בְּגַן הַחַיּוֹת, בְּאַחַד הַכְּלוּבִים,
הָלוֹךְ חָזוֹר, הָלוֹךְ חָזוֹר
פּוֹסַעַת מְפֻסְפֶּסֶת, מְדֻבְלֶלֶת, הַצְּבוֹעָה.
אֱלֹוהִים, כַּמָּה שֶׁהִיא מַסְרִיחָה!…
הִיא נִגֶשֶׁת אֶל הַסּוֹרָגִים וְנוֹשֶׁפֶת בְּאָזְנִי:
"אֲנִי מְכֻשֶּׁפֶת. לְמַעַן הָאֱמֶת, אֵינֶנִּי צְבוֹעָה…"
"אֶלָּא מָה "?
"נְסִיכָה."
אם מישהו יזמין אותה לביתו, היא אומרת, יוסר הכישוף. המספר מארח אותה בנדיבות ובסוף הביקור היא מתוודה ששיקרה. היא לא באמת נסיכה. "זה בסדר," הוא אומר. "כבר מזמן הבנתי."
*
- כל מיני נסיכים
בסתר לבי אני חושבת שנדיבות זאת מילה נרדפת לאהבה. זה חסד ממקור אנושי, והקסם שלו עדיף עשרת מונים על הצייקנות המתחשבנת של הדין.
ניקח את נסיך צפרדע ("מלך צפרדע או היינריך ברזל" בשמו הרשמי) לשם השוואה; כדור הזהב של הנסיכה מתגלגל לבאר. היא מתייפחת עד שקרפד מכוער מגיח מתוכה: "את צועקת ככה שאפילו אבן תרחם עלייך," הוא אומר, ומציע להציל לה את הכדור, אבל לא בחינם. תנאיו מנוסחים בנוקדנות משפטית: "אם תסכימי לאהוב אותי ואני אהיה רעך וחברך למשחקים, אשב אצל השולחנון שלך ולידך, אוכל מצלוחית הזהב שלך, אשתה מהגביעון שלך ואישן במיטתך, אם זאת תבטיחי לי ארד למטה ואעלה לך את כדור הזהב." (תרגם שמעון לוי) לא איכפת לו לסחטן, שהיא רק ילדה, שלא מבינה בדיוק על מה חתמה. בהמשך הסיפור הוא עושה יד אחת עם אביה וביחד הם אוכפים את החוזה על הנסיכה הממאנת.
ואילו אצל שנוּרה, התיקון: הצבועה שזקוקה לקצת נדיבות פוגשת באדם הנכון. המספר אמנם שוקל את בקשתה, אבל לא מנסה למנף את מצוקתה (למשל: ואז תתחתני איתי? כמו גיבור הסיפור היהודי "החולדה והבור"*, שמוכן להציל את הנערה היפה והעשירה רק אם תבטיח להינשא לו), וגם לא מצמצם את המחווה לדרישות המינימום. לא רק שהוא מכניס את הצבועה לביתו, הוא קוטף לה שושנים ("אוי לי," היא מתייפחת, "פרחים!") ומתגנדר, ועורך את השולחן בכל טוב, כולל פחית בשר משומר (למקרה שבכל זאת תישאר צבועה…?).
*
- צבועה עם רגליים קטנות
באחד מהגליונות הנושנים של כתב העת הפמיניסטי "נוגה", נדפס בשעתו מאמר שצידד באחיות הרעות של סינדרלה; אז מה אם יש להן רגליים גדולות, גם הן רוצות להתחתן עם נסיך… הרגליים הקטנות, כך טען המאמר, מסמלות את התלותיות של הכלה. היא לא אמורה "לעמוד על [רגליה] שלה" אלא להינשא על זרועות הנסיך-הגבר לאן שיבחר. ומעניין שהעברית שומרת על זיקה בין "נישואין" ל"נשיאה", בין "לשאת אישה" ל"לשאת חפץ" ממקום למקום. (עוד באותו עניין: הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת).
ולמה נזכרתי באחיות המכוערות? כי גם צבועות מסריחות סובלות מבדידות ומשתוקקות לגאולה. שנוּרה לא שופט את הפנטזיה של הצבועה. הוא מניח לשקר לנשור, לחסד לגבור על הדין. כשהשעון מצלצל חצות (או ארבע וחצי) הצבועה לא חוזרת לכלובה.
מי שמתקומם על המניפולציה (התמימה והצנועה) של הגיבורה שוכח שגם סינדרלה התחזתה לנסיכה כשהסתננה לנשף של הנסיך. אחרי ששבתה את לבו כבר לא היה איכפת לו שהיא לכלוכית.
אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. שימו לב איך האונגז'ה (שילוב הזרועות) מהדהד במרחב, מהסבך של גבעולי השושנים ועד הקווים המעוגלים שבתוכן, שלא לדבר על המטפס משלב את זרועו במוט הווילון.
ואף שעוד לא הגעתי לאיורים (חכו, חכו), לא אתאפק ואומר שתשבי העניק לצבועה המגודלת והמכוערת כפות רגליים זעירות, שזה כמו לקרוא לה סינדרלה בחזותית. ושהתמונה הביתית שלמעלה קרובה לסבך הקוצים והשושנים של היפהפייה הנרדמת וזו עוד דרך לרמוז על נסיכותה של הצבועה. ועם זאת שורה על האיור גם איזו תוגה רומנטית נוסח מיס האווישם (מ"תקוות גדולות" של דיקנס) הנאחזת בחלומה, מסרבת לפשוט את שמלת הכלולות המתפוררת שלה או לפנות את שולחן החתונה המכוסה בקורי עכביש או להפשיר את השעונים שקפאו ברגע שבו ננטשה.
*
- הגזר היה אמיתי?
"הנסיכה תבוא בארבע" נכתב במקור כמשל למבוגרים. ועם זאת, ולמרות כל מה שכתבתי עד כה, אני קוראת אותו בראש ובראשונה כמשחק תפקידים בין ילד להורה (עם קמצוץ אדיפלי), שבו הילדה מגלמת חיה מגעילה (ויש גיל שבו מתענגים על קרציות וגיהוקים ושאר סרחונות) ונסיכה מכושפת. הורה משתתף פעולה יערוך שולחן למופת וישחק את כל קשת הסלידה והטקס לצהלת הצבועה הקטנה, המתענגת על ההזדמנות להתחרע על אוכל באופן חוקי. גם הרגע שבו הצבועה מתוודה ששיקרה, מתאים לגיל שבו הגבול בין מציאות לפנטזיה עוד לא לגמרי ברור, ומשחק דמיון יכול להיות אמיתי כל כך שנדרשת הבהרה. בהצגת הילדים "רכבת המתנות של סבא וסבתא" מחלקים השחקנים שבבי גזר לקהל. הילדים אוכלים אותם בתיאבון, ואחר כך, בסוף ההצגה, הם שואלים, "הגזר היה אמיתי?"
ובעצם לא חשוב למי מוען הסיפור במקור. הלא זה מה שניסיתי לומר בפוסט הקודם, שהאדם הוא אותו אדם, שגילים לא מתחלפים אלא מצטברים. שחוויות משכבות שונות יכולות לדלוף ולהטעין זו את זו. גם מיכאל של מרים ילן שטקליס נכתב על אהוב בוגר שהכזיב; השיר נכתב בעקבות טיפ ספרותי שאימצה המשוררת, לכתוב על דברים כאילו קרו לה בפעם הראשונה.
*
4. המאייר תומך באוהבים
והנה הגעתי סוף סוף לאיורים. גם ניב תשבי כמו שנורה נוטה חסד לצבועה. הוא מגבה את סיפור האהבה וקושר בין הגיבורים בשלל זיקות חזותיות. ואני לא מדברת רק על הצבעים המשותפים או על הדמיון בהבעות, בעיניים ובגבות.
שימו לב למשל איך צל הסורגים הכרוך על גופה של הצבועה מתחרז עם רצועת התיק הכרוכה על גופו של המספר.
אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.
או דוגמא מסוג אחר: ברבים מן האיורים מחקה המספר בלי משים את תנוחת הצבועה, התנהגות שמסגירה כידוע, הזדהות ואהדה. באיור הבא הוא כמעט יורד על ארבעותיו; לכאורה הוא פשוט רוכן לדבר עם פלמינגו. אבל הסגנון האיורי של תשבי – כתמים בלבד, ללא קווי מתאר – "מקצר" את רגליו של המספר. גרביו ונעליו כמו מופרדות מגופו, הפרופורציות שלו משתנות לארבע גפיים חומות על רקע תכלכל-ירקרק, ממש כמו הצבועה בכלובה.
אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.
*
5. תקרת הזכוכית של מאטיס
מבחינות רבות עומדים איוריו של ניב תשבי על כתפיו של מאטיס. ואני לא מדברת רק על גזירות הנייר, קרובות משפחה של האיור נטול הקונטורים (קווי מתאר) או על העושר הדקורטי, על האיור כמעשה טלאים של דגמים ודפוסים (גם, גם, כמובן).
אנרי מאטיס, מוזיקה, 1939
בציור שלמעלה משווה מאטיס את האישה לגיטרה. הצהוב והכתום של הגיטרה הם צבעי האישה השמאלית, והפתח העגול של הכלי הוא בדיוק בגודל ובצורה של השדיים. ואם הדימוי הזה קצת שחוק ("יש לה מותניים כמו לגיטרה איטלקית" שרו הגששים), קחו אחר, שבו משווה מאטיס בין אישה לחלון. זה קורה בגלל הסגול של הצעיף וההצללות ובגלל שזרועה המקופלת על ראשה מתחרזת עם כנפות החלון: בזווית הישרה, בגודלה, וברוחבה המקביל לרוחב של מסגרת החלון.
תמונה אנרי מאטיס, 1926
החלון פחות בנלי מן הגיטרה אבל שניהם משתייכים למעמד העליון של "הדברים היפים", ככה זה אצל מאטיס. בעוד שניב תשבי שובר את תקרת הזכוכית של המחמאות ומשווה בין צבועה מסריחה ללחמניות טריות.
אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.
תשבי לא מתכחש לכיעורה של הצבועה, הוא לא מייפייף אותה, ובכל זאת הוא מצליח לדמות אותה ללחמנייה טרייה. ובכך הוא כמעט מתעלה לאידאל הפוטוריסטי של פיליפו תומאסו מרינטי שהשווה בין כלבלב מבוהל למים רותחים, בטענה ש"האנלוגיה אינה אלא האהבה העמוקה אשר מקשרת את העצמים המרוחקים השונים למראית העין זה מזה והעוינים למראית העין זה את זה."
*
6. אחריות הדדית
ועכשיו ברצינות (כלומר בלי הפרובוקטיביות והגוזמאוּת המולדת של מרינטי).
לגזענות נגד כיעור יש שורשים עמוקים יותר מלכל גזענות אחרת כי היא לא מוגבלת לבני אדם. היא מוטמעת עמוק ביחס שלנו לבעלי חיים, לחפצים ולחומרים. אין תקינות פוליטית בשיח על "דברים". ואילו אצל ניב תשבי, כתמים, טביעות רגליים, נימפאות, קרציות, עשן וצללים, שושנים ולחמניות, כולם יפים ואהובים. והוא לא אומראת זה אלא מראה את זה.
איורי "הנסיכה תבוא בארבע" הם לא רק אמנותיים לעילא (כלומר עשירים מצד הקומפוזיציה, הצורה, והחיים הניכרים באינספור פרטים) אלא גם הומניסטיים ודמוקרטיים, לא על דרך ההטפה והחינוך, אלא על דרך ההתבוננות המחלחלת ישר לנפש.
אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.
ובהמשך לכך, גם לבחירה לבטל את קווי המתאר יש צד אתי; יוצא שכל חלקי האיור תלויים זה בזה, כל משתתף מוגדר על ידי האחרים. אם נחזור לרגע לאיור שלמעלה: מקורו של הפלמינגו התחתון היה נמחק ללא עלה הנמפאה שמגדיר אותו. השיח התכלכל תומך בנהייתו של העץ לצבועה וכמו מסייע לו להעקר ממקומו ולהושיט לה ענף מסוכך, ומתחת מתחיל כבר השיח לכרסם את כלובה. המספר הופך לחלק משביל האבנים ("האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו," אמר טשרניחובסקי). וכן הלאה והלאה. אחווה ואחריות הדדית.
ובתוך הצל – צל במובן הפיסי והמטפורי של עצב וחסך באור – כולם מתמזגים למקשה אחת, "רקמה אנושית אחת" כמו ששרה חוה אלברשטיין (ציטוט מקוצר): כשאמות, משהו ממני ימות בך, ימות איתך, כי כולנו, כן כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם רק נדע איך להרגיע את האיבה… (מילים ולחן מוטי המר).
אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. פרט מתוך הכריכה.
אפשר להשתקע במשחק הצללים, לנחש איזה קו שייך למי במקור, או לחייך על האופן שבו העציץ הוורוד מוסיף רגל למספר, או סתם להתענג על פרטים כמו קפלי השטיח.
ואסיים באיור נפלא בשלל מעגליו המתפשטים כמו אדוות; מיָדית הספל העגולה ומעגל האצבעות האוחזות בה, ועד המעגל הגדול של הצבועה המאושרת. תשבי מוצא את המשותף בין זרם הקפה ללשון המלקקת וזה כבר לגמרי פילוסופי, רוחני עם חיוך.
אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.
***
* הסיפור "החולדה והבור" מופיע ב"ספר הערוך" של ר' נתן בן ר' יחיאל מרומי (1035–1110). בסיפורים יכולים להציל יש ניתוח מעמיק של הסיפור ביחס ל"נסיך צפרדע", ול"נערת האווזים" וליצירתו של יוזף בויס.
*
עוד באותם עניינים
מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?
