כל היתומים הקטנים חלמו על שובה של הגברת. זה היה מין חלום משותף כמו חלום על מעוף או על נפילה; הם היו חולמים שענפי הזרועות מושטים אליהם והשפתיים שהסתמנו בקליפתו נפשקות וממלמלות, "מי, מי יבוא אליי?", וכשהיו מסתערים על העץ ומחבקים אותו בכל כוחם, הוא היה מפשיר בזרועותיהם והופך לאישה זקנה, ואז היו הקמטים מתגהצים והסבתא הייתה הופכת לאם ירקרקה וגמישה.
(מתוך החלק השני של בנות הדרקון).
בעצם התכוונתי לכתוב על "חַכִּי חַכִּי" של דורית נחמיאס אבל עדיין קשה לי לתמלל את העבודה הנפלאה ההיא [עדכון: בינתיים כתבתי עליה], אז אני מתחילה מ"מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ".
השם הארוך לקוח ממשחק האהבה שבו האם פורשת את זרועותיה והילדה קופצת לתוכן בתשובה.
מה רואים?
פנים נשיים, פני אם, שמתהפכות לרגעים לפני ילדה. זאת הגנטיקה המתעתעת של הכאב.
השְׁלֵם וּצְבע:
הפנים מבוססים על שני זוגות מספריים, גדולים וקטנים, כמו בחידות מצוירות שבהן מקבלים צורה וצריך להשלים את התמונה.
משחק אסוציאציות
מה מזכיר לך החפץ הבא, כלומר מספריים? (אמא)

מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, רוני מוסנזון נלקן משוחחת עם יוסף הבובה על תיאטרון חפצים.
מקור או זרועות
המספריים שמציירת נחמיאס הם מספרי ציפור (ראו תמונה). הסכינים הפעורים הם גם מקור פתוח של גוזל רעב וגם פה חד של אם פוצעת, וגם זרועות-סכינים, כי "מי יבוא אלי?" הוא משחק של זרועות שנפתחות בהזמנה ונסגרות בחיבוק, אבל נחמיאס מציירת רק ראש; זרועות המספריים הן היחידות שנפתחות ונסגרות.
אצבע בעין
המספריים הבוקעים מן הפה הם חלק מן הפנים. הסנטר המעוגל הוא חלק מטבעת האחיזה של המספריים, ועוד יותר ממנו – העין העצומה; כלומר מי שירצה להשתמש במספריים ייצטרך לתחוב אצבע לעין. זה מוסיף עוד שכבה של אלימות.

דורית נחמיאס, מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ (פרט, הקווקווים המשלימים את טבעות המספריים הם שלי)
אר נובו
והחוטים האלה, האם הם מסתלסלים אל תוך המספריים או שזהו הפיתוי המתפתל מתוכם? כי פיתוי הוא תמיד נחש שמעמיד פני חוט תמים. הסלסולים הכמעט אר-נובו'איים של מִיָּבוֹאֵלַי מזכירים את צעיפי "שלומית" של אוברי בירדסלי, שרוקדת ובידה הסכין (גם דקורטיביות אגב, היא סוג של מסכה).
קנוקנות ונחשים
ומצד שני, הקנוקנות והסלסולים הם גם שאריות של מילים, של עיטורי אותיות מימי הביניים שמקורבים לנחשים ודרקונים בזכות עצמם (ראו בתמונה). ואם כבר מדברים על אותיות – מה עם כל הניקודים הדמעתיים האלה, וכל הדַיְוְדַיְוְדַיְ שתקועים בגרון וחונקים אותו.
ודי ודי ודי
מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ – מלכתחילה יש תחושה של שיבוש בגלל המילים המודבקות, הפנייה הכפולה בזכר ובנקבה, וה"די ודי ודי" שקוטעים את המשחק.
פסי העיטור
בפסי העיטור מופיע הטקסט בכתב ראי. רוב האותיות נעלמו, המשמעות הודחקה, רק דמעות הניקודים נשמרו וגם הוו"ווים והיו"דים הנוזליים שהופכים למין דוגמא חוזרת.
אנטומיה פיוטית
מִיָּבוֹאֵלַי מִתַּבוֹאֵלַי מִיָּבוֹא מִי וְדַיְ וְדַיְ וְדַיְ של דורית נחמיאס מסתירה וחושפת ביחד. מצד אחד היא מעלימה והופכת אותיות ומצד שני היא מקלפת את העור וחושפת את מנגנון ההתעללות.
