בילדות תמיד הרגשתי מוזרה ובודדה. מדי פעם נתקלתי בסופר או בסופרת שראתה אותי, שהבינה – מרי דה מורגן למשל, או אסטריד לינדגרן, ולרגע הייתי נורמלית, קיימת. וזה נמשך גם כשגדלתי; החברים שלי היו צוחקים עלי כשאמרתי על ויטו אקונצ'י למשל, או על פרה אנג'ליקו, שהוא גורם לי להרגיש פחות בודדה. אבל זה התיאור הכי פשוט וישיר של השמחה הפליאה והתודה שתמיד הרגשתי ואני עדיין מרגישה כלפי יצירות אמנות.
וכבר מזמן לא הרגשתי כל כך בודדה, כל כך לא קיימת, כמו אחרי "הקול בראש", סרט האנימציה החדש של דיסני את פיקסאר. והבדידות רק התעצמה למקרא הביקורות המשתפכות. אפילו יוני שלמון שהעלה שורה של הסתייגויות מהסרט, חלקן כבדות משקל, הרגיש צורך להתנצל ולקרוא להן "הערות קטנוניות ולא 'ביקורת'" ולהוסיף ש"הסרט עצמו עשוי נהדר, חכם ומרגש" (ממש לא).
בדרך כלל אני כותבת על יצירות שאני אוהבת. אני מאמינה שיש קשר בין הבנה לאהבה, שמה שמבינים אוהבים (ו/או להפך, כמו עם הביצה והתרנגולת). לעתים רחוקות אני כותבת נגד, ובדרך כלל מדובר ביצירות רבות השפעה, שהן בו בזמן גם מזיקות ומוליכות שולל. קסמן של אגדות למשל, או נשים קטנות. זה לא נובע מאג'נדה. גם אם זה מִתרגם לאג'נדה בסופו של דבר, זה מתחיל באיזו אזעקה פנימית ותחושת איום. יכול להיות שאני מגוחכת כי זאת בסך הכול אמנות, אבל אם סיפורים יכולים להציל הם יכולים גם להרוג.
זו קריאה אחרונה למי שאהב את "הקול בראש" ולא רוצה לקלקל את הטעם – זה הרגע לפרוש. (ספוילרים? בטח). הנה אני מתחילה.
*
תקציר
אבא של ריילי בת האחת עשרה מוצא עבודה חדשה. המשפחה עוברת לסן פרנסיסקו וריילי מופרדת מכל מה שהכירה ואהבה. במציאות "החיצונית" של הסרט לא קורה הרבה; ריילי מתאכזבת מפיצה, הולכת לבית ספר, בורחת מהבית ומתחרטת ברגע האחרון. העיקר מתרחש במציאות הפנימית, ב"מפקדה" שבתוך ראשה, שם מתקוטטים חמישה רגשות – שמחה, עצב, כעס, גועל ופחד – על השליטה בלוח הבקרה. "שמחה" שרגילה לנהל את העניינים מנסה להרחיק ולנטרל את "עצב". במהלך המאבק מתפזרים זכרונות הליבה של ריילי, ו"שמחה" ו"עצב" נודדות בתוך התודעה בניסיון להשיב אותם למפקדה. הן מצליחות כמובן, ובדרך לומדת "שמחה" להכיר בחשיבותה של "עצב" ולתת לה מקום (וביתר פירוט כאן).
וזה נשמע נהדר. מזכיר את "המסע המופלא" של היאו מיאזאקי (עוד סרט על מציאות פנימית של ילדה שעוברת דירה, וכל כולו מורכבות וסוד והומניזם ופיוט). תמיד האמנתי ש"It's all in the mind", כמו שאומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה". אני אוהבת מודלים, מבנים סגורים וכל סוג של מאחורי קלעים. אני אפילו זוכרת איך זה לעבור עיר בילדות. אז איפה הבעיה של "הקול בראש"?
בַּמימוש, בעיצוב הכל כך מוּצָרי ותעשייתי וצריכתי ושיווקי של מרחב הנפש ומנגנוניה. התודעה של ריילי נעה בין סופרמרקט עצום של זכרונות (עם עובדים שזורקים כל מה שפג תוקפו), לפארקי שעשועים עם נושא ("איי אישיות", כך הם נקראים בסרט, "אי החברות", "אי ההוקי", "אי השטויות" וכן הלאה), מכונות משחק ומזל ומשחקי מחשב (לוח הבקרה של "המפקדה" הוא לגמרי קונטרול של משחק). החלומות שלה מבוימים באולפני טלוויזיה, ואפילו תהום הזכרונות האבודים נראית כמו מתְקן כדורים חשוך. שלא לדבר על חמשת הרגשות שכבר נראים כמו מרצ'נדייז, בובות של מקדונלד מוכנות לקו הייצור.
(בסוגריים אגיד שזו אחת הבעיות שלי עם אנימציה ממוחשבת בכלל. היא הוגנבה לליבנו באמצעות "צעצוע של סיפור", מבלי לעורר חשד, כי אנימציה ממוחשבת לעולם הצעצועים היא כמו קולנוע לעולם האנשים. וברגע שפיקסאר ראו כי טוב, כבר לא היתה דרך חזרה. הפיוט וההפשטה של האנימציה המצוירת ננטשו לטובת שיעתוק סינתטי היפר-ריאליסטי, אבל זה לא הנושא עכשיו.)
ובחזרה ל"קול בראש" – אין פלא שהזיכרון הנצחי והבלתי מתכלה של ריילי, הוא ג'ינגל פרסומת. זאת לא רק בדיחה אלא שיקוף, סימן מסגיר.
ואני לא ילדת טבע, בחיי. יש לי גֵנים אורבניים חזקים של פוטוריזם ושל פופ ארט. אבל איך אפשר נפש שכולה סינתטיות ושעתוק, בלי מים, בלי עצים?
סימולקרה (מקור לטיני) היא דימוי, מראית, מראית עין, רוח רפאים, יישות פנטסטית שניחנה במראה של משהו או מישהו שנדמה כישנו. הסימולציה היא שם הפעולה הנגזרת מן הפועל simuler, שמשמעו התחזות, הופעה של משהו כממשי מתוך כוונה להטעות, לתעתע, לבלבל, להוליך, שולל, ליצור אשליה … הסימולקרה של בודריאר היא העתק שאין לו מקור שבזיקה אליו הוא מתקיים.
