמרת הרבה דברים שהעברית שכחה, גם אותיות שנכחדו (כמו ד', ו-ע') וגם מילים שיכלו להבהיר כל כך הרבה בקשר להבנת התנ"ך. אני זוכר שקראתי למשל על הביטוי "תוהו ובוהו" שיכול להיות מוסבר על ידי הערבית כ"מדבר שממה", מה שזורק לכל כך הרבה כיוונים. סיפור יציאת מצרים יכול למשל להתפרש על ידו לא רק כיציאה מחוץ לציוויליזציה, המדבר הוא המקום היחיד בבריאה שמסמל את טרום הבריאה. וכך מסעות בני ישראל בסידורם הקפדני יכולים להתפרש בכמה אופנים – כדרך היחידה לחדור אל התוהו ובוהו ולהיחלץ ממנו בשלום, או כניסיון להשליט גם עליו סדר אנושי ומשמעות.
כרטיסן, עם הספר של ליבס על ס' יצירה ממש לא הסתדרתי; יש לזה לפחות חמש סיבות, ואם אתאמץ גם תהיינה חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוונת ביניהם, ובכלל המחבר שם התעלם משדה שלם של מחקר ספר יצירה (כגון פאול קראוס… שנחמיה אלוני רק אימץ בחוסר ביקורתיות את מסקנותיו) וראה גם גיליון שלם של כתב העת Aleph (גיליון ראשון או שני) בעריכת י' צבי לנגרמן שהוקדש לפולמוס עם התיזה של ליבס, ויש עוד הרבה מה להוסיף על מה שנכתב שם. כלומר במיוחד הפריעה לי המתודה: העובדה לפיה ניתר לאתר מקבילות רעיוניות אצל פילון ואצל מחברים הלניסטיים אחרים, אינה מחייבת שס' יצירה הוא בן זמנם, כלל וכלל לא.
גם כאן אין כמו פירושי רס"ג, ר' יהודה הברצלוני, ר' יצחק סגי נהור והפירוש המיוחס לראב"ד מפוסקייר שאינו אלא פירושו של ר' יוסף שלום אשכנזי נינו של ר' יהודה החסיד ((מרגנסבורג) שחי בספרד ואח"כ במרוקו. יש כמובן רבים אחרים (גם אלעזר מוורמס זכור לטוב), אבל אלו גם פורשים גישות שונות, וגם מפליאים איש-איש כשיטתו. ז'ונגלריות מן המובחר.
אשר לחביבה– ספר המחקר הטוב ביותר שהיא הוציאה תחת ידיה לדעתי הוא: "המראה והדיבור: עיון בטבע החויה הדתית במיסתורין היהודי" [לוס אנג'לס תשס"ב], לטעמי הספר החשוב ביותר בחקר הקבלה בדור האחרון. מבחינה זאת, המאמר שהזכירה מרית יכול היה להילוות אליו.
כרטיסן, לא קראתי את "הרמב"ן" אבל החלל התודעתי שחביבה מייחסת לדרשן הוא סוד קסמם של חלק מהטקסטים שלה (וביניהם המאמר שהוזכר פה). כתבתי את זה פעם בדיון על בעין החתול: איך היא מצליחה להעלות באוב גם את מה שלא כתוב. עולמות שלמים מתקיימים בזווית העין. זו לא איכות ספרותית (למרות שהספר כתוב נפלא) אלא איכות פלאית אמיתית, של בריאה באמצעות השפה.
מרית, את ראשי הפרקים של מה שתיארת אצל פדיה ניתן למצוא ב"המראה והדיבור". כלומר, בניגוד לתלי-תלים של מחקר היסטורי פילולוגי או מחקר משווה חביבה ניגשת שם לתשתית עולמם של המקובלים, לא כפרשנים אלא כרואים בעיני-הרוח וכשומעים בעיני-הרוח; גישה מאוד פורה בעיניי (מאפיינת גם את מאמריו של אבי אלקיים) מפני שהיא מתארת את המקובלים (לא כל המקובלים, בכל הדורות היו גם פקידי-קבלה שרק כתבו מחדש ידע שהם שמעו באזניהם או שקראו בספרים)) כאנשים בעלי מערכת חושים פנימיים עדינה מאוד ורגישה מאוד, המסוגלים לתאר את מה שנעלם או נסתר, ולהנגיש את החוויה הפנימית שלהם של העולם, באופן מעורר השתאות.
