אני לא מבינה באקטואליה, אני מבינה בדימויים.
יש דימוי שרודף אותי כבר למעלה משבועיים.
"אחי, פֶּצַע בלבי," כך אומרים גיבורי אלף לילה ולילה בתרגומו הנפלא של יואל יוסף ריבלין, אביו של נשיא המדינה.
החלטתי לפרק אותו פה, לחשוב אותו עד הסוף. אולי זה יעזור.
זהירות, פוסט עצוב שקשור בחבל קצר למציאות.
זה הזמן לפרוש כדי לא לקלקל את השבת.
*
זה הגרפיטי שצויר על בית משפחת דוואבשה בדומא. יד חמושה בחנוכיה מציתה לול של תינוק.
זה לא פוסט על המעשה אלא על התמונה, כי תמונות הן ראי.
נתחיל בפרטים שהטרידו אותי. המצית למשל, לבוש כמדומה בחולצה תכלכלה ובז'קט, לבוש שמתאים לפוליטיקאי מעונב יותר מלרוצח באישון לילה.
וגם החנוכיה משונה. זו לא חנוכיה רגילה של תשעה קנים וגם לא מנורה של שבעה קנים כמו בבית המקדש או על סמל המדינה, אף שהיא מעוצבת בצלמה; זו חנוכיה של חמישה קנים, אחד לכל אצבע ביד האוחזת בה.
רגלה של החנוכיה מוארכת. החנוכיה היא בו בזמן המטֶה וההמשך המאגי של הזרוע. המצית הוא גיבור-על שסמלו מתנוסס על שרוולו.
ובו בזמן זה גם סרט זרוע, סוג של טלאי צהוב כמו בצילום הארכיטיפי מגטו ורשה.
קצה השרוול הוא גם קופסא כחולה של קרן קיימת.
הלול של התינוק הוא גם הכלוב של הטייס הירדני שהוצת בידי דעאש.
התינוק מחותל בדגל פלסטין באופן שמזכיר במעומעם את מפת הארץ. זו פלסטין שמתייפחת בתוך הכלוב הבוער.
מעל לכלוב תלויה מרצדת (מובייל) של גולגלות. יש איזו סימטריה משונה בתמונה, זיקה בין המנורה המוזהבת ההפוכה למרצדת השחורה עם ארבעת הקנים. המרצדת היא ספק עכביש מוות המשתלשל אל התינוק, ספק כפה של טורף עם טפרים עקומים, ספק מנורה שחורה עם גולגלות במקום להבות אבל הכל עדין עדין ומרומז. כמעט מהתל.
האש הוצתה זה עתה אבל המרצדת הוכנה ונתלתה מראש כדי לחסום את הבריחה, במין היפוך של האהבה שבה תולים צעצועים מעל תינוקות.
עד כאן ההקדמה. הבעיה היא שלא הצלחתי להחליט אם יד ערבית או יהודית יצרה את הדימוי. ברור שערבית, זה לא קשקוש שאפשר לוונדל ולברוח. ועדיין. זה הייצוג של הרוצח שמטריד אותי.
זה לא רוצח ילדים מהקריקטורות של דר שטירמר, יהודי שעיר ומכוער עם סכין מגואל בדם. זה רוצח עם יד נקייה לבוש למשעי וחמוש בחנוכיה מוזהבת עם כל ההדהודים "החיוביים" שהזכרתי: מחג החנוכה ("מסרתָ גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך … ואחר כן באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קודשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל והודאה…" מתוך תפילת "על הנסים") ועד לקופסאות הכחולות של גאולת הארץ, עם נגיעה קורבנית של שואה ורהב של גיבורי-על (מאט סלמן אחד מתסריטאי סיינפלד ומשפחת סימפסון אפילו התחפש לאחד כזה, רק שזה כבר לא מצחיק).
