אני ממשיכה לקרוא בספר המונומנטלי הזה. אמנות המאה התשע עשרה. פרק לכל אמן או דמות שהשפיעה על האמנות. מבוא קצר שנותן הקשר ואחריו מכתבים וקטעי יומן, מובאות ישירות בלבד, בלי טלפונים שבורים ופערי תווך. כמו שאני אוהבת. הפתעות; מהיוזמה המפתיעה של ויליאם טרנר שעליה כתבתי פה, ועד קלוד מונה שלא דמיינתם, מלא גועל זעם ומלודרמה ("כאשר השוויתי את התוצאה עם עבודות ישנות תקף אותי זעם משוגע וחתכתי באולר שלי את כל התמונות." מונה של חבצלות המים, כן), או האוגוסט רנואר שיבליח בעוד כמה שורות לצערכם, אבל לא על זה רציתי לדבר. ארבעים ושניים אמנים ומקורבים, וביניהם רק שתי נשים, אימפרסיוניסטיות: בֶּרְת מוריזו ומרי קאסאט. המפגש עם מוריזו שאותה לא הכרתי לפני כן, היה כל כך משמעותי שחלמתי עליה.
וראשית, לשם הכרות, מבחר קטעים, תמונה קבוצתית עם בֶּרְת מוריזו (Berthe Morisot 1841-1895).
*
האם (קורניילי), נימוס
בֶּרְת מוריזו במכתב לאחותה אֶדְמָה, יולי 1871:
אתמול אמרה לי אמי בנימוס שאין לה שום ביטחון בכשרוני, ושהיא מאמינה שאין ביכולתי ליצור משהו רציני אי פעם. אני רואה שהיא חושבת שאני מטורפת לחלוטין משום שאמרתי לה שאני מוכשרת באותה מידה כמו העלמה ז'אקמאר.
(נלי ז'קמאר היתה ציירת דיוקנאות אקדמיים שזכתה במדליות בתערוכות ה"סלון".)
*
הידיד (אוגוסט רנואר), דעה
אוגוסט רנואר היה ידידה של מוריזו. וכך כתב לפיליפ ברטי, מבקר אמנות פרו-אימפרסיוניסטי, באפריל 1888
אני חושב שנשים סופרות, עורכות דין או פוליטיקאיות … הן מפלצות, ואינן אלא עגלות עם חמש רגליים. אישה אמנית היא סתם מגוחכת, אך אני לגמרי בעד נשים זמרות או רקדניות. בעת העתיקה ובקרב עמים פשוטים אישה שרה ורוקדת, ואין היא נשית פחות משום כך. חן הוא הממלכה הטבעית שלה ואפילו חובתה. אני מבין שהיום כל זה הושחת, אך מה אפשר לעשות? בעת העתיקה נשים שרו ורקדו בחינם, לשם ההנאה שנגרמה להן בהיותן נעימות וחינניות. היום הן מקבלות משכורות גבוהות מדי, דבר המוציא את כל החן מהעניין.
(המובאה מהפרק העוסק ברנואר. נתקפתי גועל בסגנון מונה ובכל זאת ריחמתי עליו בסוף, כשלא היה מסוגל להחזיק מכחול באצבעותיו מוכות השיגרון והמשיך לצייר בכסא גלגלים במכחולים קשורים לאגרופיו.)
*
הבעל (אז'ן מאנה), מצב רוח
בֶּרְת מוריזו, במכתב לאחותה אֶדְמָה 1875:
נסעתי עם התיק והקרטון שלי כי החלטתי לצייר בצבעי מים בחוץ, אך בהגיענו לשם היתה רוח איומה שסחפה את הכובע שלי, כך ששערותי היו בתוך עיני; ואז'ן היה במצב רוח גרוע כפי שתמיד קורה כאשר שערותי לא מסודרות.
(האפיון כה מושלם שקשה לעמוד בפיתוי. אבל למען ההגינות יש לומר שאז'ן מאנה, אחיו הצעיר של אדואר, שנישא למוריזו כשכבר היתה ציירת, תמך בה וגם ליווה אותה בהתרוצצויותיה המקצועיות, כי נשים הגונות לא יכלו למרבה הצער, להסתובב בלי ליווי.)
