1. מעין הקדמה
מעולם לא כתבתי למגזין "עיניים", ופתאום הם מתקשרים ומבקשים, כִּתבי על דם. כן, כך, בלי שיחות נימוסין ולחיצות ידיים, מדלגים על הלבוש והעור, ישר לתוך הדם. לא שלי אמנם; העורך מבקש שאכתוב על דם באגדות.
חשבתי על זה קצת (לא משנה כמה אני עסוקה, המחשבות תמיד בולעות את הפיתיון). אגדות הן עסק רצחני לכאורה, כמו סרטים מצוירים, רק עם דם.
ובמחשבה נוספת הן קרובות יותר לחלומות, בנטייה שלהן להמחשה, להמרת מושגים מופשטים בתמונות. במציאות אין "צורה" לרגשות, אבל באגדות כמו בתת מודע, הם זוכים למימוש חומרי.
(המטפלת שלי בדמיון מודרך טענה שדם זה כאב. ופעם במהלך טיפול, גיליתי בתוכי אגם תת קרקעי של דם. והיא תיכף שאלה מי גרם לכאב הזה, ועוד לפני שסיימה את המשפט, נורה אבא שלי מתוך הדם, צעיר, קפיצי ונקי מרבב כמו פקק מבקבוק שמפנייה. כתבתי על זה קצת כאן אבל זה לא הנושא עכשיו).
בין האגדות שדגו המחשבות היה סיפור מוקדם של מרי דה מורגן שבו ממיתה אחיינית מרושעת את עץ השושן הקסום של הגיבורה. היא טומנת נחש ירוק מנצנץ בין שורשיו. זהו עץ האהבה, ובעלה של הגיבורה אמנם זונח אותה ומעדיף את אחייניתה. סכנה גדולה נשקפת לבנה אם לא תחייה את העץ. ויש רק דרך אחת לרפא אותו: עליה לפלח את לבה באחד מחוחי השושן ולהניח לדם לזרום אל שורשיו. וזה בדיוק מה שהיא עושה. דם הלב האימהי ממית את נחש הקנאה. העץ חוזר ומתלבלב, וכשפרחיו נפתחים הם כבר לא לבנים אלא אדומים מדמה.
גם הזמיר של אוסקר ויילד, מחיה שושנה באותה שיטה. ואם לא די בזה, הוא גם שר בזמן שהחוח ננעץ בלבו. ויילד (שהקדים את דה מורגן בכמה שנים) כמעט מטביע את הזמיר המסכן בסרקאזם שהוא שופך לסיפור, ואני מבינה לליבו. גם אני קצת נרתעת מהתרביך הקורבני של רגש ודם. אני מעדיפה את הדם המחושב של חוסה ארקדיו מ"מאה שנים של בדידות"; הוא נרצח כזכור, בחדר השינה שלו, ומיד אחרי הירייה:
חוט דם יצא מתחת לדלת, עבר את הטרקלין, יצא לרחוב, הלך בקו ישר על פני טרסות מבותרות, ירד במדרגות ועלה במדרכות, עבר לאורך רחוב התורכים, פנה ימינה בפינה אחת ושמאלה בפינה אחרת, פנה בזווית ישרה אל בית משפחת בואנדיה, נכנס מתחת לדלת הסגורה, עבר את טרקלין האורחים סמוך לקירות כדי שלא להכתים את השטיחים, המשיך אל הטרקלין השני, עקף בעיקול רחב את שולחן האוכל, הלך במסדרון הבגוניות ועבר באין משגיח מתחת לכסאה של אמראנטה, שהית נותנת שיעור בחשבון לאאורליאנו חוסה, נכנס דרך המזווה ויצא במטבח, בשעה שעמדה אורסולה [אימו] לבקע שלושים ושש ביצים לאפיית הלחם.