קשה לי להסביר את זה, אבל כשהדימוי העצמי של הרוצח מסתנכרן עם הדימוי שלו בעיני הקורבן, המציאות סוגרת עלי. אין רווח שבו אפשר לדמיין ולחשוב אחרת ולנשום. יש משהו מפוכח בדימוי הזה, מין צלילות סהרורית כמו במכונות של רוב גולדברג שבהן דבר מוביל לדבר. וזה לא עוזר שמסלול האש וקני המנורה יוצרים ביחד מעין מפתח עקום. זה רק מקנה לו איכות פנימית של משהו שמופיע בחלום.
*
הציור הוא ציור תעמולה, כמובן, ואני חושב שבהנחה הזאת צריך לבחון אותו. הפלסטינים מתמחים בדימויים המחרידים האלה, והקישור האנטישמי הוא מן הסתם מכוון, ודומה לקריקטורות בעיתונות הפלסטינית. די לשמוע שיר או שניים של מחמוד דרוויש כדי להבין את צורת המחשבה מלאת השנאה הזאת.
במסגרת הזאת, האסוציאציה שלי: רמבראנדט, משתה בלשצאר.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%94_%D7%91%D7%9C%D7%A9%D7%90%D7%A6%D7%A8
רוני, ראשית במקרה הנוכחי הדימוי הוא שיקוף די ישיר של מציאות.
שנית, איפה אתה רואה פה אנטישמיות? את הקריקטורה מדר שטירמר זו אני שהבאתי, על דרך הניגוד. לולא ידעתי שזה בלתי אפשרי הייתי בטוחה שיהודים ציירו אותו בזחיחות ובלעג ובאיום. היד הזאת עם המנורה קרובה הרבה יותר לאגרוף בתוך מגן דוד של תנועת כך מאשר למשתה בלשצאר. זה מה שהכי הטריד אותי בדימוי.
המסר של הציור הוא שה"יישות היהודית" (קרי מדינת ישראל) כולאת את הפלסטינים בכלוב ומציתה אותם. בעיניי זה מסר אנטישמי, כי הוא מכליל מקרה שלכל הדעות הוא חמור מאוד, אבל שאני מעדיף להניח שאינו מייצג את כל מדינת ישראל או את כל היהודים. אני גם חושב שבשלב זה מוטב לנו להניח שמי שהציתו את הבית לא התכוונו במודע לתוצאות הנוראות שלו, בפרט לשריפת התינוק, או לפחות לתת להם ליהנות מהספק, כל עוד לא הוכח אחרת.
לגבי משתה בלשצאר, אני לא חושב שהמקרים דומים, אבל זאת האסוציאציה שלי ליד שמופיעה בציור. חשבתי גם על היד של משפחת אדמס, אבל זה נראה לי עוד פחות שייך לכאן.
אלמוג בהר בשיר למוחמד דרוויש – אולי המשוררים יסירו את המצור ההדדי שקיים כאן בין הנהר לים .
http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/774/661.html
המשפט האחרון "הדימוי העצמי של הרוצח מסתנכרן עם הדימוי שלו בעני הקרבן" כל כך מדויק בעיני כדי צמרמורת….. עד שהעלית את השאלה מי צייר את הציור הייתי משוכנעת שזה צויר על ידי המרצחים או תומכיהם. תודה על הפוסט הזה
המנורה הייתה עשוייה מקשה אחת
גם ישראל וישמעאל אולי עשויים כך?
(-) המושיע האקדמי
מרתק ונורא. בשבילי הציור הזה שובר לב לא בקור שלו אלא להפך – כלומר כך אני ראיתי אותו: בחוסר הישע ה"תינוקי" של הכלוא הפלסטיני ובתלות שלו ברוצחו ה"הורי", בעל היד היפה והרטוריקה המלכותית והכובשת – תרתי-משמע. זו אכן הזדהות עם התפיסה העצמית של היהודים ויש בה עדיין כזאת כמיהה להצלה מהיד הזאת – כלומר שהיד הזו עצמה תציל ותחוס – שזה אולי מה שהכי נורא.
ותגובתו של רוני ה. ממש מקוממת. להגיד שהם "לא רצו במודע" לשרוף את המשפחה כשיש עדויות על כך שהם עמדו וגיחכו מול ההורים הבוערים…
רוני, ברור שככה הם מרגישים. ועדיין, לא מטריד אותך הסנכרון בינם לבין לאומנים ישראליים? כי אותי כן.