*
*
הגיס (אדואר מאנה), תסמכי עלי
בֶּרְת מוריזו לאחותה אֶדְמָה, מרס 1870:
עייפה ומרוגזת הלכתי בשבת לבקר בסטודיו של מאנה; הוא שאל אותי על הציור, וכשראה שאני מהססת, אמר לי במרץ: "אבוא מחר אחרי המשלוח [של תמונותיו ל"סלון"] לראות את תמונתך ותסמכי עלי; אומר לך מה את צריכה לעשות.
למחרת, דהיינו אתמול, הוא הגיע בסביבות השעה אחת; הוא מצא שהתמונה טובה מאד, חוץ מהחלק התחתון של השמלה; הוא לקח את המכחולים, הניח שם כמה הדגשות שהיו טובות מאד; אמי היתה באקסטזה. כך התחילו צרותי; משהתחיל לעבוד, לא היה דבר שהיה יכול להפסיקו; הוא עבר מהחצאית לחולצה, מהחולצה לראש, מהראש לרקע; הוא התבדח המון, צחק כמו משוגע, נתן לי את הפלטה, לקח אותה בחזרה, ובחמש בערב סיימנו סוף סוף את הקריקטורה היפה ביותר שנראתה אי פעם. חיכו לקחת אותה [את התמונה ל"סלון"], לטוב או לרע הוא הכריח אותי לשים אותה על המריצה ונשארתי מבולבלת; תקוותי היחידה היא ש[השופטים] ידחו את התמונה, אמי סברה שהחוויה היתה משעשעת, אך אני חשבתי שהיא מבישה.
(מעבר ל"קריקטורה" שנשלחת ל"סלון", נמצאת גם הקריקטורה השנייה, זו שמוריזו מציירת במילותיה. מאנה הוא לא רק הפולש והכובש, אלא גם מושא להתבוננות. "הסלון" היה תערוכת האמנות השנתית היוקרתית של האקדמיה הצרפתית. היצירות נבחרו על ידי שופטים. אמן שתמונותיו נתלו ב"סלון" זכה ליוקרה ולהצלחה מסחרית.)
*
האחות (אֶדְמָה), אימהוּת
בֶּרְת מוריזו, במכתב לאחותה אֶדְמָה, אפריל 1869
גברים נוטים להאמין שהם ממלאים את כל חיי האישה, אך לגבי, אני חושבת שלמרות אהבתה של האישה לבעלה, קשה לה להיפרד מחיים של עבודה [באמנות]. אהבה היא דבר טוב מאד בתנאי שיש משהו אחר הממלא את היום. לדעתי, בשבילך, הדבר הזה הוא אימהות.
אל תתאבלי על הציור. אינני חושבת שזה שווה חרטה כלשהי.
(אֶדְמָה וברת, שתיים משלוש אחיות מן המעמד הבורגני גבוה החליטו להיות אמניות והציגו ב"סלון" כבר ב1864. כשאֶדְמָה נישאה וילדה היא נאלצה לוותר על האמנות. לא כן מוריזו שהמשיכה לצייר בתמיכת בעלה: "אני עצובה נורא הערב, עייפה, עצבנית … ושוב נוכחתי לדעת ששמחות האימהות אינן בשבילי." לפעמים זה מגיע עד כדי פוביה, לא מהילדים שלה אמנם: "הילדים הם שמקלקלים את המקום; אי אפשר לעמוד [לצייר] בלי להיות מוקף, ואני פוחדת מקרבתם מאד.")
*
פורטרט עצמי
בֶּרְת מוריזו, מתוך מחברות המסע לאיטליה, חורף 1882:
היום הילדות הקטנות לומדות חמישה או שישה שיעורים בשבוע, אחר כך יוצאות לעולם הגדול, ואז מתחתנות ומקדישות את עצמן לבעליהן; לכן אין עוד דוגמניות, תנועות עצלניות יפות ותשישוּת כה ציורית; יש להזדרז, להתנועע בעצבנות, אין מבינים עוד ששום דבר אינו שווה יותר משעתיים שכיבה על ספה; החלום, אלה החיים, והחלום יותר אמיתי מהמציאות; בו ניתן לנו להיות עצמנו, באמת עצמנו. אם יש לנו נפש, זה המקום שבו היא נמצאת. …
הייתי מאושרת. ידעתי בוודאות למה ציירתי רק ציורים גרועים; ולא אעשה עוד [כאלה] … אך אני בת 50 ולפחות פעם בשנה יש לי אותן תענוגות, אותן תקוות. אנשים חוזרים ואומרים אין סוף פעמים שאישה נולדה לאהוב, אך זה הדבר הקשה ביותר בשבילה. המשוררים הם שכתבו כי הנשים הן מאהבות, ומאז אנו משחקות את יוליה בפני עצמנו. …
זה זמן רב שאיני מקווה ליותר. … התשוקה לתהילה אחרי המוות נראית לי שאיפה מוגזמת. השאיפה שלי היתה מוגבלת לרצון לתפוס משהו ממה שעובר לפנינו, רק משהו, הדבר הקטן ביותר. נו, גם זו שאיפה מוגזמת! תנוחה של ז'ולי, חיוך, פרח, פרי, ענף של עץ, ולעתים זיכרון יותר רוחני מאלה שיש לי, רק אחד מדברים אלה היה מספיק לי.