(הערת שוליים של המתרגמת אריאלה אזולאי, לספרו של ז'אן בודריאר, סימולקרות וסימולציה)
חשבתי הרבה על סימולקרות וסימולציות בעקבות "הקול בראש". בודריאר, פילוסוף, סוציולוג וסמיוטיקאי צרפתי (1929-2007) טוען שבעידן הפוסט מודרני אבדה היכולת להבדיל בין הממשות לייצוגה. הדימויים הפכו לחלק מן המציאות, הם כבר לא מייצגים אלא מסתירים אותה. הוא לא מפסיק לקונן על אובדן הסוד, על האלימות כלפי הסודות, על החלפת מסתרי המציאות בחיים ללא סתירות.
וגם זה כל כך "הקול בראש"; התודעה של ריילי (ולא רק שלה, במהלך הסרט מתברר שלכולם, אפילו לחתול, יש תודעות זהות) היא כל כך דלה וסכמטית ונטולת מסתורין וסתירות, שנדמה כאילו נגזרה מתוך ספר הדרכה לשיפור עצמי.
"הקול בראש" עוסק כולו ב"ניהול רגשות" מושג שאני מתעבת ושמגלם את טשטוש הגבולות בין העולם הכלכלי לרגשי, שעליו כותבת אוה אילוז באינטימיות קרה, עלייתו של הקפיטליזם הרגשי*. (אף שבסרט לא ריילי היא שמנהלת את הרגשות, זה הם שמנהלים אותה, וגם על כך אפשר לדבר פעם).
פיט דוקטר, במאי "הקול בראש", שגם הגה את הרעיון לסרט, נעזר כמסתבר בשני פרופסורים לפסיכולוגיה כדי לעצב את תהליכי הרגש והמחשבה: דאצ'ר קלטנר שאין לי מושג מה תרומתו, ופול אקמן שחמש מתוך שש הבעות היסוד שחקר וזיהה, הפכו לדמויות בסרט (רק "הפתעה" נותרה בחוץ). הליווי המדעי מקנה מעין תקפות מציאותית לפנטזיה. והבלבול שעליו מדבר בודריאר, בין ייצוג לממשות, ניכר כבר בתיאור הסרט בויקיפדיה:
במהלך הסרט, מסבירים גם על המבנה של ראש כל בני האדם: בתוך ה"מפקדה הראשית" יושבים 5 רגשות: שמחה, עצב, כעס, גועל ופחד שמותאמים במראם למי שהם נמצאים בתוכו.
זה כמו שקורה כשמעבירים משפט בתרגום גוגל, משפה לשפה לשפה עד שהוא הופך לנונסנס גמור.
בודריאר טוען ש"כיום המפה אינה הפשטה של הטריטוריה, היא זו שמחוללת אותה". וזה הבהיל אותי. כי יצאתי מהסרט בנפש שוממה ואם תתקבל הסימולקרה של דוקטר כמיפוי וייצוג מבריק של התודעה אני אהיה שוב הכי מוזרה ובודדה שיש. אין ל"הקול בראש" שום קשר לעושר ולשחרור של התודעה כפי שאני מכירה אותה. לשם כך כדאי לפנות ל"מסע המופלא" של מיאזאקי, תְאוֹמו הטוב של "הקול שבראש". ומכיוון שדורה קישינבסקי כבר כתבה עליו פוסט נהדר, אני פטורה מהבהרות.
*
רציתי לכתוב עוד אבל אני מתאפקת כדי לא להתפזר ולהציף. ובכל זאת הערה אחרונה ויחידה לזכות הסרט.
אני יכולה להבין את ההצלחה שלה זכה במולדתו. לא רק בגלל הקפיטליזם, טשטוש הגבולות בין המציאות לדימוי וסִפרֵי שנים-עשר השלבים. אלא בגלל האושר, או יותר נכון – בגלל העצב.
לאושר יש מעמד מיתולוגי, כמעט דתי, בארצות הברית. הוא מופיע כבר בהכרזת העצמאות, כאחת משלוש זכויות היסוד שהעניק הבורא לבני האדם:" הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר". (למקרה שתהיתם, שום אושר אינו מוזכר במגילת העצמאות העברית).
אני מודה שאף פעם לא הבנתי את המרדף אחרי האושר. אושר תמיד נראה לי כתוצאה של משהו, לא מטרה בפני עצמה, אבל "שמחה" השולטת בנפשה של ריילי היא מייצגת נאמנה של שיגעון האושר האמריקאי. ככל שהוא נהיה קשה יותר לתחזוקה, כך היא מתאמצת יותר ונהיית כה נוירוטית ומלחיצה שהתוגה השופעת של "עצב" נחווית כסוג של הקלה והפוגה.
בסופו של דבר גם "שמחה" מכירה בערכו של העצב. אמנם לא בערכו הסגולי האותנטי כחלק מהיות אדם, אלא הכרה דחוקה עם טעם לוואי של מניפולציה, בסגנון – אם ריילי לא תחצין את העצב שלה יקיריה לא יבואו לנחם אותה. וזה עדיין חשוב ואפילו פורץ דרך כשמדובר בסרט ילדים אמריקאי.
*
* גם תמר הוכשטטר נדרשה לו בשעתו כשכתבה על הפיכת הרגש לאובייקט חיצוני ברחוב סומסום.
*
עוד סיפורים שראו אותי
למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר (כי הוא ההפך הגמור מ"הקול שבראש")
המוצא של הילדה אילת (ומשם אפשר להמשיך לעוד גיבורות ילדות)
*
זכרונות מאמריקה (כולם על הערבוב בין גבוה לנמוך בין חיקוי ליצוג לממשות)
אה, אה, אה, אה! (על בית התודעה האמיתי שבנתה שרה וינצ'סטר)
*
גם אני שונא אנימציות מחשב, אבל נדמה לי שההסתייגות שלך היא עמוקה יותר. נושא האושר האמריקני מצדיק מחקר רציני, אבל הנה כמה תובנות קצרות שלי המתקשרות להגדרת האושר *כתופעה תרבותית*.
כפי שכתבת, הזכות (והרצון) לחפש אושר טבוע באתוס האמריקני. באופן העמוק יותר זה כנראה נובע מהנצרות בכל מיני דרכים. באופן המידי יותר לאמריקנים זה נובע מהאידאולוגיה הקפיטליסטית (השאיפה להתעשר והזכות לעושר) ומההצלחה בהקמת ארצות הברית, שלמעשה לא היה לה מעולם איום על קיומה ושבמידה רבה קל להצליח בה כלכלית. ארה"ב היא מדינה אופטימית ומנצחת וזה מתבטא בתפיסת האושר של אזרחיה.
התפיסה הזאת השפיעה באופן עמוק גם על הפסיכולוגיה האמריקנית – "חשיבה חיובית" וכיו"ב.