נמרוד, אתה יותר אופטימי ממני. אני חשבתי דווקא על משורר הידיש איציק מאנגר ועל החמלה הכל כך פשוטה וישירה שלו על הגר. גם אז זה היה נדיר אבל האוויר היה פחות רעיל.
אנונימית, ואני כמעט לא העלתי אותו מרוב שחסתי על הקוראים.
טלילה, יש הרבה כאב בציור, אבל בכל ההעמדה יש משהו מאד לא מתפרץ. סוג של לונג שוט שקול. ומה שאמרת בסוף שבר גם לי את הלב.
מרית, כן, זה מטריד. בעיניי זה סוג של תקשורת מוזרה בינינו לבין הפלסטינים, שבה כל צד משקף ומחקה את האלימות מהצד השני. הדימיון או הסינכרון הזה לסמלים היהודיים נוצר לדעתי משום שהפלסטינים כבר למדו אותנו היטב. באותו האופן, הטרור היהודי הוא תופעה חדשה שבמידה רבה נוצרה כחיקוי לטרור הפלסטיני. אני מוצא את עצמי חוזר לדוגמה המוזיקלית הבאה: גרסה עברית ל"אללה אכבר" של המוסלמים, או "האלוהים שלי יותר גדול מהאלוהים שלך", כפי שהוקלטה בשכונת נוף ציון בירושלים, שהיא מובלעת יהודית בתוך ג'בל מוכבר. אני מקווה שאפשר יהיה לראות כאן את הסרטון מפייסבוק:
תודה מרית, שלא חסת על הקוראים. גם אני הייתי בטוחה תוך קריאה שמי שציירו הם הרוצחים, כמובן משום שהתבוננתי באופן שטחי, כמו מי שרוצה אבל לא רוצה לדעת. וכן, הדימוי הזה ירדוף גם אותי, במיוחד ה"מנורה" בת חמישה קנים, כמו שלוחה שטנית של היד.
וכדי לדייק אולי נאמר שהקורלציה היא לא בין הדימויים של הרוצח לבין אלו של הקורבן, כי אם בין דימויי הרוצח לדימויי מי שייצא למסע הנקמה.
לרוני שכנראה גדל בחברה שבה התעמולה מוסווית היטב אבל נוכחת מגיל הינקות, אפשר לצרף את שירו של טהא מוחמד עלי "נקמה", ואולי זה כבר אבוד.
ורד, אני לא מכיר את השיר (למה לא צירפת?) אבל ראיתי לא מעט קריקטורות מהעיתונות הפלסטינית, והציור הזה די דומה להן. האם זאת לא תעמולה?
ורד, איזה שיר מקסים, תודה! לא הכרתי אותו. הנה, שכולם יוכלו לקרוא.
נקמה / טאהא מוחמד עלי
לִפְעָמִים
מִתְחַשֵּׁק לִי לְהַזְמִין לְדוּ-קְרָב
אֶת הָאִישׁ
שֶׁרָצַח אֶת אָבִי
וְהָרַס אֶת בֵּיתִי
וְשִׁלֵּחַ אוֹתִי עֵירֹם וְעֶרְיָה
לְכָל הָרוּחוֹת שֶׁל עוֹלַם
הַבְּרִיּוֹת הַצַּר.
שֶׁאִם יַהַרְגֵנִי
וּמָצָאתִי מְנוּחָה נְכוֹנָה
וְאִם אֲחַסְּלֵהוּ
מָצָאתִי נְקָמָה.
אֲבָל…
אִם יִתְגַּלֶּה לִי
בְּמַּהֲלָךְ הַדּוּ-קְרָב
שֶׁיֵּשׁ לִירִיבִי
אִמָּא
שֶׁמַּמְתִּינָה לוֹ
אוֹ אַבָּא
שֶׁמַּנִּיחַ אֶת כַּף יְמִינוֹ
עַל כִּבְרַת הַלֵּב בְּחָזֵהוּ
בְּכָל פַּעַם שֶׁהַבֵּן שֶׁלּוֹ מְאַחֵר
אֲפִלּוּ רֶבַע שָׁעָה
מֵעֵבֶר לְמוֹעֵד שׁוּבוֹ —
אוֹ אָז
לֹא אֲהַרְגֵהוּ
אִם הִכְנַעְתִּי אוֹתוֹ.
