האומנם מסתתר מאחורי המעשייה התמימה סיפור אפל על אונס שהושתק? השלישית במעשיות הילדה והירח עליהן כתבתי לאחרונה.
וקודם תזכורת: ביום ששי לובשת חנה'לה הקטנה את שמלת השבת הלבנה שלה ויוצאת לטייל. עדנה הפרה וזוזי הכלב מתפעלים משמלתה החדשה וחנה'לה שומרת שלא ילכלכו אותה. לבסוף יוצא מן היער איש זקן ועייף וחנה'לה עוזרת לו לשאת את שק הפחמים שלו. כשהם נפרדים היא מאושרת לרגע ואז היא מגלה ששמלתה התלכלכה. היא דואגת ובוכה (אבל לא מתחרטת) והירח נחלץ לעזרתה. הוא שולח את אורו לכתמים השחורים ו"הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … חנה'לה סיפרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה." לטקסט המלא
*
בתגובות לפוסט על "ויהי ערב" הזכירה ז'ניה את שמלת השבת של חנה'לה הקטנה, עוד מעשיית-ילדה-וירח שכתב יצחק דמיאל שוייגר בשנות השלושים. אלא שהסיפור התמים והחיובי על הילדה הטובה והאמיצה שאינה חסה על שמלתה היפה ובאה על שכרה, התקלקל במשך השנים. זר שמתעניין בשמלתה של ילדה ומפתה אותה ללוותו נחשד אוטומטית בפדופיליה, בייחוד כשמצרפים לכך את הטוהר הבתולי של השמלה (הילדה?) שהוכתם. וגם הירח הוא בחזקת חשוד, בייחוד אחרי הירח האשמאי של אנדרסן שמציץ על ילדים מתפשטים ומנשק את אבריהם השמנמנים בגניבה. ובכלל, בזמן האחרון עסקתי בשיתוף הפעולה בין האב לירח (קודם ב"ויהי ערב" של פניה ברגשטיין ואחר כך בלילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת), וגם הירח של "שמלת השבת" כמו משתף פעולה עם הפחמי בהסתרת הראיות/כתמים.
שמלת השבת של חנה'לה, הגירסה המקברית של האונס המושתק, שיצרו אילנית בן יעקב וורד דרור ושאותה היה לי העונג ליילד.
איירה אוה איצקוביץ. מעניין שעל כריכת הספר הירח עוצם את עיניו, כאילו גם המאייר קצת נבהל מחוסר הצניעות.
ובכל זאת, כשחזרתי לטקסט לבדוק את הפרשנות הכמעט מתבקשת, לא הרגשתי כלום. הכל התאים והסיפור איכשהו לא הגיב, לא נענה. הסוף היה יותר מדי צוחק ומואר וחיובי. היהודי הזקן מהיער (ואני אומרת יהודי כי הוא ממהר לדרכו בגלל כניסת השבת) לא נראה לי כמו אנס ופדופיל אלא יותר כמו אליהו הנביא בגלגולו העממי, המחופש לקבצן. ואפילו יותר מזה כמו היהודי הנודד העתיק והגלותי.
בתמונה למטה ציורו של הירשנברג "גלות" (בראש, ידידו הכפוף של הפחמי)
הפחמי של אוה איצקוביץ'. כמה הוא דומה ליהודי הנודד מהתמונה הבאה
ועוד יותר מהירשנברג נזכרתי ביהודי הנודד של ליליין (בתמונה למטה). יש לו אפילו שק כמו לפחמי.
בתמונה למטה: "מהגטו לציון", איור מזכרת מהקונגרס הציוני החמישי, 1902. גירסתו של ליילן לדימוי הכמעט ארכיטיפי של היהודי הגלותי הכמה לאור הציוני.
לעומת הזקן הגלותי חנה'לה היא ציון, ילדה יהודיה חדשה אמיצה ומחוברת לטבע, לעדנה הפרה ולזוזי הכלב.
בתמונה למטה "נסיכה יהודיה" שצייר ליליין לכריכת "מזרח ומערב" (כתב עת ששימש במה ספרותית לתחיית התרבות היהודית בתחילת המאה העשרים). כוכבי שמלתה הציונית עדיין כרוכים בתיל הקוצני של הגלות.