אני מסכים איתך גם לגבי ההסתייגות מאושר (האם כאן לא "עיר האושר"?). הרי אפשר לכאורה להשיג אושר גם באמצעים כימיים. במסורת היהודית, העיקר הוא המעשים ולא הכוונה או ההרגשה, ואני חושב שרובנו הפנמנו את התפיסה הזאת.
וכאן ההבחנה הנוספת שלי – לא ראיתי את הסרט ולא קראתי את הביקורות האחרות. אבל לפי התיאור שלך מסתמן שיש אולי איזה סדק בחומת האופטימיות האמריקנית. זה מתקשר לי למחקר שקראתי לפני כמה ימים שמשווה את תפיסת האושר אצל אמריקנים ואצל סינים. כשהאמריקנים משיגים משהו הם שמחים – וזהו, ללא עכבות או רגשות שליליים. כשהסינים משיגים משהו, השמחה אצלם מהולה בעצב או ברגשות שליליים. אז אולי האמריקנים מרגישים בשנים האחרונות שרצף ההצלחות שלהם נקטע, שהאימפריה מקרטעת, והסרט הזה מסמן אולי התחלה של שינוי תרבותי בארה"ב – ובהשלכה מעביר את השינוי הזה גם לרמה האישית. קשה לי להכליל עוד בלי לראות את הסרט, אבל הנה סיכום המחקר – אולי תפיקי ממנו עוד תובנות:
http://www.futurity.org/chinese-emotions-self-953442/
הו מרית, ראיתי את הטריילר והלחטתי להזהר…. (בכלל, קראתי בשנים האחרונות ביקורות מהללות על דברים שהתמיהו אותי, ולהיפך..), אבל אני מוחה (הה! מזמן לא מחיתי פה, איזה אושר!) על סילוק המילה 'אושר'. אם עושים בה שימוש לרעה, הלוא היא הקורבן, מדוע נגזר דווקא עליה להיענש…..? לצד הרבה סוגים של רגשות אחרים אני חווה ומרגיש בלא מעט פעמים מאושר (גם אם אין לי שום נימוק אוביקטיבי מספק…) וכמו רוני, גם אני מפנה אותך לשמו של המקום הזה 🙂
גם אני, הטריילר עורר בי חוסר חשק לראות את הסרט. בדיוק אתמול כתבתי איזו תגובה אצל ירין כץ על דמיון ופנטזיה (בקצרה, הנושא שעלה היה שלא תמיד יש קורלציה בין ז'אנר הפנטזיה לבין עושר וחירות של הדמיון). וכמו שעמיחי כתב: אם בפה מר תאמרי מילים מתוקות לא ימתק העולם ולא ימר – אז שלא ידברו אתנו בפה פלסטיקי ומקדונלדי על הקולות שבפנים! שישאירו אותם לנו. 🙂
ואשר לחוקה האמריקאית, נדמה שהזכות ל-life, liberty and the pursuit of happiness
ממלכדת. אמנם אי אפשר להגיד שיש להם זכות לאושר, ולכן הניסוח הזה עם הרדיפה, אבל כמו הזמן ב"אליס" שלא אוהב שמנצלים אותו, לא נראה לי שהאושר אוהב שרודפים אחריו…
יצאתי באמצע הסרט (בו צפו בהנאה בן זוגי וילדיי) לשירותים. לכאורה מדובר בפעולה שלא קשורה לרצייה. בדיעבד, נתת עכשיו מילים לכל התחושות הלא נוחות שעלו בי, שכנראה עודדו אותי להימלט מההקרנה ולו לפרק זמן קצר. הסרט הזה הוא מערוך ענקי שמרדד לבצק דק וקל להגשה את כל מסתרי הנפש האנושית. הוא אולי אפילו מתכחש לנפש כי הוא מצביע על בית המקדש הנוכחי – הראש, בו הכל מקוטלג ומאורגן. בעצם, חושף הסרט, שלא במודע (כי זה לא סרט חתרני) את המנגנון שיוצר את יצירות שטחיות ובנאליות שמקיפות אותנו מכל עבר. לסיכום – את לא בודדה בתחושותייך ותודה שעזרת לי להבין למה יצאתי ריקה כל כך מהסרט הזה.
רוני, הנצרות דווקא היא לא בעניין של אושר, לא בעולם הזה בכל אופן. צריך לחכות למלכות שמיים. ובקשר לכל השאר – קטונתי 🙂
חמור (וגם רוני ולי), חלילה לי מלסלק את האושר, אנחנו בתוכו (כפי שציינת 🙂 ) רק הרדיפה אחריו, האושר כמטרה, הם שזרים לי.
חמור ולי, זה אולי ההסבר לאיך כל כך הרבה אנשים אוהבים את הסרט, רוב אלה שלא, פרשו כבר בשלב הטריילר…
לי, מסכימה להכל, מעומק הלב.
שירי, תודה רבה! (לפעמים גם אנשים גורמים לי להרגיש פחות בודדה).
ורציתי להגיד גם, מרית, שאף אחד לא יכול להשמים לך את הנפש! או יותר נכון: *לך* אף אחד לא יכול להשמים את הנפש.
מרית קרובתי, ראשית והלל כרגע בסרט. ראשית כבר רואה אותו בפעם השניה. וגם נוה היה ונהנה מאוד. הגדולים אמרו לי שאלך לראות. הם סיפרו לי על הדיאלוגים המשעשעים מאוד בין הרגשות, ולי (מה לעשות, אני טיפוס מיושן) כל מיני דיאלוגים סכולסטיים ואחרים שנכתבו כך שיביעו את השיח בין הנפש ובין השכל, כלומר: בין הלב והמח. אף פעם לא היה נהיר לי ההבדל ביניהם; לא ממש.
פוסט מעולה.
למעשה כיום כבר מכירים גם ברגש שביעי – contempt (או בעברית – בוז). הדמות של disgust משום מה אמורה להכיל בתוכה גם אותו, אבל בפועל אין קשר בין תחושת העליונות לבין תחושת היגעלות.
גם אני לא ראיתי את הסרט, ושוב אין לי ילדים קטנים שיתמרנו אותי לשבת איתם באולם קולנוע הומה זאטוטים בימי החופש, וטוב שכך. את צעצוע של סיפור אהבתי מאוד, אבל אולי עיקר הצלחתו בכך שהוא מפיח חיים בדמויות דוממות (צעצועים), ואילו לדמויות חיות האנימציה האנושית היא כמו קריפטונייט – כולם יוצאים אותו דבר.
אני לא רואה שום רע בזכות לרדוף אחר האושר. השאלה הגדולה היא למה זכות זו מובילה, ואם התשובה היא סרטים ממוחשבים כמו זה כנראה שזה לא מספיק.