זֹאת וְעוֹד…
לֹא אֲחַסְּלֵהוּ
אִם יִתְבָּרֵר לִי
שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת
שֶׁנּוֹטִים לוֹ אַהֲבָה
וּמִתְגַּעְגְּעִים עָלָיו בְּלִי הֶרֶף;
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ
אִשָּׁה הַשָּׂשָׂה לִקְרָאתוֹ
וִילָדִים
שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים כְּשֶׁהוּא נֶעֱדָר
וּשְׂמֵחִים בַּמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ
אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ
יְדִידִים וּקְרוֹבִים
שְׁכֵנִים וּמַכָּרִים
חֲבֵרִים לְתָא-הַמַּעֲצָר
שֻׁתָּפִים לַחֶדֶר בְּבֵית-הַחוֹלִים
רֵעִים לְסַפְסַל-הַלִּמּוּדִים –
שֶׁמִּתְעַנְיְנִים בְּמַעֲשָׂיו
וּמַקְפִּידִים לוֹמַר לוֹ שָׁלוֹם.
אֲבָל אִם יִהְיֶה עֲרִירִי
כְּרוּת עֵץ-מִשְׁפָּחָה
שֶׁאֵין לוֹ לֹא אִמָּא וְלֹא אַבָּא
לֹא אַחִים וְלֹא אֲחָיוֹת
לֹא אִשָּׁה וְלֹא יְלָדִים
בְּלִי חֲבֵרִים וּקְרוֹבִים וּשְׁכֵנִים
בְּלִי מַכָּרִים
בְּלִי רֵעַ אוֹ עָמִית, בְּלִי יָדִיד לִרְפוּאָה…
לֹא אוֹסִיף
לִמְצוּקַת עֲרִירוּתוֹ
לֹא יִסּוּרֵי גְוִיעָה
וְלֹא עֶצֶב כִּלָּיוֹן.
רַק בָּזֹאת אֶסְתַּפֵּק:
אַעֲלִים עַיִן מִמֶּנּוּ
כְּשֶׁאֶתָּקֵל בּוֹ בָּרְחוֹב
וַאֲשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמִי
שֶׁהִתְעַלְּמוּת,
בִּפְנֵי עַצְמָהּ, גַּם הִיא
סוּג שֶׁל נְקָמָה.
15 באפריל, 2006
מערבית: אנטון שמאס
מרית, תודה רבה ששיתפת. השיר ארוך ולא רציתי להשתלט על השיח, גם לא יכולתי לצטט ממנו קטע, כי צריך לקרוא את כולו.
טהא מוחמד עלי הוא המשורר הפלסטיני האהוב עלי, בזכות השירים שמדברים אל ליבי מאוד, וגם משום שנולדנו באותו מקום – הוא בסאפורייה ואני בציפורי. ואם בדימויים עסקינן – פוסט שכתבתי לפני כמה שנים בעקבות דמותו שצוירה על סלע:
על הקשר שלי עם ציפורי, ולמה יותר מהדימויים רודפים אותי הסיפורים מהמציאות עצמה, בפוסט הזה:
נכון, רק השיר בשלמותו בא בחשבון ושישתלט בשמחה, כל כך יפה המהלך שלו.
ותודה גם על השיתופים האחרים.
לא רק אלימות מילולית יכולה להרוג . גם דימוי. מצמרר. תודה שהעלית
איריסיה, דימויים דווקא לא יכולים להרוג (מאז שהכישוף ירד מגדולתו), אבל הם יכולים לערער ולגרד עד שרואים דברים שלא משתקפים במראות הרגילות.
ורוני, אני כבר יותר משבועיים מסתובבת עם הדימוי הזה ועדיין לא מרגישה שפיצחתי אותו. התשובות שלך מהירות ומוכנות מדי.