לפול קליי יש ציור בשם "הענף שעליו צומח החיוך", נחמיאס קרובה אליו באנטומיה הפיוטית שלה. המספריים שלה הן ציפורי הכאב.
עוד באותם עניינים
לדחות את המלאך, לבעוט במוזה, אמנים על סכינים
נהדר הקליי והענף שלו. שולח הלאה, לעבוד, שולח את הלב לנדודים.
ותודה רבה. מרגש להתארח בעיר האושר ועוד בסוויטה על הענף (של קליי) ובאותה קומה עם יוסף
איי, זה כואב. ויפה.
אני עדיין מטפסת על הר פוג'י.
לאט לאט.
חילזון מוסנזון
רוני, תודה.
מרית, מה התרגום האנגליתי לעבודה של קליי?
דורית ומרית, זה מרתק ומלא כאב.
אני חושב איך המספריים מספרות…. הרודוטוס ההיסטוריון היווני מתאר איך אחד המלכים של מילטוס גילח את ראשו של עבדו הנאמן, קעקע עליו הודעה וחיכה ששיערו יצמח שוב, ואז שלח אותו ליעדו. לפעמים הילדוּת מצפינה הודעות על הגוף, וצריך תער כדי לחשוף ולפענח.
תודה
נראה לי, לפחות במקרה המסוים מאוד הזה, שהגוף הצפין הודעות שההד שלהן ניתן לגילוף, סיתות, גזירה ועוד פעולות עשה-זאת-בעצמך אם – או כש- אתה כבר עצמך. כשהתרחקת משם. במילים אחרות, תגדיר ״ילדות״ ואומר לך מי אתה. או משהו כזה..
ואיפה מוצאים חומר על שירותי הדיוור היצירתיים של מלכי מילטוס?
דורית, כשאת אומרת סוויטה זה נשמע גם מחרוזת ריקודים (אולי בגלל לינק המחולות הנפלא שצרפת לכאן פעם, למי שפספס https://archive.org/details/recueildedanses00feui).
חזרתי לבדוק את התרגום האנגלי וראיתי שלא דייקתי, הציור נקרא בעצם "ניצן החיוך" או משהו כזה, the bud of smile אבל זאת עדיין אותה מכניקה בוטאנית פיוטית. זה מהספר השווה הזה http://www.amazon.com/Paul-Klee-Bauhaus-Christian-Geelhaar/dp/0821205056 חשבתי הרבה על הקרבה בינך לבין קליי ביומיים האחרונים. ותודה רבה!
רוני! תראי על כמה מספריימים חשבנו ב"חפץ לב" (כמעט שמתי את תמונת המספריים-בלרינות) אבל את זה לא העלנו בדעתנו, וזה לגמרי תיאטרון בובות ((())).
חגבי, המספריים מספרות, נכון (וגנבת לארנה ליברמן את הרפליקה לא בכוונה 🙂 ), וזה יפה, גם ההצפנה הביולוגית של מילטוס וגם המשל שלך.
לא רוצה להתערב כי אני באמת לא מבין בכל הדברים האלו שכותבים כאן. אבל המספריים האלו יש להם צורה של ציפור, בעצם חסידה, כי הם במקור מספריים לגזירת חבל התבור.
וזה לא הסלסולים האלו שמה?…
מרית, כשאת אומרת מחרוזת וריקודים אני רואה את מה שקורה בקומת קרקע. הסוויטה היא לפחות קומה אחת גבוהה יותר (-:
את קליי, אני מודה, אינני מכירה בצורה סדורה. אנסה להגיע לספר ולזהות את הקרבה, עליה דיברת. ועוד שאלה: ציפורי הכאב (שכתבת בפוסט עצמו) – תשלחי אותי ללינק שיסביר את האנלוגיה? תודה שוב
דורית, אפשר גם בראש סוויטה וגם על הקרקע (אצל המאושרים מתוך גמישות וביטול המחסומים וההגבלות ואצל האחרים בעזרת אינספור אפשרויות הפירוק, שגם זה סוג של אושר, רק המחיר גבוה).
באשר לקליי, זה קשור ליחס בין טקסט לתמונה. אתם דומים במקור, לפני ה[אני נרתעת מלכתוב שואה אבל אין לי מילה אחרת אז נשאיר את זה פתוח].