חוסה ארקדיו אינו ילד קטן אלא ענק מגושם "שמנפיחותיו קמלים הפרחים". אבל חוט הדם שלו בכל זאת ממהר לאמא, לבשר לה על מותו, ובדרך הוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיחים. זה כל כך נגע ללבי, הפרט הזה, העדינות המפתיעה של הדם, הקפדנות של ילד שמנסה לא לצאת מהקווים.
.
2. חַכִּי חַכִּי
בלי רגש אין אמנות (ולפעמים נוצר הרושם שדי בו, כמו בסלוגן של יס, "לא תפסיקו להרגיש") אבל אני, מה לעשות, מאמינה ב"צורה", באופן שבו היא חושפת את הרגש, מכילה ומשנה אותו. וככל שהיצירה יותר טעונה ומדממת, כך היא זקוקה יותר לצורה שתציל אותה מסנטמנטליות ופשטנות.
חַכִּי חַכִּי של דורית נחמיאס (לחצו להגדלה) היא פיסת עבר טעונה ומדממת מחולקת למנות קטנות מרובעות (מה יותר קשה, לרבע את הלב או את המעגל?). חלקן מוסתרות מאחורי תריסים מוגפים של רקמה. "כמו מחט בלב" כתב עליה עמוס נוי וגם פירט, אבל העוצמה הרגשית שלה נובעת לטעמי, מן האופן שבו התוכן מעוגן בצורה.
רקמה היא עניין חמקמק, כולו כיסויים והסתרות. תכי הריקמה מכסים את פני הבד, אבל גם התך עצמו, חלקו גלוי וחלקו זוחל מתחת לפני הבד. ובכלל, הבד הוא כמו שטיח שמתחתיו תוחבים את כל הקשרים הבלתי ייצוגיים (גם קשרים פשוטים שמונעים מן החוט לברוח ולהיפרם, וגם הקשרים המכוערים בין חלקי הרקמה השונה). מרחוק יש למלאכת הריקמה חזות נשית, עדינה ושלווה. מקרוב זאת מלחמה שתוקה, אינספור דקירות בחרב קטנטנה, שיחזור של כאב ואולי גם ניסיון לאחות.
חַכִּי חַכִּי היא יצור כלאיים בין מפית משובצת לתשבץ לא גמור. מימין הוא עדיין פתוח, הגריד עוד לא הושלם. את ההגדרות אפשר רק לנחש. הפתקים שעוד לא כוסו ברקמה מצטרפים לשלושה משפטים שבורים. הקריאה מכתיבה את הכיוון: מלמעלה למטה, במדרגות למרתף. זה לא משחק "סולמות וחבלים", רק חבלים, שנקראים גם נחשים לפעמים (ופיתוי הוא לפעמים נחש שמעמיד פני חוט תמים).
על התמונה שלמעלה כתבתי מזמן (בפוסט על היחסים הפיוטיים בין התמונות של פול קליי לשמותיהן): אוֹרפאוּס היה כזכור, גדול המוסיקאים של המיתולוגיה היוונית. כאשר שר ופרט על הנבל היו החיות נמשכות אליו בחבלי קסם וגם עצים ואבנים היו נעקרים ממקומם. כשאהובתו אוורידיקה מתה מנכישת נחש, הוא ירד אל השאול להחזירה. הקווים של הרישום הזה הם גם נייר תווים, גם מיתרי נבל וגם מדרגות. זה גן מוסיקלי, מלא תנועה שיורדת אל תחתית הדף ואל השאול.