הכוכבים של חנה'לה הזכירו לי את הרצל:
אין לנו דגל [כתב הרצל באלטנוילנד] אך הוא דרוש לנו, ברצותנו לנהוג אנשים רבים עלינו להרים סמל מעל לראשיהם. מתאר אני לעצמי דגל לבן ובו שבעה כוכבי-זהב: הלבן מסמל את החיים החדשים הטהורים. הכוכבים – 7 שעות הזהב אשר לעבודת יומנו, כי בשם העבודה דגלו היהודים ההולכים אל הארץ החדשה".
בגלל הסידור המשושה של הכוכבים יוצא שהכוכב השביעי נפרד, כמו ששת ימי השבוע לעומת השבת.
דגל הרצל, מתוך ויקפדיה
דגל הרצל (למטה, בסקיצה המקורית) היה סמל חילוני שייצג התנתקות מן העבר הגלותי ולאומיות חדשה. הוא נדחה בסופו של דבר לטובת הדגל הטליתי הכחול-לבן של ההסתדרות הציונית. וגם יצחק דמיאל, אגב התקרב לדת במשך השנים.
היום קשה לתפוס את הקסם והאגדתיות שאפפו את הדימויים הציוניים. בגלל אותה תמימות אני מתקשה גם היום לקרוא להם תעמולה. כתבתי על זה קצת בסוף הפוסט על פוליאנה עוד ילדה שטוב לבה מצליחה להאיר את סביבתה (ובסוף הפוסט על הדייג ודג הזהב נזכרתי בגירסה הציונית של המעשייה, שבה ילד אילתי בשם יגאל מקבל מהדג אניית זהב ומוביל בה מעפילים לארץ ישראל). ומכל מקום – זה היה הסיפור שנגלה לי בקריאה חוזרת, על חנה'לה הילדה העברית שעוזרת לסב היהודי וחוזרת הביתה לאמא, זורחת בכל כוכבי הציונות.
***
סיפורים יכולים להציל – הספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!
*
עוד באותם נושאים"
עוד גילויים על חנהלה ועל שמלות אור. למשל, מצא את ההבדלים:
מימין אוה איצקוביץ. ומשמאל? ראו, "ילדה, חוה, צלובה"
עוד על שמלת השבת של חנה'לה, ועל התפיסה השונה של המאיירת אורה איתן (שונה גם מן האונס המוכחש וגם מן הגרסה הציונית): עולמה של חנה'לה
*
עוד על מעשיות ילדה (אבא) וירח:
הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין
מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב
מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת
*
עיר-האושר 
אולי זאת אסוציאציה פרטית שלי, אבל ההקשר המיני של חנה'לה נוצר אצלי עם השיר של "צלילי העוד": "חנה'לה התבלבלה (מה פתאום ברית מילה והיא עודנה בתולה)". מאחר שלא הכרתי במציאות שום חנה'לה, הנחתי שהחנה'לה המדוברת היא מהאגדה, מה גם שהשיר מזכיר במפורש שמלת שבת.
לשיר הזה יש בכלל סיפור מעניין. הוא חיבור של שני שירים שונים (!) שנכתבו על ידי אלתרמן למנגינה אחת. אפשר לקרוא על זה קצת כאן: http://zemer.co.il/song.asp?id=313 וכאן: http://havivapedaya.com/drupal/node/108
היי מרית,כשקראתי את הרשומה (המסכמת?), ושוב בסיפור, הבנתי את המפגש עם הזקן כסוג של מפגש עם המוות. ואז חשבתי על 'הקומדיה האנושית' של ויליאם סארויאן. ספר קטן שמילא אותי כל כך בעונג ובכאב בילדותי שבעמק. בכל אופן מה שסארויאן עושה בספר הוא מדהים. בפרק הראשון והקצר (אולי עמוד וחצי) הוא דוחס את כל האודיסיאה, תוך כדי שהוא מלווה את מסעו של יוליסס מקוליי, ילד כבן 6 מהעיר איתקה בארה"ב, מביתו אל מסילת הרכבת ובחזרה.