ציפורי כאב יש בלי סוף, אצל פנחס שדה למשל, אבל אני התכוונתי גם פשוטו כמשמעו. כמו ששלד האדם מאפשר תנועות מסוימות ואפשר לראות אותו ברנטגן. הציור שלך הוא רנטגן נפשי שחושף את הציפור שמאפשרת ויוצרת את הכאב הזה ומפריעה ליצור שמחה ושלווה. היא קרובה לעכבר הזה באגדות שמכרסם את שורשי עץ הקסם וכל עוד הוא שם הוא לא יחזור להניב תפוחי אושר.
תודה מרית. עוד אגלגל את העניין הזה עם קליי בראש. והמושג הזה של רואי החשבון, ״נאמן למקור״, קיבל הרגע את האור המרוכז, העוצמתי הזה שבקרינה האלקטרומגנטית (העכבר נשלח לאלתר לבדיקת רנטגן).
טוב, שיהיה- ״טבור״…
ככה זה נראה:

שם אפשר גם לראות עובר.
אם לחפור לרגע ולדייק בהתאמה לדימוי שהעלת:
המספריים שמרית כללה בפוסט הם הם המספריים שנמצאים אצלי, עתיקי ימים, ולפיהם עבדתי. נכון הוא שבעבודה עצמה המקור נמתח ומתקרב לזה שאתה רואה והעלת, בקישור.
המספריים שהעלת אכן מזכירות חסידה, יותר מציפור. ודאי כשיש שם דימוי מוטבע של עובר ואם תפרק – פיזית – את שני החלקים של המספריים החסידיות תקבל שני עופות אוטונומיים, בעלי לסת אחת (משתיים), ושני גופים, אוטונומיים. במספריים שלי, הפיזיות, הפירוק הזה לא עובד. אם אפרק אקבל חצי ציפור (בדקתי הרגע, בעקבות הדימוי שהעלת). ותודה!
אנונימי, איזה יופי, החסידה וסלסולי הטבור ובכלל. תודה! אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה בחפירות ארכיאולוגיות עם השכבות מתקופות יותר ויותר קדומות, אבל באמנות זה ככה. ככל שהדימוי חי יותר הוא מייצר עוד ועוד שכבות של הבנה, ולא פעם כמו בשוליית הקוסם, חורג משליטת המפעיל-היוצר שלו.
דורית, הרבה פעמים כשאת כותבת על עבודות, שלך או של אחרים, את מזכירה לי קליי, בחופש הפיוטי של התנועה בין מילים לתמונות. גם הכתיבה "על" עדיין (תמיד) טעונה רגשית ובכל זאת היא פחות לכודה בין הצפנה לצרחה (ובבקשה אל תשאלי אותי על זה 🙂 )
תתפללאי לך, מריתקה, או לא – את זה דווקא הבנתי.. ((-;
ויש גם את הצווחה של מיכל נאמן. והפלסתר/מסקינגטייפ
מרית קרובתי, מאוד אהבתי את החיבור ל"הענף שבו צומח החיוך". זה בדיוק הרגע, שבו התחלתי להתבונן בעבודתה של דורית באור אחר לגמריי. פה גוזר משפטים למלים ולהברות (אותיות), ותופר אותם מחדש. מהי יצירה שפתית אם לא גזירה (פירוק לגזרים) ותפירה מחדש:
Text, Texture, אריג/מארג. ונזכרתי באדוארד ידי-מספריים של טים ברטון וחשבתי על דורית פה-מספריים שכאן, וגם על הרדי-מייד הבא של מן ריי (מה שמגהץ הוא מה שחותך לגזרים כמו אצל דורית מספרים וחוטי תפירה): http://www.wikiart.org/en/man-ray/the-gift-1921
אוי, איזה יופי המאן ריי שהבאת, שועי. תודה!
שועיקי, נכון Text, Texture, Textile – וכמו שאמר חגבי הסלע (בזזזטט דקדוקי, יחיד רבים) מספריים מספרות סיפורים, סיפורי בדים (במובן בדיות, במובן אריגים ובמובן ענפים, שהם בעצם ניצנים של חיוך…) המן ריי משגע (מזכיר לי שפעם היתה במוזיאון תערוכה של חפצים שימושיים והיה שם קומקום תה למזוכיסטים, כזה שהפיה והידית שלו ממוקמים באותו צד). אוף, אני באמצע העבודה עכשיו והשיחה הזאת כל כך מעניינת ומפתה.
