כתוב בגוף היא סידרה של עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). זהו הפרק החמישי שצולל סוף סוף לתוך הספר.
עדכון: סדרת "כתוב בגוף" הפכה לספר:
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי
מִטעמים שונים, שכמה מהם מניתי בפרק השני – הגוף ממלא את התודעה הקדחתנית של אהרון. אני לא מדברת רק על הגֶערגַאלַאך ופאות הלחיים וחתימות השפם והשדיים והפצעונים ונצני שיער בית השחי והערווה שהוא אורב להופעתם עם שאר הילדים, "והחוקים החדשים קובעים שרק שלוש פעמים, באור מלא, נחשבות להוכחה מכרעת שצריך כבר לקבל אותה ולהתחיל להתרגל אליה" (34). חלקי גוף נוספים, חיצוניים ופנימיים, מבליחים שוב ושוב בתודעתו של אהרון ושל המסַפֵּר שניזון ממנה; אפילו פַּלֶטה של ציור מתוארת כ"לוח עץ דמוי כִּליה" (15). הכל גוף בספר הדקדוק הפנימי. הכל איברים, ואפילו פחות מזה – רמזים בצורת הפרשות: דם, ריר, זרע, זיעה, דמעות, נזלת, מוגלה.
חלקי גוף של בני אדם
"מיד כשחדר אל בין העלים, חש אבא שלבו מתרחב. הוא נשען אל ענף עבה ונשם מלוא ריאותיו. העלים הגדולים ככפות ידיים פשוטות ליטפו את פניו, נדחקו אליו כמו ראשי סוסים המבקשים קירבה. ריח התאנה מילא את אפו, והוא העביר את אצבעותיו על הגזע המלא. בלי משים נשרו מרגליו כפכפי הפלסטיק" (16).
תיאור זה מופיע בשלב מאד מוקדם בספר. למעט ראשי הסוסים המפתיעים, כל שאר האיברים המוזכרים בו חבויים בשגרות לשון. אלא ששגרת הלשון קורסת במהלך הספר, תחת הכמות המצטברת של האיברים, מגוון ההֵקשרים, הפירוט, הייחוד והבוטות של נוכחותם. (כל אחת מן התכונות וצירופיהן השונים.)
הגוף האנושי של ספר הדקדוק הפנימי הוא אוסף איברים הקשורים זה לזה באופן רופף וארעי; כשאהרון מתבונן בגיורא המפוקק את אצבעותיו, הוא ממשיך ומדמיין כיצד הוא "מפרק בזה אחר זה את פרקי אצבעותיו, תולש אותם ממקומם, קנאק אחר קנאק ואחר כך מנתק כך את פרקי ידיו וזרועותיו ומניחם באופן מסודר על החול, ואת מפרקי הכתפיים, ואת חוליות חוט השדרה… כך: הכל נראה לפתע ניתן לפירוק, להברגה, להחלפה כללית, מוחלטת, אנונימית" (72).
חלקי גוף אנושיים מבודדים ומוּצאים מהקשרם: כף רגלה השמנמנה והוורדרדה של יוכי נגלית לאהרון "במלוא מסתורין זרותה, כף רגל כזאת אפשר אפילו, בחיי, אפילו לאכול, לנעוץ בה שיניים" (186), או "פתאום ראה את רעמת שערה [של יעלי], את הגִיזה שלה נחה על הברז שממול" (223).
ובכלל – בכל הנוגע להתאהבויות אהרון הוא מעין מרטש רומנטי: "ואהב ילדות שלמות אבל גם חלקי ילדות; התאהב בלחי יפה, בצוואר, בתנועת יד אחת, בצליל של צחוק … במכתש הזעיר שטבעה זריקת החיסון בזרוע השמנמנה והיפה של עדינה רינגל" (220).
