(* הכותרת היא לגמרי אינפורמטיבית – ים המלח הוא מקום ממשי, ורד נבון היא האמנית שצילמה אותו, אבל בדיעבד וכשקוראים את המילים כפשוטן זה נהיה שירי וקצת אפל. כי ורדים נבונים הם זן נדיר, אוקסימרוני-אירוני כמו האוהבים הנבונים של נתן זך, ומה לאחד כזה ולים של מלח? וגם הים בתורו מופקע מן הגיאוגרפיה הקונקרטית אל מחוזות המוות והדמעות של המטפורה. סוג של הקדמה לפוסט.)
אז למה אני כל כך אוהבת את הצילום הזה?
בגלל טבעו הכפול, הכמעט קולאז'י; הליריות שבעומק מונחת ליד הפוטוריזם של הכביש החדש (שמהדהד גם בבניינים הרחוקים המונוכרומיים והעתידניים). בגלל הרקיע הנקי מעננים וציפורים והמים שאין בהם קמט. בגלל הדממה שיש בה קצת מוות. זה קשור גם לכביש וגם לנוף המשתקף שמזכיר במעומעם נתח דג. הניכור האורבני של הכביש ביחד עם הריקות והדממה העלו באוב את אדוארד הופר. זה היה לגמרי אינטואיטיבי. רק כשחיפשתי תמונה לפוסט שמתי לב עד כמה הקומפוזיציה של נבון מתכתבת עם הקומפוזיציות של הופר, שחוזר ומציב את ההעמדות שלו מעבר לקו-גדר, לעיתים קרובות אלכסוני, שנמצא בחלקה התחתון של התמונה.
יש בצילום של ורד גם תנועה מוזרה, היסוס מהפנט בין דו ממד לתלת ממד. זה קשור לאחידות הגרפית של השמיים והמים החלקים כמו דף ולא כמו נוף. זה קשור לפסים של הכביש, לעובדה ששולי העפר שלו, שמעבר להם משתרע הים, נראים גזורים. וגם בהשתקפות יש זיקה לכפילות של מגזרות ניר וכתמי רורשאך, פרקטיקות של דפים מקופלים.
פעם, בסדנת תיאטרון חזותי שהעברתי בנורווגיה, יצר סטודנט ששמו נשכח לצערי, עבודה בשם "האי שלי". זו היתה בין השאר מחווה לנוף המקומי, פיורד צלול זרוע באיים קטנים. הסימטריה של ההשתקפויות שוחזרה באופן פיוטי באמצעות הסימטריה של הגוף האנושי: בעזרת תאורה מדויקת "נחצה" גופה העירום של המודלית-פרפורמרית ל"אי והשתקפותו". למרבה הצער נותרה בידי רק תמונה ירודה של העבודה נפלאה.
ובחזרה לתמונה הנפלאה של ורד נבון – גם חלקת היבשה המשתקפת באופק מזכירה דמות אנושית; פנים שתוויהם המעט מהונדסים ורובוטיים עשויים מבניינים וגוף עם זרועות צמודות. איש ישן בעולם מעורפל וחלומי מעבר לכביש ולסף הקרוע של המציאות.
*
עוד באותם עניינים
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה (על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי)
דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה (יש גם קטלוג)
יורם קופמינץ, תערוכה (יש גם קטלוג)
נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון
*
כתבת וניתחת נהדר, נותן זוויות שונות על הצילום הנהדר גם בעיניי הזה. תודה…
צד ימין מזכיר קצת גם תנין או לווייתן. הכי מדהים זה האמצע הרחוק עם הבניינים שנמצאים כולם בתוך תחום ההר וההשתקפות שלו.
נפלא ומדוייק ואפשר להוסיף גם הדהוד לאורי ריזמן
מרית קרובתי, נהדר, גם כי אני אוהב מאוד את עבודות-הצילום של ורד, ויש לה עוד כמה וכמה מאמתחתהּ, וגם הואיל והיא לא מסתפקת בללכוד את התמונה (הויזואל) אלא את מה שהוא רב-מימדי, מהדהד ומאוד פיוטי.
ורד משחררת גם את נוף ים המלח מן המטענים המיתיים-היסטוריים שלו (קומראן, מצדה, סדום), שמאוד נוח בעבודות של ציירים רבים שציירו את נופי האיזור. לא נוכחים גם הרי יהודה שתמיד מקנים לנוף שם איזו איצטלה של הוד-קדומים. מה יש כאן? כביש, אגם שכזה שאף אדווה לא חולפת בו, קו מלונות במרחק. יש פה בסופו של דבר דבר-מה מאוד מינורי העוסק בחלוף, ובכל זאת מעורר בצופה (החולף לא פחות) כמה וכמה הרהורים והדהודים.
יופי של צילום לורד נבון (אהבתי את משחק הכותרת).
כתמי רורשאך זה בגלל ה"טכניקה" שבעשייתם. יוצרים כתם, מקפלים את הדף ובלחיצת הקיפול נוצר כתם סימטרי. בכל לחיצה (תלוי בסוג הדף) מעמיק ומשתנה הכתם.
סימטריה זה בילט-אין קוסמי תופעתי, לכן היא כל כך מושכת אותנו אינסטינקטיבית וגם הרצון לשבור את הסימטריה. למרוד. ללכת נגד חוקי הטבע כביכול
תודה שרון! ונכון על הבניינים, זה מטה את החלומיות לצד עתידני, "מה קרה בגטאקה" שכזה.
פיוטי, מושכל וגם חודר לנבכי הנפש.