בדרך ליד הפסים פוגש יוליסס הפעוט בזקן, "לאורך המסילה צעד ונתקרב אליו אדם זקן, שצרורו עמוס לו על שכמו. יוליסס נופף ידו גם אל האיש הזה. אך האיש היה זקן מדי ויגע מדי, שיוכל ליהנות מאותות הידידות של נער קטן. הזקן הביט בו, ביוליסס, הבטה משונה, כאילו גם הוא וגם הנער כבר בין המתים חלקם"…
יוליסס ההומניסט הפעוט המופלא ממשפחת מקוליי, שכל מה שפוגש בו בדרך הוא מתרגש לקראתו בהתלהבות ואמפתיה כה גדולים, עד שהוא חודר אליו ומביט בעולם מבעד לעיניו של האחר, ממש כמו שעשה זאת כאשר פגש בחפרפרת ואחר כך בציפור, ברכבת, בכושי המזמר ועכשיו גם במפגש בזקן. מכולם הוא לוקח משהו מהמפגש שלהם עם העולם, ולכולם הוא מעניק את תשומת ליבו שמאירה את העולם באור בהיר ושובה לב של סקרנות גדולה ואהבה לכל מה שחי וקיים בעולמנו.
הזקן ויוליסס הם אחד, הזקן הוא למעשה יוליסס השב הביתה מן העתיד. כך בודאי יראה יוליסס עצמו בעוד שנים. המפגש עם המוות הוא הנקודה שממנה "הנער הקט הפך פניו אט-אט ושם פעמיו הביתה". כאילו יוליסס הפעוט מבין, שעכשיו לאחר שנגע במהות המוות, הוא יכול לשוב אל ביתו. שמסעו הגיע אל קצה תכליתו.
ומאחר ונגענו באשמאי הזקן הירח, שעוזר לאבות להתעלל בבנותיהן. בואי ונזכיר בשעה מוארת זו של הבוקר אשמאי אחר. חיים נחמן גם הוא יקיר ילדות נשכח, מתעלס בחושניות חסרת בושה בשיר 'צפרירים' עם אחותו השמש של אשמאי הלילה הזקן הירח, המסייעת דווקא לאם 'המלוכלכת' (השוכנת בראשו של חיים נחמן?) לשלוח אצבעות ארוטיות להזיות הבוקר של ביאליק: "הנשיקת פי אימי, אם ציפצוף הדרור תנומתי וחלומי המתוק היפסיקו?"…השיר מסתיים באורגזמה גדולה של אור (לשמחתו של חיים נחמן).
צפרירים / ח.נ. ביאליק
הנשיקת פי אימי, אם ציפצוף הדרור
תנומתי וחלומי המתוק היפסיקו?-
אני הקיצותי ואגודות של אור
היצליפו על פני ובעיני הבהיקו.
מעפעפי לא נמחו עוד קורי החלום,
עוד כרוביו מחפשים בכרכוב הקיר –
וכבר יצהל בוקר, ישתקשק היום
בדהרות עגלה על מרצפת העיר.
על משקוף אשנבי התנער הקן,
וירועע ויצופצף "צויץ, צויץ" עד בלי די
וסזוהר אשנבי בפחזות חן חן
צפרירי הבוקר מסקרים אלי.
הם מפזזים ונוצצים במשובה צוהלת,
מתדפקים כיונים על זכוכית אשנבי,
מחליקים, מתחמקים באורה נוזלת
השופעת, שופעת על גבי.
הם קורצים ורומזים ופניהם יקרנו:
"אלינו צא, פוחז! זרח, הזהר עימנו!
עליזי גיל ילדות נפוצה, נצחקה,
ובאשר נימצאה אור נזה, ניזרוקה:
בשער ראש שיבולים, בקווצות תלתלים,
על חלקת המיים, בין רצי הגלים,
בשחוק ילד ישן, בלב אם רחמניה,
ברסיסי טל בוקר, בלחי יפהפיה,
בדימעת ילדים, בכנף הציפורת,
במכיתות כוס זכוכית, בבועה של בורית,
בכפתור נחושת, בחרוזי השירה –
אלינו צא פוחז! ניזרחה, נזהירה!"
הם קורצים ורומזים, עיניהם מזהירות
ופניהם הקטנות מאירות מאירות,
גפיהם השכות ובהירות משיקים,
אורים חמים וגדולים על פני מבהיקים.
מה נמוג הלב! עיני אפקח, אסגורה –
אלוהים, שטפתני האורה!