לי, תתפלאי. בנפש שוממה, זה היה הביטוי שצץ לי בראש, כתיאור מדויק של מה שהרגשתי (ואולי גם כשם חילופי לסרט).
שועיקי, גם אצלי הם תמיד מתערבבים. זה סוג של לקות (או סינסתזיה?)
שחר, תודה רבה. רגשות זה דבר כל כך גולש ומתערבב, אפילו יותר מצבעים. זה משחק נחמד למיין אותם אבל גם מוגבל. כמו שעד שלב מאד מאוחר (לא זוכרת בדיוק, המאה ה-17 נניח) לא היה צבע סגול. כלומר לא היה לו שם, לדברים סגולים קראו חומים או כחולים. מה עם שעמום? (זה חלק מעצב?), גאווה? (בטח מתחלקת בין בוז לשמחה), זרות? זה קצת מזכיר לי את שיטת המיון שהמצאנו בספריית גן לוינסקי, אבל שם היינו מודעים לשרירותיות, למשחק. http://wp.me/pSKif-fps
כמו מניפה, אפשר לראות את זה גם בערב, בחברת מבוגרים 🙂 וגם אני אהבתי את צעצוע של סיפור. ושם גם האנימציה הממוחשבת לא הפריעה לי, זה היה חלק מהשפה. הבעיה התחילה כשזה הפך למניירה (על פי הגדרתו המצומצמת אך המאירת עיניים של מורי ורבי יוסף הירש – כחוסר קשר בין תוכן לצורה).
אני לא מתפלאת שהרגשת ככה! אבל מה שרואים מבחוץ שונה ממה שמרגישים מבפנים…
מרית, גם במוזרות ובבדידות יש לעניות דעתי אושר * (הדכאון מוחק, אבל הבדידות מחדדת….) ובכלל, בניגוד-מה ללי (לי… 🙂 ) ובהסכמה עם כמו מניפה, אני אוהב מרדפים, ואיך אפשר למנוע מהאדם לנסות להשיג אותו, כאשר בפנים בוערת התחושה של דבר מה שישנו, שקיים, שנוהר, שחי – ואתה מחוצה לו?? (ב'השגה' אני מתכוון לאו דווקא לרכישה במובן הצרכני, אלא גם לרדיפה, וגם לידיעה עמוקה) אני גם מוקיר את מה שאמרה שירי על חשיבות היתר שמעניקים לראש.
את "המסע המופלא" וסרטי מיאזקי בכלל אפשר לתאר כפי שטשרניחובסקי תיאר את האיליאדה – יש בה שפע של אכזריות ומעשים נוראיים, אבל כמעט ולא רוע ("כמעט שחסר אצלו הרע", הוא אומר): "האופי הכללי של שירת הומרוס- הוא העליזות השמשית שלו. עליזות זו שפוכה על פני כל יצירתו ושופעת מכל הנפש החיה בה וגם מן הסיפורים הנוגים והנוראיים ביותר. החיים השופעים בכולם נעשים מעיָני אור לנו"…..
* כלומר, חיים
הו, כשאתה מתאר את זה ככה… (סליחה, שוב הרסתי הזדמנות להתווכח סוף-סוף!)
וההגדרה "אושר — כלומר, חיים" – היא מרתקת!
(את ואני והמלחמה הבאה……. 🙂 )
ציפייה מתוקה 🙂
מרית, יוצא לי לראות בגלל ילדיי הבנים די הרבה סרטי גיבורי על. ורובם-ככולם בנויים כך, שהסרט החדש אוסף מכמה מקודמיו את הרגעים הגדולים, ועורך אותם מחדש אל תוך הסרט החדש בגילום הדמויות החדשות, עם העלאת מה של רף נחשולי האש והפיצוצים. כלומר איסוף וליקוט המרדפים וקטעי האקשן ועיבודם מחדש בתוך התסריט החדש. הצרה, זה בא על חשבון ההגיון, ההתפתחות העלילתית הסבירה, תימטיקה של סיפור (א מוביל ל-ב שמוביל ל-ג; לי אין בעיה ש-א' יוביל ל-ט' כל זמן שיהיה שם משהו מעורר מחשבה או משמיע פיוט). יצא לי לראות לאחרונה גם סרט בסדרת X Men וגם את Avengers II וחוץ מזה שלעתים הרגשתי כי אני צופה באותו סרט ממש, ובאותם רגעים דרמטיים (אצטדיון פוטבול שלם העומד לצנוח מן השמים ולהתרסק בישן יותר; עיר שלימה מליאה אדם העומד לצנוח מן השמים ולהתרסק בחדש יותר) , חוויתי גם את נטישת הלב וההגיון. מבחינתם של המפיקים בהוליווד תנו להם עוד כמה פיצוצים ואפקטים דיגיטליים, והם (הקהל) יבואו. מה חשוב חוץ מזה? זה כל כך משעמם ומשמים, וזה נדמה לי כמקביל של מה שתיארת על קורות סרטי האנימציה בני זמננו. תרבות Super Size Me שבהּ הגודל כן קובע. כמו מירוץ חימוש קולנועי או המירוץ הסלולרי שבו אם לאולפן ההוא יש F-35 אתה תקפיד להוציא את F-35A, חצי שנה אחר-כך.
חמור, אנחנו שונים… רדוף כאוות נפשך (ותיעזר בכפית במקרה הצורך, אם האושר יחליט להתנהג כמו פירור בכוס תה). נכון על מיאזאקי בכלל. אני לא חושבת שהוא שמשי ואפוליני כמו הומרוס, אבל הוא נטול ניכור וזה פלא, כי הוא לא עוקף ומייפייף. ובקשר לאושר, כלומר לחיים, זה מה שאמרה לורטה, ילדה עוורת מכיתה ז' עם אמא אלכוהליסטית ואחות שהתאבדה (שאם הייתי בקטע של מורים רוחניים – היא הבחירה הראשונה שלי, ולאו דווקא בגלל הציטוט הזה) בתשובה לשאלה "מהי שמחה?", בספר הנפלא נפלא "נהגה בחשיכה". (ו. י. זו ונדה יוקנייטה, הסופרת הליטאית שמראיינת אותה).
לורטה: שמחה… שמחה זה מגוון.
ו.י.: מגוון?
לורטה: איך אני אסביר? זה גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה.
ו.י.: החוויות המגוונות ביותר, כולן יחד?
לורטה: אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב. אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה.