עוד ספרים/איורים מצטיינים גם מצד האתיקה
צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי
דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע הלל
בוא הביתה, טיטוס! רמברנדט ושמעון צבר
המחאה והחלום של בתיה קולטון, על איורי "המסע אל האי אולי"
*
עיר-האושר 
נפלא! אבל יש לי 2 חילוקים:
1. למה צריך להפוך את הצבועה לפעוטה כדי לקבל אותה אל חיק ההסכמה? תקראי לי אויל, אבל אני מאמין שזו צבועה, ושהצבועה מדברת.
2. המשפט לגבי האנלוגיה נהדר, אבל יש לאנלוגיה גם קצה שני שבו היא ממוססת הכל, והמיסוס הזה – והעדר הגבולות – על אף כל המשמעויות שהוא מעניק- הוא הדבר שאני לא אוהב באיורים האלה.
פפיון, תודה!
1. לא צריך שום דבר, זה לא קשור לקבלה. פשוט גלאי האגדות שלי זיהה את הסיפור כמשחק. אולי בטעות. אולי בגלל הווידוי שהזכיר לי שפעם בני הקטן עשה משהו אסור ומצפונו נקף, והוא אמר לי, אני רוצה לגלות לך משהו, אבל אל תגלי לאף אחד, אפילו לא לעצמך…
2. אני לא חושבת שמשהו יכול למוסס את ההבדל בין מים רותחים לכלבלב מבוהל או בין צבועה ללחמניה. היופי הוא הכפילות, השוני והזהות בבת אחת. ובאווירה הנוכחית המלאה שנאה וגזענות היכולת למצוא את הדומה בשונה היא קסם.
מרית,שוב ושוב את כותבת מעינות, מפיחה חיים בדגיגים שהורדמו בחיצי הדבש שננעצו בהם בלא תשומת לבם. לרגע,
מושבת מנגנון השמדת המודעות העצמית והסביבתית, כך נובטים חיים חדשים בתודעתי כקורא. ובאיורים הנפלאים, אני אוהב את ההומור המצוי בכל אחד מהם. מין נימה מבודחת , עדינה וברורה, מבטיחה ספק מבורך לאורך הדרך. נדמה לי שאפילו יש בהם הזמנה לא לקחת אותם ברצינות גדולה מידי.
הקואן הבא ממחיש את טיפשותה של הרצינות, ואת חשיבותו של ההומור.
קיסר״ מה קורה אחרי המוות לאדם שזכה בהארה ומה קורה לאדם שחי באשליה?.
גודו: ״מנין לי לדעת אדוני?״
קיסר : הרי אתה מורה!״
גודו:כן אדונית אבל לא מורה מת!.
תודה מרית.
מרית, אני מסכים לגמרי וסבור שיש בתוכנו הכל ("את העולם נתן בליבם") ואת כולם, ויחד עם זה חושב – כמו אצל זלדה – ש"השוני מרהיב"…..
לגבי השקר של הצבועה, אני לא בטוח שהוא דומה לשקר של סינדרלה. השקר של הצבועה גרנדיוזי, גס ועם זאת שקוף עד שהוא מעורר פרץ צחוק עז, שקר אלכימי של חסרי כל, כמו זה של הקבצן ב"מרק אבן" – שם השקר יצר סיר של אוכל והשביע את כולם, וכאן הוא מצליח לשחרר צבועה מכלאה. ושניהם יחד יוצרים סיפור 🙂
שקוף = כלומר, תמים ומכמיר לב…..
יוצרים סיפור = יוצרים עולם מקביל. ומכיוון ש- מדעית! – העולמות המקבילים נחים זה על גבי זה כשקפים -מנקודת מבט מסוימת, כמובן – הרי שמאותה נקודת מבט, בעולמנו יש סורגים שמתכופפים, בתי סוהר שנפתחים, חיות שמדברות, שולחנות שעורכים את עצמם לסעודה של רעבים ועוד ועוד…….. 🙂
עמוס, תודה. גם אני מרגישה שאין בהם כובד ראש. החיוך קשור אולי גם למשחק הכתמים, כי יש רק חמישה צבעים ואם לשני דברים סמוכים יש אותו צבע הם מתמזגים. וככל שיש יותר פרטים באיורים זה יותר משחק.
פפיון הדגש שלנו שונה. לך אכפת מהשוני, ואני מהחברה להגנת הפערים והרווחים והסתירות 🙂 ולכן גם "שקפים" הוא שמי השני…
ואתה צודק לגמרי על השקר של הצבועה! (זה העורך דין הפנימי שלי שהשתלט לרגע על הפוסט).
אגב, משפט הסיום הנפלא של הסיפור שוכן לצד סוף נפלא אחר של התחפשויות ורמאויות – "חמים וטעים":
שני משפטי הסיום יכלו בקלות להחליף זה את זה 🙂
מאלף!
בהתחלה קראתי: הנסיכה תבוא על ארבע. והאשליה החזיקה מעמד די הרבה זמן, ואף לקחה אותי לשלל מימדים/דימויים, מאוד דומים (אך קיצוניים יותר :)), שהשתלבו יפה בדברייך.
מסיכות הוא שם המשחק/האגדה והחיים קורים רק לאחר שירדו – כך באגדות (ולכן לעולם לא ממשיכים ומפרשים, (את מה שלא ניתן לפירוש), כלומר – מה שקורה אח"כ.
ופה פתאום היפוך. עובדות החיים (המכוערות יש לומר :)), מקבלות/מאפשרות סממן אגדי שאפשר לחיות איתו. ואני אולי/דווקא הייתי מחזירה את הסוף לתחום האגדה. כמה טוב היה לקוות לה חיים שלמים עד ארבע.
יש גם רמאות מאוד מעניינת בעוץ לי גוץ לי: כשבת הטוחן משיגה את מבוקשה, והיא בקודקוד הסולם החברתי, היא מעיפה מניה וביה לכל הרוחות את מי שהניף אותה במעלה הסולם משלב לשלב בתמורה להבטחתה להעניק לו, או-טו-טו לפני שהיא שם, אף את הרך שיוולד לה כתוצאה מעזרתו.
ויש את הסרט Rage of Paris על צבועה מתחבלת תחבולות כדי למצוא חתן עשיר:
והפוך מזה זה גברתי הנאווה – שמסכנה מכריחים אותה.
פפיון, באמת אפשר להחליף את משפטי הסיום! (אם כי שם זה לא מתחיל בפנטזיה אלא גולש לתוכה באופן מפתיע ומשחרר…). אני חשבתי דווקא על משפט הסיום של ספר הילדים הנפלא, "שוּטי אמא, שוטי" כשהאמא מתלוננת שקשה להיות קטנה ואביתר אומר, "אני יודע, אני יודע…" אלא ששם זה מלווה באנחה עמוקה וכאן שלווה וחיוך.
דרורית (כמה חופש יש בשם שלך) תודה!
הגר, זה גדול, הנסיכה תבוא על ארבע! (עם קצת טעם לוואי פורנוגרפי). לשגיאות קריאה כאלה יש נטייה לחשוף את הלא מודע של הטקסט הרשמי. פעם אמנון רובינשטיין כתב ספר על מפלגת ד"ש וקרא לו "ניסיון פוליטי מסוים" ואני עברתי ליד חלון הראווה וקראתי "נסיך פוליטי מסורס" (בחיי, שבועה שומרית כמו שאומר אהוב ליבי).
רג'ולי, הסיפור הזה (עוץ לי גוץ לי או רמפלשטילצקין בשמו המקורי) דחה אותי והכאיב לי עוד כילדה בחוסר הלב הצחיח והמנוכר שלו. אפילו אלינור פרז'ן שכל כך אהבתי את העיבוד שלה לסינדרלה, לא הצליחה לגאול אותו ב"חרמשנית הכסף". תראה איך דייוויד הוקני צייר אותו עם הנסיכה (זו היתה קריקטורה אנטישמית לולא תועפות העצב).
לא מזמן ראיתי חלק מסרט תעודי מדכא בשם "נשות האוליגרכים" ואני לא יודעת אם אלה דווקא הצבועות שמחפשות חתן עשיר…
נסיכים מסורסים ונסיכות על ארבע. זו הייתה יכולה להיות אגדה משעשעת למדי אבל לפעמים/תמיד/הרי המציאות עולה על כל דמיון. נזכרתי לפתע במלך בורמה הגולה וארמון נשותיו (שתמיד הלכו על ארבע).
הרמון כמובן
🙂 זה נשמע כמו אלף לילה ולילה, נשים שהפכו לכלבות שחורות, ונסיכים מסורסים (על אחד אפילו עשיתי פעם הצגה, פסל תיאטרלי. הנה תמונה של חלקו:
כתבתי עליו פה https://maritbenisrael.wordpress.com/2013/02/26/%d7%94%d7%a0%d7%a1%d7%99%d7%9a-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%aa%d7%a7/
ואת רצינית לגבי הרמונו של מלך בורמה?!? איך ולמה?!
בקשר לעוץ לי גוץ לי, הוא הוא הנסיך עצמו. כי מי חוץ ממנו יכול להתגנב לחדרה בלילה, למי יש מלאי של מטילי זהב בלי סוף? אם הוריו דורשים שיתחתן עם נסיכה, איך יגרום להם להשתכנע?
אבל היא תצטרך, בגלל היהירות של אבא שלה, בגלל השקר שהיא נקלעה בו, לגלות את זה בליל חתונתה… כי הנסיך התחפש, הנסיך הוא שענה לפנטזיה של אביה בשקר משלו.
שלום מריתאנא עדכני אצלך את המייל שליhadasarta@gmail.comתודה הדס
נשלח ממכשיר הSamsung שלי
אבל אין כאן כלל גזענות נגד כיעור, ובשום מקום לא נאמר שהיא מכוערת. היא מסריחה. ונגד סירחון באמת שאין מה לעשות חוץ מלהפוך אותו ל'שלי'. כלומר, הסירחון שלי אינו מסריח, ונדמה לי שזה מה שקרה למספר: הוא אירח אותה בביתו והפך אותה ל'שלו'. ואז הפסיקה להסריח עבורו.
מרית, באמת סיפור דוחה רמפלשטילצכן, כמו החיים שהוא מתאר: השחיתות פושה בכל, מדבקת, כורח המציאות. מה שאני לגמרי לא מבין זה איך זה שסיפור כזה מוצג בפני ילדים, שקרוב לודאי נוטים יותר לקבל את מי שמצטיירים, עפ"י ההפקה, כ"טובים" כמופת התנהגותי, מאשר להבין את הביקורת המובעת בו. וזה מקל וחומר, לפי שיש לא מעט מבוגרים שלא מבחינים בביקורת הזאת, כמו בהרבה יצירות אחרות. אני תמה מה החלק של הצגת יצירות כאלה בפני תמי נפש כמו ילדים במיסוד והצדקה מוסרית של חברה ותרבות שהדמויות ביצירות האלה הן מופת להן. ובאמת איך אפשר למנוע מילדים או ממישהו בכלל לראות את ההצגה המרהיבה והכל כך מלבבת נפש הזאת. אז באמת ילדה בת 4 יוצאת מההצגה הזאת, ומבינה איך היא צריכה להתנהג כדי להתחתן עם איזה מלך – וזה במקרה שהיא לא מזדהה עם החדרנית או החצרנית. מה הילדים הבנים חושבים? עם מי הם מזדהים?
בוקר טוב-אוב, בוקר טוב!
וסליחה שהיטתי את זה מהניפלאות של כתיבתך ששכחתי לשבח ברוב סערת נפש, והנה באתי.
כמו מניפה,
נגד סרחון אפשר:
1. לשים בושם; או
2. להתרחץ; או
3. להתרחץ ואז לשים בושם; או
4. להיות יפה נפש; או
5. לסחוט אמוציונלית.
נגד כיעור אפשר:
1. לעטות רעלה או לגדל זקן; או
2. להתאפר; או
3. לעשות ניתוח פלסטי; או
4. להיות יפה נפש ; או
5. לסחוט אמוציונלית.
נראה לי שאפשרות 5 זה מה שהצבועית עושה במקרה הזה, יהיה מה שיהיה האלמנט הדוחה שלה.
מצטערת רג'ול, לא רואה כאן סחיטה רגשית, ואיך צבועה יכולה לשנות את ריחה כשזה המהות שלה, הצבועית. מה שהיא עושה זה משקרת שקר אפור (כי הוא לא ממש לבן, אבל גם שחור הוא לא, השקר שלה על המהות המכושפת) כדי לחדור לביתו של המספר. אם נשווה את זה לבני זוג – זה כמו שהדייט לא מספרת לו על מחלת העור המגעילה שלה עד הדייט החמישי, כשהוא לומד להכיר אותה טוב יותר. אני דווקא נוטה לראות את זה יותר במישור שהציעה מרית, של הורה ובת, ואיך זה שכהורים ממש לא אכפת לנו להחליף חיתולים צואים ולנגב לילד את הנזלת (ראיתי הורים שעושים את זה עם הלשון כשהתינוק ממש קטן). פשוט כי זה הילד שלנו. לעשות את זה לילד אחר זה מגעיל.
בעקבות שאלתך/בדיקת העובדות לגבי מלך בורמה. מאז ומתמיד יש לי בתוך הראש מן "פח זבל" של פרטים נשכחים/אבודים, המכיל קטעי מידע מנותקים מהמציאות ו/מיותרים לחלוטין.
ניסיתי בכל דרך גוגל אפשרית לאמת את העובדה הנ"ל ולא הצלחתי.
חוט בודד (וחצי קרוע) קושר את המידע לרומן ישן (מאד) על כיבוש בורמה. (וכמה תמונות נוספות, מאותו רומן לא זכור, דווקא כן זכו הפעם לאישור היסטורי).
לעומת זאת נוספו לתוך פח הזבל הנ"ל קטעים רבים חדשים, אף מרתקים 🙂
תודה על ההפניה לאגדת הנסיך המשותק, ובעיקר קישורה ל"תקיעות" (ש"במציאות אין לה סוף") כמו "נכרו (גם) מתוכי" וכרוכות (גם) בפחדים הכי עמוקים שלי.