שונית, תודה רבה (רייזמן באמת מזכיר בריקות אבל הוא שייך לצד החם בסל האסוציאציות שלי. ומצד שני אמנות היא כתם רורשאך, היא דגה לכל אחד דברים אחרים).
שועיקי, רב ממדי ופיוטי לגמרי (אבל לא כל העדין מינורי הוא 🙂 ומצד שני מינוריות לא מהלכת עלי אותו קסם שהיא מהלכת עליך…)
איריסיה, אבל למה כל הרורשאכים סימטריים?
תודה רבה, מיקי.
כתמי הרוראשך תמיד סימטריים כי ראשיתם בשעשוע חברתי שבו היו שופכים דיו, מקפלים את הדף ומשתפים אחרים במה אפשר לראות בתוצר. כך היינו עושים גם בשעורי ציור ( עם בתיה עוזיאל ). מכאן רורשאך פיתח את המבחן לאחר בחירה של כתמים מסוימים, בדיקה ומחקר.
ושמחה בכבוד שנתת לצילום הנהדר של חברתי ורד נבון ועל הפוסט בכלל.
מרית יקרה, איזו הפתעה! תודה רבה לך, כל צילום שאת אוהבת מהצילומים שלי, פתאום כאילו זוהר באור יקרות… כשעברנו שם ראיתי משהו מופלא ממני שלא ידעתי לתת לו מילים, כל מה שיכולתי לעשות הוא להנציח את הרגע, את התאורה ואת הצורות שצפו בתוך הריק. עצרנו בצד במכונית שבה נהגתי, ויושביה חיכו בסבלנות… נדיר שאני עוצרת בכביש כזה, הפעם לא יכולתי לשלוט בעצמי.
מעניין אזכור הפוטוריזם, היה אזכור כזה גם על עבודה בתערוכה "אמא אדמה" ברעות (מצרפת כאן), שירדה אתמול בערב. זה מעניין כי (לפחות במודע) אני לא נמשכת לתיאוריות של הפוטוריסטים, תמיד נמשכתי לסוריאליזם הרבה יותר.
המון תודה לכולכם, לך מרית על הפרשנות המפתיעה והמרתקת הזו, אמנות בפני עצמה, ולכם – שרון, שועי, מיקי, שונית ואיריסיה על כל מה שכתבתם.
התבוננות מאוד מעניינת שלך, כולל זו (המפתיעה אך הגיונית) שבסוף. והצילום נהדר. אהבתי גם את הניסוח 'מים שאין בהם קמט'.
מחסנאית, תודה. גם על ההסבר שנותן קצה חוט, ועדיין יש בהתעקשות על הסימטריה איזה ערך מוסף, מעין העדפת החזית על הפרופיל, או ההכרה בבבואה. (ובתיה עוזיאל… "איך שהשם הזה צץ, מערב זיכרון ותשוקה" כמו שאומר סימור גלאס על שרון ליפשוץ 🙂 )
ורד, זה צילום נפלא שמצוי אצלי כבר מזמן בתיקיית יום אחד… הפוטוריזם מאד קרוב ללבי, כתבתי עליו כבר כמה פעמים. בצילום מן התערוכה זה פוטוריזם כפשוטו, כרישום של דינמיות ותנועה. גם בים המלח הכביש כבר אוצר בתוכו תנועה, ביחוד על הרקע הכל כך דומם של השאר. בשניהם ישנו צד גיאומטרי מופשט (שנותן כוח להרבה מהצילומים שלך) אבל בצילום ים המלח יש משהו חזק גם באורבניות הקשה של הכביש, אלמנט של ניכור עירוני שמנוגד כביכול לפיוט של הרקע ומקפיץ אותו.
בניגוד לכבישים אצל דיוויד הוקני נניח, שמנסה ומצליח לכייל אותם ואת הנוף לאותו תדר.
עדה, תודה רבה! (כשאני מלמדת תיאטרון אני מלמדת שסוף אידאלי צריך להיות מפתיע אבל בדיעבד גם צפוי מראש 🙂 )
ולי כל צללית לשון היבשה הזו שמשתקפת בים הדמום נראית כמו עט ציפורן ענקית, שרושמת את קו האופק, אפילו נדמה לי שאני רואה את האצבעות האוחזות בעט.
ומאוד יפה ההשוואה להופר, למרות שהבדידות אצלו בעיקר נובעת מהדמויות האנושיות שגם כשהן ביחד הן לחוד.
כמו מניפה, היא באמת נראית כמו ציפורן ענקית! מה שמזכיר לי את המנטרה שחוזרת בחלק מהגרסאות של אלף לילה ולילה, כשאנשים מעידים על סיפוריהם "שאילו נכתבו בדיו על קו האופק הם היו למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר".
וזה נכון מה שאמרת על הופר, אבל אני חושבת שהוא מעביר את הבדידות הזאת דרך החלל, במרחב ובאופן שבו הוא מצייר אותו.
ותודה!
המחסנאית חברתי, עדה ק. וכמו מניפה, תודה גם לכן, מאוד מעניין לקרוא כל תגובה כאן…
ההשוואה שעשית מרית עם עבודותיו של הופר כל כך מחמיאה לי. הוא אחד האמנים האהובים עלי בכל הזמנים. תחושת הבדידות, ריקות ודממה… פתאום מוצאת גם שני אלכסונים – צהוב ולבן בכביש שמתכתבים עם האלכסונים של איריסיה קובליו.
