לא אהבתי את הילד המעצבן, את ההשפלה החינוכית ואת הסוף הפתאומי.
לאחרונה חזרתי אל הסיפור וגיליתי אותו מחדש.
"משהו ללבוש", מסה על "בגדי המלך החדשים", היא פרק מסיפורים יכולים להציל ספר שכתבתי בהזמנת "סל תרבות". היא התפרסמה גם במגזין "אורות" המוקדש לאנדרסן. היא קצת ארוכה מדי לאינטרנט ובכל זאת – בתקווה שתצמיח שיחה – הנה היא כאן, בשלמותה.
*
בגדי המלך החדשים, המאה התשע-עשרה
"לפני שנים רבות חי מלך שכה אהב בגדים חדשים עד אשר בזבז עליהם את כל כספו." כך נפתחת המעשייה הנודעת של אנדרסן. שני נוכלים מחליטים לנצל את חולשתו של המלך. הם מציעים לארוג לו בדים מרהיבים ולתפור מהם בגדי פלא, שאינם נראים לעיני טיפשים או לעיני אלה אשר אינם ראויים למִשׂרתם.
כל אנשי העיר מתעניינים בבגדים המופלאים (כל אחד משתוקק לגלות את טיפשותם של שכניו). גם המלך עצמו סקרן וקצת מודאג. הוא שולח את ראש השרים לבדוק את התקדמות העבודה. ראש השרים נחרד למראה הנוּלים הריקים, אבל מתעשת ומהלל את הצבעים ואת הדוגמאות, וכך עושים גם השליחים הבאים. המלך ממלא את כיסי הנוכלים בזהב. הוא מעניק להם תוארי כבוד ומחליט להציג את הבגדים לבני עמו בתהלוכה חגיגית.
בערב התהלוכה מבַצעים הנוכלים פנטומימה שלמה לאור נרות: הם גוזרים את האוויר במספריים ענקיים, ותופרים בזריזות, במחטים ללא חוטים, בגדים כה קלים, לטענתם, שהגוף כמעט אינו חש במגעם. הכול נותנים יד להעמדת הפנים: המלך, שמושיט את ידיו לשרוולים הנעלמים; השרים, שמגששים אחרי שובל הגלימה; ואנשי העיר שמריעים. עד שילד קטן קורא "המלך עירום!", וכולם פורצים בצחוק. המלך מבין את טעותו, אבל מזדקף וממשיך לצעוד, ואחריו השרים הנושאים את השובל הבלתי נראה.
*
בגדי המלך החדשים, המאה הארבע-עשרה
"בגדי המלך החדשים" מבוסס על סיפור ספרדי מן המאה הארבע-עשרה. מעבר להבדלים טכניים בין הסיפורים (שלושה חייטים במקום שניים, וכדומה) קיימים גם כמה הבדלים משמעותיים:
המלך הספרדי שוכר את שירותיהם של החייטים אחרי שהם מבטיחים לו ש"רק מי שהוא בנו של מי שאומרים שהוא אביו יוכל לראות את הבגדים", או במילים אחרות – רק יורשים חוקיים יבחינו בם. המלך אינו חומד את הבגדים אלא את הכסף שיוכל להשיג באמצעותם, על ידי זיהוי יורשים לא-חוקיים והפקעת רכושם.
שלב ההכנות והשליחים דומה למדי בשני הסיפורים, אבל בסיפור הספרדי אין זכר לתהלוכה. המלך פשוט מודד את הבגדים בבוקר החג, ומאחר שכולם מהללים את מראהו, הוא יוצא לרכוב. כל מי שנקרה בדרכו מחמיא לו, מלבד איש שחור שאין לו מה להפסיד. הוא ניגש למלך ואומר: "אדוני, לי לא יזיק אם יתברר שאני אכן בנו של האיש שאני אומר שהוא אבי או של אדם אחר, ולכן אני אומר לכבודו: או שאני עיוור, או שאדוני עירום."
