אלאן בצ'ינסקי היה התאורן שלי בימַי בתיאטרון. הוא עיצב את התאורה ל"הוי, אילו…" על פי "שלוש אחיות" של עגנון, ולפסל התיאטרלי שלי "נסיך ב-3 חלקים" (שעליו עוד אכתוב יום אחד). הוא עבד על התאורה במשך חודשים ארוכים במקביל ליצירת כל הצגה. אני הייתי מעמידה דימויים והוא היה מגיב עליהם בתאורה פיוטית ומושגית. אחר כך נדדנו עם ההצגות בכל מיני ארצות. היו לנו הרפתקאות משונות ומצחיקות שעל קצת מהן כתבתי פה.
אבל אלאן אינו רק תאורן אלא גם צלם ואמן רב תחומי. וכבר מזמן אני רוצה להראות את פרוייקט האנשים הישנים שלו; אי אז בשנות השבעים והשמונים הוא התחיל לצלם אנשים ישנים במעבורת מצרפת לאנגליה. המעבורת יוצאת בשעת לילה מאוחרת והאנשים המותשים נופלים ונרדמים. רק אלאן נותר ער מהופנט משנת הקסם, המוות.
התמונות הוצגו בשנות התשעים, בכמה תערוכות יחיד, על רקע קולות מוקלטים ממולמלים שקראו קטעים מחלומותיו של אלאן בשפות שונות – צרפתית, יידיש, רוסית, איטלקית… חללי התצוגה הוחשכו. הצופים צויידו בפנסים קטנים שאיתם נדדו מחדר לחדר. באחת התערוכות (בברלין, אם אני לא טועה) הם הגיעו לקיר לבנים פרוץ ("כמו ארכיאולוגים ששוברים קיר בפירמידה ומגלים חדר קבורה," אמר אלאן). הם השתחלו לפירצה וגילו חלל ענק מלא בתמונות של אנשים ישנים מן הרצפה עד לתקרה הגבוהה.
ב"חפץ לב" שאלנו את אלאן על הפנסים האלה:
למה פנסים?" הוא אמר, "כדי להגן על האנשים הישנים, כדי לשמור על החושך שלהם. העין עובדת אחרת כשיש רק אלומה צרה של פנס, כשצריך לחפש כדי לראות. וגם בגלל המציצנות. כולנו מציצנים, ובתאורה רגילה פשוט לא מבחינים בזה…"
אני מצטטת את ההסבר כי הוא יפה ומשכנע, אבל בסתר לבי אני חושבת שלא היה צורך בפנסים, בחלומות או בהרפתקאות ארכיאולוגיות. התצלומים כל כך פיוטיים – במובן הקשה והעמיד של המילה – שהם לא זקוקים למעטפת. אפילו האיכות הטכנית הנוראה (ואיתכם הסליחה, סרקתי אותם באופן קצת מחתרתי מדוגמאות וקטלוגים משנות התשעים) לא מצליחה לנגוס בסוגסטיביות של האנשים החשופים הרפויים המתגוללים, קשי היום, מורדמי הבלדה, הרצוחים, המכושפים, המתים. אני מביאה כאן מבחר ישנים עם כמה הערות קצרות. התמונות כאמור, מדברות בעד עצמן.
את התמונה שלמעלה, הלגמרי "חנה'לה ושמלת השבת", הבאתי כבר בפוסט על שירי ערש ליום השואה.
הזקנה הקטנה שלמלעלה, עם המטפחת הקשורה בצורת מצנפת אֶלפית, וכל הקווים העגולים והזורמים מופיעה בסדרה של תמונות (שלא יובאו כאן). באחדות מהן היא לופתת בחוזקה את התיק השחור הקטן המונח מתחת לראשה.