כתמי רורשך ושלד הדג, זו הברקה של ממש, דברים שהיו שם מעומעמים ולא מוגדרים בתודעה שלי, עד שבאת והצבעת עליהם, ומאז יש להם שם ונוכחות. והאיש הישן – זו הפתעה גמורה, אני לא ראיתי אותו בשום אופן, ועכשיו רואה, זה פלא פלאים שמעלה חיוך על שפתי. תודה.:)
מרית, הנה לך הדגמה של ההשלכה ברורשאך – אין העדפה של החזית – יש כאלה שרואים בזה דווקא פרופיל ( לפעמים רק אחד, כי פשוט מתעלמים ממחצית הכתם, ולפעמים שניים עם אינטראציה ביניהם או השתקפות של אחד וכיוצא בזה). לכל תפיסה או העדפה יש משמעות. התוקף של המשמעויות המיוחסות לתפיסות ולתגובות והמסקנות הנגזרות שנויים במחלוקת. מכל מקום ההעדפה הזו ( שבכל זאת היא אכן חזית) היא מקרית, כי כך זה נעשה . אחר כך הניסיון הראה שניתן היה ללמוד על אנשים מתוך תגובותיהם למשל – מי שם לב לניואנסים קטנים של הבדלים בין המחציות. למיטב ידיעתי לא היה כל רציונאל אחר לבחירה הזו מלבד זאת שמידע רב נאסף תוך כדי שעשוע של אנשים בטרקלינים בשוויץ ואחר כך תוקף בתנאי מעבדה מבוקרים.
טוב, כל העולם כולו הוא כתם רורשאך וראי… באמת שקלתי לומר – חזית או קיבעון על האל יאנוס כפול הפרופילים (בתמונה למטה), אבל זה נראה לי ספציפי מדי 🙂 בגדול הרי הכול אפשרי, כמו שקוראים עתידות בקפה ובתה ובעננים ובכוכבים (וההתעקשות על הסימטריה לא יכולה להיות רק הרגל. ואולי כן?).
נהניתי מהצילום ומהניתוח, ורק באתי להוסיף שמצאתי כאן (בקישור) טענה שהסימטריה בכתמי רורשאך נועדה לכוון את האסוציאציות לכיוון של צורות חיות או אורגניות. בסך הכל זה הגיוני, אם נזכור שהכתמים נועדו לשמש בטיפול פסיכולוגי כמפתח לנפש, ולכן עדיף ליצור דימויים שהם מספיק קרובים לחיינו האנושיים כדי לכוון את המטופל לאסוציאציות ריאליסטיות, ועם זאת לא יהיו בעלי פירוש ברור או חד משמעי:
https://www.recruiter.com/i/what-if-recruiters-take-the-rorschach-inkblot-test/
מעתיקה למטה תגובה שכתבתי בטעות במיקום לא נכון:
המחסנאית חברתי, עדה ק. רוני ה. וכמו מניפה, תודה גם לכן, מאוד מעניין לי לקרוא כל תגובה שנכתבה כאן.
ההשוואה שעשית מרית עם עבודותיו של הופר כל כך מחמיאה לי. הוא אחד האמנים האהובים עלי בכל הזמנים. תחושת הבדידות, ריקות ודממה… פתאום מוצאת גם שני אלכסונים – צהוב ולבן בכביש שמתכתבים עם האלכסונים של איריסיה קובליו.
כתמי רורשך ושלד הדג, זו הברקה של ממש, דברים שהיו שם מעומעמים ולא מוגדרים בתודעה שלי, עד שבאת והצבעת עליהם, ומאז יש להם שם ונוכחות. והאיש הישן – זו הפתעה גמורה, אני לא ראיתי אותו בשום אופן, ועכשיו רואה, זה פלא פלאים שמעלה חיוך על שפתי. תודה.:)
פרסם את זה מחדש ב-מהסוף להתחלהוהגיב:
מרית בן ישראל בהתבוננות המיוחדת שלה מוצאת גם דברים שאני עצמי לא ראיתי בצילום שלי מים המלח. אם יש משהו שגורם לי אושר גדול, זה הפוסט שלה בבלוג: עיר האושר.
רוני, תודה!
ורד, זו שמחה גדולה גם בשבילי. תודה.
תודה, מרית, נהדר להתבונן מבעד לעינייך (על כותרת אינפורמטיבית לכאורה ועל תמונה יפהפייה ובכלל).
מרית, פשוט תענוג. הנוף כגישה (למרחבי הנפשע – כמה דיוק בציטוט של הדימוי הזה. הדג המופשט מעורו, כמו מגזרות הנייר – הנטו הזה, הנקיון, השקט, אני עוד לא יודעת למה, אבל זה לוקח אותי ל״כלב אנדלוסי״, שיש בו הרבה-כל-מיני, מלבד שקט. אולי האלכסונים שאמרת. למשל: http://www.tcf.ua.edu/Classes/Jbutler/T340/SurrealismUnChienAndalou1.htm
אבל שוב, אין לי נימוק טוב מספיק כדי להביא את הסרט הזה. אולי זו ההפשטה של גלגל העין. בכל מקרה, הצילומים הללו נהדרים. תודה לך ולורד!
דורית, תודה רבה לך! לואי בונואל – אחת הדמויות שהשפיעו עלי מאוד בצעירותי, כשלמדתי קולנוע. בעצם עד היום הוא דמות מעוררת השראה בעיני. מי יודע, אולי יש איזשהו קשר לא מודע… לפעמים אני רואה את ההשפעות עלי ברגע הצילום (כמו התנועות הפוטוריסטיות שהזכירו לי את הכלבלב של ג'אקומו באלה כשצילמתי בחולות) ולפעמים לא, בצילום הדרך בים המלח פשוט הייתי חייבת לצלם וצילמתי. באותו רגע לא עברה שום מחשבה בראשי, וגם לא תכנון של קומפוזיציה, הכל היה מאוד אינטואיטיבי.