*
הדיוקן של ברת מוריזו הוא מהתלת-ממדיים בספר, בזכות העין החדה שלה לפרטים והרגישות שבה היא ממפה את הפּקעת הזו של חיים ואמנות. חוסר האונים שלה אינו חל על התודעה, מבטה ישיר וצלול. היא לא מתקוממת נגד מאנה אבל היא רואה אותו, את אמה, את עצמה (עליצות העוועים של הסצנה הזכירה לי את הקבצניות בעלות המום שמרקידות את הכלה בהדיבוק עד שהיא מתעלפת. הסיוטיות אגב, פורצת גם בסצנה אחרת שבה מוריזו מנסה לצייר באיזה שדה וכחמישים ילדים מסתערים עליה כמו שדים קטנים). והענייניות שבה היא מתעדת את הניכור של אמה, או את מצבי הרוח של בעלה, את את קוצר ידה בתחום האהבה והאימהות. היא לא מייפייפת ולא נשאבת. היא מפוכחת עד דכאונית, צנועה ובו בזמן שאפתנית. אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על מצוקת החלום והבהייה. אפשר כמובן לראות בה גברת מפונקת מן המעמד הבורגני גבוה שרוצה להתבטל על הספה. גם לי קראו מפונקת כשהייתי ילדה; בכיתי כל הזמן (מכל שטות, הם אמרו). תחושת הצדק שלי נפגעה – הלא ידעתי שאני לא מפונקת, והייתי מתקנת אותם בלהט: אני לא מפונקת, אני רגישה. ומתישהו חדלתי לבכות. זה לא קרה מעצמו, כמו שאמרו, היא תגדל והכל יסתדר. הכנסתי את הלב לבונקר, השתריינתי בדעות. קצת כמו מרי קאסאט, הציירת השנייה בספר, טיפוס הפוך ממוריזו ופמיניסטית הרבה יותר טיפוסית; אמריקאית, רווקה, סופרז'יסטית בעלת דעות נועזות ונחרצות, שמסרבת להציג בתערוכות חובבניות על טהרת הנשים ומחזירה פרסים בשם עקרונותיה. יש משהו נוקשה ועצי באישיותה של קאסאט, כמו בציוריה – אני מוכנה להתערב שהיא דברה בקול רם מדי – אבל מדי פעם מבליח לו עזוז חיוני נוסח "אבא ארך רגליים", כשהיא מקבלת על עצמה למשל, ליצור ציור קיר בתערוכה בשיקגו:
ומכיוון שעצם הרעיון הזה עורר את זעמו של דגה [דגה היה ידיד נפשה] והוא לא חסך ממני את כל הביקורות שהיה יכול לחשוב עליהם, התעורר עוז רוחי ואמרתי שאין דבר שיגרום לי לוותר על הרעיון. עכשיו יש רק להזכיר את שיקגו כדי להרגיז אותו.