(ואין אות אם חיים הם או אם ירויים)
למעלה, המוסיקליות הלא יציבה של גושי הכרים והחבילות ופסי הריפוד והרגליים
למעלה – ברגע הראשון לא ראיתי את הישנים
ילדים ישנים לבדם נראים תמיד יתומים
תאומים סיאמיים וסימטריה
(כמו הסוף של רומאו ויוליה)
הבגד והגוף
חורי העיניים הסתומים ועיני השולחן, הדמות הצוחקת על הז'ורנל מלאה חיים כאילו יצאה מחלומה של הישנה. והתיקים האלה שכולם ישנים עליהם נאחזים בם.
ישישונת פגיעה ותינוקית במתיקותה
נפילה והיפוך
אנקולי השטיח
פסים. מה הסיכוי ששני לובשי פסים יירדמו דווקא עם ספר של פרימו לוי שעל כריכתו אסירי מחנות בלבוש פסים. (בתצלום המקורי זה חד וברור, כאן בגלל האיכות הירודה והגרעינית אני מצרפת תקריב)
ההצגה שלי על מוכרת הגפרורים הסתיימה אגב בשיר ערש:
נומי, בסדין סוכר.
העולם נמס, לאט.
שתי גברות כסופות לשון
לוגמות אותו מכוס אחת.
*
עוד על הרפתקאותי עם אלאן בצ'ינסקי וצילומיו: חמסין באושוויץ
עוד על צילום:
תערוכת צילומים של יורם קופרמינץ כאן באתר
מאמר שלי על הצילומים של יורם קופרמינץ
"אמבט החלב" סדרה על צילומי הידוענים של אנני ליבוביץ. זה הפוסט הראשון העוסק באנני ליבוביץ', ודיאן ארבוס ואנדי וורהול
*
עיר-האושר 
מרגש מאוד! הגרעיניות והסריקה בשחור-לבן מעצימה עוד יותר את תמימותו של המבט ואת ההתנערות, ההתכחשות, הסירוב ליד מכוונת, לבימוי.
אוי, זה ענק, פשוט קונספט חזק, וההקבלות הללו, הקו הדק בין שינה למוות, בין תנומה מפילה לבין טבח המוני, מעולה, מאוד תודה על הפוסט הזה וחג שמח מרית
פרויקט מדהים. זה נהדר לראות כמה שהפעולה היומיומית של שינה ויקיצה מזכירה לנו את הפעולה החד פעמית, הדרמטית, של סוף הימים כולם. וכמה פגיעים אנשים נראים כשהם ישנים, לא שמתי לב לזה אף פעם.
מרית יקרה,
בהתחלה חשבתי לתומי כי החלטת לכתוב על פיליפ מארלו של צ'נדלר…
אבל מבלי לגרוע מן העבודות היפות של אלאן, צריך להזכיר ברקע את
סרטו של וורהול Sleeping שכלל 9 שעות של שינה רציפה (אני חושב כי בילי ניים מופיע בתפקיד הישן אבל איני בטוח).
אפשר כי החיים הרגילים העמוסים בתלאות של פרנסה ופוליטיקה, יש בהם משום המוות או משום השינה הארוכה. כך, ספר הזהר מתאר את באי העולם הזה כישנים, או כמתים, ואילו לטעמו רק המעטים ממש הנפקחים לחיים המיסטיים הנעלמים, סובבים בעולם הזה פקוחי עינין (פקוחי עיניים), מה גם שבעבור מעגלי העוסקים בכסף ופוליטיקה הם חשובים כמתים.
וכמובן, 'איש ישן' של פרק, שמתאר מצידו מצב פקוח-עיין, אבל הכרתית, נתון בין עירות לחלימה.
בצבא, היה לי מנהג משונה, ללכת לישון על כל חלקת דשא/חוף ים/תלולית
שנקרתה בפניי בכל זמן פנוי. לא פעם היו כאלו שהגיעו בבהלה לבדוק האם אני חי.
משהו כמעט מכושף ומעיק מרחף על השחור לבן של האנשים הישנים האלה.