ורד, אני יודעת מהצילום שלי (אבל לא רק מהמדיה הזו) שאל הרגע המכריע לעבר הלחיצה על הדק המצלמה או לעבר החלטות לבצע כך ולא אחרת – אל הרף-העין המסויים הזה מתנקזים/זות דימויים, השפעות, חויות וכו. ודימויים מ״כלב אנדלוסי״ הם כאלה שקשה למחות מהזיכרון. גם בגלל האינטנסיביות שלהם.
למעשה, הדימוי שמרית הביאה, מתוך הנוף כגישה, בא בול בפוני לאסופת הצילומים שמרית בחרה להביא לדיון, ודאי יותר מאלה של ״כלב״.
אולי זה הפוטוריזם, שהשאיר טביעות רגליים בחול, במים. בכל מקרה, שלווה גדולה ירדה עלי למראה הצילומים שלך. לכן דיברתי בזכות המרחבים לנפש. תודה לך.
*(למרחבי הנפש, כמובן..)
המון תודה דורית:) וכל החיים מתנקזים לשבריר של רגע, זה כל כך נכון… במיוחד כשמדובר בצילום.
לי ודורית, תודה רבה לשתיכן!
דורית, כלב אנדלוסי פשוט מעלה הכול בחזקה של סיוט (כמו שעשית עם ג'ואל ויתקין ואביב יצחקי) והפלא הוא השלווה שנופלת עלייך 🙂
ורד, מורי ורבי יוסף הירש היה מסביר ומסביר ואז היה אומר, "עכשיו תשכחו הכול ותתחילו לרשום". כשמנסים להשתמש במשהו חדש הוא עדיין נוקשה וקצת מודבק, אבל כשההשפעות נטמעות קורים עושר ושכבות.
מרית (בהמשך לתגובה שלך לתגובה שלי למעלה), אשר למינוריות, אני באמת רק הולך ומצטמצם, לאחרונה צפיתי בכמה סרטי קולנוע שאני עדיין מאוד אוהב אבל פתאום כל מיני סצנות-גדולות ורועשות, שפעם קיבלתי כחלק מהמכלול נדמו לי כהחלטה אמנותית לא מי יודע איזו. יכול להיות שאני קושר מינוריות עם מינימליזם. עודף פרטים. רעש גדול. מלודרמה, סצינת המונים. ממש לא עושים לי את זה. אני אפילו מוצא את זה די מטריד.
שועיקי, מינימליזם ומינוריות זה לא אותו דבר. זה עוד לא מנוסח אצלי עד הסוף, אבל מינימליזם זה על זיקוק, ומינוריות על הפניית עורף ודרכים צדדיות.
מאוד מתחברת להבדלה הזו, שעשית, בין החזית לעורף, מרית.
"מינימליזם זה על זיקוק" – ניסוח נהדר. מינוריות – לא בטוחה בקשר להפניית עורף (יש משהו חזק ו/או בוטה בהפניית עורף). דרכים צדדיות זה יפה. ניסוח ציורי:)
ורד, את צודקת. חשבתי על שועי כשכתבתי את זה. זה לא כך אצל רחל, נניח, כשהיא כותבת, צר עולמי כעולם נמלה. אבל אצל שועי נטיית הלב מלווה (שלא לומר מלובה) על ידי אכזבה וכוללת את התנועה הזאת של הפניית עורף.
מרית, לכי תביני.. לא מנסה אפילו להתווכח עם מה שמסתובב אצלי בראש.. 😈 (ולמען הסדר הטוב, תראי שהתחלתי ואף סיימתי בסימן שאלה גדול כשאמרתי כלב אנדלוסי ומה הקשר לעבודות של ורד. מזל שורד העידה שהיא ספוגה גם בדימויים של בונואל. דבש נמוך מים המלח, אכן..)
בכל מקרה, רחל חלפי – מתוך ״מקלעת שמש״, ב״שני תרגילים בצילום״, שלאחריו ״תרגיל נוסף בצילום״, כאן:
http://www.bibliotherapycenter.org/#!מה-השעה-דיאלוג-בין-זמן-לאדם/c5b0/CD9D5C2F-D672-42F7-B262-851B5BD96173
אם לסכם – אין פואנטה, אין אבל,
מלבד ביג סחתין על חדות האבחנה שלך (אלא מה?!)..
דורית, מה שהולך לך בראש הוא מאד מעניין, רק השלווה קצת הצחיקה אותי. עצוב הרחל חלפי. ובאופן מוזר מזכיר לי את תרגילי הצילום של ויטו אקונצ'י חביבי. אני מעתיקה מתוך "המשורר שירד מן הדף" http://wp.me/pSKif-dLd
ב-Blinks מיצג מ1969 שוטט אקונצ'י ברחובות ניו יורק כשמצלמה צמודה לעיניו; בכל פעם שנאלץ לעפעף הוא לחץ על הכפתור וצילם תמונה.
לתיאור העבודה הוא צירף שני סטים של הערות:
הסט הראשון שנרשם ב-1969 מדבר על המצלמה ככלי המאפשר רצף של ראייה: "כשאני מעפעף אני לא יכול לראות – כשאני מצלם בזמן העפעוף, יש לי תיעוד של מה שלא יכולתי לראות."
וגם על הזמנים הכפולים של המיצג: "אני רואה מה שנמצא לפני בהווה – עכשיו ואז, אני יודע שאראה, בעתיד, את מה שהיה לפני בעבר."
ולבסוף על אמנות כתוצאה של תהליכים גופניים: "העפעוף שלי 'גורם', מפיק, תמונה."
את הסט השני מ-1970 אני מביאה בשלמותו:
המצלמה כאמצעי איחסון (היא תאפשר לי לראות אחר כך).
