.
זהו פרט מתוך איור של לנה גוברמן לספרה של לבי דאון ברחוב ירמיהו. גוברמן יצרה את האיורים מפיסות בד. את קווי המתאר היא רקמה בחוט תפירה חום או בחוטי רקמה צבעוניים, לפי ההקשר.
לתַכֵּי הרקמה יש חן של רישום; גוברמן לא טיפלה בכל צורה באופן אחיד ואוטומטי אלא הפעילה מעין "רנטגן של קווים" על סביבתה; כלומר, קלטה והחצינה את הרובד הקווי של המציאות.
בתמונה למעלה מופיע קטע מדוכן המיצים של הסיפור (להגדלה – לחצו על האיור).
שימו לב לחֵן של הקשיות המתכופפות שכמו נולדו לרישום: הקווים האנכיים המוארכים והנוטים לעומת הקווקווים האופקיים של המיפרק. הצבעים העזים של חוטי הרקמה הולמים את צבעיהן התעשייתיים.
או למגדל הכוסות ההפוכות: הבד שקוף כמו הכוסות, וחוט הריקמה הכתום מחקה את השוליים היותר עבים ואטומים, הנערמים זה על זה בקווי רישום מהירים.
אבל המלבבות מכֹּל הן השריטות בקרש החיתוך; מארג הקווים שנהיה שקוף מרוב הרגל, מונכח מחדש דרך חוט התפירה הדק והמתוח כמו חתך של סכין (לעומת חוט הרקמה הדשן).
כשאנחנו מתרַגלים למשהו, טען ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות רוסי, 1893-1984) אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים למשל, אינו שומע את רחש הגלים. תפקידה של האמנות על פי שקלובסקי ורעיו (הידועים גם בשם "הפורמליסטים הרוסיים"), הוא להחיות את המציאות מחדש, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים", "להחזיר לאבן את אבניותה".
מתוך האוסף הכי הכי
ורק לרגע ולחיוך, גוברמן מחזירה לשריטות את שריטותן.
איור: לנה גוברמן (פרט), מתוך ברחוב ירמיהו מאת לבי דאון
למעלה: האיור האחרון של לנה גוברמן ל"ברחוב ירמיהו".
המחט הנעוצה באריג היא החוליה המחברת בין עולם הבדים של הספר לעולם החפצים שמחוצה לו (ולוּ לרגע, מוארת פתאום הזיקה בין בד לבדיה ובין בדים לסיפורי בדים).
אבל אפילו יותר מזה, המחט מזכירה למי ששכח, שזה לא ציור אלא רקמה – ותשומת הלב למבע, "ההתמקדות בשֶׁדֶר" (כלומר בחוט ובמחט על חשבון מה שהם מתארים) לפי רומאן יאקובסון, היא מאפיין מובהק של שירה.
וכמה יפה שכנפי החוט של היתוש אינן תפורות-מרותקות אל הבד. שתי הלולאות החוטיות חופשיות לנפנוף והמְרָאה.
*
ובשולי הדברים: ביום רביעי הקרוב תמריא לדרכה חממת היוצרים שיזם תיאטרון הקרון; מאיירים, אנימטורים, אמנים פלסטיים, בובנאים, מוסיקאים, שחקנים, להטוטנים ורקדנים (לשון הרבים קצת מופלגת אבל יש לפחות נציג אחד מכל תחום) יתכנסו כדי ליצור תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות אמנותי לילדים. זו השנה הראשונה של הפרוייקט. אני מרכזת אותו וגם מלמדת בעצמי. לקראת הפתיחה החגיגית אני מאחלת לכולנו שלל הפתעות טובות.*
(*ולכל אלה שהתאכזבו כי לא התקבלו – אתם עוד תראו לנו מה הפסדנו!)
*****
מרית קרובתי, אני מקווה אנשאללה שבעתיד יהיו לכם גם רוכבי חד-אופן (-:
וליבי 'מרח' ירמיהו' (נביא מעט חסר נחמה, ירמיהו) זאת לא לבי (חברתה) של טלי או שהכל מתבלבל לי? (יום עמוס יותר מדיי בכתבים מתחילת הרנסאנס האיטלקי, ובכל מקום אני כבר רואה
מלים בלטינית)…
והחוט והמחט, הקו והיתוש הזכירו לי את הויכוח הסכולסטי כמה מלאכים יכולים לשבת על קוף מחט אחד?
כמדומני שהתשובה היתה אין סוף, או מיליון או משהו בדומה לכך (שוב מלים בלטינית…)
אבל זה בגלל שהיה חשוב להם להראות שאין חלל פנוי בבריאה כולה, שמשולל השגחה אלהית.
לא היה זה דחף פואטי, תיאטרלי או בובנאי שהדריך אותם.