רציתי להוסיף עוד דבר שאני רואה בציור:
היד נראית כאילו יוצאת מתוך ענן לבן, שבמבט ראשון נראה כאילו היה שם לפני שצויר הציור.
מעל הענן והרקע האפור שמתחתיו יש כתובות בערבית. בתחילה נראה שאולי גם הן נכתבו לפני שהיה שם הציור, אבל כשמסתכלים טוב רואים שאחת האותיות גולשת אל תוך כף היד. כלומר הכתובות שנכתבו בפחם בערבית, נכתבו כחלק מהציור או אחריו. ולכן אפשר להסיק שגם ה"ענן" שממנו יוצאת היד הוא חלק מהציור בעצם.
נזילות הצבע הלבן ממנו נראות קצת כמו גשם.
אני לא קוראת ערבית ולא יודעת מה כתוב, אבל אם מישהו יוכל לתרגם ולמפות את הטקסט על גבי הציור, זה יכול להוסיף משהו להבנה של הציור.
רציתי גם להוסיף שמעבר לכל זה, הציור הזה מאוד סימבולי. אפילו הפנים של התינוק הן סימבוליות מאוד וכוללות רק עיניים ופה בצורות מופשטות מאוד עור הפנים של התינוק הוא לבן, למרות שאפשר היה לצייר אותו בגוון העור (כמו שיש בכף היד). אין כאן פנים אישיות של מישהו. יש כאן סכמה, שהאנשים בה הם מייצגים כלליים, מטאפורות כמעט.
כמו כן, הלול נראה כמו כלא
תודה רבה מרית על הנסיון להבין את הציור הזה. גם אותי הוא לא עוזב.
יכול להיות שאין בתמונה עצמה מספיק מידע כדי להבין אותה לגמרי. מצאתי באתר palwatch כמה קריקטורות פלסטיניות שחוזרות על חלק מהדימויים שכאן:
דימוי המנורה: http://www.palwatch.org/STORAGE/scorpion2.jpg
מגן דוד כסמל שרוול: http://palwatch.org/STORAGE/Cartoons/Netanyahu_and_ISIS_Paris_cartoon.jpg
היהודי צמא הדם: http://www.palwatch.org/STORAGE/Cartoons/Demon_Israeli_eats_Palestinian_alRaya_22.1.09_cartoon.JPG
גם מפת ישראל=פלסטין עטופה בדגל היא דימוי אופייני לקריקטורות האלה.
וגולגלות: http://www.palwatch.org/storage/website%20pictures/Al-Hayat_06-08-2008.JPG
ענת, גם אני הייתי רוצה לדעת מה כתוב אבל אני לא בטוחה שזה חלק מהציור. יש משהו מאד מקושקש ומפוזר בכתוב בניגוד לציור האסוף (והסימבולי עד העצם, זה מה שמבלבל פה, הסימבוליקה). ואני באמת מופתעת מהתודות. הרגשתי כמו מישהו נגוע שמתכוון להדביק אחרים ביודעין. ניסיתי להזהיר ולהרחיק את הקוראים…
רוני, אתה מפספס את הנקודה. אם נניח לרגע בצד את סרט הזרוע (פשוט לא התאפקתי מלהביא אותו בגלל הצילום המופלא מגטו ורשה אבל בתודעה הקולקטיבית התקבע יותר דווקא הטלאי הצהוב), כל הדברים האחרים שהבאת הם שליליים ומשחירים כצפוי מתעמולה. עקרב שזנבו הוא מנורה כולו רשע, ויהודי צמא דם זה המשך ישיר לדר שטירמר. מה שמסבך את הדימוי הנוכחי וגורם לתעתוע המטריד הוא הזוהר שבו אפוף המצית. היד עם המנורה היא יד של מכבי גיבור-על, לא של שרץ. ואפילו במובייל יש משהו עדין ויומיומי (יחסית, יחסית) מין תמימות של משפחת אדמס. זו אימה שמרומזת בצעצוע לא במפלצת רצחנית.
