את התמונה שלמעלה צילמה שהרה בלאו בשבוע הספר האחרון בלי שום כוונה מיוחדת, כמחווה לילדותה ולחנה'לה הקטנה. אבל איך אפשר להסביר את מה שקורה שם בירכתי הדוכן? את האפלה המתחשרת, את ידו של הפחמי הנשלחת אל חנה'לה, את הזוהר שלא מהעולם הזה שמציף את שמלתה. מי שאמר שאין קסם בעולם, שיחשוב שוב. הנה התקריב:
רוח הרפאים של חנה'לה שוב צצה בעיר האושר, הפעם באמצעות שהרה בלאו (סופרת, מייסדת טקסי יום השואה האלטרנטיביים ומחזאית* טרייה). לבלאו יש זיכרון מכונן מגן הילדים, שוואנק חנה'לה אולטימטיבי שנגע ללבי ועורר בי מחשבות. וראשית הזיכרון עצמו:
רק בנות יש בגן הקטן הזה, בפאתי בני ברק.
מוטב ככה, אומרים כולם, הבנים הם כל כך פראיים וחסרי עידון, מוטב להן למלאכיות הקטנות לשהות רק זו בחברת זו.
כיום מעורר בי המשפט הזה פרצי צחוק גדולים.
*
שמלתי הלבנה צמודה לגופי, בעוד מישהי חסרת פנים, כורעת על ברכיה ומדביקה עליה כוכבי זהב נוצצים. "חנה'לה", היא קוראת לי, "חנה'לה קטנה".
אני רוצה לומר לה שקוראים לי שרה'לה, אבל לא מצליחה להוציא הגה מהפה.
*
לגננת מירה תפיסה סוציאליסטית, "כולן תהיינה חנה'לה!" היא מודיעה, "כולן! אצלי לא יהיו פרימדונות" היא ממשיכה לסנן לעוזרת הגננת שלה, משאירה בינה לבינה את הסיבה האמיתית לגישה השוויונית: חוסר יכולת לעמוד בפני אמהות דורסניות שינסו להריץ את בנותיהן המגמגמות לתפקיד הראשי, או שיפצחו מולה בהפגנות על רקע "איך נתת לנצחיה העדינה שלי את תפקיד עדנה הפרה".
למירה הגננת, אין סבלנות לזוטות כאלה, יש לה גן לא מתוקצב לנהל ומספיק דאגות על הראש, כך שכל בנות הגן תהינה חנה'לה.
גם אני.
לכל אחת מאיתנו ינתן משפט אחד מתוך הסיפור ויחד נציג אותו כולנו בשלמותו לעיני ההורים פעורי העיניים ותאבי-התחרות. הללויה!*
כיום, איני מצליחה להיזכר באותו משפט בודד שהיה עלי לומר, אבל לפעמים, בעוד מחשבותי נתונות לדבר מה אחר, מבליחה לפתע קריאה מהדהדת מתוך האפלה "אבל חנה'לה! שמלת השבת, מה יהא עליה?" כך שיתכן שזה המשפט שנפל בחלקי.
שר ההיסטוריה לא יכול היה להיות משועשע יותר. (אני שוקלת להוריד את המשפט הזה, היום לא הייתי כותבת אותו.)
*
עשרים וחמש חנה'לות בנות ארבע, עומדות נרגשות על במה מאולתרת בגן מירה.
למען האמת, גם אם אשתדל מאוד לא אצליח לקרוא לאף אחת בשמה, בזכרוני התאחו כולן לכדי עיסת חנה'לה דביקה ולבנה אחת, כמו גם פניהן של שאר האמהות שהיטשטשו לעיסת פאות, כובעים ולחישות נרגזות.
את פניה של אמי איני זוכרת.
*
היכונו, היכונו, המסך עולה!
איה חנה'לה? איה הפחמי הזקן? מה זה ארע לעדנה הפרה? תיפח רוחה של הגננת שיפרה שלא הכינה את הילדות כמו שצריך! (כך יאמרו לאחר מכן האמהות הזועמות), כי החנה'לה הראשונה, התגמגמה, פרצה בבכי ונמלטה מהבמה, ומיד אחריה חנה'לה שניה ושלישית, ברחו כל החנה'לות מהבמה ונותרה שם רק התפאורה, ירח מקרטון, כוכבים מנייר זהוב, שק מטונף של פחמי ושרה'לה אחת קטנה.