המצלמה כאיבר תותב (היא מאפשרת לי לראות את מה שאני לא יכול)
המצלמה כסימולציה (היא תאפשר לי לזכור אחר כך מה שאני לא יכול לראות עכשיו).
מרית, זה הכל מתוך השלמה. השלווה, כלומר. אולי זה מה שעומד מאחורי השלווה. ים המלח של ורד נבון, כפי שאני מבינה אותו, עצוב.
מהדד לי בראש (באותו ראש) המשפט המסיים את הסיפורון הבא, מתוך:
יוסל בירשטיין | סיפורים מאזור השלווה, בהוצאת הספריה החדשה 2004
_________
אני מתהלך ברחוב ורואה התקהלות.
אני שואל שוטר שנמצא שם, מה קורה.
השוטר משיב לי: שום דבר. מישהו מת.
אני מתפלא. מישהו מת וזה שום דבר?!
אני מזמין רוח של זמרת מפורסמת, שתשיר לפני השוטר בקולה הנפלא. אז יֵדע שכשמישהו מת, זה לא שום דבר.
הזמרת שרה יפה מאוד, אבל השוטר לא מתרשם.
אני מזמין רוח של אשה רגילה, שתשב ליד השוטר ותתרשם מהזִמרה של הזמרת. אולי יושפע השוטר ואף הוא יתרשם.
השוטר והאשה יושבים זה ליד זה. הזמרת שרה, אבל שניהם לא מתרשמים.
הם משלבים זרועות, מַפנים את הגב ומתרחקים. גם הזמרת נעלמת. ואני עומד וקורא לעֵבר גבם המתרחק:
כשמישהו מת זה משהו!
ובאקונצ׳י ובהארות עוד אתבחבש. תודה רבה שהבאת את זה לכאן.
את קוראת נכון דורית, מאוד מפתיעה היכולת שלך, של מרית ושל אחרים שהגיבו כאן לראות בתצלום בודד אחד מרכיבים שאכן נוכחים באישיות שלי ומשפיעים עלי מאוד (שלווה ומחוזות המוות, בדידות, ניכור אורבני וכו'). ההפתעה היא שעוד (א)נשים חוץ ממני יכולים להבין אותי כל כך עמוק דרך כלי ביטוי לא מילולי. תודה למרית על הבמה ועל הזרקור, ותודה לקהל הכי טוב שהתקבץ כאן. קדה לכם קידה עמוקה:) התערוכה של אקונצ'י מעוררת השראה (אחפש את זה) והסיפור של יוסל בירשטיין נהדר.
ורד, אכן, זכות גדולה היא להיות מתחת לזרקור האושר של מרית, שממגנטת אליה אנשים עמוקים.
אם לשרטט מַפָּה (כזו, טופוגרפית ומפה לכיסוי), עיר האושר עבורי היא כפר-נפש ובו תחנת התנעה, קופ"ח עם קרנות-מזבח. בבית מול הקופ"ח תמצאי חדר-מפ/קלט שבפתחו עומד איש מאחורי אשה יושבת, המציעים חבילת נופש עם תכניה לימי-כיף. ויש עוד, אבל בטח תשוטטי בעצמך ותמצאי
כפר נפש, יפה. הלא זה מה שכולנו צריכים. 🙂
תודה על הטקסט המקסים של בירשטיין…
מעבר לאופן הביצוע של כתמי רורשך, נראה לי שהם נותנים את האפשרות לראות פני אדם או פני יצור כלשהו, או דמות שלימה, ולכך נדרשת הסימטריה.
דורית וורד, תודה רבה לשתיכן, זה באמת פלא הקהל שמתקבץ פה. אני כבר לא מצטערת שאין יותר סלונים ספרותיים כי יש.
דורית, הסיפור של בירשטיין מקסים, וכפר נפש זאת הגדרה יפהפייה ושרוטה כמו תקליט.
ורד, אני מתנחמת בזה לפעמים, שכל בני האדם הם אחים, ולפעמים הם ממש מבינים. אקונצ'י הוא אמנם מעורר השראה ענקי, אבל ההשראה לא נובעת מן התמונות אלא מן המחשבה המופלאה שמניעה אותן. כתבתי על זה ספר שלם. זה הפרק שמציג אותו http://wp.me/pSKif-dLd
אביב, גם אני חשבתי על זה בהתחלה, אבל דמות היא דמות גם בפרופיל. ובשביל לראות חיה במלוא הסימטריה שלה צריך בעצם לפשוט את עורה…
סימטריה כפי שמופיעה בכתמים האלו היא הדרך הפשוטה ביותר שלנו, בני תמותה, לזהות סדר. זה שזיהינו סדר נותן לנו לחשוב שיש דבר מאחורי הסדר הזה. אלוהים למשל.
כתם על נייר הוא רק כתם. ושני כתמים גם אם יש בניהם אלו שהן יחסי סדר, יישארו לרוב האנשים- שני כתמים.
כתמי רורשך רוצים לגרום למביט בהם לראות מעבר להיותם רק כתם. הם מסודרים בצורה שהכי קל לזהותה כסדר. לכן נחשוב שיש לזה משמעות.
ולכן אם הם מציגים סדר מסוים, לאדם קל להרגיש נוח עם ה לחפש את מה שמעבר לכתם, את ה״סדר״ של הכתם.
איזה הסבר יפה ומשכנע. תודה.
בבקשה מרית יקרה,
ותודה גם לך על הניתוח היפה במאמר,
וגם תודה לצלמת על הצילום הנהדר.
ואם כבר אני כאן, אז ברשותכן ארשה לעצמי לכתוב עוד כמה מילים על הצילום.