ולמדרגות עצמן:
שַׂקֶמַח, שַׂקֶרַח
מתוך משחק שבו מגלמת הילדה שק קמח למכירה. סוחבים אותה על הגב וקוראים, "שקמח, שקמח, מי רוצה שקמח?" גם בלי השקרח (המתגנב, השקרני, שבכלל אי אפשר לשאת אותו על הגב כי הוא קפוא, מה פתאום קרח בכלל, מישהו נפצע?) החיפצון כבר לא תמים ומשחקי כי:
תֶּכֶף אֲנִי אֶתֵּן לָךְ סִיבָּה. לִבְכּוֹת
הניקוד של "לבכות" מתמוסס ונוזל כמו דמעות תיקון טעות: הנקודות הן ראשי סיכות ש"נוזלות" כמו דמעות חדות והופכות גם את החוטים המשתלשלים לימינן ולשמאלן לבכי. וישנם גם החוטים המזדקרים לצדדים שלא כדרך הטבע והגרוויטציה. וגם השיבוש הקטן הזה מעורר אימה ליד הטקסט השלישי והאחרון:
(עוֹד יֵשְׁ) כלומר יש עוד, באותיות שוכבות, מנוגדות לכל כיוון מקובל ומכותרות בסוגריים ירחיים, מתחת לכל כובד התשבץ. שלא לדבר על הניקוד המוזר: שְׁ שוואית שמדגישה את צליל הששש… המהסה של הש'.
(והנה פתאום נחבטתי בתחתית התשבץ והפוסט).
ולסיום, חלום ילדות חוזר של ויטו אקונצ'י, מגיל שש או שבע (על כאב ועל אמנות).
הוא חלם שהוא נמצא בחדר האמבטיה, עומד מול האסלה ומשתין. הוא משתין דם. הוא נרתע לאחור, מזועזע, מבוהל. השתן משפריץ לכל עבר, על הקירות, על התקרה. הוא מביט סביבו מבועת, ואז הוא מכוון את הזין שלו בנחישות לכל אינטש בקיר ובתקרה, הוא כבר לא מפחד, הוא מאושר. הצבע של החדר משתנה, בזכותו.
*
עוד באותם עניינים:
דם, דמעות וצבעי מים (ברוח מטירת קנטרוויל של אוסקר ויילד)
הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה
*
ובלי כל קשר, שני אירועים משמחים:
ערב ההשקה לגיליון שיטוט – הגיליון השני של כתב העת גרנטה
יוקדש להרהורים על מסעות ונדודים, שיטוט ושהות
ויכלול קטע מ"רפול והים" בבימויו של יונתן לוי!
הערב ייערך במוזיאון תל אביב, ב19 במרץ בשעה 19:00 לדף האירוע בפייסבוק
*
וגם – פתיחת תערוכה למולו וצגאי
בני בן השלוש, טוען מזה זמן, שדם זה כואב. אני תמיד אומרת שהפצע כואב לא הדם ומסבירה הסברים. אחרי שכתבתי את הפוסט, אני קולטת איזו שטות אני עושה…
האמירה המנוסחת בפשטות על הצורך בצורה שתכיל את הרגש הייתה נהדרת ומבהירה.
ושני דברים – חוסה ארקדיו הזכיר לי את טס של תומס הרדי, ואיך דמו של אלק דרברוויל הרצוח מטפטף מן התקרה (שהיא מתחת לרצפת החדר שבו נרצח) ומעידה על אשמתה של טס.
וחשבתי על דם ודמעות, גם בגללך (כי הזכרת את שניהם האלה בהקשר של הדמיון המודרך :)) וגם בגלל באפי, שבאחד הפרקים יש שם פתח שנפער אל הגיהינום (וגרוע מזה – מן הגיהינום) ובמשך כל הפרק גורמים לנו (ולדמויות) לחשוב שמה שיסגור אותו הוא דמו של מי ששפך שם דם (וכך פער אותו) – מין "עין תחת עין" כזה, אבל בסוף מתברר שלא הדם נדרש אלא דמעות החרטה…
רק זכרי שעיניים הוא מגזין לילדים: הפוסט שלך נהדר, אבל אני לא בטוחה שילדים יוכלו להתמודד איתו.
כלומר, הם יוכלו, אבל המחיר יהיה גבוה .
