הן אוהב היהודי את גן העדן, אוהב הוא אותו ומקווה הוא אליו מאין כמוהו, אבל לא בעודו בחיים כי אם אחרי מותו…
דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית, הוצאת מוריה ויוֹדישֶׁר פֶרלַג (המהדורה החמישית שבידי היא משנת תרפ"ג).
שאלת הפיות היהודיות, כלומר העדרן, העסיקה אותי מאד בילדותי והיא עדיין מעקצצת כשמזג האוויר מתחלף, כמו רסיס של פציעה ישנה. במקום קסם וחן פייתי הציעו לי הסיפורים היהודים ישישים בגלביות – אליהו הנביא (שאחרי שלמדנו בתנ"ך על ארבע מאות וחמישים האנשים ששחט נמלאתי חשדנות כלפי הטובות שלו) או אברהם אבינו (שגירש בן אחד וכמעט רצח את השני – זה הציק לי כמו אבן בנעל, הדרך הלא שיפוטית שבה לימדו את זה). הגברים האלה הופיעו בדרך כלל בחלומות, או התדפקו על הדלת בדמות קבצן שעון על מקלו. במקום קסמים הם עשו ניסים, שדבק בהם טעם לוואי חינוכי קשה לעיכול. זה לא היה חסד אלא גזר, בעולם שהיו בו לא מעט מקלות; "באולם מלא רפש וסחי וכרים וכסתות מושלכים על הרצפה מתנודד יצור קטן הנה והנה אסור ברצועות של תפילין," כתב ברנר. לא הכרתי את ברנר בילדותי, אבל הרצועות האלה נשקפו לי מתוך הנס כמו בצילום רנטגן.
באחרית דבר ל"ספר הדמיונות של היהודים" נדרש פנחס שדה לדמות האישה העולה מן הסיפורים; יש נשים נאמנות, הוא אומר, ויש נשים בוגדניות, יש שֵׁדות מפתות אבל אין אמהות חורגות בסיפורים היהודיים. למה אין אימהות חורגות: זה המשיך להציק לי גם אחרי כתיבת הפוסט, עד שנזכרתי ששרה אימנו היא אם חורגת מתעללת על פי הקריטריונים המחמירים ביותר של האחים גרים. האימהות החורגות צונזרו/נוכשו מן הסתם כדי לשמור על כבודה. ובכל מקרה, במקום שבו אין אימהות חורגות, אין גם פיות סנדקיות. וכל המלאכים הנופלים, כל השדים עם השמות הנפלאים – שַׁמחַזַאי ועַזָאֵל וקֶטֶב מרירי – שעל קיומם למדתי אמנם רק בבגרותי, לא יוכלו לפצות אותי על העדרן.
פיות הן פגניות במהותן, הן קשורות לטבע. החלוציות היתה לפיכך, מעין חלון הזדמנויות לפיות, אבל רק לכאורה; ביד אחת היא קירבה את היהודים אל האדמה ובאחרת היא הרחיקה אותם מהקסם. החלוצים היו סינדרלות מרצון, הם בחרו בזיעת אפיים וטוּריות על פני קסמים ונשפים בחסדי פיות. שמשיית הפלאים של הילדה אילת הוחרמה בתרגום הראשון. הציונות דגלה ב"אם תרצו אין זו אגדה" של הרצל, ואפילו את כוכבי הזהב שנעץ בחודי המגן דוד (כיאה לבן דורו וסביבתו של גוסטב קלימט) היא תלשה לטובת מגן דוד חשוף בכחול פועלי.
בימים מעודכנים אלה יש מן הסתם גם פיות שחורות, אבל במקור הן היו לגמרי אַרִיוֹת, בהירות עם אפון סולד. וגם זה תרם מן הסתם להדרתן ממקראות ישראל. אחת מתופעות הלוואי המצמררות של השואה היתה הפנמת הקריקטורה האנטישמית. אני זוכרת את זה מילדות. ידענו שדר שטירמר הגזים ובו בזמן גם השתכנענו. בסתר לבנו האמנו שאנחנו כאלה עם אף מכשפי ושיער מקורזל. מה לנו ולפיות.