אני חושב שאת הצילום הזה צריך לראות הפוך.
לא פיזית, אבל גם פיזית.
זאת אומרת, אם הייתה לי גלריה (שאין לי), והייתי צריך להציג שם את הצילום הזה (שאין לי), אז בכלל לא הייתי מציג אותו בגלריה (שאין לי) אלא תולה אותו אצלי בחדר מעל לטלביזיה (שגם אותה אין לי), ובמהופך.
ישר-
הכביש הסטרילי מוציא אותנו במהירות של פורמולה אחת מהתמונה ימינה, שומר אבל עדיין בעקשנות על כל חוקי התנועה, באופן כמעט מוסרי.
ויששט ואנחנו בחוץ.
ואז היבשה מימין, פולחת את הרקע כמו חץ, ומחזירה אותנו בבום על קולי, או במקרה של הצילום הזה בבום אל קולי, אל תוך מרכז התמונה.
אבל בעצם ממש, בבפנים של התמונה, אז לתמונה הזו אין זיג-זג, והיא בוקעת מתוך עצמה, כמו גייזר. מהמרכז ישר אל הפנים שלנו. לכן צריך לראות אותה הפוך. כדי שלא נצא ממנה.
אבל אם רואים אותה הפוך פיזית, היא עוברת דרך סוארליזם לאבסטרקט, שאמנם פורץ אל הצופה מן המרכז, כמו כדור ביסבול שמגיע ליציע הקהל, אבל אבסטרקט עם הרבה חלל מסביב, וסוראליזם הפוך. סוראליזם הפוך כי, זה לא שרואים ראש שוכב וכשמתקרבים רואים שאלו אנשים, אלא להפך, רואים תוכן, ורק אחר כך מבינים שזהו בעצם אבסטרקט.
לכן צריך לראות את הצילום ישר, כשהנושא כולו בפנים, מתפשט לעומק כמו באר ולא לצדדים.
ולכן צריך להסתכל עליו ישר, אבל לראות אותו הפוך, ובלי לסובב את הראש על הכתפיים…
או משהו כזה…
אני חושב…
בכל אופן…
אחלה של צילום.
זה נפלא חולי, שאין לי מילים… תודה.
מכיוון שצילום זה מעולם לא הודפס (וכבר עברו 4 שנים וחצי מאז שצולם), אין לי אפשרות להפוך אותו פיזית, אבל מיד אנסה להפכהו בפוטושופ.
שתי הערות קטנות:
1. אני אף פעם לא מנסה לאלץ צילום להיות שונה מזה שצולם במציאות, מלבד שינויי גוון/קונטרסט מינוריים. כי ברגע הצילום האינטואיציה פעלה בלי להפעיל חשיבה (כלומר כל המטען האישי התנקז לשבריר השניה של הצילום). מניפולציות של אחרי הצילום גורמות לי תסכול, כי אפשר לעשות אינסוף דברים… מה שמעניין הוא שרק פעם אחת בחיי הפכתי צילום שלי וגם תליתי אותו הפוך. זה היה צילום של פיל בגן החיות שבבואתו נשקפת בבריכת מים (לפי מה שזוכרת הוא היה סימטרי!) . עכשיו עשיתם לי חשק לחפש ולסרוק את התמונה מהעידן האנלוגי, ולהביאה לכאן.:)
2. מאותו רגע שמרית הצביעה על האיש בתמונה, אני רואה אותה כל הזמן בסיבוב של 90 מעלות ימינה, כי בראש שלי הדמות הזו נראית עומדת ולא שוכבת.:)
הנה הפיל, טעות שלי – הצילום לא סימטרי… מצאתי סריקה ישנה קטנה והעליתי לאתר שלי
חולי, מענינת דרך הראיה שלך ומלבב מה שאתה מציע כאן.
באחד החוגים של אחרהצהריימים בילדותי, הייתי בשיעור שבמרכזו גיגית מים. המדריכה לחצה מפיות הבקבוקונים סילונים קטנים של צבעי שמן בגוונים שונים, וערבבה עם מקל קטן.
לתוך המערבולת הצפה הזו הניחה לרגע נייר על כרס מבלוקציור. מה שיצא יצא.
שנים קודם לכן, בחוג יצירה אחר, קיבלנו צבעי פנדה, סט אצבעות צבעוניות שמנוניות. כשתמה מלאכת מילוי הדף בשטיחים צבעוניים, עברנו על הכל הכל בפנדה שחורה. בסוף התהליך, גילפנו, עם גפרור, דימוי מתוך השחור. התקבל מין נגטיב צבעוני מרהיב ולא מאוד צפוי.
דיברת על להסתכל לעומק הצילום הפרוש של ורד. זה ממש אמ.אר.איי לרורשאך. תודה.
לורד, טוב שהבאת את הפיל הזה. בהתחלה לא תפסתי שהוא הפוך אבל הרגשתי שמשהו כאן לא אמיתי…מענין לראות שבין הרגלים האמיתיות להשתקפות במים מחבר קטע מהצל שלו, כך שיש לנו שנים וחצי פילים במחיר של פיל אחד.
לחולי, ממש אהבתי את כתיבתך.
לורד, כתבת איך כל המטען האישי מתנקז אל רגע הצילום, זה נכון וזה הזכיר לי שפעם צלם אחד, שכחתי מי, עשה חשבון כמה זמן לקח לו לצלם את כל אלפי הצלומים שעשה בחייו, על פי ממוצע של 1/125 השניה לצלום אחד. ממש לא הסכמתי אתו, כי הצילום אינו פרי הלחיצה, אלא של כל הלימוד וההתבוננות והחיפוש שבונים את אותו רגע שבו אנחנו מצלמים מבלי לתכנן, כי אנחנו כבר מוכנים.