הו, אלי בואו, זכים! צפרירי התום!
אל מתחת לסדיני הצחור, הצח!
שם נתפלש, נתפל עד יכון היום,
ופיזזתם על עורי ובשרי הרך.
הו אלי! על תלתלי, עפעפי, שפתותי,
אלי גומות לחיי, מעמקי בבותי;
הזיכוני, שיטפוני, אל ליבי חדורו,
בואו רדו אל נישמתי, היו שם ואורו! –
חמדה מתוקה ונומה נופלת עלי,
וכל עורק וגיד וצינור תענוג שופע,
והלב שוטף עובר על גדותיו בלי די,
ומתפרץ כמעיין של נוגה נובע –
הו, מה מתוק! עפעפי אפקחה, אסגורה –
אלוהים, שטפתני האורה!
הסיפור על חנהלה ושמלת השבת נשמע לי אלים מאוד גם בקריאות קודמות, מאוד מאוד כמו אונס שהושתק, ולא רק הושתק – משום שהיא שותקת, הכתמים (שהם כביכול על השמלה) לא רק נעלמים אלא זוהרים והיא מקבלת תגמול חברתי שאמור להיות מפצה מאוד. כמע כמו טקס חניכה מחריד שהיא צריכה לעבור כדי להיות אישה.
רוני – מה, לא הכרת את חנה'לה אופה קטנה, יש לה קמח מים…?
ותודה רבה על הלינקים, לא הכרתי את הסיפור.
דודו – כיף להיזכר בסרויאן (אם כי קשה לי קצת לדמיין את יוליסס בוכה בגלל כתמים), אבל האסוציאציה יפה, ותענוג להיזכר בביאליק (אם כי ליד העושר המופלא שלו חנה'לה נראה קצת דל…)
דפנה – מרחוק זה נשמע לי בול מה שכתבת, אבל מקרוב יש בו משהו כל כך גלוי. האופן בו חנה'לה מתענגת על זה שאמה לא זיהתה אותה (שמתקבל כמשחק שבו הורה מעמיד פנים שאינו מזהה את הילד כדי לשמח אותו), יש משהו כל כך תמים ומוחצן באמונה שהאור יעלים כתמים, כמעט כמו בפרסומת לאבקות כביסה (לבארת יש פרק על זה ב"מתולוגיות"). כיוון שהסיפור נכתב בשנות השלושים הפחמי מהיער לא יכול להיות ניצול שואה או זה שאבד במשרפות וביערות, ובכל זאת, כיוון שסיפורים משתנים במשך השנים, נראה לי שהוא מגיב גם על זה. ואגב – גם כסיפור לאומי – הפער בין ה"לפני ואחרי" מוסיף לו נופך קינתי-אירוני אם יש דבר כזה. וקראת אגב את הראיון עם חנה'לה? כדאי.
התקלקל במשך השניםas you wrote the time changed the way we understand stories.now a days that one has to take care that if he will help a child, the child will tell a wrong story but with few truth and the man (or the woman, but not so often) will find himself in a bad situation.
אני זוכרת את הסיפור הזה ממש היטב, דוקא מהגירסה המסופרת שלו, עדנה פלידל, וחני נחמיאס והשירים עם "מי אוהב את השבת"
ו"טוב לנו פתאום" ו"יד על יד" והשיר של הדחליל, ובסוף "שלום עליכם מלאכי השרת" , מאז שהייתי ילדה קטנה והיה לי עותק אחד בבית של סבא וסבתא בתל אביב, ובבית שגדלתי בו בערד
האלימות שאני זוכרת עלתה דווקא מהילדים שלא קיבלו את החבר של חנה'לה (בועז בגרסת התקליט)
ולא מהאיש הזקן שחנהלה עזרה לו לסחוב שק עם פחמים…
נחום, בלי שום קשר לסיפור הזה, חשבתי עד כמה קשה לנו להאמין היום בילדה קטנה שעוזרת לאיש זקן, סתם מחמלה, ומתלכלכת תוך כדי. אנחנו אוטומטית מזהמים את זה. אז נכון שיש לנו סיבות טובות, אבל לא יכול להיות שנמחק כל אפשרות לטוב לב.