אבל לנפש יש צורך בפיות, תשאלו את נורית זרחי. אני מדברת על פיות כמשל, כקיצור הדרך בין ילדות לשירה.
דוד פרישמן ראשון וגדול מתרגמי אנדרסן לעברית (שהזעם שלו על היהדות לא הפריע לו "לתרגם" את עץ חג המולד לחנוכייה באופן מרהיב) הבין את זה:
זוכר אנכי כי ראש כל מאווי היה תמיד, אשר יֻתּן לבני ישראל שירים ליריים הרבה… רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבני ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רֹך ועדן, איזה נחת ונעימות, אולי נצליח להפשיט את העקמומיות שבלבם ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבֵשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתרה. אוי לו לעם שיש לו נשמה יתרה רק אחת בשבוע ליום ידוע ובצורה ידועה!
…הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתּכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנוים באויר והדומם צומח והצומח מדבר, ואשר שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס המקל וגם איש החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר הצבא העשוי עגת דבש וגם כפתורי הבגדים ושרוך הנעל והסרגול ועט העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארבּת העשן, כלם, כלם מדברים ומתנועעים ומשיחים ומספרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדבר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם! עולם חדש, תנו לנו עולם חדש אשר שם אין עוד יהודים עם תורה ומצות ומרת נפש וחשבונות ודאגות וחקות וחקירות! תנו לנו טל ילדות!
דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית
החלפתן של הפיות בגברים ממסדיים עם זקן שיבה לא השביעה את רעבוני לכל מה שבין החן והחסד למטפורה. כדי לספק אותו זללתי אנדרסן והאחים גרים ואוסקר וויילד ומרי דה מורגן עד כלות. אבל לא הייתי כותבת את הפוסט הזה לולא נתקלתי פתאום בפיה יהודייה – יהודייה-יהודייה, מלפני ספירת נורית זרחי. זה לא קרה בחלום אלא בין דפי הגיליון החדש של "עולם קטן".
דנה קרן יער כותבת שם על "שבת המלכה" של שושנה אוסטרובסקי, ספר ילדים שיצא לאור בברדיטשב בשנת 1899. הגיבורה היא יתומה כמנהג עדות האחים גרים. אביה מת בינקותה ואמה נפטרה בהיותה בת שבע שנים. בזמן השבעה נחלית הילדה וכשהיא קמה ממיטתה היא מסרבת להתנחם עד שמופיעה לפניה עלמה יפהפייה לבושה ב"מחלצות יקרות תכלת וארגמן מרוקמות זהב טהור ועל לבה משבצת אבנים יקרות מתנוצצות כמראה הברק." הילדה נשטפת באהבה גדולה ושואלת. "מי את עלמה צעירה?" "שבת המלכה אנוכי," עונה היפהפייה, ועודה צוחקת "בענוות חן" היא מודיעה שנשלחה על ידי האם. היא שולפת שרביט מאבן ספיר ומכה במעין כדור בדולח, והכדור מתמלא בחזיונות של "נשות מופת" שהתגברו על גזרות.
קרן יער אומרת שהסיפור מתיך את הלכי הרוח של ההשכלה והחסידות, שהוא מקדם העצמה נשית בלי לפגוע במוסכמות חברתיות. ובלי לגרוע מדבריה, הסצנה הזאת היא פשוט גלגול של המפגש בין סנדרלה לפיה הסנדקית שלה. אני מוקסמת מהטבעיות בשמה של הפיה: "שבת המלכה", מהחן שבו התממשה המטפורה והפכה לדמות. אני יודעת שאצל המקובלים היא היתה כלה ומלכה מימים ימימה, אבל מה שמותר למקובלים אסור כנראה לילדים. השגחה פרטית של נערה-פיה כזאת גובלת מן הסתם בפסל ומסכה. כשמגגלים תמונות של "שבת המלכה" לא מקבלים שום פיה. רק שולחנות עם נרות דולקים וחלות.