*
שועיקי, לא רק שזה אמור להיות סרט נפש, הוא נמצא במקום הראשון (במספרים – 1) בטבלת המבקרים. כלומר לדעת המבקרים מדובר בסרט הטוב ביותר שמוצג כרגע בארץ.
תודה על הפוסט. העלית נקודות מעניינות.
זה סרט שנהניתי מאוד לראות, ואשמח לראות אותו שוב מתישהו. הסיבה לא נעוצה בכך שהוא מושלם, או מטפל בחוכמה רבה בנושאים שהוא מציע, כי הוא לא. אבל הוא מאוד מעניין.
קודם כל, כמראה לחברה ולתרבות שלא רק באמריקה חיים אותה, אלא גם ברחובות אלו ממש.
עם הסגידה לאושר אליה את מתייחסת בפוסט הסרט עוד מנסה להתמודד, אפילו אם באופן חלקי מאוד. מה שהוא לא עושה זה להתמודד עם הסגידה לרגשות בכלל.
את מקדש הרגשות האנושיים שבונה הסרט הוא לא ממציא. הוא מצטרף להדים ולהשתקפויות שלו שיש בכל כותרת עיתון ובכל תמונת פרסומת שסביבנו. הרגשות הם העיקר, הם חזות הכל. הם המניע, האמצעי והמטרה.
עוד מראה מדויקת קשורה במשהו נוסף שהתייחסת אליו בפוסט – המפעל, בית החרושת.
מי הם הכהנים הגדולים במקדש הרגשות שלנו אם לא היצרנים ומעודדי הצריכה?
מה יוצא מפסי הייצור המתכתיים אם לא כדורים צהובים זוהרים של אושר בצורת פחיות קוקה-קולה, חופשה ביוון, או מכוני דיאטה עם מבצעים לקיץ?
ואני מסכימה איתך לגמרי לגבי המדיום שהוא המסר, או המטאפורה כמו שאומר ניל פוסטמן. לבחירה באנימציית התלת ממד יש השלכות שקשה לשערן על האופי שמקבלים רעיונות.
ובכל זאת, בסרט הזה יש כמיהה כנה ומשאלת לב שאני מאמינה להן. חוסר השלמות שלו והנקודות העיוורות הרבות שבו לא מבטלים אותן בעיניי.
איך שהוא, התחושה שלי היא שהדמויות, גם הפנימיות וגם החיצוניות, מבולבלות לא פחות מאיתנו מכל המבנה הזה. התחושה שלי היא שהסרט הוא לא סיכום של מחקר. הוא הזמנה למחקר. הוא גם נגמר בסימן שאלה, ולא בכדי.
אז כן, אני בעד הסרט הזה. למרות שעם כל ההנאה יצאתי עם תחושה די כואבת של פספוס, כי רציתי שהוא ייקח את ההצעות שלו הרבה יותר רחוק ויטפל בהן בידיים הרבה יותר אמונות ובראש הרבה יותר גאוני. אבל הוא לפחות הזמין אותי לחשוב, וזה לא דבר פחות ערך.
(מה גם שיש לי הערכה גדולה לחוש הומור טוב, ויש שם כמה רגעים שגלגלו לי צחוק מעמקי הבטן).
נ״ב
מעניין שהזכרת את מיאזאקי. יצאתי מהסרט הזה וחשבתי עליו, אבל מסיבות אחרות.
ב״הקול בראש״ יש אזור לימינלי כזה, שבו הדמויות הופכות לאמנות מופשטת.
משום מה האזור הזה גרם לי להתגעגע למיאיזקי. מול הלב הפתוח והעיניים הפקוחות של האמן היפני, ניסיון כמו זה של פיקסאר לשבור גבולות היה נראה לי כל כך… קטן. מיאזאקי
לא מכניס לסרט מעשים יצירתיים ורגעים של שבירת-גבולות-לרגע. הוא יותר מדי עסוק בלנסוע ברכבות רפאים ולמרק רצפות של בתי מרחץ לרוחות ענק.
תודה.
ושבת שלום.
שלום מרית יקרה,
נגעת בהרבה נקודות חשובות מאוד בפוסט הזה. תודה.
אז כמה מילים.
(וגם אני אצלי בדיוק כתבתי על דברים שאני לא ממש אוהב… וגם על רגש והגיון… 🙂 )
-נראה לי, גם כאן וגם בהרבה מקרים דומים, שכל זה (הסרטים האלו וכל השאר) פשוט לא מיועד לדור שלנו… המנייריזם של היום סובל משובע מבחיל של ידע ואינפורמציה. דברים כבר לא קיימים בפני עצמם אלא קיימים כחוויה. אין אמת יש חוויה של אמת, אין יופי יש רק חוויה של יופי, אין תוכן יש רק חוויה של תוכן. אדם הולך לקונצרט לא כדי לשמוע מוזיקה אלא כדי לעבור חוויה של שמיעת מוזיקה. זה מה שאנשים היום מחפשים.
אנשים חיים בשביל החוויות, ולא בשביל הדברים עצמם.
-גם אני חושב שאוהבים את מה שמבינים וגם כתבתי על זה כמה פעמים בעבר. ואני מוסיף עוד פרמטר למשוואה הזו – שהאוהב והאהוב צריכים להיות באותה ״ספירה״. אם יש היררכיה ביניהם זה מזגזג, נראה לי, להערצה או רחמים.
-כמובן שאפשר להזכיר (למרות שלבטח את לא רוצה… 🙂 ״את כל מה שרצית…״ של וודי אלן עם מה שקורה במוח האדם…)
העיניים הגדולות שמודבקות לכל דמות בסרטי המחשב (וגם בסרטי דיסני מאוחרים) נראות כאילו מצאו פטנט לעשות דמות אהודה, וזה כבר הופך את העניין לכמעט אומנות קונספטואלית :), אין צורך לעשות את הדמות אהודה, מספיק העיניים… כמו חותמת כשרות של משרד הדתות…
יש סרטים מצוירים משנות השלושים והארבעים (בעיני- תור הזהב של האנימציה) שנקיים מכל מנייריזם ומכל טריק כלשהו, הטכנולוגיה הייתה כלי בידי הציירים, ולא הכתיבה את האיכות האמנותית.
למשל:
או משהו כזה…
לא ראיתי וכנראה גם לא אראה, הייתי מזכיר לצד תוך "המסע המופלא" האפל של היאו מיאזאקי
גם את וודי אלן ואת הקטע של הקולות הפנימיים ב"כל מה שרצית לדעת על מין ולא העזת לשאול" https://www.youtube.com/watch?v=OyH9ZlnoMzo
נלה, ברור שפגשת את הסרט במקום אחר ממני, שהוא שיקף לך דברים אחרים. תודה על השיתוף.