ובשורה התחתונה – הסיפור הספרדי הוא פוליטי וחתרני. בתקופה שבה נכתב שורר קוד לבוש נוקשה. הבגד נגזר מן המעמד וממשלח היד. אין לו קשר לביטוי עצמי. המלך רואה בבגדים אמצעי לסחוט את בני עמו. ועל כך הוא נענש פעמיים: ראשית הוא נופל בפח שכרה – "כמעט אוחז בו המוות", נאמר, כשהוא נוכח שהוא עצמו אינו רואה את הבגדים, ומסיק שאינו בן חוקי ואינו זכאי, לפיכך, לשבת על כס המלוכה. ולקינוח הוא זוכה גם במנה נאה של השפלה; ככה ייעשה למלך החומד את רכוש נתיניו.
הגישה של אנדרסן היא הרבה יותר פרטית ושוויונית. הבגדים שלו הם חדשים – הן כמושא תשוקה, והן כמבדק על-מעמדי של אינטליגנציה ושל התאמה לתפקיד.
*
עיצוב אופנה
ב- 1858 התחיל צ'רלס פרדריק וורת' (Charles Frederick Worth) חייט פריזאי יליד אנגליה, לתפור תוויות יצרן לבגדים שהכין. וורת', החייט הראשון ש"חתם" על יצירתו והראשון שהעסיק דוגמניות חיות, נחשב לפיכך ל-couturier (מעצב האופנה) הראשון.
סיפורו של אנדרסן נכתב ב-1837, יותר מעשרים שנה לפני "ספִירת עיצוב האפנה". קדמו לו מעשיות רבות על חייטים אמיצים שזכו בנסיכוֹת ועל טוות חרוצות שנישאו למלכים, אבל זהו, ככל הידוע לי, הסיפור הראשון העוסק באופנה כפי שאנחנו מכירים אותה היום: הן במובן העלילתי המיידי, כסיפור על מפגש בין מלך מכוּר לבגדים לבין צמד חייטים "סלבריטאים" שמסתיים בתצוגת אופנה, והן במגוון הנושאים שהוא מעלה: ההילה הרגשית של מותגים, הקשר בין יצירתיות לעסקים והבגד כתדמית או כביטוי אישי. גם אופייה הסהרורי של התצוגה כמו מנחֵש את האסתטיקה האוקסימרונית של האופנה, שבה המכוער הוא היפה הבא, והמיושן ביותר הוא גם החדיש.
את השיעור הזה למדתי בדצמבר 1983, כאשר נָחַתִּי בניו יורק לבושה בחצאית צמר עתירת קפלים שתפרתי בעצמי. מתוך החצאית הציצו גרביים צבאיים אפורים ונעליים מגושמות, ומעליה לבשתי כמה סוודרים, שלא לדבר על מטפחת הצמר האדומה שכרכתי על אוזני הרגישות לקור. וכך, כמו רועת אווזים שהוטלה אל העתיד באיזו תאונה של מכונת הזמן, נכנסתי לחלל התעשייתי של המותג "קוֹם דֶה גַרְסוֹן", שבו הוצגו סוודרים עתידניים בעלי ארבעה ואפילו שישה שרוולים. אמרו על הסוודרים האלה שהם נמכרים עם "הוראות הפעלה", והמוכר אמנם הראה לי שאפשר לקשור את השרוולים העליונים ברישול על הצוואר, ואת הזוג האמצעי או התחתון אפשר לחגור על המותניים או על הירכיים, אבל זה קרה בהמשך. ברגע שנכנסתי לחנות פרץ המנהל ממשרדו ולחץ את ידי בהתרגשות. לקח לי כמה דקות להבין שהוא חושב אותי (רועת האווזים) למעצבת אופנה.
ואולי נוח לי לחשוב על בגדי המלך כעל תצוגת אופנה, אשר מקהה במידה מסוימת את השפלתו הנוראה של המלך. וכן, אני יודעת שהוא הביא את זה על עצמו בריקנותו ובפחדנותו. אבל רהב וקונפורמיזם הם פגמים אנושיים שאינם ראויים לטעמי, לעונש כה אכזרי. ואם כבר מדברים על יושרה – יש משהו מטריד בליהוק זוג נוכלים לתפקיד "חינוכי".
והרי ההשפלה אינה בשום פנים חלק הכרחי מן הרעיון, כפי שהוכיח שרל דֶה קוֹסְטֶר (Charles de Coster 1827-1879) באפיזודה דומה שסיפר על טיל אוּלֶנְשְׁפִּיגֶל.