לכבוד הפוסט חזרתי ל"לכלוכית" בגלגולה הכפול, אצל פרו ואצל האחים גרים. אצל פרו היא נעזרת פיה סנדקית. אצל האחים גרים זה יותר מוצפן; ענף שהיא שותלת על קבר אמה ומשקה בדמעותיה צומח לעץ יפהפה עם ציפור לבנה קטנה שממלאת את כל משאלותיה. הקבר נוכח מתחילת הסיפור: "עם בוא החורף," כותבים האחים גרים, "כיסה השלג את הקבר במעטה לבן. וכשהשמש שבה והסירה את הכיסוי מעל לקבר לקח לו האב אישה אחרת."
ופתאום נזכרתי, שפעם, בילדות, קראתי עיבוד "מגוייר" של לכלוכית. והיה כתוב שם שהשלג כיסה את קבר האם כמו מפת שבת. אני זוכרת שזה הקסים אותי בפיוט הקונקרטי שלו. ועכשיו אני חושבת שאולי זה היה אור חוזר מהסיפור של אוסטרובסקי. אולי המעבד/ת הכיר/ה את הסיפור שלה מילדות.
*
עוד באותם עניינים
על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי
על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהודחק, אז מה?)
סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)
צדיקים אינם מאמינים בדם (על "שלוש מתנות" של י. ל. פרץ)
*
מרית קרובתי, תרגומי פרישמן הם תמיד משובבי נפש (הוא גם היה הראשון שתרגם לעברית את "כה אמר זרטוסטרא"). לגבי פיות יהודיות, יש הרבה יותר שדות וליליות (או אגרת בת מחלת טורפת תלמידי החכמים), אבל יש גם מעט טקסטים חזיוניים בהם נודעת השכינה לרואיה בדמות אשה לבושה שחורים ומכונפת; או בדמות צפור פלאית.
כן, אני יודעת על השכינה, גם מביאליק, אבל אני לא מכירה סיפורי ילדים כאלה (כל שכן מאוירים), וגם נדמה לי שאי אפשר לשאול את השכינה למפגש אישי עם גיבור בודד, לא?
כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,
שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;
וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב
תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא
כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.
יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,
עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.
כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד
פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –
בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי
עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.
וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,
וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –
כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף
גְּמָרָתִי נָטָפָה.
חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,
וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:
"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,
וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…"
וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,
וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,
שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא
וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –
מרית, התכוונתי בעיקר להוגים משיחיים בני המאה השש עשרה כגון אשר למלין ושלמה מולכו
(האיש והחתימה).
בספרי מאגיה יהודיים עתיקים כגון "ספר הרזים" שנוצר כנראה בתווך שבין ספרות התלמודים וספרות גאוני בבל, מלא העולם התחתון (עולמנו) מלאכים ושדים, וכמדומני כי גם דמויות מיתולוגיות מוצאות שם מקום; כך הוא גם בספרות קבלית שנוצרה בקסטיליה במאה השלוש עשרה בחסות האחים יצחק הכהן ויעקב הכהן. יש שם המון שמות משמות שונים אבל אין פיות.
מרית, אני חושב שיש (לפחות) 2 סיבות לזה שאין פיות יהודיות – קודם כל, המסורת היהודית היא מסורת של שאלות, לא של מִשאלות….
חוצמזה, פיות – כמו מפלצות – נשענות על זכרון מופנם של עולם עתיק שבו עופפו שפיריות ענק (לצידם של חרקים עצומים אחרים), ובעולם בני האדם שבא לאחר מכן – הוטמע זכרון הקדושה שבכל דבר שבטבע. אבל היהדות לא מכירה בקיומו של שום עולם שגילו מעבר ל-5,774 שנה, ולטבע ולגילויו היא מתייחסת בלא מעט התנשאות..