מה שהראיתי זה שהציור הזה משתמש בשפת הדימויים של הקריקטורות הפלסטיניות. נכון שהביצוע כאן שונה מהקריקטורות, אבל כאן מדובר בגרפיטי, לא בקריקטורה.
לדעתי מה שמסגיר שמדובר בפלסטיני זה הדגל סביב דמות התינוק. אף "אמן" יהודי לא היה מצייר תינוק בדמות של פלסטין. הדימוי של פלסטין השלמה העטופה בדגל קיים הוא הדימוי החזותי המקובל לפלסטין אצל הפלסטינים בכל מקום – בספרי הלימוד, בתמונות, במחזיקי מפתחות וכו'. הנה כמה דוגמאות:
זכות השיבה: http://palwatch.org/storage/Bulletins/2011/map1.jpg
הידיים המדממות: http://www.palwatch.org/storage/Map%20carried%20as%20Martyr.jpg
איגוד המורים הפלסטינים: http://palwatch.org/main.aspx?fi=449&all=1
הדמעה (עוד סמל מקובל): http://www.palwatch.org/STORAGE/Eye_map_patv-17-01-11.jpg
בהסתייגות הזאת, האתר שהבאתי מתוכו מיועד לשלוף את הדברים הקיצוניים ביותר מתוך המדיה הפלסטינית – הוא לא עשה מחקר עומק על האמנות הפוליטית בחברה הפלסטינית. יכול להיות שיש שם עוד סוגי אמנים, דימויים וכו', שמסבירים טוב יותר את הציור הזה. אני לא בקי בזה.
אל תחששי, הפילטרים הפסיכולוגיים של אנשים מגוננים עליהם מדברים שאינם רוצים/יכולים להתמודד עמם. יש מי שכן מוכן ויכול להתמודד עם דברים כאלו, ואפילו רוצה וצריך.
אנסה למצוא חבר/ה שיוכלו לתרגם בשבילנו.
מרתק (ולא במובן קר!) כל הניתוח שלך ובמיוחד ההערה בסוף על הסינכרון…
מרית קרובתי, זאת פעם ראשונה שאני מתוודע לגראפיטי הזה והוא מטריד מכמה בחינות:
א. כפי שציינה רוני ה', יש כאן שימוש ביותר מדי סמלים-יהודים בעת ובעונה אחת ובאופן המעלה על הדעת גלופה של איזו קריקטורה שהופיעה בעיתונות ערבית ואולי הוּספה שם על הקיר אחר מעשה. בניגוד לכמה קולות הנשמעים סביב (במיוחד בסביבה דתית-לאומית), אני מאמין (לא יודע) כי המרצחים בדוּמא היוּ יהודים.
ב. אם הגראפיטי הזה בוצע על ידי אנשי כ"ך ודומיהם, הרי שנוסף מימד חדש לפעילויות "תג מחיר". עד כה הושארו כתובות כגון: "כהנא צדק" "מוות ל…" וכיו"ב. שום דבר שדומה לזה.
ג. זה ייראה עניין מועט בשביל מי שאינו מקיים מצוות, אבל האיסור להשתמש בנירות חנוכה אלא לראותם בלבד, הוא דבר כל-כך מובהק, עד שקשה להאמין שמי שעשה כאן שימוש בדימוי שצוייר מגלופה על הקיר, ידע את זה. אם אלו היו אנשי ימין-קיצוני סביר להניח שהם היו מציירים לפיד (אחת מתנועות הבת של "כך" נקראה בעבר "לפיד"; גם הואיל ו"אנו נושאים לפידים" הוא משירי החג, לא נראה לי שמפגעים-יהודיים היו טורחים על קופת קרן קיימת וחנוכיה.
ד. מכל אלו נדמה לי שסביר להניח שהדימוי הזה הוסף אחר מעשה. השאלה על ידי מי ולאיזו מטרה?
עוד דבר, לסוגיית המנורה המחומשת. ישנן מנורות בנות מספר שונה של קנים המשמשות בדרך-כלל להדלקת נירות שבת (על פי מספר בני המשפחה). גם במקרה זה, חל איסור הלכתי לעשות בנירות שבת שימוש לשום מטרה אחרת מלבד קיום מצוות הדלקת נר שבת.