קאסאט היא פמיניסטית של הצהרות ופעולות. אין שיעור לחשיבותו של הפמיניזם הזה שמשנה את העולם. אבל אני יודעת גם שהצהרות מצלצלות הן קודם כל תגובה לאיום, וככל שאני מתבגרת ומרגישה פחות מאוימת אני מגלה שאין בהן יותר מדי מרחב, הן לא מותירות שוליים לשיטוט והתמתחות. לכל יש מחיר, כמו שאומרת המכשפה לדייג בסיפור של אוסקר ויילד; חקיקה זה דבר מועיל וחיוני, אבל גם תהומות נפש. פעם, לפני שנים רבות שמעתי סדרת הרצאות של נתן זך על הרומנטיקה בספרות. הוא דיבר למשל על חנה, גיבורת "מיכאל שלי", אישה ש"כוחה לאהוב הולך למות", שאבדה לה "אלכימיית הכשפים, סגולתה לצוות על החלומות שיוסיפו לשאת אותה אל מעבר לקו היקיצה". הוא חיבר את חנה גונן לשושלת של אנה קרנינה, אמה בובארי והדה גבלר ("שימו לב לדמיון בשמות: חנה, אנה, אמה, הדה"). מוריזו דומה להן וגם שונה. יותר מפוכחת ומודעת, ובעיקר מגששת-מפלסת את דרכה באמנות וברוח, היא לא מצפה מגבר שימלא את הבור שבתוכה. התביעה המצחיקה-נואשת לתשישות, לכלום, לפסיביות, ההפוכה לכאורה משיח הזכויות, החזירה אותי לילדותי צרובת הסוציאליזם מקַדשת-המעשה, שבה פינוק גונה כחולשה או זוהה עם עריצות מנותקת נוסח מרי אנטואנט. מוריזו גרמה לי לחשוב על ביזוי הפינוק והבהייה, על החרדה (של הממסד, או שלך עצמך) ממה שיצוף אם נפסיק את הבחישה. בחלום הופיעה דמות אחרת שהכרתי לאחרונה ושגם מזכירה פיסית את ברת מוריזו, ובמין דרך תת-קרקעית הפינוק התחבר פתאום לאותנטיות, לעוצמה.
מסיבה לא ברורה נמחקו הכיתובים מתחת לשלוש התמונות האחרונות: מלמעלה למטה: מחבואים (מטריד כמו הפארק מעליו), קריאה (כל העולם חי ורוטט ומלא, ורק תוך הספר לבן). בציור האחרון אמה של מוריזו קוראת לאחותה אדמה. וזה גם הציור שעליו השתלט מאנה.
*
עוד בעקבות הספר
גברים במיצג (ויליאם טרנר ועוד)
נמפאות על סרט נע – קלוד מונה והאמפרסיוניזם
*
נהדר
ולאחר שהשתחררתי, נותרתי עם תחושת סלידה (לצערי גם עצמית), מפתיע לגלות עד כמה השיח אז היה משוחרר מנפלאות הפוליטיקלי קורקט, וגברים שחו את אשר על ליבם באשר למקומן של נשים בעולם. הרי גם גברים אימפרסיוניסים היו צריכים לעמול קשה כדי לזכות בהכרה (מה שלא הפריע להם להתנכר ולהתנשא לתפארת מעל לנשים ציירות) וכמה הרבה יותר קשה הייתה צריכה לעבוד אישה עד שתזכה להכרה כאדם/ אישה/אומנית.
מיזוגניה אהובתי (לעזאזל אפילו מיזוגניה זה נקבה)…
מזעזע מה שעשה מאנה. מייד אני בודקת את עצמי, אולי אי שם התערבתי יותר מדי. פעם הגיעה אלי תלמידה עם ציורים חלשים אבל אחד היה מצויין. אחרי זמן מה הסתבר שהמורה הקודם שלה "התערב". הוא התערב "רק קצת". הסתכלתי על הציורים שלו באנטרנט והם היו בדיוק אותו דבר כמו הציור ההוא שלה, המצויין (יחסית). זו בעייה. אבל לא את הבעיה הזו את העלית בקטע הטקסט הזה. אלא את ההשפלה כמובן. גבר אישה, מורה תלמידה. האגו המפלצתי.
ונקודה שניה, קפץ לי המשפט שכתבת בהתחלה על מונה איך הוא התנפל באולר על ציורי העבר שלו. גם לי התנפלות כזו, להבדיל ממונה גאון, התקף של כעס נורא על עצמי ומעשיי הנוראים ונעצתי אולר בכמה ציורים אפלים.
והנה אני כבר רואה את תגובתך המצקצקת עלי:)))
מרית, ושכחתי לכתוב שהפוסט מרתק והבפר שריתק אותך גם הוא ושהציור הלפני אחרון שהבאת מלבב ומענג ושונה מהאחרים
פארק!
דודו, תודה. ומיזוגניה זה קטן על דברי הבלע האלה. הצטערתי במיוחד כי אהבתי את הכחול של רנואר. ובאשר לתקינות הפוליטית אני חלוקה בדעתי. אני לא בטוחה שאני לא מעדיפה את האויבים שלי חשופים.
איריסיה, מעניין איך את חווה את זה. אני לא חשבתי "השפלה", אלא יותר "פלישה" ו"כיבוש". דווקא ההשפלה "חוזרת עליו" כמו שאומרים הילדים, כשקוראים את התיאור הנלעג של מוריסו.