מרית, את בעין החתול אהבתי מאוד אף כי שיקע אותי בדכאון קיומי ( 🙂 ), ואני מסכים מאד עם מה שכתבת.
שועי, תקרא לי תמים ואידיוט, לא אכפת לי, כזה אני ומן הסתם גם אמות כזה. ההקבלות להוגים הלניסטיים היו מאירות עיניים. אבל הפרשנות של יהודה ליבס לא רק שינתה את הדרך שבה קראתי את ספר יצירה אלא נגעה עמוקות בדרך שבה פירשתי לי את העולם.
כרטיסן, מה פתאום תמים מה פתאום אדיוט, אני לא אורתודוכסי גם בדברים כאלה. שמורה לך כל הזכות לאהוב את סיפרו של ליבס, זוהי מלאכה למדנית הגונה, חוץ מזה לא זכור לי שמוניתי לאדמו"ר או ששמורה לי איזו אוטוריטה חוץ מאשר דעתי. וגם אם ארקוד מסביב לקדירה במלמולי "ספר חלש להפליא" (כי יש בו דברים שלא עומדים בשום מבחן) לא יעזור לי, כי יש לי רק את גבולות עולמי כפי שלך יש את שלך. מבחינתי, זה בסדר גמור ככה.
על "בעין החתול" כבר נגררתי לכמה וכמה ויכוחים (והם היו שווים את זה, כי מדובר בספר נפלא); הספר של ליבס על ספר יצירה, לא בטח שמצדיק שיחה, אז בטח ובטח שלא ויכוח.
שועי, אתה שאוהב את הנסיך הקטן…. שבשבילו השושנה שלו היתה אחת ויחידה. אני אומר לך שבשבילי הספר הזה חשוב מאוד, שפיסקה אחת בתוכו האירה את עולמי באור חדש, על זה לא שווה להתווכח…?!
כל התגובות שלי מתמלאות בשושנים, אולי אני צריך להתחיל לשתול כמה 🙂
אז בחיי השושנה הקדושה שאני לא אשווה אותו לשום דבר, ובטח שלא ל'בעין החתול' שהוא באמת ספר יחיד ומיוחד.
עוד למרית, כשהתבוננתי שוב בתמונה של נמר המדלג כנמר חובש כדור, חשבתי שמא יש יסוד לפנות לועד האולימפי הבין-לאומי בבקשה להכיר בקפיצה לרוחק עם כדור על הראש כמקצוע אולימפי לכל דבר ועניין.
נראה לי שיש לנמר סיכוי לו רע לזכות במדליית זהב.
כסף, שועי, יש לי חבר אחד, אורוגוואי/ בריזלאי בשם חואן דוארטה מתאוס, שיכול לקפוץ עם כדור על הראש יותר רחוק משאני יכול לקפוץ בלי.
כרטיסן, ערב של שושנים נצאה אל הבוסתן. יש אוהבים שושנים אדומים. אבל אני עם יו מקדרמיד שליבו היה לשושן הלבן של סקוטלנד שמראהו משבר את הלב. ואחתום בזמר ספנים נודע (בלוך נס ובמיסיסיפי): שושנה/שושנה/שושנה/ירח נישא את ענן/יבואו אלייך שושנה/ בים עוד יפליג קפיטן או בתרגום ז'ק ברל: רוזֶה/רוזֶה/רוזָה/רוֹזה רוּם/רוֹזִיס/רוֹזִיס.