אלא אם כן הקנים מסמלים את חמשת בניו של מתיתיהו החשמונאי (פתאום חשבתי על כך). מה שפתאום הזכיר לי את הבעתה שבה אני מתאחז כל אימת שאני חושב על קרבת דימוי פסל האבץ של מתיתיהו החשמונאי מניף את הסכין (בוריס ש"ץ, 1894) ובין מראהו של ישי שליסל מנופף בסכין במצעד הגאווה בירושלים ביולי האחרון.
ועוד דבר, כל הסיפור הזה מזכיר לי את הגראפיטי של רח' גולסטון בלונדון 1888, שעורר תסיסה אנטי-יהודית רבה, שכן לכאורה היו אנשים שהחליטו כי הכתובת יצאה תחת ידי ג'ק המרטש. כמדומני, מיטב הדעות נוטות לכך שהכתובת נוספה במקום רק אחר אחת הרציחות, כנראה על ידי פרובוקטור. https://en.wikipedia.org/wiki/Goulston_Street_graffito
לי יקרה תודה. זה הסנכרון שנכנס לי מתחת לעור.
שועיקי, אני חושבת שדי ברור מטעמים רבים ושונים שהגרפיטי לא צויר בידי יהודים. וגם לא נראה לי שהוא צויר לשם מטרה כלשהי מלבד ביטוי פנימי של מי שצייר אותו. הוא מערבב וממציא סמלים באופן שחורג מכל שבלונה ויש בו איזו עדינות ומורכבות שלא מרפה.
ומתתיהו עם הסכין מזכיר לי קודם כל (לצערי) את אברהם אבינו, ככתוב (וכמצויר למכביר) "וישלח אברהם את-ידו וייקח את-המאכלת לשחוט את-בנו."
מרית,
ניתוח מצמרר למציאות הנוראית (בעיני) שאנו חיים בה.
הקורבן שהפך לתוקפן טבוע בנו ומטופח באופן יום יומי.
רציתי להוסיף-
אפילו המצייר לא יכול לסבול את שריפת התינוק. ובחלק הרחוק מאתנו של הלול, האש לא עוברת את גבול רצפת הלול – (הקו השחור).
חלק מהטקסט הוא – שרפו את רהאם דוואבשה.
בברכת שלום בכל אופן…
פוחי
תודה מרית על המאמר הכואב.
לגבי דברי רוני:
הציור הוא אנטי ציוני או אנטי ישראלי ובפרוש לא אנטישמי.
המנורה היא גם סמל המדינה הציונית… ונראה לי שמשם הדימוי…
מרית, כל תגובה שניסיתי לנסח בימים האחרונים הגיעה בסוף לנקודת הרתיחה שלה. וממילא הדימוי הספציפי הזה נראה לי , שלא כאחיו, כמדויק – הרוצחים הלוא דוגלים במדינת הלכה ובהקמת בית המקדש ובטוחים שהם שליחי האל ודובריו עלי אדמות. אז אני ממחזר את השיר של חזי לסקלי, שטוב לשני הצדדים כאחד:
"אלהים האמתי: הדת היא לכלוך
תחת ציפורנַי,
זֵעת בית שחיִי,
גוש לֵחה ירוקה
בגרוני.
הדת אינה ליבי
ואפילו לא הדהוד פעימותיו
בחורשת מקדש יפני."
מרית, לא לגמרי הבנתי את תהייתך בעניין הדימוי העצמי של הרוצח שמסתנכרן עם דימויו המצטייר בעיני הקורבן. כלומר, אני לא רואה את הסינכרון, או שאולי אני מפספסת את כוונתך לגמרי. אני חושבת שנעשה כאן שימוש בסמלים שנחשבים יהודיים – צבע כחול, מגן דוד, מנורה כלשהי – אבל אני לא בטוחה שחשבו על קופסת הקרן הקיימת, ואני גם לא בטוחה שהרוצחים חושבים על עצמם כבעלי שרוולים מסודרים ומפוארים (משהו שמקביל ל'צווארון לבן'). אולי השרוול המפואר נועד להראות כמה נורא המעשה דווקא משום שנעשה על ידי מי שמשתייכים לעם שנחשב תרבותי. זה מזכיר לי את סגנונו של אותו טוקבקיסט שמאלני שנהג להצמיד לשמו של אהוד ברק את האפיתט הקבוע 'רוצח ילדים לצלילי מוזיקה קלאסית'.