כיוון שחלקי הגוף עומדים ברשות עצמם הם תופסים עצמאות; זה יכול להיות סביל ומרומז כמו במקרה של חלקת צווארה של יעלי המוורידה שוב ושוב כאילו מעצמה, או פעיל ומוחצן יותר: "מיץ במיצים, מיצמצה ושיקשקה פיקת גרונו הגדולה של אבא" (163). וזה יכול לעבור כל גבול כשתאוֹמֵי הנחיריים הבלשיים של אמא יוצאים למשימה של סרטים מצויירים: הם "תועים כה וכה בתמיהה, מגששים, צולבים, פוגעים במטבח, שבים אל סבתא, חוזרים בעיקשות אל המטבח, מתמקדים, מתמצמצים, נפערים יחדיו אט אט בתדהמה כפולה, באי אמון, בזוועה…" (219).
ואם לא די באוטונומיה של האיברים, "הבלוטה" (בלוטת יותרת המוח?) המייצגת את צו הביולוגיה – היא גם דֶמונית ("ההיטלר" 290) וגם אלוהית: "כבר שנה וחצי לפחות הוא מתפלל אליה, אין כבר טעם להסתיר ואין כבר כוח להסתיר, שנה וחצי הוא מניח בסוד תפילין מתחת לשמיכה בלילה, רק בשבילה, שר לה מההפטרה שלו 'הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך, וחטאתך תכופר'" (278).
כיוון שהאיברים מנותקים זה מזה ומן הפיקוח המוחי, התיפקודים מתחילים להשתבש, נוצרות הכלאות. בזמן שאהרון רוקד עם אמו, למשל: "התגהק מתוכה חיוך קל של היזכרות", וקצת אחר כך: "שני פלחי בתי שחיה נפערו ומצמצו לקראתו בריסיהם המסולסלים" (258). וזה כבר שיבוש כפול ומכופל – כי "פלחים" אמורים להיות קמורים וצמודים זה לזה, ובתי השחי הם גם קעורים וגם מופרדים על ידי בית החזה. הפלחים יובאו מחלק גוף אחר, למשל מן הישבנים. שֵׂיער השחי הפך לריסים מסולסלים והעיניים ירדו לתוכם במין אנטומיה קוביסטית או מוטציה מאיימת בצירופיה השרירותיים.
הכל אנטומיה
ה"איבריות" אינה נעצרת בבני אדם. כל המדדים שמניתי קודם – כמות האיברים, הפירוט, הייחוד, הבוטות וההנפשה – חלים על הטבע ועל הדומם באותה מידה:
זה לא יוצא דופן לדַמות תאנה לאישה ("כי האדם עץ השדה", וגם התאנה במשל יותם היא נקבה), אבל כשהפירוט המצטבר כולל את גוף התאנה ופצעיה – "כל העץ פצעים-פצעים, וכן – שפתי הפצע, המורסה, המוגלה, הסמארק. התאנה חולה, היא זקוקה לתרופה מרה, ולחוקן, שלא לדבר על ניקבת התאנה – ולא מדובר בסתם נקב, כפי שמתברר מן המנגינה הצוענית שאבא שורק לאיטו ואשר מזעיקה את אמא לחלון: "היטב ידעה לאן נושאות אותו המחשבות כשהוא שורק כך". ובסופה של הסצנה אבא אכן נושא את עיניו לשמיים ולופת את העץ החם בשתי יריכיו (14-20).
ומן הצומח אל הדומם, אל דירתה הנחרבת של עדנה: "כשעמד הקיר עירום, מעט מגונה" (134), "נחשפו גידי הברזל" (163), "קרבי הקיר נפרמו והלכו" (157), "שן טיח אחת נתלתה מן התיקרה", (161, כמו שן החלב הסרבנית של אהרון), "מרכז העצבים הענוג של רשת חוטי החשמל" (163), "לבֵנים נחשפו כמו עצמות מגוף", "הדלתות מתרפקות זו אל גב זו כמקוננות חרש" (199), "המֶלֶט העירום והמיובל שנחשף זה עתה וגדמי הברזל החלודים". ודימוי מוזר במיוחד מתאר את החלל הנפרץ "כמו ריאה גדולה הששה אל המרחב, כהריון הנובט לפתע בתוך האבן" (204).