כל כך נכון (ראה מה כתבה דורית למעלה בעניין זה). מישהי שאני מכירה הרבה שנים, ביקשה ממני לא מזמן ללמד אותה שיעורים פרטיים בצילום. חשבתי על זה קצת והודעתי לה שאני לא מסוגלת. הצילום הוא עניין כל כך אישי עבורי, כמו כתיבת שירה. מישהו יכול ללמד כתיבת שירה? אני יכולה ללמד שימוש טכני במצלמה, או תוכנות כמו פוטושופ, או להתבונן יחד בעבודות של אחרים, לא רק בצילום ולא רק באמנות פלסטית. (עבורי מוזיקה, קולנוע ותיאטרון הם מקורות השראה הכי חזקים). למעשה כל מה שחווית ולמדת כל חייך באופן פורמאלי או בחיים עצמם, בתוספת השקפת עולם חברתית, פוליטית וכו', או היעדר התיחסות אליה, הכל שם. גם השיעורים הכי טובים בבית הספר לצילום היו התיאורטיים, כלומר אלו שבהם התבוננו ביצירות של צלמים. השיעורים הטכניים בדיעבד לא היו שווים כלום, כי הטכנולוגיה התחלפה במהירות הבזק…
ורד, האנלוגיה לא הולכת לאיבוד. זה משהו שנשאר בשורשים. ומי שאין לו, כידוע, שורשים, אין לו גם צמרות (-:
בכל מקרה, שיר של תמר רבנו, חברתי היקרה, שבלי להכיר אותך הכרות אישית, נראה לי נכון להביא למסיבה שמרית אירגנה כאן:
תמר רבנו | עצב
_______
ואולי העצב
הוא רק חשק השקט
להישאר
לתפוס מקום
בכל מקום
כמו אלוהים אחד
הצילום עם הפיליים – נהדר כמו מגזרת נייר. וכלכך אישי
ואני לגמרי מבינה את המ שאת אומרת על ללמד צילום פרטי. זה כמו להענות לבקשה למקם את הראיה שלך בארובות עיניים שאינן שלך.
יונה מוסט ב"מצטלקת יפה" משוררת מעניין מאוד את ענין הראיה. יונה מוסט היא ציירת, חוץ ממשוררת, שגיליתי לאחרונה.
השיר מרגש עד דמעות, תודה תודה דורית, הוא כאילו נכתב על הצילום מים המלח…
"להענות לבקשה למקם את הראיה שלך בארובות עיניים שאינן שלך.", אין ניסוח יפה מזה.
ומגזרות הנייר מחזירות אותנו אל הפוסט המקורי של מרית, מעניין.
חולי, אתה מהפכן…
ורד, איזה צילום מרתק ומתעתע בהיפוכו. שני הפילים. הקטן תיכף ינשור מהדף. בהתחלה חשבתי שיש שלושה, אבל הקטן שלמעלה הוא השתקפות. וזה גם קצת מדכא באיזו קלות אנחנו מאבדים אוריינטציה. אפילו כשיודעים שהוא הפוך. פעם קראתי שרק חלק זעיר מהמוח עוסק בראייה עצמה. החלק הפעיל יותר הוא הזיכרון שמארגן את האינפורמציה הנקלטת על פי הידע הנמצא ברשותו. ואני מבינה שזה נחוץ וחסכוני וגם מועיל בזיהוי תבניות (את החלק הזה אני אוהבת), אבל זה גם מדכא אותי לראות איך המוח מתעקש על דעותיו הקדומות, גם כשהוא מבין שזה כבר לא כך (ככה כיפה אדומה נטרפה. במקום לברוח מהזאב היא המשיכה להתעקש שהוא סבתא). המלחמה הגדולה שלי היא באוטומט הזה.
דורית, אני זוכרת את האושר הזה מגן ילדים, את הפלא של איך מתוך החושך של הדף מתגרדים להם קווים צבעוניים כמו זיקוקי דינור (והכי אהבתי זיקוקים בתור ילדה, ולא התפלאתי כשהרבה אחר כך, בני הגדול כשהיה קטן חשב שקוראים להם אַקוּקֵי-עדינות).
אביב, פעם לצורך איזה טופס שאלו אותי כמה שנות לימוד יש לי. ואני יודעת למה הם התכוונו אבל כל החיים שלי זה שנות לימוד…
תודה:) הנה הצילום המקורי, תראי כמה שהוא משעמם ופרוזאי… אני חושבת שהתעתוע נובע מההתעגלות של קו המים – הקעור, מה שכנראה גרם לי להפוך מיד את התמונה כדי לראות אותו קמור כמו כדור הארץ. ומעניין שבצילום עצמו ייחסתי חשיבות גדולה יותר לשמיים, שתופסים את רוב התמונה, כאילו ידעתי שהיא נועדה להתהפך.
עיר העושר 🙂
ובכלל לא אכפת לי שהתמונה האחרונה אמורה להיות פרוזאית. היא מאוד מוצאת חן בעיניי. ומה שחולי אמר הזכיר לי שיטוט במוזיאון בברלין, לפני המון שנים, שבו הבטתי בציורים כשאני הפוך (נתקעו בי אי אילו מבטים חשדניים.) הצטערתי שאין מתקן שמאפשר לסובב אותם..
תודה לך, להגיב על הבס מחזיר את אור הירח כמו פירורי לחם על קרקעית היער (פירורי הלחם הם פעימת הלב הסודית של הירח)
🙂
ורד, בגלל שלא צילמת שמיים לתודעה אין בחירה. בלית ברירה היא מאמצת את אלה שבמים במקום. ובאמת יש בצילום הזה משהו מן הנסיך הקטן עם הקרקע הכוכבית.