אבל מעבר לזה, פיות מגלמות חופש מוחלט, בעוד שביהדות נשים חתומות בחותמה המקולל של האות בי"ת.
אצל נורית זרחי הפיות הן ייצוג תמציתי של שכבה חברתית שבאמת חיה בספירות אחרות, מושא ללעג ולא לכמיהה… ואני זוכר לטובה דווקא את הפיות לבנות השיער והשמנמנות מ"סינדרלה" של וולט דיסני:
אנונימי? (יפה, אבל מה זה, פיון יהודי (?) נודד? שְׁכין עם כנף שבורה?)
נעליים וכו',
א. בגדול אני מעדיפה שאלות אבל אני נגד בלעדיות 🙂
ב. זהו, טבע (לפיות הסבתאיות של דיסני אגב, קוראים פלורה, פאונה, ומריווז'ר…)
ג. מסכימה ומתעצבת על חותם הב'. אם הן רבות עוצמה וחופשיות סימן שהן שֵׁדות.
ד. לגבי הפיות של נורית זרחי – זה לא משנה. כל מה שחי משתנה, ולא תמיד לטובה.
תודה.
[קצר, קצר מדי. אולי תפרטי עוד? איפה כל ספרות הפנטזיה היהודית?]
כמדומני המלאך הממונה על ההריון שמו "לילה" ואפילו כאן לא העניקו לו שום מאפיינים מגדריים נשיים.
נדמה לי שיש קושי נוסף ליהדות עם פיות – העובדה שהן יצורים ערטילאיים. ואילו האישה, בגלגול של תפיסות עתיקות ונוקשות, היא קודם כל גוף-חומר. (ביקורי בית של ארבע האמהות לא שכיחים בסיפורים, וכשהן מופיעות הן מגלמות מידות שונות או מייצגות היבטים של הספירות, וכמובן שהן קודם כל "האֵם" המסוככת על הבנים.)
[ומכיוון שעלתה כאן שוב, או הועלתה בזדון, המשוואה אישה=(רחם=)בית, נזכרתי ב-2 סיפורים של האחים גרים – אלזה החכמה ו-פרידר וקתרליזכן. סליחה שאני סוטה כהרגלי, אבל הם באמת נהדרים. שתי הגיבורות מתחתנות תיכף לתחילת הסיפור. אצל אלזה זה ממש חריף: אביה הוא זה שקובע יום אחד, "נחתן אותה" (והאם מוסיפה ברשעות, "אם רק יבוא מישהו שירצה בה"..)
כשמגיע החתן המיועד הנס, ההורים מבקשים להראות לו כמה היא חכמה, ושולחים אותה למרתף להביא בירה. שם היא נכנסת למן מצב הזייתי שהיא לא מצליחה לצאת ממנו – היא מדמיינת את הילד העתיד להיוולד לה ולהנס יורד בתורו למרתף ונפגע בראשו מהגרזן הנעוץ בקיר. לכאורה זו דוגמא סרקסטית ל"חכמתה" המופלגת, קריצה נבזית לקוראים מעל ראשה, אבל בעצם ההזיה הזו ממש הגיונית בהתחשב בזה שהעולם שלה כל כך הרמטי ומקובע.
בהמשך, מתברר להנס שאלזה היא לא עסקה כל כך טובה כרעיה, לכן הוא משאיר אותה ישנה בשדה מכוסה ברשת של פעמונים קטנים, וכשהיא מתעוררת היא לא מזהה את עצמה. "זו אני או לא אני..?" היא תוהה. "לבסוף חשבה: "אלך הביתה ואשאל אם אני היא זו, או שאין זו אני, הם הרי ידעו." – שהרי ה"בית" אמור לדעת טוב ממנה מי זו אלזה – "היא רצה אל דלת הבית שלה אבל הדלת היתה נעולה; דפקה על החלון וקראה: "הנס, אלזה בפנים?"