מניפה – חשבתי כמוך. הגדרתי את הסירחון כמציאות המכוערת. המצערת אולי יהיה יותר מדוייק לומר
תמיד אני מתפעלת מהאופן שבו את רואה דברים שכמעט ואינם שם (רואָה את אשר אינו נראֶה). אבל אחרי שאת מראה שהם כן שם, גם אני מצליחה לראות אותם, תודות לראייתך.
רות, אוהבת את דרכך להפוך את היוצרות, אבל הפעם קצת התבלבלתי 🙂
itkin1 ניסיתי. אבל ניסיון העבר מלמד שאין לי כוח על המערכת. הכי טוב שתירשם/י בעצמך בטור השמאלי. ברוך/ה הבא/ה!
רג'ולי, תודה. אני לא אפסיק להגיד שילדים לא נופלים ממבוגרים וצנזורה (כפי שמזכירה לי הילדה הפנימית) זה שילוב מקומם של כפייה והתנשאות. במקרה אני זוכרת את ההצגה הנפלאה עוד מילדותי. היא לא גברה על הרתיעה שלי מהסיפור, אבל אהבתי את השירים, את המשרת שבמידה מסוימת שלט על ההצגה מן הבוקר שלה ועד הערב (זה היה מרתק לחשוב על זה, שההצגה היא יקום מקביל שיש לו בוקר וערב משלו). התגלגלתי מצחוק מהיהירות המגוחכת של פוליפומפפה, ועוד ועוד. ליצירות אמנות יש המון מה להציע מעבר ל"מסר החינוכי", ומי ששופך אותן בגללו שופך את התינוק עם המים.
כמו מניפה, זה נכון ונפלא שהסירחון תלוי באהבה ובקרבה. (דרך אגב, היא לא רק מסריחה, תיאורה לא חוסך במילים: מפוספסת, מדובללת, כולה מטונפת, עיניה נוטפות מוגלה, מגהקת (שוב ושוב) ריח נבלות נודף מפרוותה, קרציות אדומות מטיילות על פני הקרחות מאחורי אוזניה… התרגום אגב נהדר. כלומר, אני לא יכולה להשוות למקור, אבל העברית יפהפייה, פשוטה וגמישה וחגיגית).
רג'ולי, היא נקטה צעד יותר נועז ומכמיר לב, היא הודיעה שהיא נסיכה מכושפת, כלומר הכריזה שבתוך תוכה היא בעצם ענוגה וריחנית, ובסופו של דבר התוודתה, כי גם היא כמו רובנו רוצה שיאהבו אותה כמו שהיא, בלי שתצטרך להתכחש ולהסתיר את טבעה.
ואגב, מי שחולה במחלת ההאנשה כמוני לבו נכמר על הסרחונות המדוכאים המתקנאים בריחות המושכים, ובאמת רק אהבה אמיתית יכולה לגאול אותם, כמו באגדות.
הגר, גם אם זה לא נכון, זה כבר אבוד. התמונה כבר נחרטה לי בחודי מחטים בזוויות העין כמו שנאמר באלף לילה ולילה 🙂
עדה, תודה, משמח אותי מאד להיות הילד המצביע.
מרית, "עיניה נוטפות מוגלה" מזכיר את התיאור מ"הנישואין" של יהודה אלחריזי (ציטטתי אותו גם בפנקס), שמזכיר בעצמו את "אלף לילה ולילה" על נוכליה ונוכלותיה וגוזמותיה הנפלאות. השפה היא גיבורת הסיפור הזה, לא פחות מהמעשה עצמו:
"נְאֻם הֵימָן הָאֱזְרָחִי: חָנִיתִי בְתֵבֵץ. לְהִתְעַדֵּן מִן הַתַּעֲנוּגִים בְּמַרְבֵּץ. וְלִלְבֹּשׁ מִמַעֲטֵה הַשּׁוֹשַׁנִּים כְּתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ. וַיְהִי הַיּוֹם וַאֲנִי יוֹשֵׁב עִם חֲבֵרִים אֲהוּבִים מִבְּנֵי הַנְּדִיבִים. לְהִתְעַלֵּס בַּאֲהָבִים. וּלְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּשִׁירִים עֲרֵבִים. וָאֶשָּׂא עֵינָי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ עוֹמֵד לְנֶגְדִּי יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם. בְּלֵב נָמֵס וּפִיק בִּרְכַּיִם. וּבִרְאוֹתִי מֵרָחוֹק דְּמוּתוֹ. הִתְבּוֹנַנְתִּי הֵיטֵב אֶל צוּרָתוֹ. וְהִנֵּה הוּא חֶבֶר הַקֵּינִי וּמִהַרְתִּי לִקְרָאתוֹ. וְקִדַּמְתִּי בְּשָׁלוֹם אוֹתֹו. וּשְׁאִלְתִּיהוּ עַל עִנְיָנָיו. וְאָנָא מְגַמַּת פָּנָיו. וַיֹּאמֶר לִי: עַתָּה בָאתִי מֵאִיֵּי הַיָּם. וְנִצַּלְתִּי מִשְּׁאוֹן גַּּלָּיו וְדָכְיָם. וּמְגַמַּת פָּנַי קָדִימָה. וְנַפְשִׁי בְּכַפִּי אָשִׂימָה. אָמַרְתִּי לוֹ: עַד מָתַי לֹא תִּשְׁקֹט וְלֹא תָנוּחַ. כְּאִילוּ מְעוֹנְךָ עַל כַּנְפֵי רוּחַ. שְׁבָה אִתָּנוּ וְהֵטָבְנוּ לָךְ. וְהִתְיַּשֵּב עִמָּנוּ וְתַשִּׂיג מִשְׁאָלָךְ. וְאִם תִּרְצֶה אֲבַקֵּשׁ לְךָ מָנוֹחַ. וְאֶתֵּן לְךָ אִשָּׁה אֲשֶׁר בָּה תַּחֲלִיף כֹּחַ. וְתִמְצָא נוֹחַ. אָמַר לִי: אַשְׁבִּיעֲךָ בְּחַיֵּי כָּל נָבִיא וְחֹוזֶה. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. לֹא בְהָקִיץ וְלֹא בְּמַחֲזֶה. כִּי נִשְׁבַּעְתִּי שְׁבוּעָה עַזָּה וְקָשָׁה. לְבַל אֶפֹּל בְּפַח אִשָּׁה. וְדַי לִי בַּתְּלָאָה הָרִאשׁוֹנָה הַמָּרָה. וְלֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה. וַאֶשְׂחַק לְמִלָּיו. וְאָמַרְתִּי אֵלָיו: מָה הַצָּרָה אֲשֶׁר מְצָאַתְךָ. וְלִידֵי שְׁבוּעָה הֱבִיאַתְךָ. אָמַר: הַנָּחָשׁ הִשִׁיאַנִי. וְהַיֵּצֶר הָרַע הֱסִיתַנִי. לְבַקֵּשׁ לִי רַעְיָה וְאִשָּׁה יְפֵה-פִיָּה לְהַמְצִיא נוֹחַ לְנַפְשִׁי הַאֲנוּשָׁה. מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה. כִּי אָמַרְתִּי לֹא טוֹב הֱיוֹתִי לְבַדִּי. אֶעֱשֶׂה לִי עֵזֶר כְּנֶגְדִּי. כִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. וּמָתַי אֶעֱשֶׂה גַּם אָנֹכִי לְבֵיתִי. וּבְעוֹדִי בֵּין גַּלֵּי יָם הַמַּחֲשָׁבוֹת. עוֹרֵךְ עִם קְרָבַי קְרָבוֹת. וְחוֹצֵב מִן הַאֲהָבוֹת לֶהָבוֹת. וְלִבִּי פַּעַם יְמָאֵן וּפַעַם יֹאבֶה. וְעִתִּים יִבְעַר וְעִתִּים יִכְבֶּה. וַאֲנִי מִתְהַלֵּךְ בַּמְּדִינָה. מֵעֵבֶר לְעֵבֶר וּמִפִּנָּה לְפִנָּה. וְהִנֵּה אִשָּׁה זְקֵנָה. בְּרֹעַ תְּמוּנָה. וְצוּרָה מְשׁוּנָה. כְּאִלּוּ הַזְּמַן גְּנָבָהּ מִן הַשֵּדִים לִהְיוֹת לוֹ לְמָנָה. וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. תְּמוּנָתָהּ כְּבַת הַיַּעֲנָה. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַּלַּעֲנָה. פָּנֶיהָ בִצְעִיפָהּ לוֹאֶטֶת. רָעָה וְשַׁלֶּטֶת. תְּחַנֵּן קוֹלָהּ וְתִכְרַע עַל בִּרְכָּהּ . וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. הַצּוּף בִּלְשׁוֹנָהּ. וְסַם הַמָּוֶת בִּגְרוֹנָהּ. מִתְנַהֶגֶת בַּחֲסִידוּת. וְהִיא בַּת נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת. מַעְגְּלֵי שְׁאוֹל מַעְגָּלֶיהָ. וּבְבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. וּבְכָל מָקוֹם נִמְצְאוּ חֲלָלֶיהָ. וְכִרְאוֹתָהּ מֵרָחוֹק דְּמוּתִי. נִצְּבָה כְשָׂטָן לְעֻמָּתִי וְקִדְּמָה בְשָׁלוֹם אוֹתִי . וְאָמְרָה אֵלַי: בְּנִי בְּנִי יַאֲרִיךְ אֱלֹהִים חַיֶּיךָ . וְיִשְׁמֹר זֹהַר לְחָיֶיךָ . וְיִהְיֶה לָעַד רַעֲנָן פֶּרְיֶךָ . רְאִיתִיךָ נָעִים וְנָאֶה . וְנֶחְמָד לְמַרְאֶה . תְּלַבֵּב הַלְּבָבוֹת בְּיָפְיְךָ . וְתִמְשֹׁך הַנְּפָשׁוֹת בְּזִיו לְחָיֶיךָ. וְהַיֱפִי הִלְבִּישְׁךָ מִשְׁיוֹ . וְשִׁלֵּם לְךָ נִשְׁיוֹ . וְעֵץ יַלְדוּתְךָ נָתַן פִּרְיוֹ . וְלֹא טוֹב לְאִישׁ כָּמוֹךָ שֶׁיִּישַׁן וְלִבּוֹ עֵר . וּבְאֵשׁ הַחֵשֶׁק בּוֹעֵר . מִבְּלִי רַעְיָה אֲשֶׁר בָּהּ תִּתְרַע . וְלֹא מְקוֹם זֶרַע . וּמַה לְךָ לְבַקֵּשׁ בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים חֲצוּבִים . וְיִמְתְּקוּ לְךָ מַיִם גְּנוּבִים . לָכֵן אִם יִיטַב בְּעֵינֶיךָ מִבְּנוֹת הַנְּדִיבִים . אֶתֵּן לְךָ אַיֶּלֶת אַהָבִים . לֶחְיָהּ מַעֲלָה שְׁחָרִים . וּשְׂעָרָה מַעֲרִיב עֲרָבִים . תְּהִי בָהּ נַפְשְׁךָ מְעֻדֶּנֶת . וּתְהִי לְךָ סוֹכֶנֶת . בְּחֵיקְךָ מְקַנֶּנֶת . וְעַל שֻׁלְחָנְךָ מְרַנֶּנֶת . בְּלֶחְיָהּ מְנוֹרָה וּבְפִיהָ צִנְצֶנֶת . בַּחֹשֶׁך תֵּלֵךְ לְזִיו תָּאֳרָהּ . וְלֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ . וְטוֹב מִסְּחַר כֶּסֶף סַחֲרָהּ . וְרָחוֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ . לָהּ עֵינַיִם כְּעֵינֵי הַצְּבָאִים . בְּיֵין הַחֵשֶׁק סְבוּאִים . גוּפָהּ רָטֹב וָלַח . כְּשַׁרְבִיט בְּדֹלַח. טָהוֹר קֹדֶשׁ מְמֻלַּח . לֵב רוֹאָיו יְפָלַּח . וְאֵשׁ בְּקִרְבּוֹ יְשַׁלַּח . לְחָיֶיהָ מְאוֹרִים . וְעֵינֶיהָ כְּפִירִים . וְטוּרֵי שִׁנֶּיהָ סַפִּירִים . וּשְׁנֵי שָׁדֶיהָ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים . וְאִלּוּ תִרְאֶה יָפְיָהּ הַנָּאֶה . יֹאבַד לִבְּךָ וְיִשְׁתָּאֶה . וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֶה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה . וְאַשְׁרֵי אִישׁ בְּמִרְכַּבְתָּהּ רָכַב . וּבֵין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכַב . אֲבָל כָּל הָרוֹצֶה בָּהּ לְהִתְחַתֵּן . אַלְפַּיִם כֶּסֶף יִתֵּן . וְנָקֵל לָתֵת בָּהּ כָּל הוֹנוֹ וְחֵילוֹ . אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ .
אָמַר הַמַּגִּיד: וּכְשָׁמְעִי אֲמָרֶיהָ . נִמְשַׁך לִבִּי בְּחֵלֶק דְּבָרֶיהָ . וְנִקְשַׁרְתִּי בְּחַבְלֵי קְשָׁרֶיהָ . וְאָמַרְתִּי לָהּ: אִלּוּ הַנַּעֲרָה הַזֹּאת בְּטֶרֶם יְדֻבַּר בָּהּ אֶרְאֶנָּה . אָז יִיטַב לִבִּי בְּעֵת אֶקָּחֶנָה . אָמְרָה לִי: חָלִילָה חָלִילָה . אִם אֲרַמֶּה אוֹתְךָ וְאִם אַכְשִׁילָה . וְאִם אֲפַתֶּה אוֹתְךָ בְּמִלַּי וְאִם אַמְשִׁילָה . אֲבָל כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּפֶה וּשְׂפָתַיִם . תִּמְצָאֶנּוּ כִּפְלַיִּם . אָמַרְתִּי לָהּ: אִם הָאִשָּה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֵלַי . הַרְבִּי מֹהַר וּמַתָּן עָלַי . וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֵלַי . אָמְרָה לִי: בִּרְאוֹתְךָ הַצְּבִיָּה . הַטּוֹרֶפֶת כִּלְבִיאָה . תֵּדַע כִּי אֵין בִּלְשׁוֹנִי רְמִיָּה . וְשׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ מָחָר . אַחַר עֲלוֹת הַשַּחַר . לְהַשְׁקִיט יְגוֹן לִבְּךָ וְחִילוֹ . וּבֹקֶר וְיוֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ . וַתֵּלֶךְ הָאִשָׁה לְדַרְכָּהּ . וְלִבִּי נִלְכַּד בַּחַכַּת חִכָּה . בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה מֵעֵינַי שְׁנָתִי . וְלֹא עָלִיתָי עַל מִטָּתִי . רַק הָיִיתִי נוֹדֵד בְּחֶבְלֵי תְּשׁוּקָתִי . וּמִתְגּוֹדֵד עַל אֹרֶךְ תִּקְוָתִי . וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֵם רוּחִי . וּבְעוֹדִי אָרִיד בְּשִׁיחִי . בְּלֵב דָּוֶה ובְנֶפֶשׁ נְכֵאָה . הַשֶּמֶש יָצָא עַל הָאָרֶץ וְהִנֵּה הַזְּקֵנָה בָאָה . וַיִּשְׂמַח לִבִּי בְּבִיאָתָהּ . וְחָרַדְתִּי לִקְרָאתָהּ . וְקִדַּמְתִּי בְשָׁלוֹם אוֹתָהּ . אָמְרָה: יַתְמִיד הָאֵל שְׁלוֹמֶךָ . וְאַל יִפָּקֵד מְקוֹמֶךָ . דַע כִּי הִגִּיעַ תֹּר הַשִּׁמְחָה. וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה . וְרָחֲקוּ מִמְּךָ הַנְּדוֹדִים . וְקָרְבָה עֵת דּוֹדִים . וְהִנֵּה אֲבִי הַנַּעֲרָה וּקְרוֹבֶיהָ בָּאִים אֵלֶיךָ . לִשְׁמֹעַ מִלֶּיךָ . וְלִקְשֹׁר בְּרִיתָם עָלֶיךָ . וַיְּהִי עַד כֹּה וָכֹה וְהִנֵּה אֲבִי הַנַעֲרָה . וְעִמּוֹ כָּל הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר בַּשָׁעְרָה . וְכַאֲשֶׁר בָּאוּ הַקְּהִלָּה . וְהַבַּיִת מִפֶּה אֶל פֶּה נִמְלָא . קָם אֲבִי הַנַעֲרָה וְעָמַד עַל עָמְדוֹ . וַיֹּאמֶר לְכָל אַנְשֵׁי סוֹדוֹ: שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הָאֱמוּנָה . וְהָאַהֲבָה הַנֶּאֱמָנָה . דְּעוּ כִּי זֶה הָאִישׁ יִרְצֶה לְהִתְקַשֵּר בְּחֶבְרָתֵנוּ . וְלָבוֹא בְּמָסֹרֶת בְּרִיתֵנוּ . וְלִרְכֹּב עַל מֶרְכַּבְתֵנוּ . וְלָקַחַת אֶת בִּתֵּנוּ . וְהֻגַּד לָנוּ עָלָיו טוֹב מַהֲלָלָיו . וְכִשְׁרוֹן פְּעָלָיו . כִּי הוּא מִמִּשְׁפְּחוֹת הַפַּחוֹת . אֲשֶׁר בִּידֵיהֶם אֲרוּחוֹת. וּבִפְנֵיהֶם שֹׂבַע שְׂמָחוֹת . וְהִנְנִי מַפְקִיד נַפְשִׁי אֶצְלוֹ . וְאֶת בִּתִּי אֶתֵּן לוֹ . וּמָהֹר יִמְהָרֶנָּהּ לוֹ . עַל מְנַת שֶׁיִכְתֹּב לָהּ אַלְפַּיִם כֶּסֶף בְּמֹהַר בְּתוּלֶיהָ . וּבְכָל עֵת שֶׁתִּרְצֶה יִתְּנֵם אֵלֶיהָ . וַיֹּאמְרוּ לִי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר בַּשָּעְרָה: קִבַּלְתָּ כָּל אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ? וַאֲנִי לְרֹב בָּשְׁתִּי מֵהֶם . לֹא חָקַרְתִּי לְדִבְרֵיהֶם . רַק אָמַרְתִּי: שָׁמַעְתִּי וְקִבַּלְתִּי . וְכָל דִּבְרֵיהֶם יָדַעְתִּי . הַדָּבָר יָצָא מִפִּי וַיְּמַהֲרוּ וַיִּקְרְאוּ הַסּוֹפֵר . וְהֵבִיאוּ הָעֵט וְהַסֵּפֶר . וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה . מִנִּי יָם רְחָבָה . וְקִבַּלְתִּי כָּל אֲשֶׁר אָמְרוּ אֵלַי . אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלַי:
וַיִּקְרְאוּ סוֹפֵר לְקַיֵּם לָהּ
מֹהַר כְּתֻבָּתָה בְּפֵרוּשִׁים.
וַיּכְתּבוּ עָלַי שְׁטָר מֻחְזָק
שָׁרִיר בְּתוֹסֶפֶת וְחִדּוּשִׁים.
וַיְּבָרְכוּ שָׁם אֵל בְּכוֹס יַיִן
אַךְ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין.
וּזְמַן מְצַחֵק בָּם הֲכִי פִּתְאֹם
הָפַך חֲבוּרָתִי לְגֵרוּשִׁין.
וְכַאֲשֶׁר נִכְתְּבָה הַכְּתֻבָּה קְרָאוּהָ נֶגֶד הַיְּהוּדִים . וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וְאֶחְתֹם וָאֵָעד עֵדִים . וְכַאֲשֶׁר שָׁקְעָה הַחַמָּה . עָלְתָה הַחֵמָה . וְכֻסְּתָה הָאָרֶץ חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה . וְהֵבִיאוּ הַכַּלָּה . בְּקוֹל הֲמֻלָּה . וְהָעָם עוֹנִים עַל הַמְּסִלָּה . יִשְׂמַח חָתָן בְּכַלָּה . וְכַאֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ לָשֶׁבֶת לְשׁוֹרֵר בְּגִילָה . מֵעֶרֶב עַד חֲצוֹת לַיְלָה . הָלְכוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ כָּל קְהָלָם . מִקְּטָנָם וְעַד גְּדוֹלָם . וְנוֹתַרְתִּי אְנִי לְבַדִּי . וְהִיא יוֹשֶׁבֶת לְצִדִּי . וְאָמַרְתִּי בְלִבִּי: זֶה הַלַּיְלָה אֲחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרִים . וְאַעֲלֶה אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים . וְזֶה לֵיל שִׁמּוּרִים . וָאָסוּר אֵלֶיהָ . וּפָשַׁטְתִּי מְעִילֶיה מֵעָלֶיהָ . וַהֲסִירוֹתִי הַמַּסְוֶה אֲשֶׁר עַל פָּנֶיהָ . וְהִקְרַבְתִּי הַנֵּר לְפָנֶיהָ . וְהִנֵּה פָנֶיהָ פְּנֵי זַעַם. וְקוֹלָהּ כְּקוֹל רַעַם . וְצוּרָתָהּ כְּעֵגֶל יָרָבְעָם . וּפִיהָ כְּפִי אֲתוֹן בִּלְעָם . וְאַפֶּיהָ הִבְאִישׁ רֵיחָם . וּלְחָיֶיהָ נָס לֵחָם . כְּאִלּוּ הַשָּׂטָן בְּקַדְרוּת הֱטִיחָם . וּפָעַל בַּפֶּחָם . עַד חֲשַבְתִּיהָ מִבְּנוֹת חָם . אֲבָל אִם חָשַׁך מִשְּחוֹר תָּאֳרָהּ . שַׂעֲרוֹתֶיהָ הִלְבִּינוּ . וְיָמֶיהָ הִזְקִינוּ . וּשְׂפָתֶיהָ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה יָהִינוּ . וְשִנֶּיהָ כְּמוֹ שִׁנֵּי זְאֵבִים אוֹ דֻּבִּים . וְעֵינֶיהָ עֵינֵי עַקְרַבִּים .
וָאַעַן וָאֹמַר:
תִּדְמֶה בְשִׁנֶּיהָ לְשֵן דֻּבִּים
אוֹכְלִים אֲשֶׁר מוֹצְאִים וּמַצְמִיתִים.
רֹאשָׁהּ שְׁחִין נִמְלָא וְעֵינֶיהָ
גוֹזְלִים שְׂשׂוֹן הַלֵּב וּמַשְׁבִּיתִים.
קוֹמָה כְּמוֹ חוֹמָה וְשׁוֹקַיִם
כִּשְׁנֵי עֲצֵי יַעַר מְכֹרָתִים.
וּלְחִי כְּפֶחָם רַק שְׂפָתֶיהָ
שִׂפְתֵי חֲמוֹר גֶּרֶם מְעֻוָּתִים.
צוּרָה כְּצוּרַת מַלְאֲכֵי מָוֶת
כָּל פּוֹגְעִים בָּהּ יִפְּלוּ מֵתִים.
וּבִרְאוֹתִי הַמַּרְאֶה הַזֶּה נָפְלָה עָלַי חֲרָדָה . וּפַחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה . וְאָמַרְתִּי:
בָּא יוֹם הַפְּקֻדָּה . אַךְ הִתְאַפַּקְתִּי . וְרַכּוֹת אֵלֶיהָ דִּבָּרְתִּי . וְאָמַרְתִּי לָהּ: בִּתִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר פָּנַיִךְ כְּשָׁמִיר וָשַׁיִת . הַגִּידִי לִי מַה יֵש לָךְ בַּבַּיִת . וְאַיֵּה שִׂמְלוֹתַיִךְ וּמְעִילַיִךְ . וְחוֹתָמַיךְ וּפְתִילַיִךְ . וְסַהֲרוֹנַיִךְ וַעֲגִילַיִךְ . וְתַמְרוּקֵי עֲדָנַיִךְ . וּכְלֵי שְׁמָנַיִךְ . אָמְרָה לִי: לֹא יֶחְסַר לִי כֹּל . כִּי חַנָּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹּל . וְכָל בְּגָדַי עָזַבְתִּי צְרוּרִים בְּבֵית אֲדוֹנִי אָבִי . וּבִנְוֵה מוֹשָׁבִי . אָמַרְתִּי לָהּ: וּמָה הַפִּקָּדוֹן . אֲשֶׁר עָזַבְתְּ בְּבֵית הָאָדוֹן . אָמְרָה לִי: עָזַבְתִּי שְׁנֵי שַׂקִּים בָּלִים . וְשִׁבְרֵי כֵלִים . וְצַלַּחַת וְקַלַּחַת . וּמִטְפַּחַת וְצַפַּחַת . וּמִשְֹעֶנֶת וְאַמְתַּחַת . וּמַדִּים קְרוּעִים . וְכֵלִים נְגוּעִים . וּשְׁתֵּי קְעָרוֹת . וְשָׁלֹשׁ קְדֵרוֹת . וּבְשָׁמְעִי דְּבָרֶיהָ נָפַלתִּי עַל פָּנַי . וְאָבְדוּ רַעְיוֹנַי . וְלֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְיָ.
וָאֶשָׂא מְשָׁלִי וָאֹמַר:
הֲמִשֵּדִים וְזִקִּים אַתְּ גְּזוּרָה
יְשַׁלַּח בָּךְ אֱלֹהִים הַמְּאֵרָה.
כְּאִלּוּ מַלְאֲכֵי זַעַם וּמַשְׁחִית
לְאַחִים לָךְ אֲבָל לָךְ הַבְּכוֹרָה.
כְּאִלּוּ תָאֳרַךְ כִּשְׂעִיר עֲזָאזֵל
וְאֵיךְ נִמְלַטְתְּ מֵאֶרֶץ גְּזֵרָה.
כְּאִלּוּ הַזְּמַן חָשַׁק בְּלִילִית
וּמֵאַהְבָה שְׁלָחֵךְ לָהּ תְּשׁוּרָה.
וְיוֹצְרֵךְ לֹא יְצָרֵךְ רַק לְמַעַן
תְּהִי אֶל מַלְאֲכֵי מָוֶת לְעֶזְרָה.
וְאַשְׁרֵי יוֹלְדֵך לוּ מַתְּ בְּלִדְתֵּךְ
וּמִי יִתֵּן תְּהִי אִמֵּך עֲקָרָה.
שְׂפָתַיִךְ כְּמוֹ שִׂפְתֵי שְׁוָרִים
וּפִיךְ קֶבֶר אֲבָל בִּטְנֵךְ מְעָרָה.
וְשִׁנַּיִךְ כּשִׁנֵּי דֹב זְהוּמוֹת
וּבָם צוֹאָה וְרִיר כִּמְלֹא קְעָרָה.
וְעֵינַיִךְ כְּמוֹ כִּירָה עֲשֵׁנִים
וּפָנַיִךְ כְּמוֹ שׁוּלֵי קְדֵרָה
וְקוֹמָתֵךְ כְּעֵץ הָמָן גְּבוֹהָה
וּמִי יִתֵּן וְאֶרְאֵךְ בּוֹ מְהֵרָה.
וְלֵיל בּוֹאֵךְ חֲשָׁבְתִּיו לִי כְּמוֹ מַלְ-
אֲכֵי זַעַם בְּעֵת בּוֹאָם בְּעֶבְרָה.
כְּפַרְעֹה לֵיל אֲשֶׁר טָבַע בְּיָם סוּף.
כְּמוֹ הָמָן בְּיוֹם נִתְלָה בּקוֹרָה.