*
הו הו, כמה שככוכבי זרח, שם בגן הדהוי בשכונה ההיא בפאתי בבני ברק! כולן תהיינה חנה'לה? קדחת! בגן מירה יש מקום רק לחנה'לה אחת. לי, שזכרתי בעל פה את כל המשפטים כולן, לי, שאל מול פניהן המכורכמות של כל האמהות, הצגתי, שרתי ורקדתי את כל התפקיד כולו. איזה ניצחון!
…
(מתוך "יתד"* מאת שהרה בלאו, 2014)
ועכשיו תורי. שש הערות על שמלת השבת של שהרה.
1. איב הרינגטון מגן הילדים
זה לא סתם זיכרון, זה מיתוס של ייעוד והבטחה. הרגע שבו המחליפה נתלשת מן ההמון ונמשחת לכוכבוּת, נצחונה של האחות הקטנה והלא נחשבת מהאגדות; מעטה מול רבות, חלשה מול חזקות. רק תחשבו על כל מי שהכריעה בדרך: גננת קשת יום שזממה למחוק את ייחודה, עשרים וארבע אמהות חורגות – במציאות הן היו סתם אמהות קנאיות של ילדות אחרות, אבל בתרגום לאגדית מדובר בחבורת אמהות חורגות, שכל אחת רוצה לקדם את בתה האמיתית על חשבון שהרה הקטנה ("היתומה", ש"לא זוכרת את פני אמהּ") – שלא לדבר על הבנות עצמן, שנפלו בזו אחר זו כמו הבקבוקים בשיר המשחק. רק שהרה לבדה נותרה.
*
2. תיאטרון
הדמיון החזותי שלי לא מסתפק במיתוס. הוא דורש פרטים; כיצד סודרו החנלות הקטנות: האם נערכו כמו מקהלה במרכז החדר (כשכל אחת זוכה בפירור סולו), או שמא המתינו בצד ונכנסו לפי התור, כמו בקופת חולים. ואיך הצליחו לגלם גם את עדנה הפרה, את הפחמי, את אמא של חנהלה, את כל הדמויות האחרות, מתי ואיפה הוחלפו התלבושות? אני לא שואלת אפילו. בזכרונות עתיקים כאלה הפרטים נמחקים, נשארת רק הליבה.
*
3. פופ ארט בבני ברק
הדורסנות האידיאולוגית של הגננת נובעת מעייפות ואוזלת יד. כשהייתי ילדה נגעלתי ממבוגרים כאלה אבל הגננת מבני ברק מעוררת בי גם אהדה. גם היא כמו הילדות מנסה לשרוד בעולם עוין. ואולי אני קצת משוחדת, כי הפרשנות הבימתית שלה מזכירה לי את התמונות המתעתעות של הגשטלט שמראות בו בזמן ברווז וארנב, אישה צעירה ומכשפה זקנה, תלוי בעין המתבונן, כך גם החנלות מבני ברק הן דבר והיפוכו. הרבה דברים והיפוכם. למשל: הן גם פועלות סוציאליסטיות קטנות וגם הכי תקשורת המונים וחברת צריכה, אייקון משוכפל ומשועתק כמו מרילין מונרו של אנדי וורהול.
*
4. מבוא למודרניזם
חדשנות ופיגור הם לא שני קצוות של קו ישר אלא נקודות על מעגל; ככל שהן מתרחקות זו מזו הן גם מתקרבות. השפה הבימתית של מירה הגננת היא כל כך ריאקציונית שהיא כבר רדיקלית, מודרניסטית בעל כורחה ובכמה אופנים שונים: ריבוי החנלות הוא לגמרי סוריאליסטי (אני די בטוחה שבסרט הראשון של "שני קונילמל" המקורי היתה סצנה חלומית שבה המוני קונילמלים צצים מאחורי עצים ומרקדים ושרים עם קונילמל המבולבל). ובאופן אחר מתכתב ריבוי החנלות עם התשוקה הפוטוריסטית להמחיש תנועה של גוף, על ידי שכפולו ופירוקו לחלקי תנועות. זוכרים את עירום יורד במדרגות של מרסל דושאן? כך גם גיבורת הסיפור משוכפלת ומפורקת, התנועה שלה אינה מלוכדת אלא מחולקת לעשרים וחמש חנלות שהן אחת.