כאילו איזו פיה, ששכחו להזמין למסיבה, הפילה שנת מוות על כל אנשי הארמון. גם רמזי השואה הבאים מהספר של פרימו לוי מוסיפים למועקה. מה שמבעית כל כך זאת העובדה שהאנשים ניראים באמת כאילו הם מאיירים את המושג שנת-מוות. הגופות מושלכות לכל עבר, אבודות ונוגעות ללב בפגיעות המכמירה שעולה מהן.
הקיום האנושי מתגלה במעבורת הלילה כל כך נוגע ללב ונואש, עד שאתה כמעט מצפה לראות את כרון נהג המעבורת של נהר הסטיקס משתעל ומודיע שהגענו לגיהנום ואפשר לרדת. כמה מייאש וחסר תוחלת ניראה הקיום האנושי באשמורת השלישית…
וואו מרית, זה באמת מדהים.
אבל אני מודה שיחד עם זה שאני מתרגשת להסתכל אני גם מרגישה אשמה ובושה על הפלישה שלי למקום הכי פרטי והכי פגיע של האנשים האלה ואני לא יכולה שלא לחשוב איך הייתי מרגישה אם מישהו היה מצלם אותי בשנתי, ללא רשותי, ומפרסם את התמונות. ברררר…. קשה לי המחשבה הזו. זה מאוד ברור בצילומים שהאנשים לא ישנים בכיף אלא הם מותשים מרוטים עצובים ובודדים, ברובם. מי שיש לו חיק להתכרבל בו עושה את זה או רק נוגע באיזה איבר להרגיש את הקירבה בשינה. הצילומים האלה מיוחדים במינם אבל הם הפילו עלי עצבות קשה והרבה שאלות קשות על אמנות ופרטיות.
קראתי ולא קראתי (כי תיכף אני יוצאת ורציתי להיכנס לקישורים ומאוחר כבר)
אבל העין שלי לכדה את מה שכתבת על זה שהצילומים סרוקים באיכות לא משהו (בניסוח שלך)
וחשבתי, וואו הם חזקים, הם עוברים כל איכות וכל זמן, בטח אלה עם הפסים אבל גם אלה שלידם.
אחר כך בלילה אני אחזור שוב על הכל,
עמנואל, תודה וברוך הבא! (ואני לא בטוחה בקשר לגרעיניות. זה כמו מקרה הפנסים והפירמידות. הפיוטיות של הצילומים האלה היא כל כך עמידה ובסיסית שהחדות דווקא מעצימה אותה.)
שרון, תודה, זה קצת כמו המבנים שאתה מצלם…
עלמה, תודה, הפגיעות קשורה אולי לעומק השינה. נדמה לי שבשינה יותר שטחית בכל זאת יש קצת שליטה, לא?
אנונימי, לא ממש מצחיק. ישיר מדי וקצת צחיח. שיר הערש שעל פיו נקרא המבצע (רוקבייבייבי) עומד במרכזה של סצנה מצחיקה עד דמעות ב"האחים מרקס בקרקס".
שועי, מעניין עד כמה שינה שונה משינה. אצל וורהול זו שינה כזאת של פופ-ארט שיש בה מן הרדי מייד והלא אישי.
העין של אלאן מתבייתת על האגדי והמיתולוגי. זו סגולה נדירה ויקרה ללבי. לנחמן כהנא צלם החרדים יש אותה. למשל בתמונה הזאת (זה ניסיון לשלב תמונה בתגובות, נראה אם זה ילך):
או בתמונה שלו שצירפתי בסוף הפוסט על אבות המזון הפרטיים http://wp.me/pSKif-exY
חשבתי גם על הישנים של ביל ויולה. הוא צילם הרבה ישנים, וחשבתי במיוחד על אלה שישנים בתוך טלויזיות טבועות בחביות של מים. החביות נראות כמו בארות ויש משהו בשילוב הזה של היומיומי והארכיטיפי אבל איכשהו ליד הצילומים האלה של אלאן זה נראה קצת מתפייט מדי.
דודו, אתה צודק כמובן, רק שלגיהנום מגיעים במעלית לא במעבורת. (זה מתואר באופן המשכנע ביותר בסיפור המאלף של פר לגרקוויסט "המעלית שירדה לגיהנום".)