מורן 🙂
לי, הרדי הוא אחד הסופרים האהובים עלי בעולם ולא בכדי. ובעניין הדם והדמעות – הרוח מטירת קנטרוויל הכי רלוונטי http://wp.me/pSKif-jRE (למרות ששם, לפי מנהג עדות הקתולים, אלה לא חייבות להיות הדמעות של החוטא עצמו, די בדמעות טהורות של מישהו אחר.
אפרת – תודה. ולא, לא, זה ממש לא מה שכתבתי לעיניים!
אם כי דם זה מראש לא נושא צמחוני, וכל שכן דם באגדות. ומצד שלישי, אינספור ילדים התמודדו עם הנזל וגרטל ושלגייה וכיפה אדומה וכל מיני פרוות ועוד הרבה סיפורים שלו נכתבו היום היו מקבלים דירוג למבוגרים בלבד (ואישית, בתור ילדה הייתי מוכנה להתמודד עם כל דבר, רק לא עם שקרים, ייפיופים והעלמות.
מרית קרובתי, אייכשהו מכל הפוסט נדבק אליי זה שהתקשרו אלייך עיניים ואמרו "לא ראינו דם", ואז באה דורית נחמיאס עם "חכי! חכי!" שלה והזכירה לכולנו מה מהווה מקור דמים לא אכזב בחייהם של אחדים/ות (הדורות שמעליהם).
ו׳אי לי, מרית. מאיפה להתחיל לשתוק? טוב,
תענוג הפרשנות שלך.. תודה גדולה! ואחלא חברה סידרת ל״חכי חכי״ (כוונתי, לכל מי שתייגת בתחתית הפוסט).. כיף!
קליי עשה שם הדבקת גפרורים. בעיני, לגמרי. מעניינת הזיקה שאת אומרת, לקליי.
נכון מה שאמרה לי, על הצורך בצורה שתכיל את הרגש. וההקבלה לנסייניות שמן-השיזוף מדליקה את אש המרד (פח השמן וכל זה). ויז׳ואל מדהים כשלעצמי.
אם מסובבים את הצורה הכללית (העבודה) עם כיוון השעון, כמו ברולטה מרובעת, המשפט האחרון נקרא מלמעלה למטה (אלא אם פותרי התשבץ מתבקשים לקרוא אחרת) – מקבלים ״יש עוד״. ואת, מרית, קראת את ה-מלמעלה למטה – מימין לשמאל. בכיוון של העברית. וזה מעניין (-:
ההחפצה מתחילה בשק-קמח שבפסיעה אחת בלבד מטה, במדרגה אחת הופך לשק-קרח. וזה מסתדר עם הצינה של היתר (החכי-חכי ומשמעויותיו), ועם מה ששועי אמר, ועם הראשים האדומים של הסיכות במילה ״לבכות״, ראשי פלסטיק אדום פשוט. כמו תכשיט לצוואר, של חרוזים אדומים.
ומורן, תודה על ההפשטה של בנך.
אפשר להגיד על הדם, שכשהוא בתוך מסגרת הגוף, מתחת לעור – הוא מעיד על סימני-חיים, חיוניים. ה״אלרט״ שלנו מהבהב-אדום-אמבולנס כשהדם, הכואב, מאבד את המסגרת שלו. כשהוא הולך לאיבוד. שם זה כואב – אבל בנימוס, עם סכין ומזלג ובלי להשיח בזמן הארוחה, כמו החוט המתחשב ״מאה שנים של בדידות״.
ויש עוד, אבל לעכשיו – – די.. תודה שוב!
שועיקי, הגיע הזמן שיהיה אייקון של אנחה. ועד אז תדמיין אותו על קיצור תולדות הזמן.
דורית, בשמחה וגם בעצב, זאת עבודה נהדרת. באמת חשבתי על קליי ועלייך, יותר ממה שכתבתי פה, על הפיוט שבין הטקסט לדימוי, אף שאצל קליי אין שום כבידה או הסתרה. וזה באמת נראה פה כמו גינת גפרורים 🙂 אבל בספר שלי זה לגמרי רישום דקיק.