ולצקצק? למה? הפליאה שלי לא היתה משיסוע הציורים, אלא מזהות המרטש. הציורים של מונה שופעים שלווה ונחת, ומילות המפתח בטקסטים שלו הן גועל זעם, הרס, ייאוש.
ונכון, בציור השלישי יש עושר, הוא לא מרוט עצבים ומלנכולי כמו האחרים, אולי היא זכתה סוף סוף לשעת הבהייה שלה. ותודה!
שרון, תמיד היית מלנכולי. ותודה גם לך.
התודעה שלי עמוסה מכדי לקרוא בתשומת הלב הראויה, אבל שברי המשפטים שכן חדרו לסרט ראשי – מעניינים מאוד. התמונות של מוריסו מלבבות ו/ או מלאות עוצמה.לא עמדתי בהשתקפות הילדה האדמונית הקוראת. תודה 🙂
מרית, את הרי יודעת שלפעמים קיים פער בין מה שנראה על הקנווס או הדף לבין מה שזורם בדם והציורים האחרונים של מונה הם אש. אף פעם לא החשבתי את מונה כאיש שלוו המתערסל על הלוטוסים שלו…
[…] קראתי פוסט מרתק של מרית בן ישראל. על ספר המתעד נקודות מעניינות באמנות המאה ה 19. רק שתי […]
מרית קרובתי,
אני חושב שהרשימה לעיל ממחישה עד כמה אמניות דוכאו עד המחצית הראשונה של המאה העשרים, ועד כמה היו חיוניים כתבים פורצי דרך כגון "על החירות" ו"שעבוד האישה" לג'ון סטיוארט מיל, ו"חדר משלך" לוירג'יניה וולף, שנקראים כיום כחיבורים נורא שמרניים, ובכל זאת היה בהם מימד פורץ דרך בכל אשר ליחס לנשים בחברה האנגלו-סקסית. ומעניין כי גם בחברה הצרפתית בסופו של דבר, אין ולו מניפסט אמנותי אחד שאני יכול לחשוב עליו, או תנועה אמנותית אחת, שבין מקימיה הצרפתיים היו גם נשים הדאדא היו יוצאי דופן מבחינה זאת, משום שגם בקברט וולטר (בציריך) וגם בדאדא הגרמני אח"כ היו נשים פעילות בכל תחומי היצירה; אולי גם זה היה כעין מחאת נגד לתרבות האמנותית האירופית שהיתה עדיין מגדרית-והייררכית ולא נטתה חסד לנשים יוצרות.
כרמית, התגעגעתי! הילדה האדמונית זו את?
איריסיה, התשובה שלי יותר מדי מורכבת ועוד לא לגמרי אפויה. הבנתי משהו על אימפרסיוניזם שלא הבנתי קודם. בקרוב.
שועיקי, אתה צודק מן הסתם, אבל אני לא שם עכשיו, אני "בשום דבר אינו שווה יותר משעתיים שכיבה על הספה…
מרית, זה הואיל ואת עסוקה ועמלה ביצירותייךְ… באמת, שלא היה סיכוי רב לא רב לנשים שלא הגיעו ממעמדות חברתיים רמים (בתי מלוכה, משפחות אצילים ובנקאים) לעסוק באמנות ולזכות בהכרה, וזה לא כל-כך רחוק, עניין של מאה שנה. אנחנו כבר אחרי זה, אבל העובדה ההיסטורית הפשוטה והחותכת היא שעד לפני כשמונים ומשהו שנים לא היה כמעט ייצוג נשי במעגלי השיח והפעילות, ואשה גדלה להיות מנהלת משק בית, או עובדת בחנות–
כמובן, ניתן היה לשבור את המעגל הזה, אבל באיזה מחיר. אתמול התוודעתי לשירתה של המשוררת הארגנטינאית אלפונסינה סטורני (השיר המפורסם "אלפונסינה והים" הוא מחווה להּ). סטורני היה מורה לחינוך מיוחד ביום, אמא חד הורית, וזמרת טנגו בלילה. משום היותה זמרת טנגו, החשיבו אותה חברתית כמי שמסתובבת במעגלים חברתיים מופקרים, וכספק "זונה", ולא היה לה סיכוי אמיתי להינשא שוב. היא התאבדה בגיל 46 בטביעה, כשתקף אותה סרטן קשה. השירים שלה (למרות שמחתם הפנימית לעתים) מגלים גם תוכחה קשה כנגד הגברים המנדים אותה כאישה יוצרת, הנאבקת על אמנותה (כמשוררת וכזמרת). זה לא רחוק כשחושבים על כך. עניין של 70 שנה.