כְּסִיסְרָא עֵת אֲשֶׁר בָּרַח לְיָעֵל.
כְּעֶגְלוֹן בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה.
וְלָךְ בֶּטֶן כְּבֶטֶן נֹאד נְפוּחָה
וְצוּרָתֵךְ כְּמַזָּלֵךְ שְׁחוֹרָה.
וְיָדַיִךְ יְדֵי הַקּוֹף שְׂעִירוֹת
וְאֶצְבָּעוֹת כְּמוֹ אוּדִים בְּכִירָה.
וְקוֹל נִיבֵךְ כְּרַעַשׁ בַּחֲצוֹת לֵיל
וְנִשְׁמַת פִּיךְ כְּמוֹ רוּחַ סְעָרָה.
וּפִיךְ קֶבֶר לְמַאְכָלֵךְ וּמַשְׁקֵךְ
וְיָשׁוּבוּ בְּתוֹךְ בִּטְנֵךְ מְרוֹרָה.
בְּשִׁנֵּךְ תִּכְתְּשִׁי הַכֹּל בְּמַכְתֵּש
וּמִשָּׁם נָסְעוּ הָעָם בְּאֵרָה.
אֱלֹהִים יַהֲפֹךְ רֹאשֵׁך בְּשַׁחַת
כְּמַהְפֵּכַת סְדוֹמָה וַעֲמוֹרָה.
וְתַכְרִיכֵךְ יְשַׁו בִּטְנֵי אֲרָיוֹת
וְיָשִׂים לָךְ בְּתוֹךְ קִרְבָּם קְבוּרָה.
וְכַאֲשֶׁר הִשְׁלַמְתִּי שִׁירִי . רָאִיתִי כִּי בְּשִׁירִי . לֹא יֵרָפֵא צִירִי . וּבְהֶגְיוֹנִי . לֹא יָסוּר יְגוֹנִי . וּנְגִינָתִי . לֹא תַּעֲבִיר מְגִנָּתִי . וְעָלְתָה חֲמָתִי בְּאַפִּי . וְלָקַחְתִּי שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפִּי . וְקַמְתִּי בַחֲצוֹת לַיְלָה . וְחָסַמְתִּי פִיהָ בְשִׂמְלָה . וְשָׁבַרְתִּי כָּל הַשְּׁבָטִים עַל גַּבָּהּ . עַד יָצָא עַל פִּיהָ דַם לִבָּהּ . וְקָרַעְתִּי כָל בְּשָׂרָהּ מֵעָלֶיהָ . וְהוֹצֵאתִי עַל גּוּפָהּ דַּם בְּתוּלֶיהָ . וְאָסַפְתִּי כָל הַבְּגָדִים אִתִּי . וְעָמַסְתִּי הַכֹּל עַל בְּהֶמְתִּי . וּבְטֶרֶם עֲלוֹת הַשַּחַר הָיִיתִי מִן הָעִיר רָחוֹק . וְעָזַבְתִּי אַרְצָהּ שְׁאִיָּה וְהִבּוֹק תִּבּוֹק . וְעָבַרְתִּי אֵת מַעֲבָר יַבֹּק . וְכָל הַיּוֹם הָיִיתִי בִיעָרִים שׁוֹכֵב . וּבַלַּילָה נוֹסֵעַ וְרוֹכֵב . עַד יָדַעְתִּי כִּי נִמְלַטְתִּי . וְהֶאֱמַנְתִּי כִּי נִצַּלְתִּי . אָז נָשָׂאתִי מְשָׁלִי וְאָמַרְתִּי:
בָּרוּךְ אֲשֶׁר יוֹם צַר נְצָרַנִי
וּבְרַחֲמָיו חֶסֶד גְּמָלָנִי.
יִצְרִי בְּיַד סִכְלִי מְכָרַנִי
אַךְ צוּר בְּחֶמְלָתוֹ גְּאָלָנִי.
אַחְרֵי אֲשֶׁר חַדְרֵי שְׁאוֹל בָּאתִי
בֶּטֶן שְׁאוֹל פָּתַח וְהֶעְלָנִי.
אָמַר הַמַּגִּיד: וּכְשָׁמְעִי תַעְתּוּעֵי חֶבֶר הַקֵּינִי . צָחַקְתִּי עַל הֲבָלָיו וּשְׁקָרָיו . וְתָמַהְתִּי עַל חֲלוֹמוֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו . אַחֲרֵי כֵן קָרָאתִי בִשְׁלוֹמוֹ . וְנָסַעְתִּי מֵעִמּוֹ . גַּם הוּא נָסַע אֶל מְקוֹמוֹ . וְהִפְלִיאַנִי דְבָרוֹ וּנְאֻמוֹ.
…..ורק אני בשלי 😮
בקיצור, לפני זמן מה יצא סרט נהדר -"the lady in the van". הוא מבוסס על סיפור אמתי והגברת שבכותרת (מגי סמית') היא ואריאציה מרתקת של הצבועה:
מרית, חלילה מלחסל את ההצגה, אבל יש ים דרכים חזותיות לפחות (הלא?) לעגל גם את דמותו של רמפל וגו' ולאפשר גם לילדים וגם למבוגרים להבין שבת הטוחן היא לא התום בהתגלמותו, ושהיא לפחות היתה צריכה, אם היא ממש לא רוצה לתת לו את הילד שלה, עם הכוח שיש לה בתור מלכה, לפצות אותו באיזה טירה מפוארת על ההרים וכמה מכוניות ספורט, והכנסה שנתית של נגיד – 4,000,000 בשנה?
כמו מניפה – היא פורצת בבכי – זו סחיטה רגשית. אם זותי שיש לה מחלת עור מספרת את זה רק אחרי הפגישה החמישית – זה חמור. אני מכיר מישהו שקיים יחסים עם אחד שמנע ממנו את האנפורמציה המאוד לא חשובה שהוא נשא hiv, עד (באמת) אחרי הפעם החמישית שהם עשו את זה. זה בסדר? גם אם זה נעשה תוך פריצה בבכי – זה עדיין לא לגיטימי בעיני. בכי לא מלגטם שום דבר.
הצבועית הזאת יכלה להתיישב, אחרי שהשיגה את מבוקשה הראשון, ולדבר ברצינות ובכובד ראש על השקר שלה – זה נראה לי יותר מכובד, וכך להשיג בהגינות, וללא סחטנות רגשית, את מבוקשה השני – קביעות.
אני לא רואה כאן איך אפשר לראות בצבועית ילדים, וגם למה.
לא קראתי את הספור, רק את מה שמרית כתבה כאן, והמקום היחיד שבו היא פורצת בבכי הוא כשהיא מקבלת ממנו זר פרחים, בהקבלה, עמוק לתוך הדייט הרביעי. כך שאני לא רואה כאן בכי סחטני, ואת ההזמנה הראשונית היא מקבלת מהמספר אחרי שפיתתה אותו לחשוב שמתחת לעור המסריח שלה היא באמת נסיכה. זו לא סחיטה רגשית אלא הזמנה להכיר אותה באמת, ולא רק את הריח והמראה שלה.
אני לא מדברת על רמאות מהסוג המסכן (במובן endangering ולא pathetic) כמו להסתיר איידס עד אחרי שעושים את זה (5 פעמים!). אני מדברת על רמאות שנועדה לאזן את הדעות הקדומות שיש לאנשים, שלא יוכלו לראות את האיש מעבר לעור אם ידעו מראש, ויותרו על העניין כולו. אני קוראת לזה 'רמאות מתקנת', על משקל 'אפלייה מתקנת'. רמאות זה רע, כשם שאפלייה רעה, אבל לפעמים כן, אפשר לכופף קצת את האמת, או לדחות אותה עד שיכירו את האדם טוב יותר.
כמו מניפה, ב-http://vc-grads.bezalel.ac.il/niv-tishbi/%D7%94%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%90-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2/ אפשר לראות את כל הספר, אני חושב. אם יש עוד טקסט חוץ מזה שמופיע בקישור לעיל, אז סליחה. אבל שם אני לא מזהה שום פגישה רביעית, וגם לא שהוא נותן לה פרחים. היא פורצת בבכי, ואז אומרת ששיקרה. הפריצה בבכי זו הסחיטה האמוציונלית. כשהיא משקרת בגן החיות היא אומרת שהיא מכושפת, ולא שמתחת לעור היא נסיכה.
זה שהוא אומר שהוא ידע את זה, זה בגלל שהוא מסכן נורא: סובל את כל הסירחון והטינופת, ושומר על נחמדות ואורך רוח. כמה הוא יכול להיראות דפוק לחלוטין, לפחות בעיני עצמו? אז הוא חייב לעמוד על משמר נפשו ועל חזותו כשולט במצב, ואומר – ידעתי.
אני לא הייתי רוצה להכיר שום אדם טוב יותר אם האמצעים של אותו בן אדם להתקרב אלי הם אמצעי שקר, ויהיה הקטן ביותר. קראתי באיזשהו מקום השבוע שמעילה באמון היא כמו קימוט של דף חלק. הדף הזה לעולם לא יהיה חלק יותר. או ברלוונטיות חזקה יותר לענייננו – מה שזורקים לזבל – לעולם יסריח.
ואולי זה בדיוק הענין – המספר פשוט אוהב אותה כצבועה, ולא ממש אכפת לו שהיא מפנטזת שהיא נסיכה, והשקר שלה הוא חלק מהסרחון שלה. והוא אוהב את זה. הוא אוהב את ברה מלכתחילה. ותוכה – כברה.
אז עכשיו אפשר לתת כבר דוגמאות ממזוך ומרועי רוזן, לפחות.
לכן זה באמת סיפור אהבה.
תודה על הקישור, רג'ול. הצבועה בוכה פעמיים, ובשתי הפעמים זה קשור לפרחים. פעם ראשונה כשהם ניגשים שלובי זרוע לשולחן 'דמעה נושרת על פרות לחיה "אוי לי!" היא מתיפחת, "פרחים!"'.
פעם שניה אחרי שהיא מסיימת את האוכל והקפה, 'היא פורצת בבכי. "שיקרתי לך," היא מודה בקול צרוד, ומסובבת ורד בין כפותיה, "אני – אני בכלל לא נסיכה."'
ובשתי הפעמים אני לא רואה סחיטה אמוציונלית. הבכי הוא תגובה רגשית שלה לעובדה שמישהו מתייחס אליה יפה למרות הסירחון והכיעור, לא רק מזמין אותה לביתו כפי שביקשה אלא גם מזמין אותה לקפה וקוטף עבורה פרחים, גם אם הוא משוכנע שהיא נסיכה מכושפת. ואני לא מבינה מה ההבדל בין לומר שאת מכושפת ובין זה שמתחת לעור הצבועה מסתתרת נסיכה. והמספר לא נראה לי מסכן או כועס בשום שלב של הסיפור. הוא משועשע מהשקר השקוף שלה. ולכן זה סיפור אהבה.
בעיקרון אני מסכימה איתך שמעילה באמון מותירה קמט. אבל לפעמים קמטים הם עקבות של קוראים, ועדיף ספר מקומט על פני ספר חלק שאיש לא קרא.
כמו מניפה, "דמעה נושרת", "מתיפחת" ו"פורצת בבכי" כולם נשמעים לי חסרים באוטנטיות שיש למשל לביטוי "בוכה מעומק נפשה" – שקרוב לודאי המספר יודע להגיד. לדעתי הוא מבחין בזה שהיא דרמה קווין, ולכן הוא מבטא את ביטויי הרגשות שלה באופן שהם מבטאים את החזות של התופעה ולא את מהותה הפנימית. אבל גם אם הדמעה הנושרת, ההתייפחות וההתפרצות (פריצה?) בבכי הם מאוד מאוד אוטנטיים, הרי הסחיטה הרגשית נמדדת יותר בנסיבות שהיא נעשית והתוצאות שהיא גורמת. כשהבכי, אם ניקח לדוגמא את המקרה הזה, אמור ו/או מביא לתוצאות המיטיבות עם הבוכה, הרי שלפחות אפשר לחשוד שהבכי השפיע על הצופה בו, ולכן הוא איפשר את קידום האינטרסים של הבוכה הנצפית.
רגישות מהותית של הצבועה כלפי המספר, ולא רק כלפי עצמה, ולא רגשנות, והיותה אישיות דמוקרטית, המאפשרת לנמצאים בסביבתה (למספר, במקרה הזה) לבחור את בחירותיהם, אפילו בנוגע אליה, ללא השתפכות רגשית, היתה, נראה לי, ולטעמי, יותר הוגנת. ברור שאפשר לראות את המספר לא רק כאוהב, אלא גם כדמוקרט, כמכיל, כבעל כל התכונות הטרומיות הכי אידיאליות. אך האם אפשר לראות את הצבועה כבעלת מעט מזעיר מכל אלה?
ועל כך בעיקר כצעקתי.
ויכול להיות גם שחילוקי הדעות בינינו הם ענין של טעם אישי ו/או הדמות שכל אחד מאיתנו מזדהה איתה בסיפור הזה.
ולהעדפתך ספר מקומט על פני ספר חלק שאיש לא קרא – עדיף בכל מקרה ספר שראוי לקרוא, (בלי לפגוע חו"ח בסיפור נפלא זה ואיוריו – שהם סיפור העומד נפלא גם ללא הטקסט, ובתוכנה הפנימי המיוחל ומפונטז ע"י המספר של הצבועה).
הה! קיבלתי עכשיו את הספר לידיי (תודה, לי!….) והוא הרבה יותר נפלא ממה שחשבתי 🙂 גם האיורים נפלאים בהרבה על הנייר מאשר במחשב, מה שמחזק את אמונתי בספרים.