גרדום או קרדום
במהלך נדודיו נשכר טִיל לצייר דיוקן של משפחה רמת יחס. בזה אחר זה ניגשים בני הבית אל הצייר: הדוכס השָׁמן דורש שירזה אותו, וָלא – הוא מאיים – יתלה את טיל. הגברת בעלת החטוטרת תובעת ממנו לסלק את "הזיז" שעל גבה ולהוסיף "שני זיזים" על חזהּ השטוח (בניסוחו הנלבב של המתרגם העברי, המשורר אברהם שלונסקי) או שימצא את עצמו על גלגל העינויים. אחת הנערות מודיעה לו שאם לא יצייר את שיניה החסרות יבותר לגזרים בחרבו של אהובה. והמזמין – הוא דורש שהציור יהיה נאמן למציאות, אחרת ימלוק את ראשו של טיל.
"הִרהר אולנשפיגל בינו לבין עצמו ואמר: גרדום או קרדום, גלגל, או על הצד הטוב יותר, עץ התלייה, הרי מוטב לי בתכלית הפשטות, שלא אהיה מצייר איש מהם…"
הוא ושלושת העוזרים ששכר מבזבזים את כספי המקדמה השמנה בזלילה וסביאה. כשמגיע הרגע לחשוף את הדיוקן, מסביר טיל לקהל שרק מי שניחן באצילוּת יִראה את הציור, לכל האחרים הוא יירָאה כמו קיר חלק…
גם שרל דה קוסטר, כמו אנדרסן, מלגלג על טיפשות ויוהרה, אבל שמחת החיים של טיל מרככת את הנזיפה ואת הצדקנות. ויש לה עוד יתרון, רֵטורי: הסיבוך והסכנה מוסיפים מתח, והנאה מן הפתרון השנון. בגִרסה של אנדרסן, לעומת זאת, אין כמעט עלילה. האקספוזיציה הארוכה כמו מתנגשת בסוף הפתאומי.
*
קצוץ-השפתיים המכונה "מַהביל ההבל"
וגם זו נקודה שתמיד הפריעה לי ב"בגדי המלך החדשים": האופן שבו נקטע הסיפור כשהילד קורא את קריאתו. כשהייתי ילדה, תמיד חיפשתי מוצא בשביל המלך, הברקה שתסגור את הקצוות ותהפוך את ההשפלה לניצחון. כמו המוצא שהגה שַׁכָּאשִׁךְ קצוץ-השפתיים המכונה מהביל ההבל, אחיו השישי של הגלב הטרדן מ"אלף לילה ולילה". שַׁכָּאשִׁךְ העני והרעב הוזמן פעם לארוחה בארמון מפואר. אבל עד מהרה התחוור לו שמדובר במהתלה משונה: הכל ב"כאילו" – מן המים הדמיוניים לנטילת הידיים ועד לתבשילים הבלתי-נראים שהמשרתים מגישים לשולחן שאינו קיים: "והיה בעל הבית מניע בשפתיו ועושה עצמו כאוכל ואומר [לאורח]: אכול ואל תתבייש, שהרי רעב אתה."
ואם לא די בכך, מוסיף בעל הבית חטא על פשע ומשבח את המאכלים בתיאורים חושניים שמזילים ריר מפי האורח המסכן. ההתעללות נמשכת על פני כמה עמודים. שַׁכָּאשִׁךְ נבוך מכדי להתלונן, או שאולי הוא רק מעמיד פנים בזמן שהוא מטכס עצה. לבסוף הוא מבקש מן המארח להחליף את ה"משקה" שהוגש לשולחן ביין ישן-נושן. בעל הבית נענה לבקשתו (ממילא הכל בדמיון). הם ממשיכים "לשתות" ביחד, עד שהאורח מתנפל עליו במכות. להגנתו הוא טוען שפשוט השתכר מן היין…
*
בין פנטומימה לתיאטרון מחול
את כל ה"חסרונות" שמניתי בסיפור (הלקח המוגזם, הקיצור ופשטות העלילה) אפשר להצדיק בקלות רבה, אם קוראים את "בגדי המלך" כמשל. "היפה – יפה בסוגו," אמר אריסטו, והמשל היה מאז ומעולם אלגוריה קטנה וחסכונית לצורך מוסר הַשְׂכל. לפעמים, בתנ"ך למשל, הוא נטוע בהקשר סיפורי שטוען אותו במתח וברגש (משל יותם, או משל כבשת הרש). אבל בסך הכול מדובר בסוגה ביקורתית הפונה אל השכל. אין טעם לגנות את חומרת העונש, כי הכל ב"כאילו" – לא רק הבגדים, אלא גם המלך, השרים, הנוכלים והילד – אינם אלא דמויות קרטון בהדגמה.