עידית אין לי מושג על מה את מדברת, אבל אני מאמינה לך 🙂
היי, כתבתי כאן תגובה שלא התפרסמה משום מה. 🙂
מרית יקרה,
אוייש, לא ברור לי איך הופכים כל אליהו/סנטה קלאוס/אלח'דר (אליהו המוסלמי) לפדופיל בימינוּ: כלומר, זכורים לי מילדותי המוקדמת לפחות כמה זקנים יידישאים
שיכולים היו לכבד אותי בממתק, סתם מתוך טוב לב של שמחה עם דוק של עצב בעיניים (אולי כי למשל, כמה מאחיהם הצעירים/ילדיהם לא זכו לחיות עד בגרותם), מבלי לבקש אותי לבוא אחריהם… (או כל מיני סוגי דמיונות אחרים).
הבאת את שמואל הרשנברג, יש לו גם ציור "היהודי הנודד" שהוא כה איום ומפחיד, כמו "הצעקה" של מונק, רק אגב ריצה בתוך יער של מתים, שממש צריך לקחת שהות בכדי להבין שאין כאן פנטסיה פרנואידית, כי אם תגובה ריאליסטית לפרעות כגון "הסופות בנגב" בואכה "פוגרום קישינב", ואולי גם איזה ניבוי-קדימה לפוגרום הגדול ביותר אי פעם שנערך בחסות הרייך השלישי
לכן להפוף את הפחמי הזקן לפדופיל, קצת דומה בעיניי לעלילות דם שונות ומשונות; אלו דמיונות ממש לא טובי לב בקשר ליהודים/זקנים/פליטים.
אם מדובר היה נניח במרקיז צרפתי, הפוגש את חנה'לה אני מניח שאיש לא היה מייחס לו בכזאת קלות עבירות שכאלו (כי הוא מרקיז).
ולכן הפרשנות שלך בקצה הדברים מאוד נכונה בעיניי מאוד. ועוד יותר, חנה'לה ושמלת השבת נדמה לי תמיד כהמשך של הילד השורק ותפילתו עולה אצל שלום אש (אם איני טועה הסיפור מבוסס על אגדה מחוגו של הבעל שם טוב). כלומר, סוג של אגדתא חסידית, שבה דווקא הילד מתפקד כ-למ"ד ווני"ק לכל דבר ועניין.
http://he.israel-music.com/various/hanales_sabath_dress/
רק ששנת ההוצאה שמצויינת פה היא 93 ואני הקשבתי לזה כילדה רכה בשנים אי שם בשנות ה-70.
רחל, אוי ואבוי, את יכולה לשחזר או שהרגע חלף?
שועי, הציור ההוא של הירשנברג הוא באמת סיוט.
ונדמה לי שגם מרקיזים צרפתיים לא היו יוצאים נקיים היום (בטח לא אחרי דוד סאד).
ובשריקה יש משהו מאד פיוטי, איזה פער בין האמצעי למטרה שלא קיים אצל חנה'לה הקטנה והמעשית. אבל יש טוב לב בעולם וצריך אותו.
עידית, חן חן, אקשיב בהקדם.
מרתק, תודה.
אני זוכרת את עצמי קוראת את הסיפור בילדותי בתחושה מעורבת של ציפיה ואיימה. ועכשיו פתאום הכל מתחבר – לובן השימלה, האיש המסתורי, הכתמים, האור שהחליף את כתמי הפחם.
מרית, מעניין. אבל פרשנות האונס לא נדבקת לסיפור הזה. לא כל זקן הוא פדופיל והשמלה התלכלכה מכיוון שהפחם מלכלך.. לא כל לכלכוך הוא כתמי זרע. בחית ראבאק. קצת הזדעזעתי.
נטלי, תודה לך.
יודית, את צודקת לגמרי.
אבל אני למודת מעשיות, ואחרי שאת קוראת איך בגירסה המקורית של היפהפיה הנסיך לא מעיר אותה בנשיקה אלא אונס אותה והיא יולדת לו תאומים, הכל מתוך שינה, או איך הזאב (בגרסה מוקדמת של כיפה אדומה) גורם לה להתפשט ולהשליך את בגדיה לאח לפני שהיא נכנסת איתו למיטה – התמימות מתקלקלת, גם בלי הרוח הגבית של התקופה. (וראי תגובתה של דפנה למעלה).