ואוי ואבוי, בכלל לא ראיתי שאלה סיכות! (ב"השד מכיתה ז'" יש חוט שמתחזה לסִפרה), תיקנתי, זה עוד יותר נורא הבכי הדוקר.
ואת ה"יש עוד" ראיתי גם ראיתי. בגלל זה כתבתי שהוא מנוגד לכל כיוון.
יש שני ציטוטים שהולכים אתי כבר כמה שנים, עד כדי כך שאני כל הזמן מצטטת אותם ובטח זה כבר קרה לי גם כאן, אבל שניהם מתקשרים לפוסט הזה, אחד דרך הרקמה הבלתי נשכחת של דורית (שגם היא הולכת אתי כבר כמה שנים) ואחד דרך הדיבור על רגש וצורה. אז מה אכפת לי לחזור על עצמי.
1. כל יצירות האמנות החשובות, בייחוד אלה שנוגעות בצד האפל של הניסיון, למרות כל הייאוש שאולי נחשף בהן, מתעלות על המצוקה שמעורר תוכנן בזכות האופן שבו הן מתממשות בצורתן. (מיכאל הנקה, בראיון)
2. כל ילד שמאמין באמונה שלמה שהבית הוא מקום נורא מסוכן, כאמצעי להגנה עצמית נעשה צופה ומאזין חד וקשוב מאוד. (ג'ון לה קארה, בראיון)
(הקלה שחזרת לכתוב כאן בסדירות)
דבי, ממש תפור עלי – החזרתיות, הציטוטים. תודה רבה
כשאת אומרת תפור עלי אני קצת מצטמררת
דבי, מצטערת. אבל זה מה שזה מרגיש. מרית עשתה מעשה אמיץ כשהתייחסה לעבודה הזו, הישירה, שאינה מעגלת פינות תרתי משמע עם הסטטוסקופ הנדיר שלה.
התפור עלי הזה הוא ממשי, סליחה. אחר אבל כמו ב״ספר הכרית״ שמרית התייחסה אליו פעם.
למרות כל הקרחנה הזו יש נחמה פורתא, שתופסת מעט מאוד מקום, אבל קיימת. כי אי אפשר אחרת..:
בשורה אחת מתחת ל״לך״ ו״סיבה״, קיימת משבצת רקומה, זו שבין השתיים הללו. השארתי שם שני סופים של חוטים של זרועות שמסכימות/באות לחיבוק. קצות החוטים מוללו (מלשון למולל) או נפרמו קצת, כדי ליצור אצבעות. אז יש פתח לתקוות-מה (-:
היי, זאת לא היתה תלונה! ואני רואה את הזרועות הפרושות לחיבוק, למרות שכשאני נזכרת ב"מי תבוא אלי" (שאת הפוסט עליו קראתי רק עכשיו, כשהוא פורסם בדיוק נחתתי בקצה השני של העולם…) אז גם זה יכול קצת לצמרר.
דבי, נשארנו בהצטמררות. מה יהיה? (-:
ישנן צרות גדולות יותר 🙂
דבי, הצרות שאמרת – סוף הקצה השני של העולם שמאלה (-:
מרית, כמו שהעירה דורית מעלי (וטרם תיקנת) – בציטוט שלך צ"ל "שׂקמח, שׂקרח". ותודה לשתיכן על היופי הכואב הזה
עטרה, תודה רבה!
דבי, אמן על שניהם. ולא זוכרת שציטטת, וגם אם כן – אני מאמינה בספירלות, זו הצורה היחידה שחוזרת על עצמה אבל גם משתנה (ובגלל זה אני גם אוהבת חלזונות ואת האות פ'). וזו החלטה לכתוב פה בסדירות. אני עדיין בודקת אם זה אפשרי.
תודה, עטרה, תוקן וסליחה. כמו שכתוב באמא אווזה: יום אחד, יום ביש מזל,/ ראשי מעל כתפי נפל.