"כן", ענה הנס, "היא בפנים"..
אני יודע שבתקופות מסוימות אובדן בית הוא קשה מנשוא, אבל אני לא יכול שלא לנשום איתה ועם קתרליזכן לרווחה על שהשתחררו מהבית ומהקיבעון הזה. לשתיהן יש כעת חופש להיות ליצן-כסיל, זה שהתהיה הקיומית שלו/שלה היא "מי אני..?"]
(כלומר, המשוואה הועלתה בזדון על ידי.)
יהודה, תודה. על הפנטזיה והמיתוס היהודי נכתבו ספרים עבי כרס. ובאמת נזהרתי מלתפוס מרובה. כתבתי על חסרונן של הפיות (אחרי שנתקלתי באחת), ותוך כדי כך וכמעט לא בכוונה דרכתי על כמה מוקשים, מהמחסור בעוצמה נשית טובה ועד הפחד ממטפורות ממומשות שקרובות מדי כנראה לפסלים ומסכות ואלילים, ולפיכך הן מורחקות מילדים ומספרי ילדים ורק מקובלים זוכים להנות מהעושר השירי שלהן. וישנה גם בעית האג'נדה המשטיחה והמכחידה תת מודע. פנחס שדה באחרית דבר לספר הדמיונות מציין שהסיפורים היהודיים מסתיימים בטוב כדי להוכיח שיש צדק ובעל בית בעולם ואילו סיפורי האחים גרים מסתיימים בטוב כדי לשמח את המאזינים אבל מהותם היא נפשית ולא חינוכית (זה כבר ניסוח שלי, אבל הוא קרוב דיו לנכתב).
וישנן גם המעשיות של ר' נחמן. יום אחד אגיע גם אליהן.
חצאיות, זה באמת סיפור שטותי ועמוק. בתור מי שהומלסים תמיד קסמו לה בשחרור החומרי שלהם (שיש לו מחיר, לכול יש מחיר, כמו שאומרת המכשפה לדייג) אני לא מציירת בית על הדגל. ואגב, בתור מי שעברה עשרות דירות בחייה, גיליתי שהתכונה החשובה ביותר של בית היא מה וכמה רואים מהחלון.
מרית,
1. אלזה שוברת את הלב וקתרליזכן מצחיקה נורא, ויש משהו איום ונפלא באופן שבו הן מוצאות את עצמן בצד השני של הדלת הנעולה. (ונהפכות לאיזו ישות באמת ערטילאית,, קצת כמו בסרט של קים קי דוק הדרום-קוריאני עם השם האירוני, "להרגיש בבית".)
2. יש כמה סיפורים של רבי נחמן שבשוליהם אפשר לראות פתאום כנף ארוכה של פיה-נימפה, מרפרפת על סיפור חלום שלו או על קצה מעשיה. (אבל לא, היא לא מורשית להכנס.)
3. אם תמשיכי להלך ככה במורד שמי, עוד נגיע לתחתונים!…. (אומרים שאפשר לדור בתחתונים, ובאמת שזה כמעט וקרה לי, – אם כבר מדברים על דירות 🙂 )
נעליים, במחילה איני רוצה לעצבן, אבל בכל זאת מתגלץ' לי. אשר למספר 2:
די, אי אפשר יותר עם רבי נחמן בכל מקום, הוא יותר גרוע מן ההולנדי המעופף. לא רק שפיות לא נכנסות לסיפורי המעשיות שלו, אלא שלו רק הייתי תרנגול הודו, חי נפשי, הייתי מתקומם!
בחיי, הגיע זמן שיימצאו שחפן אחר!! (קפקא, דוק הולידיי, נמצ'ק…). אל תדברו על נחמן. לא עוד! יצא לי מכל היערות ומכל העשבים ומכל הגשרים הצרים שבעולם. הייתי מאמן את שבעת הקבצנים והופך אותם לשבעת הסמוראים רק כדי שיעזבו את הנחמן הזה.