תארי לעצמך מיליון מלאכים על קוף של מחט ובדיוק עובר אוטובוס של מלאכים וכולם צריכים לקום
בבת אחת מהמחט, לתפוס ת'אוטובוס ולהציג כרטיס רב-קו.
מה שחשוב זה שאם תופרים מספיק מהר, מספיקים להכניס לבגד כמה מלאכים שלא הספיקו לקום מספיק מהר ולתפוס ת'אוטובוס. די הרבה אני מניח. כלומר, חשוב לתקן בגדים קרועים, כי דרך זה כמה מלאכים נושרים אל הכיסים והקפלים, או מסתתרים מאחורי הכפתורים.
כלומר, לא צריך לתקן אבל כן להעביר מחט.
על התקליטים של פעם, שעבדו עם מחט-יהלום, לא היה שום-דבר, את המוסיקה היו מנגנים המלאכים שעל המחט.
אח, איזה צירוף מקרים! לפני כשנה הוזמנתי להרצות בסלובקיה בכנס על תיאטרון בובות עכשווי (הרציתי על – למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים? http://wp.me/pSKif-i1M) וחזרתי ארצה לפני סוף הכנס והפסדתי את ההרצאה שנקראה: "כמה מלאכים יכולים לעמוד על חוד של מחט?" והשבעתי אותם שישלחו לי את התשובה, כי אחרת לא אדע מנוחה, והם הבטיחו אבל לא קיימו. והנה, באמצעות שליח – לפחות אחת מהתשובות, כי תיאטרון בובות עכשווי זה עולם בפני עצמו עם תשובות משלו. עכשיו אני עוד יותר מצטערת שהפסדתי את ההרצאה.
נכון, מדובר בחוד המחט ולא בקוף המחט (אוצר המלים שלי היה מטושטש לגמריי כאשר כתבתי את התגובה ונע בין צלילי העברית לצלילי הלטינית). בכלל קוף המחט הוא סוג קצת מחודד של קוף (מעניין אילו בננות הוא זולל).כנראה כתבתי קוף גם כי נראה לי הרבה יותר שהמלאכים ישחילו את עצמם כמו חוט בקוף מאשר יישבו על קצה החוד. חוץ מזה השילוב בין הקופים והמלאכים נוגע ללב. זהו פיתרון אפשרי למקומו של האדם בעולם (כמובן יש מלאכי חבלה, יש מלאכי שרת, ויש גם יש את החבובות):
קופי מחט נועדו לגמלים 🙂
מרית, העבודות של לנה גוברמן נהדרות.
בבזזזז החוט והמחט נהדרים בניגוד ובהשלמה שבהם.
(ושוב נזכרתי במורה למלאכה מרים גבעול שלימדה
אותי לתפור בדים ולחבר כפתורים באצבעות שותתות
דם. תודה על הזיכרון).
תודה על הקלוז-אפים. העבודות של "רחוב ירמיהו" אכן מושקעות ועוצרות נשימה. בסגנון הזה של אפליקציות/אילוסטרציות אני מאוד אוהבת את פאולה סאנז קאבאלרו: http://ua-net.com/taiko-en/artists_illustrators/paula-sanz-caballero/ שהעבודות שלה מתמקדות לרוב באופנה ולייף סטייל, לכאורה מסחרי ולא מעניין אבל זה נותן לה חירות מדהימה למשחק במרקמים ובדים שונים.
http://www.paulasanzcaballero.com/advertisingeditorial-fashion
לא,לא, מחטים לא נועדו לגמלים ולהיפך, אלא אם כן
קוראים לך ויטו אקונצ'י (ראי רשימתי הותיקה 'איש
אחד רדף אותו גמל').
טוב, והאנונימי מעליי הוא אני.
דודו 🙂
אביבה, לא הכרתי את קאבאלרו, מלא חן, תודה!
אבל אני עדיין עם השריטות שאין הן שיק מוּלד, בדרך כלל מרטשים אותן, כמו שמסתירים קמטים, וכאן הן מובלטות והופכות למין רישום מופשט. זה קצת מזכיר לי את הרצפה הבלתי מטוטאת http://wp.me/pSKif-hJI וגם זה שובה אותי.
שועי (אתה באמת חושב שלא זיהיתי?) ובכל זאת, נקל לגמל לעבור בקוף מחט מאשר לעשיר להגיע למלכות שמיים.
שמעתי מוכרים חבילות ל'מלכות שמים'– לילה שני
חינם (לא כולל סופי שבוע), גם לא לעשירים
אבל אין-מי-יודע-מה-ביקוש, כי לא הכל כלול
(דווקא קיוו שכאשר היחסים עם תורכיה בשפל
יהיו מכירות יפות)חוץ מזה, רוצים לדעת מראש מה
כן כלול, וסוכני הנסיעות סתם מברברים עצמם לדעת.