מצאתי גם את האיור שעליו כתבה שהם ב"פנקס" שהשולחן הנחשף מתחת למפה מרמז שגם הוא היה פעם עץ ביער – הערה כל כך נפלאה (וסליחה על ששם התואר הזה חוזר כאן רבות.) אבל לא רק שולחן היה פעם עץ ביער – גם ספר, על שדרתו ועליו……
ומבלי להיכנס לויכוח הער שמעליי (לבי ממילא עם הצבועה), אני מסכים כ"כ עם האמירה של כמו-מניפה אודות הדף המקומט לעומת החלק – – – – –
פפיון, לא אהבתי את האלחריזי. גם אם הלשון קרובה לאלף לילה ולילה של ריבלין, יש משהו חסר לב בטקסט שמוציא את החשק (לי לפחות). ובקשר לספר שהיה פעם עץ, גם להפך, כפי שכתב אברהם סוצקבר "אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים…"
רג'ול וכמו מניפה, הסיפור הוא כל כך מצומצם ומינימליסטי שאפילו יותר מתמיד – כל קורא ממלא את הפערים כראות חייו ונפשו. נראה לי שאתם מזמן כבר לא מדברים על הצבועה, אלא דרכה. אז לא אתחב את ראשי לוויכוח, אבל פתאום נזכרתי בנסיך הקטן ובשושנה השקרנית שלו. הוא מתחרט שעזב אותה ואומר שהיה עליו לחוש את הרוך מבעד לתחבולותיה העלובות, שהוא היה צעיר מכדי לאהוב אותה. ובו בזמן הוא גם מרבה דברים על ריחה הטוב ועל יופיה, כי קל יותר לסלוח ליפהפיות ריחניות, ומישהו צריך להיות גם בעד הצבועות.
בידור. ראשית קול – מתי זה מתחיל להיות שמדברים לא על משהו אלא דרכו? אז אם את, מרית, כבר מציינת שחרגתי/נו מהצבועה וחדרנו לחיינו אנו דרכה, אז אני חייב להגיד שאני, אם הייתי רואה צבועה במצב ביש כזה, הייתי מיד עוזר לה (צורח על ההנהלה והבעלים של גן החיות – אם בכלל הייתי מבקר בגן חיות. פיכס), בלי תלות לחלוטין אם היא היתה מתחילה לספר לי בובה מאייסעס על היותה נסיכה או לא. אם היא היתה מתחילה לספר לי משהו כזה, מיד הייתי גם מדווח שהיא חייבת טיפול פסיכיאטרי. לא הייתי מצפה לשום תמורה – לא במישור האישי, ולא במישור הכלכלי.
כך שאני וצבועה – אין מצב לשידוך, אך יש מצב לסיוע. כמו שההוא אמר: "אני מתנגד לדבריך, אך אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי שתוכל להגיד אותם". או כל וריאציה מולדת הזיווג אדם-צבוע.
שנית קול – אני לא סובל קלאפטעס, משום מין, גזע או ענף.
אחרונית קול – וצריך לשים לב שתשבי עשה צבועה ענקית, ממש נמרה. צבועים קונבנציונליים נטורליים הם קטנים, רשעים וקטנים. יש מלא בהר נפוליון ברמת גן.
רג'ולי, אמנות זה ראי וכל אחד מדבר על עצמו כולל אני כמובן. ככה זה בדרך כלל (ואני כותבת "בדרך כלל" רק כי אני בוועד להגנה על חריגים ו"תמיד" זה סד). אבל לפעמים זה פשוט בולט במיוחד. למשל כשהוויכוח מתלהט על צבועה שידוע רק מה אמרה ומה עשתה וכל השאר ניחושים ופרשנויות והשלכות. זה עדיין מרתק, רק באופן קצת אחר.
מרית, כשהתחלתי לעבוד בהרצליה פיתוח הייתי בשוק תרבותי (shuk ו-shock). שמות תואר מעולמי הישן, כמו "טוב", "רע", "יפה", "מכוער" וכו' לא נשמעו שם בכלל. החליפו אותם שמות מותגים ושמות דמויות שהיו והינן מותגים. שמעתי דברים כמו "זה ממש דולצ'ה" – שתלוי מי אמרה את זה, ולפיכך בת שיחתה יכלה לדעת מה הכוונה (ואין מצב שהיא התכוונה "מתוק"). הדיון בין כמו מניפה לביני נסב, לדעתי, על שפה, על ערכים, על היחס בין הגודל הויזואלי של הטקסט הוורבלי לבין הגודל הוורבלי של הטקסט הויזואלי בספר המדהים הזה. וכמובן שהויכוחיות שבדיון יכלה לצמוח ולתבל את הדיון ככל שיכלו להיווצר מחנות בסטייל שושנה ורסס יפה, אריק ורסס יורם, גזוז ורסס בנזין, ירדנה ורסס עופרה (משם והלאה, בהיסטוריה הפרטית שלי, אני חושב שהתכנסתי לשבלול אטום – אז אני משער שיש עוד ורססים שאני לא יודע עליהם – אה, שכחתי את ברישניקוב ורסס נורייב).
אז אני בעד שושנה (זו מסורת משפחתית), עם סימפטיה רבה מאוד ליפה (כנגד המסורת המשפחתית), נגד או אדיש לכל היתר, ובעד נורייב (עם סימפטיה רבה מאוד לברישניקוב). על כולם מצל כנראה ניז'ינסקי. והוא, כמו צ'ייקובסקי, לקח מישהי ששיגעה לו את השכל לחלוטין. אז כמובן שאני בעד המספר, וליבי-ליבי לו, גם בהיותי, אני חושב, קשוב ביותר גם לוולפדיטריך וגם לתשבי. והדיון עם כמו מניפה היה משיב נפש, כמו מניפה, היה מנוף, והיה נפלא, תוסס, אמיתי, מהבטן. יש לי עוד מה להגיד בדיון ההוא.
אז תודה רבה מאוד מהוד מעוד לכמו מניפה, וכמובן שגם לך, המופלאה עם הצמות.
נפלא! ונהנתי גם מהתגובות המעמיקות.
אני מוצאת בסיפור גם הרבה חמלה, שכה חסרה בימינו.
מרית, חבל…… השפה של אלחריזי היא עונג……
רג'ול, אני מסכים עם כך שלפחות חלק מהסיפורים נכתבו כביקורת – "גוליבר" הוא סאטירה חברתית נשכנית; "רובינזון קרוזו" נכתב כנראה כדי לגלות טיפוס חדש של אדם בעולם ללא אל, וכולי… גם "עוץ לי גוץ לי" סופר במקורו מתוך מצוקה ועוני שקשה היום (טוב,, לפחות במערב) להבין את עומקם. לא שאין מצוקה כזאת גם היום, כמובן (בספר "עיר השמחה" מתוארת משפחה הודית שנאלצת לעזוב את ביתה בכפר ולנדוד אל כלכתה, ואת הדברים המזוויעים שהאם והאב נאלצים לעשות על מנת לקיים אותה.)
בקיצור, כשאני מסתכל בסיפור אני רואה גיבור שבע ונינוח, שעתותיו בידו ללכת אל גן החיות, ושהצבועה, לעומתו, נתונה בהזנחה וכלואה במאסר, מבלי שביצעה כל פשע (צבועים הם לא חיות מרושעות, הם פשוט חיות), וברור לי שהיא בתפקיד הגיבור המסורתי של האגדות שעושה כל שביכולתו להימלט מתנאי חייו האיומים ולזכות בגורל טוב יותר.
(בכל מקרה, סיפורים ממשיכים להתגלגל ולשנות צורה, ומה שהיה פעם ביקורתי לובש ברבות הזמן צורה פנטסטית יותר ויותר, ויתכן שהיתה ביקורת מובלעת בגרסא הראשונית של הסיפור, אבל מי ידע לזהות אותה עכשיו…..?? וכמו בבדיחה העבשה במקצת- "כשנכנסת לחדר אישה יפה כולם מסתכלים עליה; הפסיכולוג מסתכל בכולם" – במקום להסתכל רק על עלילה של אגדה (שהשתנתה רבות עם השנים), אפשר גם להתבונן בפרשניה כדי להבין את עצמנו ואת רוח התקופה שלנו (אני מתכוון לפרשנים הרשמיים 🙂 )
פפיון כופר, אני מסכים איתך שאפשר להבין את זה גם ככה, סליחה – ככה בלי גם (ככה ראשי). כמו שאפשר להבין את ג'ילדה כ"העם הנאנס ומנוצל", ואת הדוכס כ"השלטון האונס ומנצל". אבל הבנה כזאת נחוצה בזמנים ובמקומות שאי אפשר להגיד בריש גליא "העם נאנס ומנוצל" ו"השלטון אונס ומנצל". אוי ואבוי למי שיעיז להגיד ככה בתקופה ההיא. צריכים את המדיה של האופרה, למשל, כדי להעביר מסרים כאלה, כדי לדובב מרד. המסר הזה הוא סודי סודות. אם סטלין או שלוחיו היו מספיק מתוחכמים להבין ששוסטקוביץ' לועג להם גם בסימפוניה החמישית שלו, לא היינו כנראה מקבלים את כל מה שבא אחריה.
לעומת זאת, בתקופתנו ובמקומותינו לספר על עצמי שאני דביל גמור והתפתיתי להאמין לאיזה נוכלת שהיא נסיכה, מרוב, כנראה, שאני בודד וגלמוד וזקוק כל כך לאיזשהי קירבה חייתית, אני מרגיש שזה לא כל כך משגשג אותי חברתית. לעומת זאת לצאת מהארון ולהכריז על סטייתי המינית קבל עם ועולם – זה ממש מודרני, אהוד, אהוב, ואני ממש מרגיש שאני חייב להגיד את המילה "מקובל", ויהיה תוכן השיתוף אשר יהיה – לאף אחד לא ממש אכפת ממך, והעובדה שעשית share, הופכת אותך מניה וביה לחלק מחברת השייריסטים. כך שיכול להיות פלורליזם אינ-סופי, והעיקר שכולם יודעים בדיוק מה קורה במיטה של כולם. וככה אפשר לשלוט על ההמון השייריסט הזה. אז המספר, באפשרות הזאת, עושה לעצמו סוויץ' במוח, וממנף את התקלה הזאת שקרתה לו, והופך אותה ליתרון, כראוי לבן תקופתנו (לפחות ניסוחית).
אם רוצים כבר להיות עדכניים לתקופתנו – אני מרגיש שהפירוש שאני מציע נחוץ יותר. רק נחוץ יותר, לפחות לי. ואני לא רואה שהוא יכול להיסתר ע"י משהו לא בטקסט ולא בסינרומן.
נהפוך הוא – כפי שציינת – השולחן ורגלו – מסמלים איזה קשר לטבע. אני רואה שם אחורי איזה חית פסים, למשל זברה, שגם הזנב שלה כלול בדיל הזה, שעברה ריקונסטרקשן ופוליטורה, ונהפכה לשולחן. ככה אנחנו קצת מתוודעים להיסטוריה של המספר, ולעתידה הצפוי של הצבועה. חלילה וחס שצבע כחול יופיע באי איור שהוא, שאז נורה אדומה (הס מלהזכיר גם כן שקיים צבע כזה, שדומה לדם) תידלק במוחינו הקודח ותפנה אותנו לסנטרו חסר הזקן של המספר. את זה בטח שהמספר לא יכול להגיד בריש גליא – יכול הוא? אז זה עוד פירוש אפשרי. מה אני עושה עכשיו בקשר להיעדרות הצבע הצהוב? אה! המוגלה המופיעה בטקסט, אך לא בציור. שוב נהפוך הוא – עיניה צלולות ובהירות – אין זכר של מוגלה. אני חייב לברר את הענין הזה.
רג'ול, אני לא מכיר את שנורה הסופר, אבל הוא חי בדור שעדיין לא ידע את הנאות המינוף הסטייתי 🙂 מצד שני, אין לדעת מה באמת טמון בסיפור מצד כוונותיו – ואם יש כזה המכיר אותו ואת כוונותיו הנסתרות יופע נא מיד.
אגב, העובדה שאנשים חושפים היום את סודותיהם היא לא רק חסרון נורא אלא גם יתרון באשר לא ניתן לסחוט אותם בגלל מיניותם – תחביב כה נפוץ בעבר. זאת אחת הסיבות שבגללן אין לי נוסטלגיה לתקופות אחרות בעבר. (אולי רק מעט לעתיד – כמו זו של מרלין קשישא הנפלא בספר של ט.ה. ווייט "החרב שבאבן", שחייו פשוט נעים מן העתיד לעבר….)
פפיון (אני יכול לפנות אליך רק בשם הפרטי? או שאני חייב גם את השם משפחה, או שהם הפוכים, כמו למשל בהונגריה?), אענה לך באריכות יותר מאוחר, אך חשוב לי להגיד עכשיו שאני חושב שיכולתה של יצירה לעמוד בשינויי העיתים נובע גם מיכולה להיות מפורשת בהתאם לרוח הזמנים האחרים מזמן היווצרותה. כוונת המשורר חשובה, אך, גם אם ערך זה עומד יחידי כנר לרגלינו, אנחנו גם לא יודעים אם הוא לא התכוון שנוכל לפרש את יצירתו בכלים ובהתאם לצרכינו בתקופתנו.
כן, שמעתי על העניין ההונגרי…. ואם 'כופר' הוא שם משפחה, הוא מן הסתם מבוסס על מקצוע. כמו קרפנטר, למשל 🙂 וחוצמזה, אני מסכים אתך לגמרי! (באסה, על מה נשאג ונמרוט שערות….?!)
פפיון, המשתמש האנונימי היה אני, הבנת את זה? פשוט ממכשיר אחר.