🙂
מרית, אחותי שתחייה מוסיפה ואומרת: מאמר מבריק! וכמה לא מקרי שהפוסט הזה פורסם ביום השנה השני למותה..
(למי שאינו יודע. מדובר על אימי, שהיתה מורה למלאכת-יד. וזו שחוללה את הפיתול בעלילה, ומשם קצרה הדרך לברל׳ה, לספירלה ולאות פ׳). דקרה והסתירה, דקרה וסתרה.
ויש את יהודה עמיחי בשיר החוט למחט, אם כבר אנחנו בארגז התפירה:
תודה רבה!
[…] קשה לי לתמלל את העבודה הנפלאה ההיא [עדכון: בינתיים כתבתי עליה], אז אני מתחילה מ"מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי […]
דורית, באמת יום השנה? מוזר על גבול המצמרר… כי ישבתי וכתבתי בשצף קצף, בנחישות לא ברורה, בעיצומו של העומס ואף שלא הרגשתי לגמרי צלולה (ובאמת לא הייתי, סליחה על כל הטעויות) וברחו לי מילים כמו חוטים בלי קשר וחיזוק…
העמיחי נפלא, ואילו מחט הטלאים של אנדרסן אומרת: רגע, הנה אני באה עם פמלייתי…
ולבסוף, נדמה לי שכבר אמרתי את זה. אני חושבת שאת צריכה לכתוב על העבודות שלך. לא בתפקיד המבקר והמסביר, אלא כחלק מהעבודה, כמו שוויטו אקונצ'י צירף את תוכניותיו והערותיו לכל מיצג. את אישה של מילים (נזכרתי שפעם כתבת לי עליה, "השם ירקום דמה", רק על המשפט הזה אפשר לכתוב פוסט) את מאד מודעת למה שאת עושה ומאד מצפינה (לפעמים יותר מדי) ויש משהו כל כך חיוני (במובן מלא חיים, בניגוד למייבש) וגואל ומקפיץ בזרם המחשבות שלך.
מצמרר, צמרירי. ממש. צמר – גם הוא אחד מאבות המזון שלי (אבי הוא יבואן של חוטי סריגה). נבוכה מאוד-מאוד* מהשפע שאת מרעיפה עלי, מרית. איפה הפאקיאנג סמיילי הסמוק איפה..
קצת ארוך מה שאני הולכת להגיד עכשיו..
בהמשך לציטוט שדבי הביאה, של ג׳ון לה קארה, הצפנה זה ענין נרכש בבית שמרגיש מסוכן, כמו הישרדות-קשב ואבחנות-ססמוגרף. איכשהוא, גם בשירות הצבאי שלי התעסקתי בצופן ופענוח (קראו לזה אז ענף בטחון. בחיל הקשר).
לענין ההערות בגוף הנערה או כמו שאת מספרת שאקונצ׳י עשה – זה משהו שאני לומדת.
וזה אחלא מתווך. אבל,
אבל בבתים טובים מלמדים: אין הנחתום מעיד על עיסתו. מה עושים עם זה מה (-:
יש דבר כזה, בעולם, שנקרא ״ספר דוגמאות״, sample book, שבא להדריך איך (אם נישאר בתחום אמנויות החוטמחט) לרקום, לסרוג, לתפור וכיו״ב. אולי זה מוצא להתחיל ממנו.
ואולי אני מחבבת את ההגשה הזו כי היא ממיינת טרמינולוגיות (של ריקמה למשל. מענין מה רולאן בארת׳ היה אומר על זה), מעידה על, מפקיעה עדות (כמו שהצילום עשה, בימים עברו. היום יש הזנית עדויות משום העריכה בפוטושופ), ופתיינית משהו (אם לראות בתוצרים של הריקמה/סריגת קרושה/תפירה וכיו״ב – הקלאסיות – דקורטיביים. אני מתפזרת תכף.. הכוונה היא למפות האלה שהיו ברוב הבתים הטובים, שכיסת״חו כל מסעד של כורסא, פנים של טלויזיות שמנות, תחתית של קערת פירות על השולחן בפינת האוכל המסורתית וכו וכו) (ודעתי על הפתיינות הזו ברורה, נכון? נכון!).