שועי, הכל נכון, רק שלא על זה רציתי לכתוב.והפוסט הזה לימד אותי שיעור ברטוריקה. ראשית, אסור לכתוב פוסטים של יותר מ1500 מילים כי מעטים מגיעים עד הסוף. ושנית, אסור להכניס חומרי נפץ כמו דברי הבלע של רנואר, או גרוטסקות כשל מאנה, אם רוצים שישימו לב לצורך בבהייה. איזה סיכוי יש לכלום ולשקט ליד הגברים השתלטניים האלה.
את מרתקת,
מלמדת עכשיו את ברת מוריסו והבלוג שלך מעשיר את הנושא. גישה לא קונוונציונלית וכיף לקרוא.
איזה יופי, תודה סמדר.
אוי, מרית, תודה!
גם על החברה החדשה – היא מרתקת ברת מוריסו… וגם על הנושא הקשור אלי מאוד של פינוק והיותו כרוך באותנטיות.
הדהים אותי שידעת להשיב: אני לא מפונקת, אני רגישה.
אותי זה תמיד בלבל, ואולי עד היום, אבל אני גם רואה שאותו דבר עצמו (הפינוק) הוא גם, או מוביל גם, לאותנטיות. למשל הקושי הגדול להסתדר במסגרות קיימות ולהתכופף (גם זו מילה שלך) לתוכן גורם לנו לפתוח דרכים אחרות…
(ואני כידוע לא הפסקתי, ולא מפסיקה כמעט, לבכות :))
בעניין מה שידעתי להשיב, זה מזכיר לי את דולי פארטון (החביבה עלי מאד) שאמרה פעם שלא מפריע שאומרים עליה בלונדינית טיפשה כי היא יודעת שהיא לא טיפשה והיא יודעת שהיא לא בלונדינית…
ולהתכופף זאת דווקא מילה שלך (אם בגלל שאת יותר מעודנת ואם בגלל שאת יותר גבוהה :)) אני משתמשת בדרך כלל בלהתעקם כדי להתאים לתבנית… וכן, לקרוא לאותנטיות פינוק זאת דרך ליישר אנשים, לגרום לנפש לתקוף את עצמה.
ובאשר לבכי – יום אחד תצטרכי ללמד אותי. תהיי פיזיותרפיסטית של שק הדמעות ותשקמי את היכולת שאבדה לי.
יו, נכון! תרגמתי את הלהתעקם שלך ללהתכופף ובכלל לא הרגשתי… זה מזכיר לי גם את תנינה שהתקפלה פעמיים. אולי למכשפות יש עוד מפרק?
וחשבתי על זה שכתבת לי כמה פעמים שאלמד אותך לבכות, אבל אני לא יודעת איך, כי בשביל ללמד לעשות משהו צריך לדעת לעשות אותו וגם לדעת לא-לעשות אותו… ואני יודעת רק כן לבכות…
ונהדרת האמירה של דולי פארטון – שגם אני מחבבת אותה. אני מאמצת 🙂
כל כך הרבה ריגושים, תודה. הביוגרפים שלה אומרים שהיא הצליחה, למרות הכול, לשלב בין יעודה כאמנית וחייה המשפחתיים והחברתיים. אני מוסיפה את מה שכתבה לבתה יום לפני מותה:
ז'ולי הקטנה שלי, אני אוהבת אותך גוועת, אוהב אותך גם מתה, ובלשון המקור בתוספת ההמשך:
Ma petite Julie, je t'aime mourante, je t'aimerai encore morte; je t'en prie, ne pleure pas; cette séparation était inévitable; j'aurais voulu aller jusqu'à ton mariage…
Travaille et sois bonne comme tu l'as toujours été; tu ne m'as pas causé un chagrin dans ta petite vie. Tu as la beauté, la fortune, fais-en bon usage. Je crois que le mieux serait de vivre avec tes cousines rue de Villejust, mais je ne t'impose rien. Tu donneras un souvenir de moi à ta tante Edma et à tes cousines; à ton cousin Gabriel, les Bateaux en réparation, de Monet. Tu diras à M. Degas que s'il fonde un musée, il choisisse un Manet. Un souvenir à Monet, à Renoir, et un dessin de moi à Bartholomé. Tu donneras aux deux concierges. Ne pleure pas; je t'aime encore plus que je t'embrasse. Jeannie, je te recommande Julie.