[…] הזו מופיעה בעיר האושר, הבלוג של מרית בן ישראל – כאן. שולחת אתכן/ם לקרוא הרחבה על מה שאפשר לתמלל בפקעת הזו, […]
דורית, מרית, עמנואל רדניצקי (מן רי) נולד באותו יום שבו נולדתי וזה כנראה באיזה אופן תופס את ליבי. באותו יום נולדו גם כמה פילוסופים גרמניים חמורי סבר, אבל אייכשהו העובדה הזאת מעניינת אותי הרבה פחות (אני כנראה הרבה יותר דאדאיסט מפילוסוף). מתנת יום ההולדת הזאת היא מה שאני חושב על אמנות טובה. לפעמים לא מספיק להשטיח ולהסיר את הקמטים מן הישן; לפעמים צריך לקורעו לגזרים. מומוס התחיל את ההופעה שלו באוזן באר אתמול במשפט בעברית צחה "אמנם יש לי רק עין אחת אבל יש לי שלוש אזניים" משהו כזה (וגם הומאז' לאוזן השלישית). היסוד היצירתי באמנות אינו השיעתוק/רפרודוקציה, כדי להתפתח יש לאבד; להיות מוכן ללכת לאיבוד.
לשועי ומזלטוב ליום ההולדת, מרית, מאן ריי ומי שמסכים ללכת (קצת) לאיבוד:
יהודה עמיחי – שיר החוט למחט
http://doritnahmias.wordpress.com/2013/06/22/כ%D6%B4%D6%BCכָכָה/יהודה-עמיחי-שיר-החוט-למחט-2/
טוב, כנראה נמצאה התשובה למסתורין של השורות הבאות אצל זלדה:
לכל איש יש שם
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתן לו האריג
["לכל איש יש שם"]
שועיקי, כל אחד והייחוס שלו… אני נולדתי ביום שבו פרנציסקוס מאסיזי קיבל את הסטיגמטה. (והכי טוב זה לתת לדברים מסוימים להיסחף לדרכם אבל לפעמים כועסים מדי ואז מוטב לקרוע מלגהץ).
דורית, המחט של אנדרסן חושבת את החוט לפמליה: "הנה אני באה עם פמלייתי!" היא קוראת.
ובאשר לצווחה של מיכל נאמן, שמתחילה בחורבות, הנה "מצרים בחורבות" של פול קליי http://www.posterlounge.co.uk/egypt-in-ruins-pr163978.html
מעלה את הדברים למי שלא מכיר ומצטטת:
מתוך ״הסעודה האחרונה או שיעור בתפירה ופרימה״:
״…מגדר
תפירה כפעולה נשית מסורתית לעומת אמנות הציור של הגברים.
"כשהייתי קטנה כל הנשים בבית שלי השתמשו במחטים," אמרה לואיז בורז'ואה פעם, "מחטים תמיד הקסימו אותי, הכח המאגי שלהן. המחט משמשת לתיקון הנזק. זוהי תביעה לסליחה"
מתוך ״לדחות את המלאך לבעוט במוזה״:
״…אנדרסן (אתנחתא קומית אבל קשורה בטבורה)
אני (שתמיד נמשכת אל מחוזות המיתוס והאגדה) ישר חשבתי על אנדרסן שנודע באהבתו לבלט.
בסיפור "צווארון הכותונת" הצווארון הדון-ז'ואן מתחיל עם זוג מספריים: "את ודאי הרקדנית הראשונה בבלט. כמה את מפליאה לעשות את תנועת המספריים…" החנפנות לא מובילה אותו רחוק, מה שלא מפריע לו לספח את המספריים לרשימת מאהבותיו: "והיתה גם הרקדנית הראשונה מן הבלט," הוא מספר לחבורת סמרטוטים בערוב ימיו, "היא חתכה בי את החתך שלא נמחה מפרצופי עד היום – היא רצתה לאכול אותי…"
ואני מתחילה לרשת לסוף דעתך בקשר לקליי.. אז יש תקווה
שועי, בגרסא שלי לכל איש יש שֵד….
מרית, כשאני שומע 'ציפורי כאב' או 'נחשי פיתוי' אני חייב למחות 🙂
דורית, אני זוכר את הסיפור אבל לא את מקורו. גם מספרי חבל הטבור היפהפיים של אנונימי הם הודעה שנשלחה במרחב ובזמן, מתומצתת ואולי כמעט מוצפנת (האם היא לגמרי מפוענחת?) כמו למשל המושג 'גזירת גורל' שמקפל בתוכו עבר חומרי, מעשי, מיתי. הפה הוא רק אחת החוליות בתעשיית הבד והבדיה…. מה שצועק אלי מהעבודה שלך היא השלמות שלה, כאילו זו היתה מעין עבודת-כפייה-מרצון, כמעט ריצוי עונש (המילה 'ריצוי' היא אחת המילים האיומות)
חגבי, האינטרפרטציה שלך נכונה. תודה!