עד כמה שאני יודע עומד לראות אור בשנה הקרובה איזה דיון אקדמי בדמות ספר על השושנה הקדושה; לא יודע אם אתה יודע על כך, אבל אם כן, מסתמא שאתה מכיר אותי יותר משחשבתי.
"כל שושנה היא אי
של השלום המובטח,
השלום הנצחי.
…ונדמה
כה קרוב
אור השושנה,
כה קרוב
ניחוחה,
כה קרוב
שקט העלים,
כה קרוב
אותו אי –
קח סירה
וחצה את ים האש."
(זלדה, "כל שושנה")
[אני מכיר רק את שועי-של עיר-האושר. אבל סקרנותי כבר התעוררה: השושנה הקדושה? דיון? מחקר…?]
נמר, אם כך כדאי לפתח מירוץ שליחים בין לאומי 4*100 ככה שכולכם תעמדו על הפודיום בסוף עם מדליות זהב (-: [בכלל, לא ברור לי למה התעמלות אמנותית, מקבילים מדורגים, קפיצה במוט, או יידוי פטיש הם מקצוע אולימפי לכל דבר (ענפים באתלטיקה)– אבל לא ג'אגלינג].
מרית פוסט מענג, והמחווה של נמר לוילהלם טל מרהיבה
תודה דודו ואיזו הערה יפה ור' נחמנית, אפשר להיות וילהלם טל גם בלי החץ 🙂
אוי מרית אוי נמר, שמרתי לקינוח שבת לקרוא ולראות ואיזה כף לי……
בתור רני עם חולם חסר אני מכירה מאוד את כאב הכתיב המלא. עם כתיבת הספר החלטתי-נגררתי לעבור באופן רשמי במודפס לרוני במקום רני, כדי שלפחות ידעו איך קוראים לי (גם אם לא יודעים אם אני בן או בת), אבל זה בעצם צורם וצובט לי כל פעם שאני רואה את זה…
טוב, כתרופה למכה, אני הולכת לראות שוב את הסרט שלך, נמר.
כרטיסן, לא ספר שלי. משהו שהייתי מעורב בקריאותיו המוקדמות. מקווה שייראה אור בשנה הקרובה– דיון ארוך ומלומד על השושנה כסמל מיסטי בתרבויות שונות, וכמובן בספרות קבלית.
…וכמובן, הואיל ואני מתרוצץ בחוסר מנוחה בזמן האחרון, התפניתי רק כעת לראות את הקליפ של נמר. סירטון נהדר ומעבר ללהטוטנות הז'ונגלרית, מפליא לראות איך מתמטיקה מנצחת את כח המשיכה.
הגרסא הנחמנית-רחמנית לוילהלם טל מצאה חן בעיני עד מאד אבל אני טוען שפשוט צמחה לו שושנה בראש 🙂
מרית, את פרנסיס ברון ראיתי כמו ילד, עם פה פעור ובמבה דמיונית שנשכחה באמצע המסלול הפרבולי שלה לפה.
ואת "make a wish" אני מאמץ עם שינוי קטנטן:
"make a witch"
כן. החלטתי שזו תהיה הגרסא שלי ל"עשה לך רב".
שועי, בין אם היא "סוגה בשושנים" ובין אם היא סוגה בפני עצמה, קדושה או ישֵנה או רק עושה את עצמה, השושנה תמיד שבתה את לבי,.
רֹני ׁ((()))
שועי, מה זאת אומרת לא ראית, על סמך מה הצעת לו מדליית זהב?
כרטיסן, שושנה בראש זה מפוסט אחר http://wp.me/pSKif-hEX 🙂
וברון כאילו יצא מסרט מצויר (לא רק בגלל הג'אגלינג) זה באמת מפליא.
מרית מה הקטנוניות הזו אני יסביר לך שועי הציע על סמך רוחב לב, האהבה עיוורת יעני, לזה קוראים אמון גוד דמ'איט 🙂
מרית, על סמך הצילום; אני באמת לא יודע מה קורה לי, הבחנתי בסירטון רק אמש מאוחר. יכול להיות ששעות קריאה וכתיבה מרובות לאחרונה גורמות לזה. ואולי חיים שנראים לאחרונה כמו מסע דילוגים (ספרים, מקומות, מכשולים).