אז מה עדיין מטריד אותי?
בספרה "מסע אל עולם הריקוד" מנסה הרקדנית דבורה ברטונוב להסביר את ההבדל בין פעולות יומיומיות שמבצע פנטומימאי כמו מרסל מרסוֹ, לאותן פעולות המבוצעות בתאטרון מחול; מרסו, לדבריה, הוא אמן האשליה: "כאשר הוא עולה ויורד במדרגות דמיוניות, הוא גם מוצא את הריתמוס המתאים של העולה והיורד, המפסיק צעידתו לרגע קט בהגיעו למפנה בסולם [גרם] המדרגות." ברטונוב טוענת שיש קסם בַּדיוק, אבל הקטע נשאר כללי. הוא מתייחס רק ל"מכניקה" של התנועה ומתעלם מן המרכיב הפסיכולוגי, הרגשי. אילו ראינו לעומת זאת, כיצד אחד, רסקולניקוב (מ"החטא ועונשו") עולה או יורד במדרגות – לפני ואחרי הרצח…
או, במילים אחרות: התנועה בפנטומימה נגזרת מן החושים ופונה אל החושים. בתאטרון המחול היא טעונה ברגש ומעוררת אותו.
ובחזרה לסיפור: האם התנועות שמבצעים הנוכלים ב"בגדי המלך החדשים" הן בגדר פנטומימה, או תאטרון מחול? והתנועות של המלך? השרים?
שני הנוכלים הם ללא ספק פנטומימאים בסגנון מרסל מרסו. הם מנסים לאחז את חושי הצופים, לשכנע אותם בקיומו של בד באמצעות חיקוי מדויק של אריגה, גזירה ותפירה.
המלך, לעומת זאת, קרוב יותר לתאטרון מחול. תנועותיו ספוגות ברגשות סותרים. כשהוא משחיל את זרועו לשרוול הנעלם, הוא מתאמץ לחוש בו ולראותו בראי, ובו בזמן להפגין התלהבות ולהסתיר את העובדה שאינו רואה דבר. שלא לדבר על הרגע הנורא שבו הוא נוכח בטעותו, ו"מתחרט במקום שחרטה לא תועיל", כמו שאומרים ב"אלף לילה ולילה". ההצגה חייבת להימשך. הוא נאחז בהעמדת הפנים כבשארית של כבוד עצמי. הסיפור כולו משתנה: השנינה מתחלפת במין ריאליזם פסיכולוגי שחורג מגבולות המשל.
המלך של אנדרסן מזכיר לי את אהרון קליינפלד, הילד מ"ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן. כשאמו של אהרון מסלקת את הכלב שלו מן הבית, הוא מחליט להמשיך ולגדל כלב מדומה במקומו. "גומי", זהו שמו של הכלב, ואהרון נחוש בדעתו לגדל אותו בשתים-עשרה השנים הבאות עד שימות, כביכול, באופן טבעי. וכך הוא שורק לכלב הבלתי-נראה, מקרצף את בטנו, חופן את פרוותו ומדגדג אותו בנקודה שמקפיצה לכלבים את הרגל. אבל גם פרויקט "גומי", כמו פרויקט הבגדים, משתנה עם הזמן: הוא מתחיל כהברקה נהדרת, ואט-אט, עם הפיחות שחל במעמדו של אהרון, מתעפשת גם ההברקה והופכת מוזרה וטרחנית. אבל אהרון (כמו המלך, להבדיל) מתעקש ונאחז בהחלטתו.