ואני מוסיף – על מה נרקע ברגליים ונדפוק על שולחנות? ואני מנסה לענות: על צדק חברתי – כדלקמן:
קודם כל הצבועה כנראה לא ממש אסורה בכלוב. אם כן – איך היא הגיעה אליו הביתה? לפי האיורים – הסורגים בכלובה מרוחקים מספיק זה מזה שהיא תוכל בקלי קלות לצאת משם. בטקסט אין שום התייחסות לקושי הזה. אז אני, הקורא, צריך להתחיל לדמיין שהמספר ניגש שניה להנהלת הגן חיות, לא לפני שהוא מביא אישורים משירותי הרווחה שהוא כשיר מכל הבחינות לאמץ לחיקו את הצבועה, ומקבל מהנהלת הגן חיות מפתח של הכלוב שלה, מוסר לה, והיא צריכה להתכונן נפשית עד עשרים לארבע – שאז היא תפתח את הכלוב ותפסע מעדנות לעבר ביתו. פסאדה. יכלה גם להזמין את המספר אליה, אם הוא כל כך אוהב טינופת. הרי עכשיו, כשהיא הולכת לנהל לו את הבית, הבית שלו יראה תוך כמה דקות בדיוק כמו ששולחן האוכל שלו כבר נראה. והוא יהיה מבסוט.
מה שאני חושב שוולפדיטריך מספר, זה בעצם משהו שאין תקופה שלא היה בה: כל דאלים גבר. זה לא פתגם שהומצא אחרי הפרוסטרויקה. גם מתחת לנימוס ודיבור לחשני – יכולה להסתתר אלימות, ולהחשף כשרק רוככו הקורבנות ופעולתה תוכן להשיג תוצאות עם מינימום סיכון ובמינימום מחיר.
פנימה של הצבועה אלים, כחזותה הסטטית. מסיכת העדינות והמסכנות שהיא עוטה הינה מכשיר בשעטתה הקלגסית קדימה. הנה, היא השתלטה עכשיו על הבית של המספר. הוא שניה ילך לבית שימוש – והיא כבר יוצאת לשכנה לבקש ביצה, ותוך כמה רגעים היא משתלטת גם על הבית של השכנה.
כולם פה לא ממש דמוקרטיים. בטח שלא הצבועה. אם היא היתה דמוקרטית, היא היתה צריכה מלכתחילה להגיד למספר "סתכל עלי, הרח אותי, גע בי – כמו שאני. האם אתה רוצה אותי?". אם הוא היה באמת דמוקרט מכיל כל – הוא היה לוקח אותה גם בפרוצדורה הזאת.
כך שיש כאן בפירוש סיפור על דמוקרטיה, על אהבה, על יופי נפש וגו'. אבל כמו ש"מקורו של הפלמינגו התחתון היה (בלתי נמצא – ר.ו.) נמחק ללא עלה הנמפאה שמגדיר אותו", הרי שהדיבור על הדמוקרטיה, האהבה, על יופי הנפש וגו' נמצא כאן תוך כדי שכל אלה נעדרים לחלוטין מהיצירה.
רג'ול, קודם כל בקשר למה שאמרת קודם לכן על היצירה ופרשנויותיה המתפתחות – זה נכון שהפרשנות היום נוטה יותר ויותר אל המופשט ואל הנפשי, והיא מרתקת בדרכה (ולפעמים איומה – וכל פרשנות יכולה למצוא את עצמה לפתע פתאום בצדו השני של הזרקור) אבל הנורא הוא שסיפורי העם והאגדות שורדים היום גם במערומיהם, על האלימות והמצוקה הבלתי נסבלים שבהם. "כחול הזקן", למשל, יכול בקלות להיות סוחר נשים שמפתה את קורבנותיו בהבטחות שווא על חיים טובים ואז כולא אותן בטירתו (כלומר, בדירה קטנה בארץ זרה, כשהדרכונים שלהן בידיו.)
ובאשר למה שאמרת על הסיפור, אני לא מסכים אתך מכל וכל…. ריאליזם הוא משרתו של סיפור אגדה ולא אדונו….. לכן צבועה כלואה יכולה להשתחרר ביעף ללא שמץ מהביורוקרטיה שהיתה נדרשת לנו. הדמיון שלנו הוא לא רק צייר גדול אלא גם אדריכל שבונה גשרים מעל תהומות ששום יצור אחר לא יכול היה לעבור מעליהם, ובכלל הוא כלי מופלא.
(אולי זו שאלה מופרכת לגמרי- אבל האם זה קשור להתפתחות העפעפיים שלנו…? היכולת שלנו לעצום עיניים ולגלוש פנימה – איזו טכנולוגיה תשווה לה בכלל….? 🙂 )
וגם:
1. לא אני ציינתי את השולחן והעץ ביער אלא שהם סמיט ב"פנקס"….
2. מה יש בסימפוניה החמישית של שוסטקוביץ'……?
פפיון כופר, סליחה על הטעות עם השולחן עץ.
אצל שוסטקוביץ בחמישית באופן בולט ביותר יש את הפרק הרביעי – מן מצעד מפלצות בומבסטי. מה הם חשבו שם בקרמלין – שהוא מתאר את גן החיות המוסקבאי משתחרר למצעד ברחובות, ולא אותם? בפרק הראשון – אני שומע תאור של מוטיב זך וטהור, שהולך עם התפתחות הפרק ונעשה פחות ופחות זך וטהור – תהליך דקדנטי עצמי או בהשפעת הסביבה. ובכל אופן דקדנס לא כיכב בראש רשימת התאורים הרצויים ע"י המשטר אז. זה לפחות. סתם על עיוור אני עוד סומך על שוסטה שהוא ידע לרקום שם כל מיני מזימות. אני בכלל לא מעיז להתחיל לדבר על הפרק השלישי – הלארגו – שיש לי איתו רומן ארוך שנים. היתה לי כוריאוגרפיה איתו לפני 24 שנים, שעניינה, ומאוד במקרה לענייננו, פרשנות, ויחסים בין טקסט ויזואלי לטקסט אאודיאלי.
ונו, אם צבועה יכולה להשתחרר ביעף וגו' (אני יכול כבר להשתמש בהמצאתי החדשה – "ומס'" במקום "וגו'"?), הכל יכול לקרות, ומה אנחנו בכלל מנסים למצוא איזה קוהרנטיות בטקסט ו/או באיורים? לאחז אותם באיזושהי מציאות שאנו יכולים לחוות פיזית? אני חושב שהאגדה באה לעזור לנו להבין את המציאות, לעשות בה סדר, להגדיר דברים, ולדעת יותר טוב איך להתנהל בכאוס הזה. כל פלא שקורה באגדה – מרתק ביותר בשבילי לנסות לדמיין איך אני עושה את הפלא הזה בחיים, וגם לנסות לעשות.
לא שאלה מופרכת העפעפיים. אבל רק לנו יש עפעפיים? ויש טכנולוגיה – אנטי טכנולוגיה: חושך. אבל כמו שאתה רואה, גם עם עיניים פקוחות לרווחה, עדיין אפשר להסתכל טוב טוב פנימה.
לוסי, תודה רבה.
רג'ול ופפיון, אני בקושי נושמת בימים אלה, אבל כשיש לי רגע אני באה הנה ומקשיבה. כיף גדול לשמוע אתכם.
מרית…. 🙂 (וחיבוק)
רג'ול, אין דין 'ומס' כדין 'וגו'…..! בכלל, מאיפה צץ הסיום הזה? אני לא מכיר בו. אין בו שמץ אירוטיות.
לגבי קוהרנטיות, אני חושב שהיא קיימת, אבל באופן אחר, כשם שלחלום יש הגיון משלו, כך לסיפור יש את הגיונו שלו. בכלל, הענקת תפקיד לספרות היא כמו רתימת פרפר למשא….. וממילא התפקידים האלה צצים בדיעבד, כתוויות. אילו ספרות היתה צומחת רק אל תוך התוית המוכתבת לה היה מצבה (ומצבנו) מר. לעניות דעתי הספרות חולמת את העולם….. וכדרך החלומות היא מפגישה אותנו עם כאבינו ופחדינו האיומים ביותר ומצד שני רוקמת פתרונות מפתיעים ומפצה בגרנדיוזיות על כאביו של העולם ואי הצדק שבו. אנחנו טובלים בספרות כשם שאנחנו טובלים בשינה, או במים.. וזאת הסיבה שאני מעדיף את ספרות הילדים. החלומות שלה הרבה יותר נפלאים.
(כלומר, כשאנחנו טובלים – אנחנו מתחלפים. ונרפאים….)
….ואם תוכל (ותרצה) לשים קישור לשוסטקוביץ', אני אשמח! אני בור גמור בכל הקשור למוזיקה קלאסית (ולנושאים אחרים). התיאור שלך היה נהדר ומסקרן נורא 🙂
ואם כבר מערבבים ביולוגיה – ספרות היא אולי המקבילה (והתחליף) שיצרנו להשלת העור 🙂
פפיון כופר,
https://www.youtube.com/watch?v=_arbLCmESUo – זה הביצוע שאיתו הכרתי את היצירה. הסאונד ביו טיוב זוועתי. ממש לא שומעים מלא דברים. אז לא חובה. הביצוע של ברנשטיין קודם כל נשמע הרבה יותר טוב בגלל איכות האתר – https://www.sites.google.com/site/classicisrael/home/shostakovich/symphonies/1979_bernstein , ושנית, אין כמו ברנשטיין בדור שאחרי אורמנדי (הביצוע הראשון) לרזולוציית ניואנסים. מה גם שבפרק השלישי החגיגה האמיתית של הדרמה קורית אצל אורמנדי, רוקעת רגליים, זועקת חמס, מזעזעת, קורעת, באופן שעד היום אני בוכה כשאני שומע את החלק האחרון (הסוער, לפני הסוף הרגוע), ואילו אצל ברנשטיין היא יותר מסתכלת מהצד על כל הבאסה הזאת ו/או שהוא מנגן את זה היצירה באופן שמובן למה שוסטקוביץ' יכול היה להמשיך לחיות אחריה. ככה אני, על כל פנים, מרגיש.
ויש עוד מליון. ומענין מאוד להשוות.
מרית, צודק פפיון שקודם כל, ראשית כל, נמבר וואן – הוא מתייחס לדבריך הכל כך יפים, אבל כשהוא מבקש שאתן לו קישור למוסיקה – אני שוכח כל דבר אחר ורץ. אז באמת תודה, ובכלל על האוניברסיטה הזאת העצמאית שאת מובילה ביד רמה. תענוג. יהלום בריליאנט (רג'ול בהודית).
כופר, היה לך הפסקה מספיק כדי לשמוע את הסימפוניה בינתיים כשנאמתי למרית?
הסיום הזה כנראה צץ כשבאנגלית הפסיקו להגיד "come" כשרצו להגיד "אני בא אחה"צ לעשן ג'וינט" וכשביפנית הפסיקו להגיד "אני הולך" כשהתכוונו להגיד "אני חייבת לשחרר את הבייביסיטר". רק בישראל. אין דברים כאלה. אז כשלהמורה המיתולוגי שלי הרוסי לבלט היה מסובך מדי כל זה (ללמוד באולפן שמותר לגמור לאכול, מותר לגמור תרגיל וגו', וכשהוא נזרק לרחוב הסתכלו עליו כאילו הוא נפל מהירח כשהוא סיפר שהוא מקבל אורגזמה בסוף התרגיל או כשהוא בסוף הדיזרט), הוא צלצל לאקדמיה ללשון העברית ושאל כהאי לישנא: "אני יכול להגיד אני גומר?". אז אמרו לו שכן. מאז לא קרה שום שינוי. ועדיין מביך להגיד "אני גומר". אני אבל לא מתייאש וממשיך להילחם על זכותי החוקית אך הבלתי מוסרית זו, כרבות אחרות.
אני מסכים איתך לחלוטין בענין הקוהרנטיות האחרת. אבל זה מוביל להיות השפה מכוננת מציאות. אש יכולה לחמם, ויכולה גם לשרוף. צך לדעת להשתלט עליה כדי שלא תשרוף (אם במקרה לא מעוניינים לשרוף). וככה גם הרבה מאוד דברים אחרים. היה לי פעם ויכוח עם מישהי, שזה מכבר נתפסה בעיני כפילוסופית בגרוש, פשטנית מאוד. היא אמרה משהו, שהיה מאוד לא מוסרי בעיני. אמרתי לה "בתיה, את לא יכולה להגיד כזה דבר". ואז היא ענתה בפשטות: "הנה, אמרתי". אז אם אנחנו צריכים כל פעם להתחיל מ-א'-ב' של תקשורת, ולהסביר שאם מישהו אומר "את לא יכולה להגיד כזה דבר" – כוונתו אינה שחוקי השפה לא מאפשרים לך להגיד את זה, אלא ש, למשל במקרה ההוא, מוסר, שאני תפסתי כמקובל וכמוסכם על שנינו, לא מאפשר להגיד ובטח שלא להתנהג ככה, אז אי אפשר בכלל לדבר.
בשבילה, העובדה שהשפה איפשרה לה להגיד את מה שאמרה – הפכה את מה שהיא אמרה ללגיטימי. למשל אפשר להגיד "אני הורג אותך", ולכן מותר לי גם להרוג אותך. זה גם התאים בדיוק לטיפוס שהיא.
ראית את העבודות של אן ליסלגארד במוזיאון ת"א אשתקד? אם לא – עבודות וידאו. בתוך שתיים מהן (מתוך שלוש) רציתי לגור, ובתוך אחת מהשתיים האלה – dobaded dobade http://lislegaard.com/?p=1984 – לחיות ולעולם לא לצאת ממנה לעולם. אבל זו בעצם ההרגשה שיש לי, ולפיכך גם התסכול שיש לי, מכל יצירת אמנות שאני אוהב. שום יצירה לא באמת שם אם אני לא יכול שהחיים שלי יהיו היא ו/או שאני אהיה היא, ו/ואו שאני אגור בה, ו/או שהיא תגור בי. משהו תמיד מוחמץ ע"י אי המגע המוחלט הזה.