לפעמים זה מצחיק, כמו בתיאור של אהרון המגשש אחרי נקודת הג'י של המנעול, ולפעמים ברוטאלי: כשהתחבושת ההגיינית של יוכי מתוארת כ"עיסה ורודה ונוזלת שנראתה כמו חתיכת בשר חי" ואמא מנופפת בה כמו "מנתח שעקר גידול" (29-30).
קורה שאהרון גולש מהנפשה לאנימיזם – כשהוא מקלף תפוחי אדמה למשל, ושם לב שלכל תפוח אדמה יש פָּנים משלו, "פני אדם משונים, מעוּותים, אומללים, ויש רגע כזה, שהסכין חודרת לתוכם ואז הוא חש משהו, התכווצות קלה" (210), וזה אפילו יותר מטריד אם זוכרים שפניו של צחי מתוארים במקום אחר "כתפוח אדמה קלוף שנקבעו בו עיני חרוז שחורות" (9).
האיברים הנטרפים ומתחברים בצירופים חדשים הם לא בהכרח אנושיים: בריב המשפחתי הגדול בזמן ארוחת הערב, כשאבא תוקע לתוך פיו של אהרון כנף עוף ו"אהרון שכנף תקועה בפיו ומזדקרת משם, עף לו מעדנות" (196), זה כבר קולאז' ומדע בדיוני, טבע דומם ואדם שמתערבבים ליצור גרוטסקי פנטנסטי נוסח הרונימוס בוש.
הגופניות אינה פוסחת על ישויות מופשטות יותר, כמו עונות השנה: "איזו ליאות חלולה הסתננה אל בין הטיפות כאילו ברגע זה נשברה עצם-שידרתו של החורף" (178), או "החורף הגווע הצמיד את פניו הלבנים אל הזגוגיות ועיניו הגדולות כלות" (192), או האוויר שאמא צולבת במסרגותיה (כאילו היה לו גוף), או השקרים שבצבצו על לשונו של אהרון "כמו פצעונים בוערים" (316), או המקרר המבליח בחשיכה כמו "בַּהֶרֶת בעור העלטה" (321), או הקפיצים המתכתיים שכמעט פוקעים מתוך "עורו המתוח של הרגע" (53). לחושך יש עור, וגם לזמן. כלומר היה, לפני שפשטו אותו. ואם מדברים על זמן, אז הלילה שבו נכווה אבא נקרא כמובן "ליל הכוויה הגדולה".
ועל כל דוגמא שהבאתי יש עשרות שנותרו מאחור. ספר הדקדוק הפנימי יכול להיקרא Diary of a Body (כשם הספר המכנס את עבודות הגוף של אקונצ'י) לא רק משום שאהרון עסוק בגופו, אלא משום שהעיסוק הזה מוקרן על כל העולם.
אקונצ'י כתותב וכחומר מילוי
ב-1970 עשה אקונצ'י את Extension Studies ואת Closure Studies. בעבודה הראשונה הוא מניח את גופו כהארכה לצינור, לגדר, לגדם עץ. בשנייה הוא משתמש בגופו למילוי בור ולאיחוי סדק בין שני סלעים. הפעולות הללו אינן נסמכות על קירבה מטאפורית. אין שום נסיון להסוואה, להיטמעות. הגוף כאן הוא טלאי, חומר מילוי, תותבת לטבע או לדומם. בצד העבודה השנייה הוא כותב: "אלה אינן עבודות ואפילו לא מתווים לעבודות, אלא תנוחות, מחוות המצביעות על עניין–מעין סקיצה של עלילה–אינדקס של תכנית פעולה–דימוי כסיכום של מניעים".