מיכל כתומה ירחית, תודה, ובאשר לחלק השני – אם תחכי פה קצת, תיכף טלי תבוא ותשב על ידך…
עידית, בדיוק!
זז החנות הגדולה ואף אחד לא ניסה להצחיק.
[…] כאן […]
נו, מה?…
אני רואה שאת קוראת אותי כספר פתוח….אבל מה לעשות שזה נכון?
אני אכן מתיישבת ליד דודו עם קונוטציות המוות החזקות וליד מיכלי עם הרתיעה מהפלישה הממש חצופה הזאת לפרטיות והאינטימיות של אנשים.
כן, זה אסתטי ומעורר מחשבה, אבל זה עושה לי רע, גם ברגש וגם במוסר.
משתמש אנונימי, סליחה, זה פשוט כתוב על הקליפ…
וטלי – זה לא אסתטי. אסתטי זה פני שטח, קישוט, והתמונות האלה הן ארכיטיפים, שירה.
הגלריה הפורטרטים הלאומית הבריטי, באוף-טרפלגר-סקוור, יש דיוקן נהדר אחד של דוויד בקהם. על מסך דקיק נראה סרט וידיאו של בקהאם ישן. חושך, רק הפנים הבהירות ושיער הפלטינה מוארים/מאירים את מרכז התמונה, והוא ישן, נושם בקצב אחיד ומדי פעם איזו עווית חולפת בלחי. וכך בלופ.
והפוסט, כמובן, מקסים.
הכותרת של הפוסט הזה קולעת בדיוק למהות של הצילומים הללו. היה לי הרבה מה לומר עליהם, אבל אני לא מוצא את המלים המדויקות, אז אסתפק לעת-עתה בכך שזה טלטל וריגש אותי עד מאד (ודאגתי להעביר לכל מכריי, על-מנת שגם הם יחוו את אותן התחושות).
אגב, גם אני הסתובבתי בחשכת מעבורת בדיוק כזאת. השינה שם לא דומה לשינה במקומות אחרים. יש בה קסם ואימה שמשתלטים עליך בן-רגע.
מרית,
פתאום נזכרתי בסורה 18 מן הקוראן, המספרת על שבעה נערים וכלב הנמים במערה במשך 309 שנים [המקור הוא אגדה נוצרית על שבעת הישנים מאפסוס
שמצאו מקלט במערה שנאטמה על ידי רודפי-הנוצרים, וכאשר התעוררו שנים ארוכות אחר-כך, כמאתיים, הנצרות הפכה לדת השלטת]
והנה ציטוט יפה מתוכה בתרגומו של אורי רובין:
"יכולת לדמות כי ערים הם, אך הם שכבו ישנים, הפכנו אותם על צד ימין ועל צד שמאל, וכלבם פושט רגליו על הסף, לוּ ראיתָ אותם הייתָ פונה לנוס על נפשך ואימה בלבךָ…" (הקוראן, אוניברסיטת תל אביב ההוצאה לאור, ע' 237)
לדנילו קיש חביבי יש סיפור קצר המתייחס לגרסתו לסיפור שבעת הישנים במערה.
אוי שועי זה כל כך יפה הקטע הזה מהסיפור,
והתמונה המצמררת הזו של שבעה נערים וכלב. מקסים.
ואי אפשר שלא להזכר בשורה ממגש הכסף (אני יודעת
שאתה לא מת על אלתרמן, בסדר) זה דומה לאללה.
"…ואין אות אם חיים הם או אם ירויים…"
דפנה, זו בחירה יפה לתאר אותו לא ברגע של אקשן אלא במסתורין של השינה. מזכיר לי שאנני ליבוביץ צילמה (כפורטרט) רק את כפות הרגליים של פלה. לא בפעולה. סתם כפות רגליים יחיפות במנוחה. זו תמונה של סוד, של חידה.
וכמובן – תודה.