*
ואם לא משל
אז מה כן?אני חוזרת לשיאו של הסיפור, לתהלוכת הניצחון: דברים כאלה הלא קורים לפעמים בחלום: בעיצומו של איזה אירוע פומבי אתה נוכח לאימתך ששכחת להתלבש (איך כתב יהודה אטלס? "חלום שחוזר לפעמים / ועושה לי פחד: / אני עומד בלי בגדים, / וכולם רואים לי ת'תחת"). מה יקרה אם נחליף את המשל בחלום? האם הסיפור הוא חלום?
הסצנה המתעתעת של תפירת האוויר כמו נולדה בחלום, וגם עונשו המופרז של המלך שוב אינו מעורר אי-נוחות. החלום הלא משוחרר מן המידתיות המציאותית; ומה בדבר העלילה הקלושה והסוף הקטוע? התעוררתי, והִנה חלום. הכול יסתדר, ובנוחות גדולה יותר.
ופתאום מתברר לי ההבדל המהותי ביותר בין סיפורו של אנדרסן לבין המקור הספרדי: החייטים הספרדים הם נוכלים. הבגד שהם "תופרים" אינו יכול להבחין בין בן חוקי לממזר. הבגדים בסיפורו של אנדרסן, לעומתם, מקיימים את ההבטחה; הנוכלים של אנדרסן אינם נוכלים אחרי הכול. בגדי הקסם שלהם חושפים ביעילות רבה את הטיפשים ואת מעמידי הפנים. הם מוכיחים למלך שאינו ראוי למשרתו, וזוהי תובנה נוראה המסבירה את עוצמת ההשפלה. לא מדובר בעונש מוגזם, אלא בחלום מכונן, בפתח לשינוי ולצמיחה. אם לא אצל המלך, לפחות אצלנו הקוראים.
*
מתוך "משהו ללבוש" סרטו של רוברט אלטמן
אפילוג – בגדי המלך החדשים, המאה העשרים
בסרטו "משהו ללבוש" (1994 Pret-a-porter) יצר הבמאי רוברט אלטמן מעין דיוקן קבוצתי של קהילת האופנה. כיאה לסרט המתרחש בשבוע האופנה בפריז נגזרים היחסים והעלילה מלבושן של הדמויות; "המדיום הוא המסר", במלוא המובן; הבגדים מבטאים את הקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים:
כך למשל, העיתונאית האמריקנית (ג'וליה רוברטס) שאיבדה את מזוודתה מבלה לפיכך את רוב זמנה עטופה בחלוק הרחצה של המלון, או בין הסדינים עם עיתונאי הספורט (טים רובינס), שבגדיו שלו נגנבו על ידי חסר-כול (מרצ'לו מסטרויאני), המקצץ אותם לפי מידותיו. וכן הלאה והלאה.
אלטמן מביים את הדימויים האלה במין אגביות, המטשטשת את האינטנסיביות הסמלית שלהם. רק לקראת סוף הסרט היא אכן מתממשת בתצוגת אופנה הנערכת בעירום מלא.
המסלול מתמלא אט אט בנשים דקיקות, עירומות, הצועדות במין נחת קסומה. אחת מהן, בהריון מתקדם, עוטה הינומה ארוכה שנשׂרכת בעקבותיה, ואוחזת בזר כלולות (השובל הארוך והכרס הבולטת מזכירים באופן עמום וחלומי את האופן שבו מתואר המלך באיורים לסיפורו של אנדרסן).
זוהי תצוגת המחאה של סימון לו (אֵנוֹק אֶמֶה), מעצבת שנושלה מן העסק שלה על ידי בנה המושחת. הסצנה הזאת על כל ניגודיה – הליריות, ההתרסה, החשיפה הרגשית והביצוע המסוגנן – היא מחווה מודעת ויפהפייה ל"בגדי המלך החדשים". לא רק בגלל העירום, אלא בגלל הפונקציה שהוא ממלא: התהלוכה הקטנה חושפת את אופיין של הדמויות ואת יחסי הכוחות בין המשתתפים – בין האם לִבנהּ, למתעשרים שקנו את המותג, לצופים שמביטים זה בזה (כמו אצל אנדרסן) ומחליטים בסופו של דבר להריע.