מה שבטוח שמדליית הזהב של ג'גלרים צריכה להיות בדמות כדור מוזהב קל משקל. כך שלמי שייזכה בשמונה מדליות יוכל לעשות חיים משוגעים.
את המדליה פשוט יניחו לז'ונגלר על הראש והוא כבר יעשה את השאר.
כרטיסן, אהבה עיוורת יש לכדורים של הז'ונגלר הסומכים עליו שכשם שהוא משליכם באוויר הוא גם ישוב לתפוס אותם.
מרית, נכפלה לי התגובה (אם תוכלי קפדי אחת מהן).
כרטיסן, עוד על ס' יצירה: A.P. Hayman, Sefer Yeşira: Edition, Translation and Text-Critical Commentary, Tübingen 2004
יש גם מה להעיר על המהדורה הזאת. עם זאת, הצגת הדברים שם הרבה יותר שיטתית, ביקורתית ומסודרת (ליבס בסיפרו חוקר את ספר יצירה באמצעות שורה של הנחות יסוד שהוא פורשֹ ומניח בלי לבררן לעומקן).
שועי, אולי הלהטוטן יוצר שדה כוח חדש סביבו שהוא מרכזו, באמת מן מערכת שמש פרטית, טונוס העבודה כ"כ גבוה שכל החפצים נלכדים בו.
בהסתכלות אחרת אפשר לקרוא לזה אהבה או אמון הדדי (מהדקה השנייה):
אני חושב שזה משהו שאפשר למצוא גם אצל בעלי מקצוע אחרים, סוג המיומנות עם כלים ומידת הריכוז שגורמים לזה שעבודתם תהיה מהפנטת. ב יחס לעצמי אני יכול לספר במבוכה מסוימת שאני , אהמ, נוהג לדבר עם חפצים שאני עובד איתם, אבל למרבה החדוה זה תמיד מזכיר לי את סופי מ"הטירה הנעה", שהיא אחת הדמויות הספרותיות הכי אהובות עלי.
[בקשר לספר יצירה, אני מקוה שתסלח לי אבל אני מסתפק כרגע בפירושו של יהודה ליבס..]
[1.לא התכוונתי לומר שעבודתי מהפנטת או מש'ו, אלא שגם בעבודתי לחפצים יש נוכחות חזקה
2. את הטונוס העז אפשר לחוש במיוחד אצל פרנסיס ברון, ככל שהקטע התקדם הרגשתי שכל גופי נכנס למתח. גם העוזרת שלו פסעה לעברו אחוזת מתח כמו מאלפת אריות שנכנסת לזירה. באופן שבו הוא נע היה משהו ממשפחת החתולים, גמיש וטורפני ]
כרטיסן, Trust שייך מבחינתי למעט מאוד סרטים שבנעוריי צפיתי בהם בכל מיני מדיות מספר דו-ספרתי של פעמים. יש אפילו כמה קווי דמיון ביני ובין הגיבור. לא היה לי רימון רסס בכיסי, אבל
כמה פעמים בגילאים ההם, אמרתי להתפוצץ מבפנים מרוב זעם. מזל שגם אז היה לי את הצחוק
שיאזן.
שועי אני כל כך מבין את זה [הסרט הדו ספרתי שלי היה "איידהו שלי", שהגיבור שלו זונה ממין זכר וחולה נרקולפסיה.. הסרט עדיין קרוב ללבי. אולי על אף כל מה שעברתי מאז יש דברים אחדים בתוכי שנותרו כפי שהיו]
וצחוק הוא הדבר שמושה גם אותי בציצית ראשי 🙂
גם איידהו שלי זכור לטוב. אצלי אלו היו: נרדפי החוק, זרים, פישר קינג, מלאכים בשמי ברלין, פריס טקסס, צומת מילר,ואמון הדדי.