מרית, כמו שאמרתי לאחרונה לחסיד שמשתתף בפורום שדן בדת ומדע אחרי שהודיע על כוונתו לחתום את הערב בדבר תורה משם המגיד דב בער ממזריץ' (תלמיד הבעש"ט). "לא, לא, ממש לא מוכרחים". באותה מידה לא חייבים להגיע לסיפורים המעשיות של רבי נחמן. אפשר, אולי, אבל ממש-ממש לא מוכרחים.
אני מעדיף בפירוש את סיפורי המעשיות של קרמיט הצפרדע. הוא נראה לי דמות הרבה יותר חיונית.
שועי , זה לא אני התחלתי! תאשים את מרית, הכל בגללה! (למרות שאיזה עונש אפשר כבר להטיל פה, אפילו עמוד קלון ראוי לשמו אי אפשר למצוא בעיר הזאת 🙂 (אגב התחלתי לחבב את פרצוף הינוקא החייכן הזה)
ואם כבר, זה הקטע האחרון מתוך "להרגיש בבית" שהגיבור שלו, בעצם, הופך למן פיה, או רוח מלווה (לא יהודיה אמנם. מצטער):
הפוסט הזה מהדהד את שורותיו של היינה:
"אותך אהבתי יותר מכל.
יותר מהאלה של יוון
יותר מהפייה שבאה מהצפון
אותך אני אוהב
היהודייה המתה."
היתה גם פיי דאנווי (מבוני וקלייד ומצ'יינה טאון) אבל אף פעם לא החלטתי אם היא פיי או פיה.
ומצטער על תקרית רבי נחמן, זה לא בשליטתי, אם אגרש את השדים שלי גם המלאכים שלי עלולים לעזוב ואז קשה מאוד יהיה למצוא אותם (אבל אולי תבואנה הפיות) [כל המשפט הזה על השדים והמלאכים שאול מטום ווייטס, חוץ מהחלק עם הפיות].
ועוד דבר, ברור שבעיר האושר אין עמוד קלון (אם היה, כבר הייתי תלוי עליי לפחות פעמיים), אבל יש עגור סגול (כבר הייתי תלוי עליו לפחות פעמיים). אם מרית תגיד עגור ירוק, או כחול שיהיה. לא תמיד אני מבחין בצבע.
שועיקי, מוכרחים רק למות, כל היתר זה בחירה. תשאל את הילדים שלי… אתה פשוט סובל ממנת יתר של ר' נחמן. ובכל מקרה, אם אכתוב אל תקרא (למרות שאתה חתול סקרן וספק עם תתאפק). וברוכים הבאים כל שדיך ומלאכיך והעגוריך הסגולים.
גרביים, אתה חמוד כשאתה זדוני (ואני קוף אחריך, קודם תיעבתי את הינוקא ועכשיו התחלתי לחבב).להרגיש בבית נמחק ממוחי. מצטערת.
רוני, מצמרר (כאילו המצאת את זה 🙂 )
מרית, אני פשוט חושב שהחב"דניקים (הרבי שניאורסון), הברסלבים (ר' נחמן) והקוקניקים (הרב קוק) הקימו לעצמם שושלות קדושים. אני יכול להעריך אדם על שום מלומדותו או דבריו החכמים, וגם אז סביר שלא אחסוך ממנו ביקורת (כזה אני). כל יהדות "רבותינו הקדושים" (אין כרב נחמן בימינו לייצג אותה) הופכת חברה אינטלקטואלית לכת כוחנית ובמחילה גם אווילית. עד כדי כך שגם ההינדיק וגם הקבצן המגמגם הרואה לב ומעיין ומספר סיפורים נפלאים נעשים לא נחמדים לי. יש שלב שבו כבר קשה להבחין בין האדם ובין מה שעשו ממנו, ובפרט שיש בין תורותיו של רבי נחמן די הצורך כדי לבאר שהיה בו יסוד כוחני בלתי מבוטל.