חולי, בעניין חווית התוכן וכולי, אצל בודריאר יש טענה דומה על מוסדות שמחליפים את הפעולות הפשוטות – במקום מגע יש תרפיית מגע, במקום ללכת יש ג'וגינג, מעין מיחזור של כישורים אבודים, או של הגוף האבוד, או החברתיות האבודה או הטעם האבוד של המחסור וכן הלאה.
ועם זאת, אני לא מרגישה שזה קשור לדור. אני כותבת לא מעט על יצירות עכשוויות וגם מלווה יוצרים צעירים באהבה ובהבנה (ובלי הררכיה, ברור, הגן האנטי הררכי שלי הוא דומיננטי). ואני מפרידה בין המצב של התרבות לבין האמנות שפועלת בתוכו ומגיבה עליו. כשהיא טובה היא פשוט טובה, בלי קשר לגיל. למשל "שעה עם אוכלי כל" שעליה כתבתי פה. https://maritbenisrael.wordpress.com/2014/05/24/all-eaters/
(לפי הגיל הייתי אמורה להתחבר לוודי אלן 🙂 )
דודו, (אתה בסדר? אתה נשמע מדוכדך). אל תלך, זה לא יעשה לך טוב. ובקשר לוודי אלן, חולי זכר 🙂 …
מרית תודה ששאלת
אני בסדר גמור כותב מצייר ומגדל נכדים על סיפון הטיטניק הכל טוב (-:
כן, זה מה ששמעתי כנראה… (אנחנו על סיפון הטיטניק וזה מה שמטריד אותה? טוב, נו, נשתתף… 🙂 ) ויופי על כל השאר.
תודה שפתחת את הדיון הזה. אני וחברה צפינו בסרט אתמול ולפרקים הרגשנו את הדברים הבאים: שעמום, המון תסכול. הקטעים המצחיקים (נגיד, פרסומת המסטיק החוזרת והבויפרנד הדמיוני) היו די מוצלחים והצליחו דווקא לעורר הרבה יותר מחשבה אצלי מאשר עיקר הסרט – רגשות של עצב ושמחה שמתקוטטים ביניהם. דווקא כי אין להם פאנץ'. כי אין להם תועלת. הם פשוט שם, לא ממש מוסברים אבל כל כך אינטואיטיביים לכל אדם.
בנוגע למה שהציק לי בסרט – מעבר לדברים שציינת, אנחנו פשוט נתקלות שוב בסרט אמריקאי סטנדרטי בו הכל נפתר. הכל מתאזן בסופו של דבר. לא יהיה עצב בלי שמחה ולהיפך. לא תהיה נפילה בלי עלייה. ומשאירים אותנו תמיד בסוף בעלייה. יראו לנו את הדיכאון כאמצע העלילה – הקונפליקט שיש לפתור. והוא אכן נפתר בדרכים הכי בנאליות – חיבוק מההורים והצלחה בהוקי. נותנים לנו תמיד את הפתח לכישלון שעוד יבוא (הסרט נגמר במשפט "אחרי הכל, ריילי בת 12, מה עוד יכול לקרות?!" וכולנו יודעות בדיוק מה יכול לקרות…), אבל זה נותר מרומז, כאשר החוויה הדומיננטית איתה יוצאים מהסרט היא חוויה של הרמוניה.
במובן הזה, הסרט הקצר שהקדים את ההקרנה, Lava – שהיה פשטני ומשעמם בעיניי – מאוד מסתדר עם "הקול בראש". דוחסים לנו לכמה דק' אקספוזיציה, קונפליקט ופתרון. דברים לא נותרים פתוחים באמת. הם מתאזנים, לרווחת הצופים. כשמדובר ברגשות, זה כ"כ קיצוני ולא מותאם למציאות, שזה ממש עורר בי דיסוננס. לא הכל נפתר. לפעמים דברים כן נפתרים, אבל אחרי זמן רב. לפעמים הם ממשיכים ללוות אותנו בצורות שונות ומשונות. קשיים ממשיכים להיערם לאורך הדרך, זה לא תהליך לינארי נקי. האמריקאים אשפים בהעמדת קונפליקט אחד במרכז הסרטים שלהם, וכאשר הוא נפתר – החיים טובים. בד"כ מסדרים את העלילה כך שכל קושי אחר שעשוי להתקיים, "מנוטרל" – מספקים לריילי משפחה מתפקדת, רווחה כלכלית, הצלחה בספורט וכו'. אין גורמים מתערבים.
בקיצור, הסרט הזה לוקה בתסמינים אמריקאים של עלילה שטוחה שתמיד נפתרת. יחד עם העמדת הרגשות במרכז העלילה, הרגשתי שהמוח שלי מתנגש בעצמו ומתהפך החוצה מרוב תסכול.
רוני, עניתי לך בהמשך באופן כללי, אבל כל הזמן דגדג לי שיש עוד משהו, ספציפי. זה קשור לחבר הדמיוני הוורוד שאבד בתהום. זה משהו שהציק לי מהתחלה, כי זה לא הגיוני שחבר כזה יימחק מהזיכרון, וזה גם לא צודק להרוג יצור שכולו תמימות ותום. ואני חושבת שזאת תמה נוצרית שהסתננה, של השה שמקריב את עצמו כדי לגאול (ורק מי שחי שם מבין כמה האמריקאים דתיים, זה משהו שהרבה פחות עובר לכאן, הוא מסונן כנראה, משילוב של אידאולוגיה ורייטינג). ובמובן זה ריילי ניצלת כי מישהו (ישו) הקריב את עצמו. הסרט פורט על הנים הנוצרי הזה במודע או ברבע מודע. קהל היעד מרגיש. זה לא עוזר לך מן הסתם. זה רק פותח עוד חלון.
רוני, גם במסע המופלא הכול נפתר וזה לא מתסכל ומאכזב אלא משכנע והומניסטי. באופן כללי אין לי בעיה עם סוף טוב כקונבנציה, כנתון, כמגבלה. השאלה מה עושים עם זה. וכאן זה לא הוביל לשום פתרון משמעותי או עמוק או אמין אלא נשאר במישור הכי שטוח ופשטני ועצלני ומסתפק ב"הברקה". בסרטון שלפני זה בלט במיוחד. כנראה לא הייתי מרוכזת לרגע, כי לא הבנתי בכלל איך זה נפתר. אני עוד הייתי בהחמצה הטרגית ופתאום הכול טואטא והסתדר. זה היה צפוי מן המתקתקות החזותית והמוסיקלית, ועדיין. וגם הליהוק הפריע לי. בכוונה או לא בכוונה, האהובה נראתה כמו בתו אם לא נכדתו של הר הגעש. מין אנה ניקול סמית והמילירדר שלה. https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2015/07/4.jpg (התמונה של הזוג מהסרטון של פיקסאר).