וכמעט ארבעים שנה אחרי
ב-2007 מתראיין אקונצ'י על עבודתו האדריכלית. הוא נשאל מה מלהיב אותו בקשר לעתיד, והתשובה: הרצון שלו ושל חבריו לסטודיו ליצור "ארכיטקטורה ביולוגית". מערכת ביולוגית עם יכולת התחדשות. והוא לא מתכוון רק במובן המטאפורי, יש להם כבר עבודות שנראות נוזליות וכאילו נעות, אבל הם היו רוצים להגיע למשהו שבאמת צומח.
ובשולי הדברים – עד כה נטו התגובות באופן טבעי למיצג ולאמנות הגוף. מכאן והלאה מרכז הכובד עובר ל"ספר הדקדוק הפנימי". ואשמח אם גם קוראים מצד הספרות ייצטרפו לשיחה.
בשבוע הבא: כתוב בגוף 6 – הקרומים העדינים של החברות
תודה על מיצג ספרותי של ממש
במיוחד אהבתי את הבלטת חלקי הגוף האנושי מתוך הטקסט, מה שכמובן מעלה את השאלה: מה באדם מתארות המלים הנוספות
גם באשר לבלוטה? אמנם יתכן כי מדובר ביותרת- המח. רנה דקארט למשל, דבר על בלוטת האיצטרובל כנקודת המפגש בין עולם ההתפשטות- החומרי-גופני ובין עולם הנפש-מחשבה באדם
ואגב, כבר בימי הביניים היו פרשנים פילוסופיים וקבליים עסוקים מאוד בהתאמה בין מקום הנחת התפילין ובין תיאוריות שונות השייכות לתחום תיאוריית הנפש ותפקידיה
ואולי גם בזה צריך לעסוק, כלומר: בציורי הנפש ומהותה בספר הדקדוק הפנימי
תודה לך. איזה ניתוח חכם, מרחיב אופקים
'ספר הדקדוק הפנימי' הוא אחד משני האהובים עליי ביותר של גרוסמן
תודה לך, שועי
זו באמת שאלה מרתקת והרגל מבורך, להסתכל לא רק
על מה שמראים לך, אלא גם על שאר התמונה…
איפה נמצאת בלוטת האיצטרובל? כי "הבלוטה" של ספר הדקדוק היא "ההיא שם במוח".
וכמובן – כל דיבור על גוף בספר הדקדוק הפנימי הוא בעצם דיבור על נפש. לפעמים על דרך התשליל ולפעמים על דרך הזהות, אבל זה ילך ויתברר במהלך הסדרה.
תודה, נועה
עלי הוא הכי אהוב בלי שום התחרות. ואפילו יותר מאהוב. זה מזכיר לי שפעם הראיתי לילד קטן מאד תמונות של דינוזאורים (שמעולם לא ראה עד כה) והוא אמר לי בקוצר רוח: אני מכיר את זה, חלמתי על זה. ככה בדיוק אני מרגישה על ספר הדקדוק הפנימי.
מי השני?
אחת השאלות שעלו בי לנוכח הטקסט היא האם השימוש הרב בהתייחסויות-גוף ב'ספר הדקדוק הפנימי' הוא חריג בהשוואה לכתיבה של גרוסמן בכלל. לתחושתי – הגוף נוכח אצלו מאד ותמיד. אולי 'גוף' הוא הנושא הסמוי המישני העובר כחוט השני בכל הטקסטים שלו, כוחו הכופה של הגוף מול כוחה הבלתי מוגבל של הנפש, כמו אלוהות כפולה שמניעה את עולמו.
מירי – את צודקת כמובן. גוף, גוף ונפש – זה הנושא הגדול של גרוסמן. אי אפשר לכתוב ספר כזה אם הנושא אינו משורש נשמתך.
ועם זאת – כיוון שגוף הוא גם הנושא שלי בחיים, ("בגוף אני מבינה") אני מאד רגישה לנוכחותו בספרים (ובכל מקום אחר). וגם בלי בדיקה מעמיקה אני יודעת שאין מה להשוות בין נוכחות הגוף בספר הדקדוק לנוכחותו בכל ספר אחר של גרוסמן.
זה התנך שלו בנושא.