באריגה יש מין מחט כזו שממקמת חוט באורך נתון מראש לתוך רשת בעלת מבנה מותאם, כשהמחט מייעדת את החוט למקום מסויים. בין חור אחד ברשת לסמוך לו למחט אין מקום מעבר

והנה (במודע, אני מקצרת):
ריצוי:
1. פיוס, שידול, הבעת רצון
2. מילוי העונש שהוטל על מי שהורשע בדין
כפיה:
1. הכרח, אילוץ, אונס
2. הפיכה, הטיה
3. חולי
רצון:
1. חפץ, משאלה, איווי
2. הכושר הנפשי לרצות לבצע דבר מה, הכוח הפנימי לחתור ולהשיג משהו על אף הקשיים. רצון לעומת רגש
3. נחת רוח, יחס לבבי, הסכמה לדבר
4. חסד, ברכה, טובה (בהשאלה)
בד:
1. אריג
2. ענף של עץ
3. בד (בבד) – חלק, מנה
4. דבוי בדוי מן הלב
בדיה:
1. כזב, דבר שלא היה ולא נברא
2. אגדה
מתוך אבן שושן. באה לומר נכון, העבודה הזו היתה מייסרת יותר מאחרות. והשתי והערב אפשריים ואף רצויים אחרת איך אפשר עם כל האמנות הזו. (-;
למה, רק ציפורי אושר מותר? ולא הנחש חשוב פה, אלא חוטי הפיתוי המתנגנים.
מרית, בעוד זמן קצר – אל תשאלי אותי איך אני יודע – הוותיקן והעומד בראשו עומדים להעניק מחילה גורפת לנחשים. המחילה כוללת את "טבעם החצוי המתבטא בלשונם, ואת נטייתם המגונה להתפשט מעורם בפומבי", וכן את ניקוי שמם בכל הנוגע לפיתוי של חוה. מסתבר שבנוסף לצליבה, הרומאים אחראים גם לזה. כמו כן תעניק הכנסיה חסות לכל מי שרואה נחשים במקום שיש לראות חוטי פיתוי מתנגנים, אך לא להיפך.
חגבי, הוותיקן יצטרך להתערב גם בכוריאוגרפיה שלהם, אחרת זה לא יעבוד. הם פשוט זזים כמו אצבע מזמינה ואין להם רגליים שיכחישו את זה.
טוב, נולדתי גם ביום שבו התרחשה המלחמה הקצרה ביותר מעולם בין 9:00 ל-9:45 בין אנגליה לאנגולה בשנת 1896 (-:
חגבים, מתאימה לך דמות האישון:
הוּא תָּמִיד מִן הַצָּד
אֲפִילוּ אַתָּה מְלַחֵשׁ בַּסֵּתֶר –
אֶת קוֹל לְחָשֶׁיךָ
הוּא צָד
וְכַף הוּא מוֹחֵא לְעצְַמוֹ
לְבַדּוֹ
עַל כִּי שֵׁד הוּא
וְאַתָּה נִלְכָּדוֹ
אִישׁ אִישׁ לַחֲשׁוֹ וְסִתְרוֹ
וְהֵדוֹ
וְשֵׁדוֹ
[אברהם חלפי, 'הוא', כל השירים: כרך שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמ' 251]
שועי, זה נהדר, תודה! אני חושד באברהם חלפי שהיה קצת שד בעצמו:
"כשאמות –
קח את מעילי הירוק
ותלבשנו ביום שיפה ללובשו,
ביום כָּפוּל שטוּת.
כשאמות."
(להווי ידוע שלשדים יש מקטרנים ירוקים..!)
דורית, תודה! בימים מסופוטמיים רחוקים היה כנראה נוהג לבטל שבועה על ידי גזירת חוטי השתי של הבגד של הנשבע. למשל, בסיפור שבו נינחורסג, האם הגדולה, האדמה, נשבעת להרוג את אנכי, אל המים המתוקים:
"…נינחורסג באה במרוצה אל המקדש,
אלי האינונה אחזו בבגדה,
פרמו אותו לחוטי שתי,
חרצו גורל,
גזרו את חוטי השתי…"
(מתוך בימים הרחוקים ההם" של ש.שפרה ויעקב קליין)
חוטי השתי הם האופקיים, לגזור אותם דומה קצת לפעולה של המוירה שאחראית על גזירת חוט החיים.