הו, פריז טקסס! כן, גם אצלי….
ו'סלין וז'ולי יוצאות לשיט', וגשם סגול של פרינס, ו- eye of the devil עם דייויד ניבן, סרט שהשאיר עלי רושם עצום, עצום
ו-דראגסטור קאובוי.
אבל איידהו שלי היה הכי.
אני תוהה מה היה עלי לולא אימצתי לי.את החלומות הקרויים סרטים
איזה כיף שבאתי לבקר. עונג לראות את הסרטון של נמר, מזכיר לי כמה מרהיב היה לראות אותו לייב בפסטיבל תיאטרון הבובות (מתי זה יוצא השנה??)
וכמה אסוציאציות רצות –
i אחת זה מעט מדי. עם כל כך הרבה כדורים צריך לקפוץ לכאן http://www.iiiiiiii.com/
ואם כבר כדורים, נקפוץ מערבית לסנסקריט, שווקא נשענת על אותיות של ממש לניקוד, אבל היא האם התרבותית של הצ'אקרות. צ'אקרה – גלגל – חשבתי על הכדור מעל הראש כצ'אקרת הכתר וכל יתר הסימונים על הגוף כגלגלי אנרגיה המתכתבים עם הכדורים המתעופפים
אה, ו"יש נקודה מעל הראש שלך", ספר שירה חדש מאת גיא פרל
ועם כבר שירה, זה מזכיר לי אנושות את e.e. cummings אבל דעתי חלשה עלי עכשיו ואין לי מילים, רק כדורים מנתרים 🙂
כרמיתקה, איזה שפע! e.e. cummings בדיוק! (רציתי לכתוב שהוא מלך ה-i אבל נמלכתי בדעתי, מלכות מחייבת אות גדולה) וצ'קרות כגלגלי אנרגיה נשמע כמו הסוף של הילדה אילת. והפלא ופלא על גיא פרל (ואיזה יופי של בקורת אלי הירש כתב על שירייך!).
פסטיבל הבובות יתקיים מ-4.8.13 עד 8.8.13 וכאן כבר מוכרים כרטיסים http://tickets.bimot.co.il/he-IL/categories/%D7%A4%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%91%D7%9C%20%D7%91%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA
ושכחתי את "הנסיכה הקסומה", והמונטי-פייתונים, "קפיטן פראקסה", "טוטו הגיבור" ו-"טמפופו".
לא ראיתי אותם מספר דו ספרתי של פעמים, אבל יותר מפעם אחת על-בטוח.
טוב, אם כבר רשימות, איך יכולתי לשכוח את "מכבסה יפהפיה שלי"?? האולם היה כמעט ריק, ידיד שישב לידי נאנק מרוב גועל ואני – נשמתי מאושר, חייתי 🙂
שועי, לגבי הזעם [ואצלי המבוכה לגבי העולם ולגבי בתוכו), שאלתי את עצמי הרבה פעמים אם הסרטים האלה נתנו פורקן, אפשרו לחלום או הסיטו אותי ממי שהייתי, על כל הגולמיות שהיתה כרוכה בזה. ואולי בדיעבד זו שאלה חסרת טעם, הם חלק מהעבר שלי, חלק ממה שאני בלאו הכי [הסרט הראשון שראיתי בקולנוע, עם אבא שלי, היה "פנטסיה" של וולט דיסני. אני לא יכול לתאר את מלוא הקסם והפליאה.]