אשר לכיתוב – חבל שאי אפשר לפענח אותו בצורה יותר מדויקת. כל מה שאני מצליחה לפענח הוא המילה "שָרפו" והשם "רִהאם (דואבשה)", שמופיע יותר מפעם אחת, במקומות שונים. נדמה לי שמופיעה שם גם המילה "סבלכם", אבל לא בטוח. מעבר לזה, זה די מטושטש. כמעט נראה כמו אותן כתובות עתיקות שנכתבו על כתובות מחוקות, עתיקות יותר.
רהאם היתה מורה, האם ייתכן שמי שצייר הוא אחד מתלמידיה? זה יכול להסביר את העדינות, וגם את המסר של תקווה – שהרי התינוק בציור הזה (הוא פלסטין הכבושה) מוגן בתוך סורגי הלול ולא נשרף באש.
יכול להיות. זה קצת ציור של ילדה-נערה.
כן, גם לי (במבט שני ושלישי ורביעי) נראה ציור של נערה.
פוחי (שלום פוחי!), את צודקת, הצייר/ת האלמוני/ת חס/ה על התינוק. האש לא עוברת את הקו וגם הגודל של הכלוב-לול מרחיק את האש מן התינוק ובו בזמן מבליט את זעירותו ובדידותו. גם זה קשור לעדינות שמתקיימת על אף הזוועה. ותודה על התרגום.
חולי, בטח סמל המדינה, אבל מטופל, חמישה קנים במקום שבעה, כמספר האצבעות…
חציץ, יש אייקון של אנחה?
עדה, סמלים ציוניים, ברור, אבל לא בגרסה מרושעת ומפלצתית. זה לא דומה לעקרב מהלינק של רוני, שקצה זנבו הופך למנורה. זו יד של גיבור עם מטה זוהר. וזה מה שמבלבל פה, כי זה לא צויר על ידי יהודים, זה בלתי אפשרי בהרבה אופנים. אבל מה עומד מאחורי הייצוג החיובי הזה? טלי אמרה חלק ואת השאר אני עוד לא מסוגלת לנסח אפילו ביני לביני.
אני מזדהה עם תגובתו של רוני ה.
לטלילה, כשם שעדיין לא הוכח משפטית שהמעשה הנורא נעשה בידי הנאשמים, אי אפשר לקבל כעדות את מה שכתבת על שמחתם לנוכח המשפחה הבוערת.
אביב, אני מבינה אותך ואת רוני. הלב לא רוצה להאמין. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4743746,00.html
הציור הזה כל כך נורא בעיניי, ולא רק מהסיבות הברורות ותחושת הזוועה שהוא מעורר, אלא כי הוא מזכיר לי ציורי קיטש על קירות חדר האוכל בקיבוץ – קוראים לעם להשתתף בבניין הארץ.
משפחה מועלה באש, קורבן למולך, ושני עמים מתחרים מי פחות גרוע.
בעיני זו ממש לא קריאה (הנעה) לפעולה, אלא תגובה אישית של מישהו/י. זוועה מצד אחד וחמלה מהצד השני, הקורבן (פלסטין) מוקף באש שבהפוך על הפוך כמו מגוננת עליו ולא מצליחה לחרוך אותו. קצת יותר מורכב מכרזות פלקטיות בקיבוץ של שנות ה-50.
עדי, זאת המציאות שנוראה ומייאשת. הציור הזה הוא נפש, גם אם היא מצוירת על קיר בסגנון עממי סימבולי. העדינות והאנושיות והמורכבות המתעתעת מרחיקות אותו מססמאות.