http://plus.lefigaro.fr/note/une-mere-sa-fille-berthe-morisot-julie-manet-un-beau-livre-chez-flammarion-lexposition-memorable-dans-la-lumiere-du-musee-marmottan-monet-20120530-950490
אורנה, תודה על התוספת (חבל שהצרפתית שלי כה הסתיידה). ומכיוון שלא אמרת מילה על הכתיב זה סימן שהיא אכן מוריסו ולא מוריזו כפי שוויקיפדיה ואחרים גורסים?
לא אמרתי מילה כי לא הייתי בטוחה בעצמי. חזיתי עכשיו בכמה סרטונים על ברת והמומחים מבטאים את שמה… מוריזו. כולל השחקנית שגילמה את תפקידה בסרט הטלוויזיה "ברת מוריזו" שהוקרן ב-2013. בדרך כלל האות s בין שתי תנועות אכן מבוטאת z, כמו למשל
valise maison raisin ועוד. יש גם יוצאים מן הכלל אבל לא מוריזו… לול.
ובהזדמנות זו אוסיף שב-27 באוקטובר 1985 פרצה כנופיית שודדים מזוינים ומחופשים למוזיאון מרמוטן מונה שבו מוצג האוסף הגדול ביותר של ברת מוריזו בעולם כולו, למעלה מ-80 יצירות וגם כמה רהיטים מהסלון שלה. שלושה מהשודדים איימו באקדחים על העובדים, השניים האחרים הורידו ולקחו לא פחות מאשר תשע תמונות, ביניהן המפורסמת ביותר היא "התרשמות, זריחה" של מונה, ועוד כמה של מונה ורנואר אחד. ומה שמעניין אותנו כאן הוא שביניהן נמצאה גם תמונה של ברת מוריזו שמראה אישה צעירה עם מניפה ונקראת "נערה בנשף". איזו המחשה יותר טובה מכך שמוריזו היא ציירת גדולה?
חמש שנים מאוחר יותר התמונות נמצאו בווילה בקורסיקה… השודדים לא נעצרו.
והפוסט הזה מחובר לפוסט האחרון שלך במוטיב צורך החלום החיוני, של ילדים ושל מבוגרים.
תודה אורנה, תיקנתי למוריזו. בכל מקרה סמכתי עלייך שתדעי את התשובה… ב"שער לאמנות המודרנית" הם קראו לה מוריסו אבל קשה להגיד שבטחתי בהם. בחירת הטקסטים נפלאה והתרגום וההגהה רשלניים. וגם אני חשבתי עליה כשכתבתי על החלום בהקיץ…
זאת מחמאה מצחיקה "ראויה לשוד" 🙂 ואם כבר דילוג אסוציאטיבי – מיד חשבתי על האיש שגנב את הציור החביב על היטלר… http://wp.me/pSKif-gou
אז מסתבר שיש גניבות ויש גניבות. חבר המאפיה היפני שעמד מאחורי השוד במרמוטן אפילו הדפיס והפיץ קטלוג של היצירות הגנובות (עם המחיר, כמובן) אך אף סוחר אמנות לא הסתכן בקנייתן…
ברשומה "האיש שגנב את הציור החביב על היטלר – על אולאיי של מרינה אברמוביץ'" את כותבת על ההזדמנות לחשוב קצת על תהילה, על הזמן ועל אמנות המיצג. אפשר להרחיב זאת לאמנות בכלל. ברת מוריזו נשכחה במשך תקופה ארוכה ופתאום נהייתה טרנדית עד כדי מוריזו מניה, פורסמו עליה בשנים האחרונות ספרים, נערכו תערוכות, עלו למסכים תוכניות טלוויזיה, סרטים, חייה נחקרים בזכוכית מגדלת, המומחים עוסקים בשאלה האם היו דברים בינה לבין מאנה הפתיין לפני שנישאה לאחיו וכולי וכולי. שלא לדבר על שווי התמונות.
אורנה, יש קסם משונה בדמות המכובדת של השודד כסוחר 🙂
מוריזו היא ציירת נפלאה. הטרנדיות (הצרפתית?) שלה עוד לא הגיעה לכאן והיא עדיין רחוקה ת"ק פרסאות מפרידה קאלו למשל. ובכל זאת משמח לשמוע שיש דברים שהזמן בכל זאת מתקן.