ואת צודקת. ותודה גם על הזעזוע שלך.
אני גם לא רואה אונס או פדופיליה בסיפור. מצד שני, אם מחפשים אפשר למצוא סימנים לכך בכל סיפור תמים. זה כמו נשים בהריון.
לעומת זאת, בילדותי, אבא שלי היה קורא לסיפור של חנהל'ה "הסיפור הנוצרי הזה", ולא עזרו מחאותיי בנושא. "נוצרי, נוצרי אני אומר לך. הזקן אולי יהודי אבל הילדה נוצריה. את השבת הוסיפו אחר כך, כשעברתו את הסיפור."
לפעמים הוא פשוט היה נאנח ואומר שהסיפור אולי נכתב על ידי יהודי אבל הוא "כתוב נוצרי."
לא מתווכחת עם אבא.
יכול להיות שאביך הריח את "מטבעות הכוכבים", הסיפור הסופר-נוצרי מאוסף האחים גרים שקרוב לחנה'לה. צד שמאל של התמונה בשולי הפוסט לקוח ממטבעות הכוכבים. כתבתי על זה למשל ב"ילדה, חוה, צלובה". (ואני דווקא התווכחתי עם אבא שלי כמעט עד הרגע האחרון).
🙂 האתר טוען שהתגובה כבר במערכת. יכול להיות שאת צריכה לאשר אותה, משום מה. בכל מקרה, שמרתי עותק, כי היא יצאה קצת ארוכה.
מוזר, וטוב ששמרת. הוא עושה את זה לפעמים, כשיש כמה לינקים. הוא מאד חשדן, אבל אני לא רואה שום תגובה שממתינה לאישור.
רשימה נהדרת. זה כמעט אופנתי לחפש ולמצוא סימנים מיניים אלימים בסיפורי ילדים, והרשימה הזאת מתנערת מהקלישאה. הפרשנות הציונית מקסימה, ובעיקר מצחיקה; היא מופרכת ואפשרית בדיוק כמו הפרשנות הפדופילית, רק מאזור אחר של המיינד. זה יכול להיות גם למשל אליגוריה על הגורל היהודי, הילדה התמה והקדושה (היהודי) שעוזרת לגוי (שאולי עובד אצל יהודים ולא יהודי בעצמו) הנושא את שק חטאיו על גבו, וגומל לה בכפיות טובה אופיינית בהכתמה בפשעיו הוא (עלילת דם למשל), עד שהאל (הירח) מטהר אותה מחטאיה (מחטא; איזו שפה נהדרת עברית) והיא תמה וברה אף יותר מקודם. אפשר לשחק עם זה בלי סוף.
הסיפור הסעיר אותי מאוד כשקראתי לראשונה, בת שבע אולי (ובעטיפה הייתי מאוהבת שנים, היא ציור הגאולה-מידי-אחר בעיני). בעיני זה היה ועדיין סיפור על משהו אפל אחר: הילדה הולכת גאה בשמלה היפה שלה, הלבוש (החומרי) שמחפש אותה למלאכית ממש, וכל העולם מלבב אותה חזרה, אבל המבחן האמיתי למלאכיות הוא מבחן המעשה, והיא אכן עוזרת לאיש לשאת משא כבד. כשמסתבר שהמעשה הביא ללכלוך התחפושת, חרב עליה עולמה. אני זוכרת שכילדה בזתי לה אבל עמוק בלב הזדהיתי איתה, הזדהות "שחורה"; צחות השמלה חשובה בעיניה ומייצגת אותה הרבה יותר מאשר המעשה שלה עצמו, האלטרואיסטי, הנאצל. הרי אותה שמלה מוכתמת עצמה היתה יכולה להיות תעודת כבוד, תעודת הצטיינות, אפילו ביטוי ל"הבל החן" וכו', אלא שהילדה לא מנוחמת עד שהירח לא מתקן. רק אז היא יכולה לחזור הביתה "ולספר את הסיפור" – זכה מבפנים ומבחוץ, בלי סימן ועדות ל"התלכלכות" שלה במגע עם הזולת (הסיפור נהיה מופשט ככה, בלי "לכלוכי" מציאות). ולא בכדי; הרי אם תשוב הביתה בשמלה מלוכלכת, תספוג נזיפה ואולי עונש כי זה התפקיד שלה כילדה – לשמור על הדימוי הילדי הנקי, הזך – והנשי. מעניין מה היה קורה אם הגיבורה היתה ילד, אם גם אז המכנסיים החדשים שלו היו לב הסיפור. נדמה לי שבמקרה כזה הלכלוך לא היה מבייש כל כך.