כרטיסן, את 'מכבסה יפהפיה שלי" ראיתי בוידאו מתישהו בשלהי שנות השמונים או ראשית התשעים, כי ב-1985רק נגמלתי משוקולית. אז גם צפיתי ב-The Hit הקודם של סטיבן פרירס (הופעה גדולה של ג'ון הרט). בכלל, הין בקולנוע ובמוסיקה הבריטית של שנות השמונים (הסמיתס, ברונסקי ביט, הקומיונארדס וכיו"ב) מי שתיווכו את חוויית האהבה בין גברים והפכו אותה למשהו שנער גבעתיימי אוהב בנות (הייתי כל כך צעיר שקשה לומר שהבנות שמסביבי כבר היו ממש נשים), שבא מבית סופר-שמרני, יכול היה להזדהות איתו ולראות בו אהבה ככל אהבה. היו ימים בישראל, איש כבר לא זוכר, שבהם היו סוגיות של אהבה חד-מינית נדונות בשיעורי חברה ותמיד על ידי אנשי חינוך בהבעה של "לא בבית ספרנו" ומבקרים בעיתונים שהעניקו לסרטים של עמוס גוטמן ציון 1 מ-5.
בגיל 14, 1987, שמעתי הסמיתס והקומיונארדס (טוב, גם טום ווייטס, הפוגס, אהוד בנאי ואוליארצ'יק), את כולם הייתי קונה בשק"ם של גבעתיים (קומה שניה, התקליטים), ואחי שהיה אז פוליטית בגזרה שבין צומת לכ"ך (וגם צנחן בצה"ל) היה מסתלבט עליי שבטח אגדל ואהיה הומו כמו כל הזמרים שאני שומע. שנות השמונים.
"פנטסיה" של דיסני הפחיד אותי לגמריי כילד: הקרב בין הדינוזאורים ושוליית הקוסם, היו יותר מדיי בשבילי. אני לא חושב שהילדים שלי צפו בו. הם לא ביקשו ואני אף פעם לא השגתי להם. עד היום הוא נחווה אצלי כסרט מבעית.
שועי רק דבר אחד…שועי רק דבר אחד, נכון שהיתה הרבה התעסקות בזהות מיניתאבל גם בעצם הזהות. אצל חניף קוריישי למשל הגבור בטוח שהוא גם אנגלי וגם פקיסטני, גם הומו וגם סטרייט, גם נוכל וגם ישר. בשיא הטבעיות הוא מעיף את הזהויות שלו לאויר ( אם לחזור סופסוף
לנושא הפוסט…) ומלהטט בהן
אופס, ככה זה כשכותבים בחושך
שבת שלום מרית!
רק היום פתחתי את המייל היפה הזה! גרמת לי הנאה ושמחה. חשבתי לעצמי כמה מתאים השם "עיר האושר" כשאני נכנסת אני מבקרת בעיר האושר ומבלה בה להנאתי ואושר ומתעשרת. גם את מלהטטת בין המשמעויות והמקורות והניקוד באותו כשרון שממר שלך מלהטט בכדוריםכל כך יפה: כמה ריכוז וקשב צריך בשביל לג'נגלר בקלות שכזו!
תודה!!
תודה אלישבע 🙂
מרית, אולי ישמח אותך אם אכתוב לך שבכל הספרים שקראתי על השפה מצוין שהעברית היא שפה עיצורית. אותיות אהוי הן בראש ובראשונה עיצוריות ורק בשלב מאוחר יותר חלק מהן נאלם והפך לאמות קריאה.
ועוד הערה: אופיין הכפול של אהוי קשור לכך שהן מציינות את ההווייה האלוהית יותר משאר האותיות.
ארנה, בשבילי העברית היא לא ממש עיצורית – כשהתוודעתי אליה לראשונה היא היתה מנוקדת ובלי התנועות היא נראית לי תקועה ומיובשת ועצורה, אבל משמח אותי שאני לא היחידה ששמה את אהוי בערימה של העיצוריות. ובאשר לאלוהים, אם הוא בכלל קיים אני מעדיפה להיות עם הניקוד מתחת לרדר שלו.
מרית, פתאום הבנתי למה את כותבת את שמי בלי ו…
בדיוק 🙂
כרטיסן קצה קצהו של הקו, מאומה לא היה לַשָּׁוְא. ראית אכן ללב המחלים לאטו מנשיכת הנחש. הַשְּׁוָא נהיה שָׁוֶה בין שָׁוִים.