יותם, תודה ותודה גם לך! ואולי באמת זה לא קשור רק למידת העייפות אלא למים ששומטים את הקרקע מתחת לישנים ומערסלים אותם כמו תינוקות.
שועי, תודה על עוד תרדמת קסם. אבל האנשים מן הסורה דומים יותר לאנשי היפהיפיה הנרדמת שקפאו באמצע הפעולה. אני זוכרת שהטבח הניף את התרווד להכות את נער המטבח וכך נרדם (וכשהתעורר מיד השלים את המכה). אבל האנשים האלה של אלאן לא נראים ערים. הם נראים מתים. זו צמרמורת אחרת…
מיכל, שימי לב לשורה מתחת לתמונה הרביעית 🙂
תמונות מהממות. כל כך עושות חשק ללכת לישון ולחלום על מעבורת.
מרית,
אני דווקא חושב כי שבעת הישנים במערה המעוררים את אימת הצופה בהם
אינם כה מבעיתים בשל הקסם/כשף שהוטל עליהם (הטקסט אינו מדבר על דבר כזה), הם מבעיתים משום שהצופה אינו יודע האם הם חיים או מתים, והאם הם עשויים או לא להקיץ לפתע.
אני דווקא חושב כי ישנה תרומה בהבאת פסוקי הקוראן ליד כמה מצילומיו של אלאן. גם בהם ישנה השניות בין מיתה ושינה, אימה. ואולי גם אנשיו של אלאן נרדמו עד לתקופה טובה יותר שבה יוכלו להביע את אשר במחשבותיהם ובליבם ממש.
ובאשר לי, התמונות מזכירות לי דווקא את שרידיהם של אנשי פומפיי והורלום, שנהרגו בחנק בהתפרצות המפורסמת של הוזוב, ושרידיהם נמצאו מאובנים ככלות 1,900 שנים לערך, כאילו נרדמו/קפאו כרגע.
צריך להיות הורקלום בתגובה הקודמת ולא כפי שנכתב.
מיטל, נכון נכון. עד שאמרת לא ידעתי, אבל בדיוק.
שועי, טוב. (והרקולנום, לא?)
אני חושב שהרקולנום.
ע"ש הרקול פוארו שבכל פעם שהיה מגיע לאמצעי תחבורה כמו רכבת או מעבורת היו הנוסעים מתפללים בליבם הרקול נוּם! הרקול נוּם! בכדי שיניח להם לנפשם ולא יחטט בחייהם האישיים, הרגליהם, ובמזימות הנקם הרגילות, שהלבישה עליהם אגאתה כריסטי.
…ואני חשבתי שהנרדמים ברכבת בטוקיו הכי מדהימים…גם אהבתי מאוד את הכותרות שנתת לתמונות…:))
מוטב מאוחר מאשר אף פעם..
בסרט הבא, דקה 2:26, הבלונים ברכבת – לא יכולתי שלא להצליב עם הפוסט הנהדר הזה.
היתר – בעיני המתבונן
The Cinematic Orchestra – Entr'act
הסרט – מ 1924. בימוי: רנה קלייר. מוזיקה מקורית: אריק סאטי, המופיע בסרט בהופעת אורח יחד עם מאן ריי, הצלם.
הסרט שנוצר ברוח הדאדא, הוזמן על ידי הבלט של Relâche כשפרנסיס פיקאבייה מעצב את התפאורה והתלבושות
מעניין מאד. תודה. משום מה חשבתי שדיאגילב הפיק בלט כזה, אבל נראה שלא.
הישנים האלו זה אוסף עצום! כנראה שבשנתם בני אדם מגלים דברים לא צפויים. כשהייתי צעיר הייתי נרדם בפינה כלשהי על השטיח, למדתי את זה בצבא. אשתי ספרה לי שפעם בכיתה היא נרדמה, החליקה מתחת לשולחן והמשיכה לישון שם.
המפוספס עם הספר על השואה, מדהים.
תודה בשם אלאן 🙂
[…] פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה […]
[…] פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה (על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי) […]