שועיקי, קדושתם מעניינת אותי כקליפת השום, ובניגוד לך אני גם לא מתחככת באנשים שמקדשים אותם ולא צריכה להתעצבן מזה. קראתי את הסיפורים לפני שנים רבות. מלבד סיפור ההינדיק שצוטט על ידי עגנון ב"סיפור פשוט" ואף אחד בעולם לא ישכנע אותי שזה לא סיפור נהדר – אני זוכרת אותם במעורפל גדול ולא כשר לעדות, אבל אני כן זוכרת שהם מורכבים ושה"מסר" לא צף עליהם כמו שקר על פני המים. ולכן (ובזכות ענייני העמוק במעשיות) הם ראויים לעיון נבדל ויום אחד אגיע אליו. ושושלות קדושים למיניהן לא שורדות בסביבה שלי, אני שואה אקולוגית בשבילן.
כמו שלא נמצא את מייקל ג׳ורדון על מגרש הבייסבול, כך גם לא נמצא פיות בדתות המונותאיסטיות. זה פשוט לא שייך לשם. לא מייקל ולא הפיות. היהדות היא דת ויש בה את מה שיש בה, כמו שהנצרות היא דת ויש בה מה שיש בה. הפיות שייכות לעולם אחר- הפולקלור, אמנות וכו׳… אנא ערף… לא לדת.
שועי, לא הייתי רוצה שתגרש את השדים שלך, אל"ף, הם בטח יהיו עצובים בלעדיך, בי"ת, זה מזכיר לי תקופות אפלות בהסטוריה ואני מיד מדמיין גירוש שדים המוני, רכבת שדים אחרי רכבת שדים מובלות להשמדה…. שדונים במקטרנים ירוקים נתלים על הדלתות, קופצים מהחלונות… אני לא עומד בזה.
לגבי הרבי נחמן, יש חלקים ממה שהוא כתב שמדברים עמוק לנפשי, אבל אין לי שום בעיה להתווכח ולערער על כל האקסיומות העומדות בתשתיתם. דבר ממה שאמר לא קדוש בעיני.
מרית, לגבי תחתונים, אנחנו חיים בעולם של יחסים פרוטומיים- מהחזה ולמעלה. כל שנותינו בבית הספר, הארוחות שאנחנו אוכלים, ההרצאות, העבודות המשרדיות – בכולם אנחנו ישובים מאחורי שולחנות, יצורים פרוטומיים לגמרי. אבל כשחושבים על פיה, היא יצור שלם לגמרי, עצם הרעיון לפרטם אותה הוא נתעב לחלוטין….
אנונימי, הייתי מסכימה איתך לולא היו ביהדות שדים, שגם שייכים לפולקלור וכולי, ושדה מדיחה כמו לילית. אם חורגים לצד אחד נשאלת השאלה למה לא לשני.
ובלי קשר, העדרן של האימהות החורגות שאותו איבחן שדה המשיך להטריד אותי עד שנזכרתי ששרה אימנו היתה האם החורגת האולטימטיבית של ישמעאל. ועכשיו אני חושבת שזה סוג של "בביתו של התלוי לא מזכירים את החבל".
נעליים, תמונת רכבות השדים של שועי היא נלבבת עד כדי סכנה.
ובאשר לפיסקה האחרונה – נזכרתי שסיפרת לי פעם איך לימדת את עצמך בבגרותך לאכול ליד שולחן. ובכן, נחשפת: אתה פיה!