הידעת? היה סיפור כזה בבית-הגידול שלי, שהיו נותנים לכלה המיועדת פקעת גדולה-גדולה של חוטים מסובכים בכוונה. אם היתה מצליחה להפריד את ההפגנה הזו עד להנץ החמה – היתה ראויה להינשא משום שנמצאה אשה טובה.
ושזכרת את ״השם ירקום דמה״ – זה בלבד מקפיץ אותך ישירות לפרס פוליצר בפרימת פקעות טרמינליות..! המדליה שתקבלי – מעשה ריקמה נדיר (כמובן).
* בארץ נהדרת הלכה והתהוותה הדמות של סלמה, הרוקחת הערביה הפואטית והבועטת במינונים שהיא ״נוטלת״, ממש ביי-דה-בוק. מי שמכיר את האינטונציות הסטריליות החינניות של סלמה יתחבר ל״מאוד מאוד״ נבוכה שאמרתי (-:
הכתיבה שלך, מרית, מקרבת את היצירות עד לאף, לפה, לאוזניים, לעיניים וללב. מפעים.
בקשר לעבודות של דורית, איני אלא סטודנט מתחיל של אמנותה, הנפתחת כצוהר לעיני, לאט לאט כשברקע הרחש של חריקה שקטה של כאב. מאוד התחברתי לריבועי הכאב ולדם השחור הזולג מהם, שהמשיך בתודעתי באופן בו הדם, ב"מאה שנים של בדידות", של בורחס, הולך מבית הנרצח , כטיל שיוט המבשר את מותו.
פיני, ו׳או.. תודה גדולה!
[…] רקמה היא עניין חמקמק, כולו כיסויים והסתרות. תכי הריקמה מכסים את פני הבד, אבל גם התך עצמו, חלקו גלוי וחלקו זוחל מתחת לפני הבד. ובכלל, הבד הוא כמו שטיח שמתחתיו תוחבים את כל הקשרים הבלתי ייצוגיים (גם קשרים פשוטים שמונעים מן החוט לברוח ולהיפרם, וגם הקשרים המכוערים בין חלקי הרקמה השונה). מרחוק יש למלאכת הריקמה חזות נשית, עדינה ושלווה. מקרוב זאת מלחמה שתוקה, אינספור דקירות בחרב קטנטנה, שיחזור של כאב ואולי גם ניסיון לאחות…״ המשיכו לרשימה השלמה, האמיצה והישירה המוקדשת לעבודה הלא פשוטה הזו. כאן. […]
דורית, בעניין הנחתום וכולי, אני לא חושבת שזו עדות, הכתיבה שלך היא עיסה משלימה (ניסוח מוזר ברמות, ככה זה כשנשארים בגבולות המטפורה). ספר הדוגמאות שלך נשמע לי כמו בסיס לאוטוביוגרפיה, סוג של. כמו ספר הא-ב של צלקה. וגם אני הבחנתי בידיים הפרושות. כלומר, הבחנתי וחשבתי אותן לסוג של תוקפנות, וגם אם הייתי חושבת שהן פרושות אז מה שדבי אמרה, ודיודיודי.
פיני, תודה רבה! (והדם אמנם משייט כמו חוט במבוך בורחסי, אבל הוא שייך דווקא ליריבו, גרסיה מרקס 🙂 )
אני משאירה את הפרשנות לידיים הפרושות – פתוחה. התוקפנות היא בהתקרבנות, אם כבר. ובלהשאר מוכה ולבד ובחושך, ובקור הפולני (או היקי) וכיו״ב.