טרנדיות צרפתית וגם בעולם האנגלו-סקסי.
וגם שוברת שיאים כספיים, מהויקיפדיה
In February 2013, Morisot became the highest priced female artist, when After Lunch (1881), a portrait of a young redhead in a straw hat and purple dress, sold for $10.9 million at a Christie's auction. The painting achieved roughly three times its upper estimate exceeding the $10.7 million for a sculpture by Louise Bourgeois in 2012.[25]
כסף זה סוג של מדד.
ועם זאת, כמו שכתב עגנון "עדיין אין כאן משום נחמה גמורה"…
מהון להון עלה בדעתי שאולי יעניין אותך/אתכם לחזות בסרט הטלוויזיה הצרפתי "ברת מוריזו" שזכה לביקורות טובות. הינה הקישורית:
עוד לא ראיתי אותו (אני דוחה ודוחה) אבל את המופע "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון הייתי רואה מייד!
את מוזמנת בחום ל"אילו", רק תשיגי מכונת זמן 🙂
תודה. עשיתי מה שיכולתי וצפיתי ב"ברת מוריזו". מעולה. סרט רגיש ונפלא.
מרית שלום ונעים מאד.
שמי איתן אטיה. מתגורר בתל אביב.
על אף שכתבת את הבלוג הזה בשנת 2012 קראתי בו רק כעת (אוגוסט 2016) בעקבות ניסיון שלי להתחקות אחר מידע הקשור בציירת ברת מריזו.
אני מקווה ששורות אלה יגיעו אלייך, על אף שחלפו 4 שנים מאז כתבת את הבלוג המעניין.
לפני ימים ספורים ביקרתי במוזיאון האומנות של העיר רואן, בנורמנדי צרפת.
גולת הכותרת בביקור היתה תערוכה מיוחדת שהמוזיאון אירח שעסקה באימפרסיוניזם.
התערוכה כללה יצירות מרתקות של האימפרסיוניסטים הידועים והמוכרים יותר, ולפתע – תוך כדי ביקורי בתערוכה – נתקלתי בארבע יצירות שונות, שפשוט היממו וריגשו אותי עד מאד. אלה היו היצירות של מוריזו.
לבושתי אודה, כי מעולם לא שמעתי את שמה של הציירת. וכשחיפשתי פרטים נוספים אצל ׳מורה הנבוכים׳ הראשי של ימינו, גוגל, הופתעתי לרגע לגלות שמדובר בציירת אשה.
ציינתי ״לרגע״, כיוון שתוך כדי ההתבוננות ביצירות הנפלאות של מוריזו הבנתי שמדובר ביוצר שונה בתכלית מכל היוצרים האחרים של התקופה, בעל רגישות ויכולת התבוננות שונה, פגיעה אפילו, ואף על פי כן על רקע מסת היוצרים הגבריים שסבבו אותי בתערוכה הזאת, מיהרתי לבטל ביני לבין עצמי את האפשרות שמדובר בעצם ביוצרת.
שמחתי עד מאד כשגיליתי את טעותי, ואולי על כך שבתחושת הבטן הראשונית שלי בעצם לא נפלה כל טעות.
מאז ועד עתה אני מתקשה להוציא מראשי את היצירות שראיתי, את ייחודיותן, רגישותן ואת היופי שבהן.
אשמח לקרוא בחומרים נוספים הקשורים ביוצרת וביצירותיה.
הזדהיתי והסכמתי כמובן עם הדברים שכתבת עליה בבלוג שלך.
אודה לך אם תוכלי להפנות אותי למראי מקום נוספים בנוגע לברת מוריזו.
תודה מראש.
בברכה.
איתן אטיה
eitana@012.net.il
איתן, אשריך.
זה קרה גם לי עם הציורים של גבריאלה מונטר מ"הפרש הכחול", שקלטתי את הרגישות השונה ורק בדיעבד הבנתי שלא מדובר בגבר בשם גבריאל…
המקור היחיד שלי (מלבד התמונות עצמן) היה כמה עמודים של מכתבים וקצת הגיגים שמובאים מפיה בספר המונומנטלי הזה.
אנונימי שבקש ממני למחוק את המייל של איתן, אני מוחקת רק לפי בקשת בעל הדבר. אולי לא איכפת לו שהמייל שלו חשוף? אולי הוא אפילו מצפה לבשורות טובות… את שלך אמחק תיכף על פי בקשתך 🙂