משמר חגבול, השאלה נשארה בעינה, מי קדם למי: חלפי לעוץ לי גוץ לי או עוץ לי גוץ לי לחלפי;
כלומר זה ששלונסקי כתב עוץ לי גוץ לי לא אומר בהכרח שקודם לכן עוץ לי גוץ לי לא היה קיים.
חגבי, העכברים של אמא אווזה מוחים: עכבר בתלבושת פאר ירוקה/ בא אל המלך ואל המלכה/ רצה למצוא חן אבל חן לא מצא/ ולכן כלעומת שבא כך יצא.
חגבי ושועי, וכשחלפי המקסים (זוכרת אותו כילדה) פרש, מי החליף אותו? שושיק שני שהיתה בהתחלה בת הטוחן! כשהתבגרה היא הפכה לעוץ לי גוץ לי. עד היום אני תוהה על הנמשל.
מה זה זה? הפכים קש לזהב ואז הופכים זהב לקש? אלכימאות בתיאטרון הלאומי? זה כמו להחליף את אמא קוראז' בילדיה.
עוד דבר, היה פעם ספר "פרש בלי ראש" ולא הבנתי ממה הוא פרש? ולמה היה צריך להשאיר
להם את ראשו מאחור?
דבר אחרון, תמיד התבאסתי שחלפי לא כתב פירוש על התורה והתלמוד. כמה רציתי שפירוש חלפי יחליף את פירוש רש"י. נשבר מרש"י הבו חלפי!
אולי זה יסמן מפנה? נקווה
מרית ושועי,
טוחנת שהופכת לזהב…?
רק אצל ד"ר זהבה שן-הב!
מלתעות וחותכות, תותבות וניבים –
פתח פיך ויאירו דבריך! (מרוב זהבים)
למרית, חגבי ושועי – תודה
דורית, הקודם מלבב וזה אפילו יותר. תודה!
דורית, זה פרק ההמשך של "העץ הנדיב" 🙂
שועי, הוא פרש בלי ראש מאותה סיבה שקוברה יורקת פיליפינית:

מוֹדוּס וִיוֶנְדִי – (מלטינית: "מודוס"- דרך, "ויוונדי" – לחיות) הוא ביטוי המשמש לתיאור מצב פוליטי ודיפלומטי שבו שני הצדדים של עימות מסוים חולקים הסכמה ארעית ולא רשמית על הפסקה של עימות זה, מתוך נכונותם להגיע או לציית להסדרים מסוימים שיבטיחו את מסלולם התקין של חייהם.
זה מרהיב לרגע אבל קצת מיופיף. אני מעדיפה כבר את האבסורד והפיוט הגורדי של "מחול מכונת הירייה" של מרינטי (תיאור חלקי הבאתי בפוסט הזה http://wp.me/sSKif-mishori
[…] מכל שוויץ יוצא – כך בדיוק נמסר לי – מיץ: מרית בן ישראל ב״עיר האושר״ בפוסט חדש על עבודה אחת שלי – כאן. […]
(אמרת לתחוב אצבע לעין)
לדורית נחמיאס, בדיוק נזכרתי איך יילדנו שתינו, פועה ושפרה, את אמלי נותומב מתוך סינדי שרמן בעזרת מספרי התבור/הטבור, והינה אני רואה, בקצת איחור, סליחה על הקרטוע, שמרית הקדישה לך רשומה, איזה יופי. כבר הרבה זמן אני מחכה להארה בנושא שבאה פתאום בסנוור ועוד אתעמק בה בהמשך היום. ולמה נזכרתי, הודות לרומן של מורקמי "ספוטניק אהובתי", גם בגלל יפן וגם בגלל הניכור, שזה עתה סיימתי והתחלתי מייד לקרוא פעם שנייה. הרומן מתחיל ככה ככה, כבר היינו בסרט הזה, ופתאום באה סצנה שטלטלה אותי חזק, סצנה שבה אחת הגיבורות נתקעת בגלגל של לונה פארק, למעלה, לבד, בלילה, ומכפילה את עצמה / גוזרת את עצמה לשתיים. מרית, המספריים מספרים, המזמרות מזמרות, הכותב קוטע והקורא קורע. לא אתן שיגנבו לי רפליקות, בכוונה או שלא, לול. שועי, קיצצו לי קצת את הכנפיים (תחבו לי אצבע בעין) אבל הצמחתי מהר מחדש.