ואם כבר מדברים על זה – ידעת שהמילה "גוף" אינה מופיעה בתנ"ך? זה לא סקופ שלי אלא של גדעון עפרת (המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם)
בלוטת האיטרובל מוזכרת כנקודת המפגש בין העצמוּת המתפשטת ובין העצמוּת החושבת בספרו של דקארט (Les passions de l'âme) רגשות הנפש . הספר ראה אור בתרגום עברי בהוצאת רסלינג לפני שנה ויותר
למיטב זכרוני, וללא בדיקה, מזוהה הבלוטה עם מה שידוע היום, כהיפותאלמוס, הממונה על הדחפים הבסיסיים ביותר כגון: רעב, מיניוּת, וכיו"ב
מקווה שאינני טועה ומטעה
גוף היא מלה בלשון חכמים כלומר תקופת המשנה ואילך. בכמה ממדרשי האגדה מצוי למשל המונח המעניין 'גוף השכינה'
מעניינת יותר היא המלה גשם או גשמי שאינה אלא תרגום של המלה הערבית ג'סם וגם ג'סמי ותורגמה בהוראתה זו מן הערבית אל העברית בתרגומים העבריים של ימי הביניים
אבל איפה בגוף היא נמצאת בלוטת האיצטרובל?
זה חשוב, כי גם גרוסמן עוסק במיפוי משלו של הגוף ביחס לנפש, ואני אכנס לזה בפירוט בפרקים העוסקים במדע בדיוני ופנטזיה
מאד מאד מעניינת המילה גשם, גם ביחס למילה רוח
כנראה ששכחתי מקום וכיוון
המדובר למיטב ידיעתי בחלק עליון במעט למקום השקע האחורי שבעורף הגולגולת
השקע הוא המקום שבו מניחים את הקשר של תפלין של ראש אליבא דאהרן גבור ספרו של גרוסמן
ואכן כאשר נושבת הרוח יש בכך לבסוף גם תועלת גשמית, כלומר בירידת גשם
מהרבה בחינות הפרק הזה מאפשר לי להתרווח ולנשום לרווחה- כי בספרות נוח לי הרבה יותר מאשר במיצג, אבל הנה מגיעות התמונות ה(סליחה…) מזוויעות האלה שמאיירות את הטקסט ומשוחחות איתו ולמולן אני רוצה רק לעצום את העיניים חזק.
והנה- טקסט, פוסט, מילים ותמונות- מובילים אותי לתגובה פיזית, גופנית, גשמית (איזה פירוש יפה לג'יסם וגשם וגשמיות, שועי!) שנעה בין התרגעות והתרווחות לבין התכווצות- כמו נשימה, כמו פעימות לב.
הניתוח שלך, מרית, כמו כל ניתוח ספרותי טוב, נראה כל כך מובן מאליו וברור והטקסט כאילו לא יכול לעמוד יותר בלעדיו, כאילו הוא היה שם תמיד, כחלק אינטגראלי מהטקסט. ובכל זאת, הוא לא היה שם תמיד, לפחות לא היה כתוב תמיד, וזה אומר שיש בו משהו מדוייק ו"נכון".
ומה שהכי אהבתי זה בכלל הסיפור המופלא על הדינוזאורים והחלום ((-:
את גורמת לי להרגיש לפעמים כמו הזאב של כיפה אדומה 🙂
למה מזוויעות?
קצת בוטות לכל היותר. התכשיטים הם סוג של משחק, אחיזת עיניים, וגם בציור של בוש (הקצת יותר סיוטי, אני מודה) יש מן ההומור ומן הרוח הפנטסטית של צוללת צהובה.
אומרים ששום דבר שרואים אינו מרחיק לכת כמו מה שרואים בדמיון, אבל לדמיון שלך כנראה, יש סגולה תמימה ומרככת. אשרייך
ועל כל היתר – תודה
אני לא מדברת עם זאבים רעים… (ואיתך כן).