וכבר ציטטתי פה פעם את הקטע שבו דויד גרוסמן מתאר את עדנה השכנה ב"ספר הדקדוק הפנימי":
היא היתה עדנה של חדר השינה ועדנה של חדר האורחים ועדנה של המטבח, ובכל אחד מהם היא היתה שונה, וכשחלפה בכל אחד מהם התחולל בה, עדיין, אחרי כל השנים הללו, שינוי זעיר, עברה אותה רוח אחרת, שבבים אחרים היו נוסקים אל המגנט…
והיתה עדנה של גיל עשרים ושש ועדנה בת שלושים, ועדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … והיתה עדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של התפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה.
מירה הגננת מימשה את המטפורה של גרוסמן ופירקה את גיבורת הסיפור לעשרים וחמש חנלות: זאת שקבלה שמלה חדשה, וזאת שפגשה את עדנה הפרה, וזאת שריחמה על הפחמי, וכן הלאה והלאה.
*
5. ברכט בגן הילדים
את תפיסת התיאטרון של ברטולט ברכט כבר הסברתי לעומק באמצעות חייל הבדיל של אנדרסן. לא אחזור על זה כאן. לצורך העניין אזכיר רק שברכט סלד מתיאטרון שמעורר רק רגש. הוא דגל בתיאטרון פוליטי שמעורר מחשבה ופעולה. וכדי להשיג את זה הוא ניסה לחבל בהזדהות עם הדמויות באמצעות ניכור מכוון (הקרוי לפעמים על שמו, ניכור ברכטיאני). וזה בדיוק מה שקורה כשחנה'לה מפוצלת לעשרות שחקניות: זה לא מאפשר להיקשר לדמות ולהזדהות איתה. במובן זה התיאטרון של מירה הגננת הוא תיאטרון אֶפּי (כך קרא לו ברכט בניגוד לתיאטרון הדרמטי) במיטבו. הוא מעורר הרבה מחשבות, שאת חלקן אני כותבת כאן.
*
6. ומעבר למיתוס ולתיאטרון האפי – תיאטרון הוא אמנות חיה. חלק מקסמו כמוס באפשרות של אובדן שליטה. תקלות כאלה שבהן הכל משתבש ומשהו בלתי צפוי נחשף הן פלא.
*
* שהרה בלאו כתבה את המחזה האוטוביוגרפי ותכתוב והיא גם משחקת בו. "ותכתוב" עוסק בנסיונותיה לכתוב ספר על יעל וסיסרא. להצגה נלווה ספר בשם "יתד" שעוסק בנסיונותיה לעשות הצגה על ספר שהיא מנסה לכתוב על יעל וסיסרא (לגמרי אחד מי יודע ואמא אווזה). בספר מופיע בין השאר, זיכרון הילדות שלמעלה (בהצגה יש לו מעין תקבולת הפוכה בדמות סיפור נעורים על מקהלה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו…)
*
עוד באותם עניינים
חיילים מתעלפים (בעקבות צילומים נפלאים, תיאטרליים וכוריאוגרפיים של חיילים מתעלפים בטקסים)
כמה מילים על שירת דבורה (הטקסט הנפלא בתנ"ך לטעמי)
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה (שלושה זכרונות מכוננים מילדותי שלי)
מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?
ורוח הרפאים של חנה'לה כבר צצה פה בעבר:
ועוד
*
ובשולי הדברים – מעין רוגל היקרה מגייסת מימון למעשייה שכתבה למבוגרים. היא מחפשת קוראים שישמחו לקרוא ולקדם אותה. זה הלינק.
*
למה לא את כולן?
למה כן? 🙂
כי יש תחושה שהפוסט נקטע באמצע, שמשהו מתחיל ולא מתפתח עד הסוף
לא ממש מאמינה לשרה'לה, שתסלח לי שהרה בלאו, שלא רצתה להיות חנה'לה, אלא שרה'לה. זה נשמע לי יותר כמו פירוש של שהרה הגדולה לשרה'לה הקטנה, אבל ניחא. כולנו היינו שם, אם לא חנה'לה, היינו רבקה ושרו לנו: נעה קטנה יפת עיניים, הטי כדך השקיני מים. והבאנו מים לאליעזר, ושרנו, שתה אדוני, כדי לפניך, אחר אשקה גם לגמליך. ורק הפירוש שלך לחנה'לה מצמרר ונשמע אותנטי לגמרי.