זאת ועוד: קיטי פוטר (קים בסינג'ר) הכתבת הבלתי-נלאית של תחנת טלוויזיה מטקסס המסקרת את התצוגה, מנסה להתאים את עצמה לנסיבות. בתחילת השידור היא מכשירה את התצוגה במבחר קליאות. (התואר "חדש" חוזר שוב ושוב, כרמז נוסף אולי, ל"בגדי המלך החדשים"), אבל תוך כדי שידור היא עוברת מהפך: כל כמה שהיא מתאמצת, היא לא רואה את הבגדים, והיא מסיקה, ממש כפי שהבטיחו הנוכלים, שאינה מתאימה למשרתה. אני מסיימת איפוא, במונולוג של קיטי פוטר, המפלרטט עם סיפורו של אנדרסן:
"אתה מצלם? כאן קיטי פוטר, בשידור חי מפריז, מתצוגת האופנה של סימון לו. ובכן… מה אני יכולה להגיד? סימון לו הראתה לנו ה-כול! זאת אומרת, אני לא יודעת כמה מִזה יגיע בסוף לטלוויזיה, אבל זה… זה… משהו חדש, זאת אומרת… אֶה, לגמרי עתיק, זאת אומרת… אֶה… היא מראה את זה כמו שזה. זה… אֶה… זה כל כך עתיק וכל כך אמיתי. כל כך אמיתי, שזה חדיש. זה המראה החדיש העתיק ביותר. המראה העתיק החדיש ביותר. זה… אפשר להגיד ש… סימון לו יצרה מראה חדש-חדש… לכל איש, אישה וילד. מראה שכו-לם יכולים להרשות לעצמם. זה נקרא "המראה החשוף". אז הידד לסימון לו… על מה אני מדברת לעזאזל… זאת אומרת, וואו וואו, בשם ישו, ממ…מה הולך פה בעצם? אתם יכולים להגיד לי מה קורה על הפלנטה הזאת? זזז…זאת החגיגה של המטורללים שקורית פה לעזאזל. האם זאת אופנה, זאת אומרת? האם יש כאן איזה מסר? זאת אומרת, הרבה אנשים מסתובבים כאן בלי בגדים. נצח שלם אני מנסה להבין את החרא הזה, ואתם יודעים מה? אתם יודעים מה? נמאס לי. נמאס לי. שלום, Au revoir. סופי – [מושיטה לעוזרת שלה את המיקרופון] כרגע זכית בקריירה."
מתוך "משהו ללבוש", סרטו של רוברט אלטמן
***
הערות
Pret-a-porter – בגדים מן הקולב (צרפתית: "מוכנים ללבישה"), דרג הביניים בין אופנה עילית לבין ייצור המוני. אלה הם בגדים ייחודיים המיוצרים בכמויות קטנות ומוצגים בערים הגדולות פעמיים בשנה ב"שבוע האופנה".
המקור ל"בגדי המלך החדשים" הוא סיפור ספרדי בשם "מה שאירע למלך עם הנוכלים שארגו את הבד", מתוך "הרוזן לוּקָנוֹר" מאת דון חוּאן מנוּאל 1282-1349 כל הציטוטים מן הסיפור הספרדי בתרגום אביעד אליה (ושוב תודה רבה!)
***
על סיפורים נוספים של אנדרסן:
האדם הוא שילוב בין צמח לציפור, על ברבורי הבר של אנדרסן
גנבה, פליטת קולמוס או פרשנות נועזת? רשימה שנייה על ברבורי הבר
***
ובלי שום קשר – הודעה
מחר, יום שישי ב-15:00 (בתקווה שלא ירד גשם) נערוך בספריית גן לוינסקי לעובדים זרים ולפליטים אירוע קטן בשיתוף עם עמותת א.ס.ף ובמסגרתו תהיה הצגת ילדים של מוטי ברכר, והופעה של להקה שתנגן מוסיקה מסורתית מאריתראה. (בכריסמס היתה הצגה של שחר מרום ומתנות מסנטה, והיה מקסים) נשמח אם תבואו וגם אם תספרו לחברים שזה יכול לעניין אותם.
עיר-האושר 