היה לי קצת קשה להתעמק בהן עם עיניים עצומות,את יודעת, אבל הן מחרידות אותי, אני מודה. אני יודעת שאמנות פלסטית היא פלסטית, אבל פלסטיקה שגובלת בכירורגיה היא יותר מדי בשבילי.
הו, מרית, הדמיון שלי דוקא נתברך (או שלא) בסגולות בלתי תמימות ומרככות ומאוד מרחיקות לכת, אולי דוקא לכן קשה לי עם דמיונות של אחרים שהרחיקו לכת רחוק מדי בשבילי.
ועל כל היתר- בשמחה.
אני מאוד מחבב את השיח שנוצר ביניכן
אולי דווקא בשל כך שאני חושב עליכן כשונות כל כך. והנה הולך ומתעצב בינכן סוג של דקדוק או של תחביר פנימי. שיח על מתח הגבולות הרגשיים,
שאלת חפיפתם לגבולות העיסוק האמנותי הלגטימי
ועוד יותר, טלי, כתבת לי השבוע כי הספר ששינה את חייך היה הספור שאינו נגמר, ודווקא זה כאמוּר מעודד עד אין קץ את הדמיוֹן היצירתי
ודומני, אייכשהו שאת מצד אחד הולכת אחר היצירה, ומצד שני תוהה כל העת האם יש לזה גבול, או מהו הגבול הראוּי
ואת מרית, שלכאורה מצטיירת דווקא כמי שתענה ללא היסוּס לטלי,אין גבוּלוֹת, רק כל אדם מציב לעצמו גבול דמיוני לעצמו, אם בכלל, דווקא דומה שמתצטרפת מדי פעם לטלי במסעהּ כאן- וגם הולכת ומהדהדת בך בת קול דומה, לאמור האם יש גבולות? האם הם ממשיים או מדומיינים בלבד?
ואני מתלווה אליכן, וחושב לעצמי שאין לי תשובה נכונה ובהירה, וכי אפשר גם כי כל התשובות נכונות
לא לכאורה
באמת אין גבולות מלבד אלה המלאכותיים שאנו מציבים לעצמנו
אבל האם להציב, למה ואיפה –
אלה שאלות גדולות
אבל אם בתחביר פנימי עסקינן חשוב לי לדייק- "הסיפור שאינו נגמר" לא שינה את חיי, לגמרי לא. הוא ספר שמהדהד בחיי, דובר בי, כמו שכתבת על ספר אחר, מלווה אותי ומתקשר איתי ועם חיי.
מרתק לראות איך אתה רואה אותי (ואת מרית) מהצד, אני דוקא לא חותמת על ההגדרה שלך, במקרה הזה. דמיון יצירתי, כפי שהגדרת זאת, אכן מאוד קרוב לליבי ואהוב עליי, ואין לי בעיה עם המרחק שאליו הדמיון ממריא, יש לי בעיה עם חלק מהמקומות אליהם הוא מגיע. ה"איך" של הדמיון מבורך ומשמעותי בעיניי, אבל לא בכל מחיר ולא לגבי כל "מה". אם תתייחס לדמיון כאל מרחק, אין לי בעיה ללכת עשרות אלפי קילומטרים למקומות מסוימים ויש מקומות אחרים, במרחק סנטימטר אחד בלבד שהם יותר מדי בשבילי. יש תכנים שקשים לי ויש לי (נדמה לי) סבלנות רבה למדיומים כל עוד הם בגבול הפרטי שלי (טוב, נו, בכל זאת קבלת את המילה גבול…).
מתנצל על אי הדיוק, אכן הייתי צריך לדייק ולהגיד כי הספר דובר בהכרתך, ולא כפי שכתבתי
נהניתי ממסע המרחקים שבפסקה השניה של תגובתך
מה שמשום מה הסיע אותי רוּחִית- אסוציאטיבית לדבריה של המשורר זלדה אודות מרחקים שנבדלו מכל מרחק
אגב בערבית (שוב) גבול הוא חד ובריבוי חדוד
לפיכך גבולות חדים אינם אלא גבולות
ומשמטשטשים הגבולות אין עוד גבולות