אז תגידי לה, ארנה, שלפני שהיא מתחלקת לשניים
א. שתזהר. כבר קרו מקרים (ע״ע שוליית הוקסם)
ב. שתקרא את ״המכורה לשינה״ של אלפרידה צ׳ורדה. יעבור לה
תודה שאת כאן ושסיפרת
תודה דורית בשמה אבל אבוד לה כבר.
אני אולי שודד קברים, בועל בעלים ומשפיע בקרני הגמא האדירות שלי על ציפורני חתולים – אבל גנב רפליקות..? אני?? :-<
לגנב הרפליקות, אין לי שום אמון באדם שמחליף את שמו כמו שאחרים מחליפים אתה יודע מה.
זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. לא אני המצאתי את זה. אולי תקראי בשמה, ארנה. לא פשוט הספר הזה
אבל רזה
ומתגמל באופן כשלהוא
דורית, אותו אחד שאמר "זה לא נגמר עד שזה לא נגמר" אמר גם "תלך תמיד ללוויות של אנשים אחרים, אחרת הם לא יבואו לשלך."
באשר לשאלתך, שמה של הגיבורה הוא מיו. היא ממוצא קוריאני אבל נולדה וגדלה ביפן. מיו נועדה להיות פסנתרנית אבל אביה נפטר והיה עליה לנהל את חברת היבוא-יצוא המשפחתית. וכאן, דורית יקרה, אני מפסיקה כי לא רוצה לעשות ספוילר לספר המטלטל הזה. אני לא מורקמולוגית במקורי אבל מתכוננת לרכוש התמחות בקרוב.
על איזה ספר את אומרת שהוא לא פשוט אבל רזה ומתגמל? על "מכורה לשינה"? ראיתי בגוגל שהוא מדכדך נורא אבל אם את ממליצה…
הרזה והמתגמל הוא המכורה לשינה. כן. מדכדך.
(לפחות מבחינתי, אם יש לזה הצדקה הרי) אז מה
לא סתם הבאתי אותו
אם תגיעי לקרוא ממנו (גם קצת כל פעם זה בסדר ועושה עבודה) מעניין מה תגידי
ומי שהולך ללויות עם הרזה הזה לא נבהל. בכלל. גם לא מזו של עצמו
ומשום שאינני מורקמולוגית אשמח לשמוע עוד חויות מההתמחות שלך, לכשתושלם (לא מצליח לי לקרוא בתקופה האחרונה ספרים, מלבד הרזים האלה). אבל רושמת לי להגיע לספר הזה
ועוד ספוילר אחד והלכתי:
http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?tag=אלפרידה-צורדה
ארנה, התחלתי לקרוא את ספוטניק והפסקתי. עשית לי חשק לחזור (ובהארי פוטר יש תרופה לגִזְרוּר).
רב"ט משה פרינו, סליחה, טעות!
מרית, מצטער על המהומה 🙂
ארנה, גנב הרפליקות ממש מצא חן בעיני. ועכשיו אני בהתלבטות קשה 🙂
מרית, אשמח אם בפעם השנייה תקראי בזכותי עד הסוף אבל אם זה לא יקרה – אבין. ספרים זה אישי. אפילו חרב חדה מונחת על צווארי, לא אגלה לך איזה סופר אני לא מסוגלת לקרוא.
לדורית, אם את אומרת שהספר הזה מחסן בפני אימת המוות, אז בכלל… התוכלי לפני שאת הולכת לכתוב לי את שם המחברת בלועזית? או את שם הספר, או את שניהם. תודה.
מחסן? לא יודעת. חיסונים זה אישי
שם בפרופורציות
מעניין איך זה לקרוא אותה בגרמנית. הרבה כרוב ושמאלץ על הסכין יש שם
בשפת המקור
שניהם:
Elfreide Czurda
Die Schlaferin
שלאפריין – בגרמנית שלמעלה
ביידיש אומרים (נדמה לי) גיי שלופען
הכל מסתדר
דורית, תודה רבה. תקוותי למצוא את הספר בתרגום צרפתי נגוזה. רק ספר אחד שלה תורגם לצרפתית. לפי גוגל היא נראית סופרת חשובה אבל בצרפת לא מתייחסים אליה כמעט. אשתדל למצוא את הספר בעברית.