ואני משום מה נזכרתי בחנה אחרת, ויקטוריה חנה ששרה את אלף בית, הושענה
דבי, כל הפוסטים שלי קטועי איברים. גם משום שאני לוקה בתסמונת ג'ימיני (נדמה לי שכך קוראים לקסם הזה בהארי פוטר שבו כל נגיעה משכפלת את מה שנוגעים בו עד אינסוף) וגם בגלל שהעולם הוא מערכת שבה כל דבר מחובר לכל דבר כך שתיאורטית (וגם מעשית) כל פוסט הוא אינסופי. ובדרך כלל הוא נקצץ באופן מלאכותי איפשהו בין אורך הרוח שלי לאיזו תחושה מעורפלת של יכולת ההכלה של הקוראים (עניין חסר כל שחר, כי כל אחד הוא אחר, והנה הרגשת בקיטוע, אבל אחרת, כמו דוב דובוני בן דוביים מהשיר של לאה גולדברג הייתי מצחצחת את נעליו של מרבה הרגליים עד היום). ורק כדי שזה לא יישמע סתמי – כשמביטים בצילום (המכושף, אין ספק, שכחו לשים עליו את המסך האטום של המציאות), כלומר בתקריב שהבאתי כדי להראות את הזהרורים הפורצים שוטפים את חנהלה – שימי לב מה מתרחש בחלק הימני תחתון של התקריב. ושימי לב איך זה מתחרז עם ידו של "הפחמי". זה למשל שביל לפרשנות האונס וכתמיו, שוויתרתי עליה הפעם. ויש עוד הרבה כאלה…
כמו מניפה, אני לא חושבת שלזה מכוון הזיכרון של שהרה. זה לא שהיא "רצתה" להיות שרה ולא חנה. זו סצנה של מאחורי הקלעים שבה מדביקים לה כוכבים על השמלה, בגיל שבו העולם מפורק ועוד לא מתחבר לרצף, ופתאום קוראים לה חנהלה, וזו טעות, כי שמה שרהלה. היא בטח לא קישרה את זה להצגה. ובלי קשר, את האישה הכי תנ"כית שפגשתי (והקליפ מעולה כמובן, ותודה!).
כן, אני יודעת, ובכל זאת הפעם יותר מתמיד הרגשתי שהפסקת מוקדם מדי. אולי כי נהניתי באופן מיוחד ולא רציתי שייגמר 🙂
סיבה משמחת 🙂
נפלא וחכם ויפה.
בצירוף מקרים משעשע ואקטואלי במקצת (עודד קוטלר), מתברר שבסרט "מיכאל שלי", בדקה 9:00, אפרת לביא (היא חנה של עמוס עוז) מקריאה לילדים בגן את הסיפור על שמלת השבת של חנה'לה. ובסוף היא שולחת אותם אל הגננת שרה.
תודה רבה תימורה.
רוני 🙂 לגיבורה הרי קוראים חנה…
כן, ברור – כתבתי את זה בסוגריים (חנה של עמוס עוז). די מדהים לראות כך את הסיפור ואת חנה ושרה בגן הילדים, והכל בסרט (וספר) חשוב כל כך – כאילו זה היה ממש סיפור הילדים המכונן של דור מסוים בארץ.
רוני, זה באמת היה הסיפור המכונן של כמה דורות, הרבה בגלל מה שכתבתי בפוסט ההוא http://wp.me/pSKif-hWg ומן הסתם היה כזה עוד שנים רבות לולא חרדת הפדופילים. קשה לשבח את חנה'לה הקטנה ובאותה נשימה לאסור על ילדים ללכת עם זרים.
לדעתי הציטוט מגרוסמן בתחילתו מצוין ומעניין ויכול להתפתח יפה, אבל נופל לרעיון המעניין מאוד, אבל המוכר ושגור מראשית המאה שעברה, שהאדם בעצם אינו 'אני' אלא מורכב מהרבה מאודה אישיויות. נראה שהרעיון המוכר 'בלע' משהו שיכול היה להתפתח, עם יותר עמידה על שלו מצד הסופר.
רון, הרעיון שהאני מורכב מהרבה מאד דמויות הוא באמת לא חדש, אבל כשהוא מופיע בספר שנקרא "ספר הדקדוק הפנימי" הוא מתגלה מחדש גם כהטיה דקדוקית ועוד הרבה דברים שיקצר המקום מלפרט, לכן כתבתי עליהם ספר http://wp.me/pSKif-i53 🙂