בנסיון להקים כזאת מציאות עבורי, אני חייב לחפש קוהרנטיות בת העולם והכלים שיש בידי. וזה בפירוש תמיד רק נסיון. אני חייב להיכנס שם לתוך הציורים של תשבי, ואם לא מובן לי איך זותי עפה מהבית כלא שלה, אני חייב לברר. לא שאני רוצה לגור בבית של המספר, לא אחרי ביקור הנימוסין של הצבועה. אבל הייתי שש לצוף בבריכה של הפלמינגוס, כשהן מסביבי כמובן, וגם עלי, ולראות איך קיום האיברים שלי תלוי לחלוטין במיקום נקודת המבט, מיקום האיבר, ומה שיש בדיוק בהמשך הקו הישר שבין שני הנ"ל. זה במקרה שאני מדבר על קיום ויזואלי. כשזה מתחיל להיות קיום אאודיאלי, תקצר כאן היריעה.
וזה בכלל לא אומר שאני חושב שצריך ליצור יצירת אמנות לשם איזושהי מטרה (למשל כדי למצוא חן בעיני מירי רגב(ז)), או כדי שלי יהיה איפה לרצות לחיות. אבל אם במקרה לי יש למידה גם כזאת מאיזושהי יצירת אמנות – זה לא פשע, לא? בעיקר אם השפה מאפשרת להגיד את זה (ובתיה).
סליחה על מתיחת היריעה.
חלקים ניכרים מהכוריאוגרפיות המעטות שעשיתי נעשו בטכניקה של אימפרוביזציה מול מצלמת וידאו, ואח"כ הוצאתן מהוידאו לאויר החופשי. במהלך האימפרוביזציות ניסיתי כמה שיותר לאבד שליטה על מה אני עושה. טכניקה סוריאליסטית ידועה. המון דברים שמאוד הביכו אותי הייתי רואה בי בסרטי הוידאו של האימפרוביזציות. אלו היו הדברים האמיתיים לטעמי. אלו היו כנראה הרגעים שבהם באמת איבדתי שליטה, ורקדתי את עצמי העמוק, שלא מסופר, ובטח שלא מסופר מספיק, ובטח ובטח שלא מסופר מספיק טוב, אפילו לעצמי, בשום שפה אחרת. ובדברים אלו, ובין דברים אלו – לא היה שום הגיון שניתן היה להסבירו בשפה מדוברת. אפשר היה לדבר על זה מסביב.
רג'ול, תודה על שני הקישורים! לשוסטקוביץ' הקשבתי בחלקים (פשוט מקוצר זמן) אבל הוא נשמע מרהיב ומעניין ואקשיב לו שוב בקרוב.
אני מזדהה מאד עם הרצון לגור -לחיות – בתוך יצירה מסוימת….. ובאמת לעתים קרובות קשה (הה הה) למצוא את העקרון המארגן של המציאות – הוא כנראה הלך לאיבוד בבלגן 🙂
ומוזר איך ישנם דברים שאי אפשר בשום אופן לאומרם במילים; אבל אפשר לומר זאת – כלומר, אפשר לומר שאי אפשר בשום אופן לומר אותם במילים – ושני המשוחחים יהנהנו בהסכמה גמורה וירדו זה לעומק דעתו של זה….. 🙂
פפיון כופר, אני חושב שמציאות והגיון הן מילים שלא חובה כל הזמן להכניס להן תוכן או לעזור להן להצדיק את קיומן, כמו גם כל המילים האחרות. בנסיבות מסויימות כן, ובאחרות יותר טוב לא, כנראה. זה בדיוק שובפם השפה שמכוננת מציאות, אם מאפשרים לה. נגאראג'ונה מנסה להראות שאין בשום מושג שום דבר באמת, ומצליח עד כדי כך שהוא אפילו מבטל אפילו את האמירה הזאת שלו.
אם אתה רוצה לקצר את הזמן שלך עוד יותר, אז בדיוק ראיתי עכשיו סרט מ-1948 שמדבר די אותו הדבר על מה שאפשר גם למצוא אצל וולפדיטריך בנסיכה וגו', ובשינויים ההכרחיים לתנאי יצירתו – https://www.youtube.com/watch?v=sMoeAi8NoqI
הסרט מסקרן!
עוד ואריאציה על הנושא אפשר למצוא גם ב"הכל אודות חוה" הנפלא:
לגבי השלילה, אכן אפשר לשלול הכל, חוץ מאשר את השלילה עצמה, כך שנדמה שיש לה חסינות גדולה אפילו יותר מאשר לחברי כנסת ודיפלומטים 🙂 מצד שני, ובאופן פרדוקסלי, השלילה עצמה מלאת משמעות. לכן, לכשעצמי, אני סבור שהכל, הכל, מלא במשמעות……
בדיוק נמרץ. ככל שזה לא נוח, בעזרת השפה אפשר להמיר את המשמעות לכדי עורבא פרח. ועל זה אולי אפשר לקרוא ב-Zero: The Biography of a Dangerous Idea של Charles Seife.
לא רק חברי כנסת ודיפלומטים – ראשי ממשלות, מישהו אמר לי עכשיו שיש מצב.
למשל, הריק הגדול שבין הצבועה (למה זו דווקא צבועה? בואשית לא מסריחה מספיק באופן קבוע וכברירת מחדל קיומית? ומה עם קרציה? – היא לא היתה יכולה להתאים בקלות יותר לסצנריו בלי שנצטרך להתאמץ ולהרים גבה?) הכלואה לצבועה החופשית – משמעותי או לא?
נכון! הכל אודות חוה. גם פה. אני מכיר מקרה המשפחתי שבו הכל אודות אדם. רק בשביל מרילין מונרו השברירית, העלה הנידף, שבקושי חשה את קיומה הפיזי ובטח לא ממש את משמעותו בעיני מאן-דהוא, ומי לא התקרצץ עליה – אני חייב לראות את זה שובפם.
אז תודה על זה!
אפס, מממ….. (אני אחפש את הספר הזה) זה מזכיר לי שלפני כמה שנים החליטו כמה מתמטיקאים לחקור -מחדש -את הספרה 1, וגילו דברים מרתקים.
והריק הוא קפיצת הדרך…..
גם שווה חקירה. בקצב הזה יקח קצת זמן עד שיחקרו את כל המספרים. לדעתך יש מצב שיגיעו למסקנות אינ-סופיות?
מרית, אם את לא כותבת כבר משהו חדש, אני ממשיך לטחון את זה:
פפיון: אני בדרך לאינסוף:
לא בגלל הציטוט שלעיל, אבל אני נעזר בו: טל מרמלשטיין כותב ב"ישראל היום" על "הנסיכה תבוא בארבע": "הסיפור המינימליסטי, שרואה אור בהוצאת "מילתא" – חנות ספרים, הוא תזכורת כנה לשקרים המפתים שאנחנו מספרים לעצמנו כשאנחנו מתאהבים, ולחוסר היכולת לברוח ממי שאנחנו באמת."
– טרנספורמציות והישארויות:
וולפדיטריך ניקה את "סינדרלה" מהאחיות, מהאבא ומכל יתר שחקני המשנה מהדרגה השניה והלאה, והותיר רק את סינדרלה והנסיך, שבעצמם הם כבר היפוכים של היפה והחיה, שגם הם לא נולדו מהריק. יכול להיות שתשבי הפך את כל שחקני המשנה האלה לפלמינגואים. וולפדיטריך הותיר את מיניהם של הנסיך וסינדרלה על כניהם, אבל הפך את הנסיך לבחור צנוע, ביישן, ולפחות ממעט במילים, ואת הצבועה הוא פיתח מגנים רצסיביים של החיה, שהועברו דרך סינדרלה, שבתורה היתה בעצם בת עשירים שהתרחשות מציאותית דירדרה אותה לישון ליד האח במטבח ולהיות עסוקה כל הזמן בלנקות את כל מה שזאת שבדור אחריה טינפה בפראות. זאת אומרת שיש גם מצב שהצבועה היא אחותה של סינדרלה. תשבי נתן לצבועה רגליים קטנות (זה אצלם במשפחה – כולם ככה) – אצלו, כנראה, היא היתה זוכה בידו של הנסיך הרבה לפני סינדרלה. ואם לאו, כפי שלמעשה קרה – האומללה הזאת, רדופת נסיכותה של סינדרלה אחותה, צריכה היתה לשכנע איזה בחור רגיש ובעיקר חלש, על פי תפיסתה, לקחתה כבת זוג, על אף שברור שהיא מרגישה את עצמה הרבה יותר חשובה (גדולה – ורסיית תשבי) ממנו – בהיותה במקור (הבלתי נראה, אלא אם כן יש נמפאה מאחוריו) ממעמד הרבה יותר גבוה. אז איך היא משכנעת אותו שהיא בעצם מבית טוב? היא אומרת לו קודם כל שהיא מכושפת, וככה היא בעצם מודיעה שהמציאות היא מה שחשבנו עד עתה שהוא חלום (כישוף) – סינדרלה כושפה מהסיוט שלה (החלום הטוב של אחותה) למציאות היותה נסיכה, ובכך הותירה את אחותה בסיוט, שכן, ללא סינדרלה, ובעיקר כשסינדרלה היא הנסיכה, מציאות חייה של אחותה היא סיוט (חלום רע).
ב' כל, בהיותה רדופת גורלה הטוב של אחותה, הצבועה חייבת כמה שיותר סממנים שיוכיחו שהיא לפחות תמונת ראי של אחותה. אז במקום לברוח בדיוק בשעה מסויימת, היא מופיעה בדיוק בשעה מסויימת. בל נשכח שמדובר בייקים: כשאומרים שם "קפה" – מתכוונים בדיוק לארבע אחה"צ. לא שניה אחרי. תשבי מדגיש את זה בגדול מאוד.
וככה המספר הבין "מזמן" שסינדרלה המנוסכת היא לא. ובשבילו מה חשוב יותר מזה שהיא מגיעה בדיוק בארבע?
זה במקרה שהצבועה היא אחותה של סינדרלה.
ויש מצב שהצבועה היא "רק" גלגול של סינדרלה, של החיה ושל ארוס ושל השראתו של ההוגה של ארוס וכן הלאה, הנה – הגעתי לאינסוף.
הי, רג'ול – אתה רוצה להיות התגובה ה-אינסופית לפוסט הזה, או אני…..? 🙂
תשמע, פתאום גלגוליה של הצבועה אצלך הזכירו לי נורא את "הנוסע השמיני 4", שם יש שיבוטים * מבושלים למחצה של ריפלי……
נאי דווקא חשבתי היום על 2 דברים:
1. אם היה זה בואש, היינו כמובן שואלים, למה בואש ולא צבועה..? אבל מלבד זה, הבואש הוא חיה חיננית באופן כללי, שיש לה רק תכונה אחת בלתי מושכת בעליל; נראה שזה דבר הניתן לתיקון. ואילו הצבועה צבועה כולה בצבעי הדחייה – מראה הבלתי סימטרי, השערות הזקורות על עורפה, נטייתה לחסל ארוחות לא גמורות של אחרים, וכולי.
2. חשבתי על סיפור ההינדיק. מה היה קורה לו היה זה תרנגול הודו אמיתי (!) שהיה מחליט להסב עמנו לשולחן בתואנה ש"אפשר להיות תרנגול הודו ועדיין להסב לשולחן"…? כלומר, למי באמת אנחנו מרשים לעלות אל מעמדנו הכלכלי והחברתי ולחלוק אותם עמנו?
הצבועה עולה מתחת לשולחן – שם היא ליקטה שאריות בהסכמתנו (אך תןך עיקום אפנו), וכעת היא טוענת ש"אפשר להיות צבועה – ועדיין להסב לשולחן!"…….
3. ועדיין תקועה לי בראשי התמונה שלך מצלם את עצמך במצבים בלתי נשלטים או נשלטים רק למחצה, ומתבונן בהם, וזה כ"כ נהדר.
* ואין הכוונה לַדָגים:
אתה.
אז תראה איך שני אלה יושבים מתחת לשולחן של ארטי שו https://www.youtube.com/watch?v=L6DUJeoap-Q, וזותי, פולט גודאר עושה שמיניות באויר, יורדת מתחת לשולחן, עפה מעליו, העיקר שישבו כבר יחד עם ארטי.
לסעיף 1, וטוב שהתחלת לסדר את זה בסעיפים – הכאוס אצלי יכול לבלוט יותר – איך אפשר לתקן את באישות הבואש? אגב, ביחסי האישות שלו – נראה לי שבאישותו היא חלק חשוב מאוד של אישיותו. תאר לך שלצבועה היה אופי טוב ונעים – הלא היינו תופסים את צורתה כנעימה גם כן מניה וביה?
רג'ולי ופפיון, אין מצב שאני כותבת פוסט בקרוב. ביום שני מתחיל פסטיבל תיאטרון הבובות בירושלים ויש לי ארבע בכורות, כלומר ארבע הפקות שליוויתי אמנותית נפגשות לראשונה בקהל. זה מספר דמיוני והשיא של השנה העמוסה עד כלות.
אני מרגישה קצת כמו שוליית הקוסם; הפוסט שלי עורר שיחה שהולכת ומתרבה אבל בניגוד לשוליית הקוסם תמיד אהבתי את ונציה ובין העומסים אני מאד נהנית להפליג בגונדולה ולהקשיב לכם שרים.
אין עליך, מרית. יש מצב שתעלי את הסרט שאני – מה אני עושה שם? מחייך? – ליו-טיוב, או שתשלחי לי אותו בדרופ-בוקס או בג'מבו? ככה בזמן שאת מפליגה?
ופפיון, לפני שאתה באינסוף – אם התחלת כבר להחליף איתי תמונות של דגים, אז אני חייב להספיק – הנה תמונה של חתכת סלמון: https://postimg.org/image/70ndh90ij/
רג'ול, תודה על הסרט 🙂
מה שנתתי בהחנות, השלט ויצירת המופת, מונטלבו הרבה, שווה גם לפה – דוגמה לפלורליזם, מקום לכולם, ולכולם ובמיוחד לכולם. ובלי צל של חשש שמישהו מרמה ומנצל תום לב של אחר: https://www.youtube.com/watch?v=oqwn3lny1e0
פשוט מעולה. תודה!
תמי, משמח מאד. תודה!