(ואולי גם בגלל הפילים. יש שם איזה עניין עם עדר פילים שעומדים זה על זה מכל הכיוונים)
הבס (וכו'), מה שכתבת בסוגריים נשמע כמו יואל אמר בחזקה.
יש משהו קוסמולוגי-עתיק בשתי התמונות של הפילים, באופן שבו דיסקת הארץ ודיסקת השמים מונחות, אם לא על גב הפיל, אז על ידו (אולי המשא המיתי הורד מעל גבה, אבל מבחינתי, החיה החכמה, הכבירה והיפה הזאת נושאת את העולם כפי שהיא נושאת את התמונה)
נהדר. תודה רבה! ועדיין אני חושבת שרואים זאת טוב יותר בצילום ההפוך, הוא יותר מאוזן והפיל נושא את התמונה טוב יותר.:)
כשאתה צודק אז אתה צודק.
ועדיין יש בזה גם מזה 🙂 (רק עכשיו בגלל השיחה שמתי לב שזה ציור לא סימטרי ואפילו כוריאוגרפי בגלל אלה שמפנים עורף)
מקסים. וגם כאן הצילום ההפוך מתקשר טוב יותר.:) תודה רבה לכם, צילום קטן מלפני 30 שנה סוף סוף זוכה להתייחסות, ועוד מעניינת כל כך. הציור מהנסיך הקטן בהחלט כוריאוגרפי. הוא גם יוצר אצלי תחושה כאילו הכדור מסתובב מתחת רגליהם. ואולי מעיד בעצם על חוסר היכולת שלי להשתחרר מתבנית מוכרת (המדעית) של חשיבה…
למרית, ורד וכל מי שחפץ בתוספת מלח: Motoi Yamamoto
Return to the Sea: Saltworks
סדרת עבודות המוקדשת לאחותו שנפטרה מסרטן. בחיפושיו אחר מרקם אורגני, הגיע למלח, לפסלי אינמוצא, למרקמים אנטומיים שבירים וזמניים דרך אנלוגיה על הארעיות של הכל בטבע, מוטיב החזרתיות לידה-מוות-לידה, מוטיב המעגליות. בעיני זה לקח מיידית למרקם של תחרה.
דרך אגב, בסופו של יום, או ים, הקהל המשתתף לוקח חלק ב(ה)חזרה אל הים. שוב, מוטיב החזרתיות, מעגליות וכל מה שנאמר קודם
ראו כאן:
מרית, אבל כשאני טועה אני הכי טועה…. 🙂
ולך ולורד, פירמידת הפילים (על הכדור!) מ"דמבו":
Dumbo (1941) Pyramid of Pachyderms: http://youtu.be/YXU1VvukVMA
….ויש משהו מכושף בתמונות , גם קערת השמים וגם קערת היבשה הן כמו קערות קסמים שממלאים אותן מים והן מגלות מראות רחוקים בזמן ובמקום, (או, אם רוצים, ה"הגיגית" של דמבלדור 🙂 )
נכון, לא זכרתי את זה, למרות שדמבו היה הכוכב הלא מעורער אצלנו בבית כשהילד שלי היה בגיל הגן. אם ככה אולי לא תבנית מדעית אלא קרקסית.:) ודמבו גם סוגר עוד פינה עם הצילום שלי – בשני המקרים מדובר ביחס פיל – כדור / קעור לא בטבע אלא תחת שליטת בני אדם.
דורית, העבודה מרתקת. חשבתי גם על מלח כשימור (שימור מזון ושימור זכרון)
זה בדיוק הענין, הבס, ולא סתם הכנסתי את הפרט ה׳רכילותי׳ בדבר אחותו האהובה שנפטרה מסרטן ומשם החיפוש אחרי חומר אורגני-פרפטום-מובילה-מתכלה-נצחי-נצחי-מתכלה, כמונו. ולכן גם אמרתי שזה מזכיר לי תחרה, שם יש, לרוב, יותר חורים במבנה, מאשר חומר. המשחק הנצחי בין היש לאין וכולי
דורית וכולם, איך אנחנו מסתובבים באותם מעגלים… זה החזיר אותי למחול המהפנט של אנה תרזה דה קירסמקר שהבאת פעם (ובאופן אחר הסרטון הזה מתייחס גם לצילום שוורד צירפה למעלה, מתערוכת אמא אדמה):
הבס עם השם ארך הזנב, נכון דמבו! וגם הגיגית, גם אני חשבתי עליה 🙂
ורד, באמת התהווה פה בלי משים פוסט קבוצתי על צילום הפיל 🙂
נכון זה מעניין, נוצרו פה כמה פוסטים בתוך אחד, מזכיר בהחלט את המעגלים שנוצרים במחול של אנה תרזה דה קירסמרקר (מאיפה היא?), אחד מוביל לשני, ונוצרת איזו שלמות וגם קצת סימטריה אם מסתכלים על הכל מלמעלה.:)
וַאֲנִי תָּפַרְתִּי עֵינַיִם בְּמַחַט קְסָמִים שֶׁשָּׁמַרְתִּי תָּמִיד בְּכִיס הגַּעְגּוּעִים, כתב רוני סומק ב״בלוז על החיים שכמעט היו חיי״, שגם אמר פעם שהמִּדבר הוא צילום הרנטגן של הנפש.
לגמרי אנה תרז דה קירסמקר.
כמו אצל האוּרוֹבוֹרוֹס, המעגלים הללו מלוחים, מחוררים, חופרים-תופרים בחולות הנפש קסמים..