רגע, לא ממש פיה אבל גם לא שדה, קוסמת ולא מכשפה, נזכרתי בתגובה מן החודשים האחרונים (ותודה לשני-ציוני שעורר אותי להיזכר בה, הנה כאן: http://shnizi.wordpress.com/2014/02/28/), מדובר באשה בשם אסטירה או אסטיהאר (=כנראה אשתר) שלמדה להשתמש בשם המפורש והתעלתה לרקיע. הסיפור הובא במדרש בראשית רבתי (מדבי ר' משה הדרשן מפרובנס, מדרש שנערך בשלהי המאה האחת עשרה או בראשית המאה ה-12), מהדורת חנוך אלבק, ירושלים ת"ש, עמ' 30-29. ושם אגדה על המלאכים הנופלים שמחזאי ועזאל הפוגשים במי שהתעלתה בכח השם המפורש לרקיע.. והובא גם בילקוט שמעוני (נערך בגרמניה בשלהי המאה ה-13 בשם מדרש אבכי"ר, שאבד), ושם סיפור דומה אלא שלאשה קוראים אסטהאר (=אשתר)
מרית, במקום לקרוא לי תחתונים חזרת לנקודת ההתחלה, איזו פחדנית! אני מושך לך בצמות ומוציא לך לשון ירוקה, הה! חוצמזה, אני אעשה הכל בשביל זוג כנפיים, כולל להיות פיה 🙂
וחוצחוצמזה, אני מרגיש שאמהות חורגות הן לא באותה מחלקה של פיות. אפילו שדים נמצאים איפשהו בתווך. אולי כי פיות לא קשורות כלל ליחסים בין בני אדם ולפסיכולוגיה שלהם והן מתגלות רק במקום שבו מפקירים את הגוף להרים ועצים ושמים וערפילים, לצווחת צפצפות ועורבים ומגע של טחבים וכולי…..
שועיקי, וואו, התגלתה קוסמת סודית שעלתה לשמיים בעזרת שם האלוהים. זה משנה הכול 🙂
לשון ירוקה, לא בא לי לדבר לתחתונים. מה תעשה לי?
רק פיות יכולות לנטרל אמהות חורגות (כלומר אמהות רעות, ככה קוראים להן באגדות, סוג של אליבי). ברור שהן לא אותה קטגוריה.
שדים הם באמת קצת בני אדם.
וגם – אני זוממת על סיפור פיות הרוח של מרי דה מורגן. הקיץ הוא עונת התרגום.
טוב זה לא משנה את הכל, אבל זה הביא אותי להיזכר בשיר הבא:
נכון, גם יונה וולך, לא רק נורית זרחי!
…..מרית, התכוונתי לומר שאני מסכים עם אנונימי, אמהות רעות (עם אליבי) יכולות להיות נשים חסודות ואדוקות, שדים מגויסים לצבא האנטיכרייסט של כל הדתות, אבל פיות הן מחוץ להישג ידה של כל דת.
ואם חושבים על זה, דתות בעצמן הן אמהות חורגות, לא פלא שפיות מנטרלות אותן 🙂
(אגב אני (חושב שאני) מבין למה את מתכוונת כשאת אומרת שפיות מנצחות אמהות רעות, אבל אני מסרב ללכת בשביל הפירורים הזה. עדיף כבר ללכת לאיבוד ביער. (ולחכות לסיפור. (של מורגנה.)
לא צריך ללכת בשביל, די לדעת שאפשר לנצח אותן. כמו שהכי חשוב בבית זה מה שרואים מהחלון.
בחנהל'ה ושמלת השבת, השבת היא קצת פיה…
לי, אני מבינה למה את אומרת את זה, הנוכחות של השבת בסיפור היא מאד מוחשית, אבל לא, בחנה'לה ושמלת השבת הירח ממלא את תפקיד הפיה כמו בסינדרלה (וזה מעניין שהוא זָכָר, הרי יכלו בקלות לקרוא לו לבנה). אם כבר חנה'לה עצמה היא השבת, בשמלתה הלבנה הקורנת.
הי מרית. גם בעקבות מה שכתבת פה כתבתי מאמר למוסף "שבת" על מליפיסנט החדשה. שהפכה מפיה רעה לפיה סנדקית: http://musaf-shabbat.com/2014/07/21/%D7%90%D7%92%D7%93%D7%94-%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94-%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%9F/
יוני תודה. מעניין מאד. אקרא אחרי שאראה את הסרט…