מרית, אני חושב שמה שמיאזקי תופס הוא שבעולם הנפשי הדברים הפוכים, כמו תמונת ראי -פני השטח חונקים, בעוד שדווקא במעמקים אפשר לנשום.
דבר נוסף, שמאפיין גם את מיאזקי וגם דיאנה ווין ג'ונס, הוא הסטיות המרובות שלהם מהשבילים המוכרים לעייפה . הקוראים (או הצופים) מהלכים על שברי ציפיות במקום על רגליים, ועדיין הכל יוצר לבסוף שלמות (לא מושלמת.)
שניהם דווקא עוסקים ברגשות (כמו השנאה הקשה, המאכלת, ב"נסיכה מונונוקי", ותחושת החידלון והשנאה העצמית ב"טירה הנעה"), ושניהם קושרים רגשות לפעולה של כישוף עצמי (זוכרת את "ההוביט"…? "אינני נתון לשום כישוף מלבד הכישוף של עצמי"), ובשום מקרה אין מרשם בדוק לפתרון ובטח שלא אלגוריתם פשטני, אלא מסע.
כל כך נכון לגבי מיאזאקי ודיאנה ווין ג'ונס. תמיד נשארים בסוף עם איזו חתיכה חסרה או מיותרת בפאזל, משהו עמום, משהו סתום, אומץ להשאיר את הקצוות פרומים בלי להדביק עליהם טלאי כוזב.
מרית תודה על האזהרה.
תודה – על כך שעזרת לי להבין למה יצאתי מהסרט בתחושת ריקנות ואף מועקה, וגם על הידיעה שאני לא היחידה. רציתי להוסיף עוד דבר שהפריע לי מאוד בסרט ומתקשר בעיני למה שכתבת: לא הבנתי על סמך מה הוחלט מה שייך לאישיות, מה לזכרונות, מה לרגשות וכולי. החלוקה הגסה והמוחלטת הזו נראתה לי פשטנית ומלאכותית.
ואם יורשה לי להמליץ על סרט אנימציה שונה לחלוטין שראיתי לא מזמן (לא חדש, לא הוליוודי ובטח שלא בתלת ממד, אבל נותן מרחב למסתורין, לעמימות ולסימני שאלה) – fehérlófia. אני לא חושבת שאף סרט של פיקסאר העלה אצלי אפילו מחצית מהתחושות והמחשבות שהסרט המשונה הזה מעורר.
תרומתי הצנועה לנושא המרדף אחרי האושר – סיפור קטן של קירקגור:
מרבית בני האדם רודפים במהירות חסרת נשימה אחרי התענוג, וברוב מהירותם הם חולפים על פניו. הם מתנהגים כמו אותו גמד ששמר על נסיכה שבויה בארמונו. יום אחד הוא נם את שנת הצהריים שלו. מקץ שעה התעורר וגילה שהנסיכה נעלמה. הוא נעל במהירות את מגפי ״שבעת המילין" שלו, ובצעד אחד חלף על פני הנסיכה והותירה הרבה מאחוריו.
חמור, אתה לגמרי צודק על נשימת המעמקים. ומסע זה הפתרון שלי לדיכאון גם במציאות, זה הדבר היחיד שפועל.
דבי, על לא דבר 🙂
תמר, חבל שלא היה אינטרנט כשהייתי קטנה. הייתי מרגישה פחות משונה. ותודה על ההמלצה. התחלתי לראות את הסרט. מאד יוצא דופן ומרתק. קצת מבעס לראות אותו במחשב…
מיכל, כן, זה קורה…
(…הענין הזה של כישוף עצמי הוא באמת, בעיניי, תכונה של האחווה הסמויה בין מיאזקי לדיאנה וין ג'ונס. הכישוף נעשה ספציפי, וזו אחת הסיבות שהיצירות שלהם כ"כ שונות מיצירות פנטסיה אחרות והן בעצם גלגול אבולוציוני מופלא של אגדות ילדים. חוקים פנטסטיים שרירותיים לא מעניינים אותם אלא אם כן יש להם גורם נפשי עמוק. כישוף הזיקנה שהוטל על סופי ב"טירה הנעה" הותאם לה כמו מרשם פואטי, אי אפשר היה להטיל אותו על איש מלבדה. כך גם החזיריות שהוטלה על הוריה של גיבורת "המסע המופלא" , או כושר התעופה של קיקי משירות המשלוחים שנפגע בעקבות ספקות עצמיים. מיאזקי ודיאנה וין-ג'ונס, צמד אנימיסטים, כמו מפענחים את הקוד הגנטי של הכישוף כך שיוכלו ליצור ג'ינים לכל אדם , אך לא ל"כלאדם". אין שום שכפול אצלם….. צמד אלוהי, בקיצור 🙂 )
הטריילר עורר בי את כל מה שתיארת פה. מסחרה ריקה, מעוצבת להחליא, של "רגשות" כפי שהקפיטליזם מוכן לקבל אותם. מרוככים, עקרים, מתועלים.
דווקא, קודם לא הבנתי למה אתה מתכוון בכישוף עצמי (אם כבר הייתי קוראת לזה כישוף אישי), וזה באמת ככה, גם באגדות, גם בשירה הלירית, ובעצם בכל פנטזיה שאני אוהבת (אני יודע שאתה לא מת על הארי פוטר, מן הסתם בגלל שזו סדרה טכנולוגית יחסית, אבל גם יש לא מעט הבלחות. ובדיוק חשבתי על זה שדווקא בספר השני שהוא הכי חלש בסדרה, יש את הקטע הזה עם וולדמורט הנער שנשאר ביומן, שאיכשהו מדמם ונכנס ללב, בדיוק בגלל הכישוף העצמי שלך, כלומר שלו). כל אדם, אך לא כלאדם. נכון.
נועה, בדיוק.
http://katzeran.com/blog/inside-out/ בלוג של פסיכולוג על הסרט נקודת מבט אחרת.
זה מצחיק, כי הוא מסיים בדיוק בנקודה שבה התחלתי. הוא טוען שילדים (וגם מבוגרים, אגב) רוצים שיראו אותם, וזאת היתה הטענה שלי נגד הסרט, שהוא לא רואה אותי, אני לא קיימת בשבילו…
(תיקנתי את הקישור שלך, הוא הוביל למקום אחר)
ולא קשור בכלל, או אולי בעצם קצת, או אולי בעצם הרבה, אני מסתבכת, מעניין מה היית/הייתם אומרת/אומרים על
Loretta Lux
אפרופו ילדים מוזרים ובודדים… 🙂
היא מסתובבת אצלי כבר איזה זמן במרק שיש לי בראש. יומה עוד יגיע.