ארנה, אין בעיה למצוא את הספר בעברית ככל הידוע לי. ומלאכת התרגום – למרות שלא קראתי את המקור הגרמני – משובחת (אברהם כרמל)
אם תתקלי בקושי תכתבי לי ואשלח לאן שתגידי
היא כל כך גרמניה בספר הזה שלה (לא קראתי אחרים) (ראית את סרט לבן של מיכאל הנקה?)
הגיוני – אם כי לא מוצדק – שלצרפֵת (מלשון צרפתית. המעבר בשפות גרמאניות לרומאניות) אותה עושה חריקות בשיניים מאוד
תודה דורית. לא תהיה לי בעייה להשיג אותו מישראל. יש הרבה סופרים גרמניים ואוסטריים עכשוויים שכן מתורגמים לצרפתית. משום מה דווקא היא הוזנחה. אגב היא נולדה באוסטריה וחייתה עשרים וחמש שנה בברלין, כמה שנים ביפן ועכשיו חיה בוינה.
על מיכאל הנקה שומעים כאן הרבה אבל לא ראיתי במכוון שום סרט שלו. אני חוששת מאוד מצפייה בסרטים קשים.
מבינה אותך
צפיתי בסרט מסיבה מסויימת מאוד
לא ידעתי על מסלול הנדודים של צ׳ורדה. מקווה שיתרגמו עוד ספרים שלה לעברית
תודה
אחרי שחיפשתי בגוגל על מיכאל הנקה ראיתי שבלבלתי בינו לבין לארס פון טרייר. למעשה מה שכתבתי לך על הנקה, התכוונתי לפון טרייר. קראתי עכשיו על הסרט של מיכאל הנקה שציינת. אם את ממליצה בחום, אז אולי אלך לראות.
פון טרייר מאוד ויזואלי. לפני היתר
האנקה, גם ב״אהבה״, בעל יכולת לרקום עלילה עם המחט הדקה ביותר. חודר כירורגית לרקמות הרכות ביותר
במאמר מוסגר ולא יותר:
את סרט לבן ראיתי כדי לנסות להניח בצד חלקים לא פתורים (כאלה שה-בצד הוא המקום שלהם) מהילדות. איך לא
הנוקשות המצמיתה, מראת העין, הסודות, התהיי ילדה טובה כי, ה- כי ככה אמרתי ועוד, מסוגי הדיכוי שמצמיחים את ״אורה הכפולה״ באינטרפרטציה שלי כמובן
(יש לי רבע יקה בגנים. התנהג כמו שלם המאנייק)
מספרת את כל זה רק (רק מודגש) כדי להסביר את ההמלצה שלי. אם זה ירכך אצלך משהו, כלשהוא ו.או אצל כל דיכפין גם – היה שווה.
במילים אחרות
ממליצה בחום זה קצת אנדרדוג. הסרט הוא על קור
מה שכתבת כל כך יפה וכואב. פורט על נימי נפשי. זה לא מרכך, זה ממיס.
הסרט לא רך. בכלל
אבל. וכבר אמרתי מה שיש להגיד
[ורק כדי לסגור את הקצוות – ספרים קשים או מעיקים, סרטים לא פשוטים לצפיה – כל זה אותי לא מבהיל או מרתיע
אמרתי הצדקה: מי שמגיע מקושי משמעותי – מכונן, כלשהוא, ומחפש תשובות או נחמות או פרופורציות או וכאן נשאיר פתוח – עשוי למצוא מענה ביצירות אמנות. כיוצר או כצופה
ושוב, לא באה לספר על עצמי אלא לעודד לא לפחד לחוות קושי]
תודה ארנה. מחמם לב (אם היה סמיילי נבוך – זה המקום)
דורית, אני כמעט לא רואה סרטים אבל אני קוראת המון ספרים, מתוך צורך עז. לכן כשדיברת על הספר של צורדה, אמרתי לעצמי שאקרא אותו, מדכדכך ככל שיהיה.
ארנה, כשיתאים – תספרי
[…] חַכִּי חַכִּי היא יצור כלאיים בין מפית משובצת לתשבץ לא גמור. מימין הוא עדיין פתוח, הגריד עוד לא הושלם. את ההגדרות אפשר רק לנחש. הפתקים שעוד לא כוסו ברקמה מצטרפים לשלושה משפטים שבורים. הקריאה מכתיבה את הכיוון: מלמעלה למטה, במדרגות למרתף. זה לא משחק "סולמות וחבלים", רק חבלים, שנקראים גם נחשים לפעמים (ופיתוי הוא לפעמים נחש שמעמיד פני חוט תמים). […]