כמו שאמרה לואיז בורז׳ואה:
Art is a guaranty of sanity. That is the most important thing I have said
הדם הוא צובען הרגשות, לא….? על הטווח שבין חיוורון לאדום (כולל צהבהב, ירוק, כחלחל ואדום כהה) וזה עוד קשר בין רגש וצורה (אולי גם בגלל זה "הדם הוא נפש"..) – אני לא יודע אם יש קשר בין המילים 'פעימה' ו'מופע' אבל פעימת הלב מביאה למופע של צבע-רגש בגוף,. כמו קעקוע דינמי. הרגש הוא המחט, הדם הוא הצבע והגוף הוא יצירה משתנה של שניהם.
ואולי זה כבר נאמר פה, אבל רקמה היא גם קעקוע על בד, המחט הרי מצלקת את הבד. בספר "אחי, היאקוזה" של יעקב רז הוא מצטט אחד משירי בית הסוהר שכתב אואסקה טומויאסו:
"זוהי דרך
שאין ממנה חזרה
עד יום מותי
לא אוכל למחוק את
הקעקועים שעל גופי"
וכמה אנשי יאקוזה מספרים לו (פירוש השם 'יאקוזה' באופן סמלי הוא "מפסידנים"): "…אני גלריה חיה. אני צלקות צלקות שהיו לנייר ציור.
…אירזומי (קעקוע) זה בגד שאי אפשר לפשוט… והאויאבון רואה כבר שבשבילי אין דרך חזרה. והוא יעריך את זה מאוד. אני פה לתמיד… חוץ מזה, זה תמיד מזכיר לי דברים. תראה, פה יש סימניות, ומילים על הגוף שלי שמזכירות לי כל הזמן: 'סיבולת', 'איפוק', 'ענווה', 'נאמנות'. שאזכור."
למשל:
אגב "השד מכיתה ז'", אני לא בטוח אם זה היה חוט או שזבוב אקראי הותיר שם רגל, אבל מאז שקראתי אותו אין לי ספק שכתבי הקודש שלנו מלאים ברגלי זבובים (או חוטים) שהשפיעו השפעה מכרעת על פרשנות הטקסט…… 🙂
פנלופאי, לגמרי צובען. והמחט מאחה ומצלקת במקום שאין חתך. (ובעניין קעקועים ומשמעותם, אתה מכיר את הבלוג המעולה הזה? http://tabularasa.haoneg.com/ כדאי לך!) ולגבי השד מכיתה ז' זה היה חוט של האם התופרת, אבל גם רגל זבוב מוזכרת כזייפנית של איזה מסמך היסטורי 🙂 ובאשר לכתבי הקודש, זבובים וחוטים נטולי אג'נדה, אני לא חושבת שזו אשמתם…
כנראה שלא אפשרית עבודת מחט בלי דם, או עבודת לב בלי צביטות פועמות, וכל שילוב של כפיים וקרביים סופו להכאיב. לאנה ברבוזה יש כמה רקמות מדממות מאוד:
http://anateresabarboza.blogspot.com/
איזה יופי. תודה, טלי.
ויש גם רקמות שמחות… הנה למשל קטע רקמה של אחות סבי יוכבד נאמן
תודה על הקישור לעבודות של ברבוזה, ועל הבלוג לענייני קעקועים. מעניין
מרית יקרה, תראי מה מצאתי הבוקר (בהמשך לנסייניות השיזוף, הדימוי הבלתי נשכח, שצרפת למעלה):
מתוך יומנו של James Macrae, הבריטי שעסק בבוטניקה הסו-קולד ילידית באיי-הכריך (כינוי משובב נפש למקום). האמת זה לוקח אותי לסולמות וגנבים..
כאן, מאתר הקונגרס האמריקאי:
https://archive.org/stream/withlordbyronats00macrrich#page/n46/mode/1up
זה מהמם (ועושה חשק לדמקה 🙂 ).