מחכה ליומה שיגיע אצלך. אצלה הוא כבר הגיע. לא אחדש לך שעבודותיה נמכרות בכל כך הרבה מיליונים של דולרים עד שלפני כעשר שנים עזבה את חוות הדייגים שבה גרה באירלנד ועברה לגור במקלט המס מונקו… בצרפתית הביטוי המקביל למקלט מס הוא
Paradis fiscal
זה מה שנקרא למצוא את גן העדן האבוד…
לורטה לוקס מצלמת את הילדים מהחזון של ארתור סי. קלארק, "קץ הילדוּת"…..
חמור
מזל שיש ויקיפדיה… נדמה לי שזאת הייתה גרטרוד שטיין שאמרה שהיא חוששת מאוד שהינה תסיים לקרוא את כל הספרים בעולם ואז לא יהיה לה יותר מה לקרוא עד שתמות. מהחשש הזה אני פטורה לגמרי…
תולעת
אורנה, זה אחד הספרים המרתקים שקראתי…. באחד הקטעים בספר שמלווה את התהליך של קץ האנושות מתוארת חבורת ילדים שרוקדת בפראות ביערות, והתמונות של לורטה לוקס הזכירו לי אותם – חידתיים, חייתיים, אבל שונותם כל כך זהה שכמעט אפשר לחוש איזה זרם מעמקים טלפתי שמאחד אותם. וגם אני פטור 🙂
צניעות לא היתה הצד החזק של הגרטרוד.
ואצלי אין קץ לילדות.
גם כשאת רק כותבת מה שאת חושבת,אני מרגישה שאני בתוך סיפור אגדה מרפא.
ותמיד מתברר לי כמה חולה הייתי.
חנס"מ, לא זוכרת. אולי לא קראתי?
תמי, תודה מעומק הלב (והחלמה שלמה 🙂 ).
חמור
הוספתי את הספר לרשימה. היפוכים כאלה שמחוברים בחבל הטבור (ציטטה) מעוררים את סקרנותי למרות שמד"ב בדרך כלל לא.
לא קישרתי בין שמו של המדען סופר הנודע לבין אודיסיאה בחלל וגם מסתבר לי עכשיו שיש לנו בבית את ספרו מפגש עם ראמה.
רשימה מבריקה, הומניסטית, ומבחינתי מנחמת. כן, צפיתי רק הערב עם הבת שלי שצופה כבר בפעם השלישית. לא בגלל שהיא כל כך אוהבת את הסרט, היא פשוט רצתה שאראה איתה כי אתמול ראתה לבד וזה עשה אותה מאוד עצובה. היא גם אמרה שהסוף לא מספיק טוב. ואני ראיתי ונתקפתי ניכור. נורא רציתי להפסיק באמצע, ולא כי זה העציב אותי, ממש לא. החלוקה הגסה הזו לרגשות וזכרונות כל כך עצבנה אותי. אבל את כבר אמרת הכל יותר טוב משאי פעם אוכל לנתח ולהסביר. ד"ש.
ריקי, תודה רבה. הנחמה היא לגמרי הדדית. אולי זה מגוחך אבל זה באמת גורם לי להרגיש פחות בודדה.
פוסט מעניין וסליחה אם אני מתמקד בהערה שולית, זה פשוט צד את עיני: אם אושר אינו המטרה אלא רק תוצאה, מה המטרה האמיתית?
זה לא שולי. אני יכולה לענות רק בשם עצמי. המטרה שלי היתה לא להיגרר אלא לחיות חיים שיש להם משמעות. בשבילי זה אמר יצירה, אבל זו לא הדרך היחידה.
אני היחידה שהסרט הזה הזכיר לה את השיר "הדוב חולה"?
למה הזכיר?
וואו! רק עכשיו הגעתי אליך… לאתר המהמם שלך וגם לפוסט הזה (אני עושה מרתון קריאה שלך בסופש).
גם לי תמיד הפריע הקול בראש:
מהבחינה הזו שמתברר באמת שהחשיבות של עצב היא כפי שאמרת בלייחצן את העצב שהיא חשה ואז יקיריה יוכלו לבוא ולנחם אותה ולתמוך בה.
ועל זה אני אומרת: ברצינות??? אולי בסרט מצוייר של משפחה אוהבת וקשובה. אך מה החוויה של הרבה הרבה (בא לי לכתוב "רוב") ילדים בעולם? שאף על פי שמראים את הכאב, הסבל והמצוקה שהם חווים – אף אחד לא בא לעזרה ולאיש לא אכפת?
איפה הפתרון שלהם? איפה הסוף הטוב?
הרי ברור כל הסרט שלריילי רע ומר עם המעבר והיא משתדלת כל כך להיות הילדה הטובה והחיובית (משקפת את הנוירוטיות של שמחה ואף מתחולל היפוך תפקידים. ריילי היא המטפלת בהוריה) והסיבה שהוריה לא רואים אותה היא לא בגלל שהיא מעמידה פנים. זה בגלל שהם עסוקים כרגע בעצמם ובצרות שלהם ולא קשובים אליה.
אז כל זה אמור להשתנות כשהיא בוכה ובורחת מהבית?
כאן התיקון? לפתע ההורים נזכרים בתפקידם ההורי ושבים אליו לתמוך בילדתם?
קלוש ביותר ולא משכנע בעיניי.
זה גם לא פתרון אמיתי שהייתמ מצפה לו מסיפור לילדים. בדרכ הפתרון הוא למצוא את הכוח בתוך עצמך, חשיבותה של אהבה, שהשמחה קיימת בפנים, וכו.
ואילו כאן מה הפתרון? למצוא את הכוחות לבכות בקול רם ולחולל דרמות על מנת למשוך תשומת לב…
ושוב- מה עם כל הילדים והילדות שהוריהם לא שמים לב אליהם במילא?? מה עבורם?
ברוכה הבאה!
ספרות הילדים העכשווית (בניגוד למעשיות, תבוא עליהן הברכה) לא מכירה בהורים מזניחים או מתעללים. וכשסוף סוף יוצא כזה ספר כולם נחרדים. ראי "להשתיק את יואבי" http://wp.me/pSKif-kHA או אפילו "מעיל ושמו שמואל" המתון והדי יומיומי http://wp.me/pSKif-l68
תודה רבה
למרות שבאיחור של שנתיים…
בבקשה 🙂
[…] 1 הקול בראש […]