(מה שבטוח, גם כילדה נראה היה לי מטריד היפוך היוצרות. אולי זו הזרות של הסיפור הזה; למה שאיש, גבר, יקבל עזרה מילדה קטנה בשמלת שבת? לא ילד, לא בחור, אלא ילדה. לכן מתבקש כל כך שלא לקרוא את העלילה כפשוטה. משהו באקט של חנה'לה פשוט לא טבעי)
רחל, מז'ת'ומרת מופרכת? הבאתי את ליליין שיעיד 🙂 אבל זה מקסים הנכונות שלך לשחק.
ובאשר לחשיבות הצחות – ההרהורים שלך תופסים בעולם האמיתי, אבל בעולם המעשיות שורר תואם מוחלט בין הפנים לחוץ. המצב שבו הטוב מלוכלכך/מכוער/עני הוא לעולם מצב זמני שהסיפור מביא על תיקונו.
ובאשר לנזיפות ומכנסיים – גם ליונתן הקטן היתה סיבה לחשוש.
וזה נהדר מה שאמרת על ההיפוך, זה בדיוק הקסם של הסיפור. זה לא הטריד אותי כלל כילדה, זה נראה לי הדבר הנכון, המרגיע, בניגוד לכל המטומטמים האלה מסביב, סוף סוף מישהו הכיר בעוצמתן של ילדות.
אם ככה, אז לפי חוקי המעשיות, המעשה הטוב של חנה'לה לא טוב בכלל. ואולי זה הסיפור האמיתי: כשאדם נושא משא של אדם אחר, הוא מוכתם בפיח שלו אם ירצה ואם לאו. הוא לא יכול לספר את הסיפור כשהוא "מלוכלך" בצערו של הזולת, הוא חייב להתנקות קודם, להיטהר, לחזור כאילו למצב הראשוני. זאת מטאפורה לא רעה למעשה הכתיבה עצמו – שהוא תמיד במיטבו כשאדם נמצא הרחק מהחוויה הראשונית המטלטלת, כשהיא מאחוריו כבר.
יונתן הקטן, אגב, לא עשה שום מעשה טוב כדי לקרוע את מכנסיו, אלא "טיפס על העץ" – מין איקרוס צברי קטן. 🙂
ולסעיף השלישי – ההיפוך מזמין קריאה פמיניסטית, או לפחות ג'נדרית של הסיפור. כמו שאמרתי, סיפור טוב מוכן ללבוש כל פרשנות.
רחל, את זיקית פרשנית, את כל כך זריזה שאני לא מספיקה לעקוב…
למה לא טוב? לפי חוקי המעשיות, השמלה הלבנה שחנה'לה מקבלת בפתיחה כבר מעידה שהיא טובה, עוד לפני שעשתה משהו. המעשה הטוב רק מאשש את מה שכבר ידענו מלכתחילה, ולכן היא לא יכולה לאבד אותה כל עוד לא איבדה את טוב לבה (ואי אפשר להחליף צדדים באגדות, טובים לא נהיים רעים ולהפך) ולכן הלכלוך מוכרח להיות זמני.
את מה שהתחלת קודם אגב, בעניין היהירות וההזדהות עם השמלה – אנדרסן פיתח באופן מבהיל בסיפור שלו על הנעליים האדומות.
מרית,
איזה בלוג נפלא, ואיזו רשומה נפלאה! נהניתי מאוד גם מהניתוח המבריק של "ויהי ערב", שגם לי יש אנטיפתיה קשה אליו, מהקישור המצוין לאיורים המקוריים של הספר ומהתובנה בעניין הגדרות. בקיצור – אני שמחה שיש לי עוד כל כך הרבה לקרוא אצלך.
תודה,
שלומית.
מרית יקרה, אני שמחה שזיכית וטיהרת את הפחמי מאונס 🙂 בהחלט נחמד יותר לחשוב שהוא גלגול עממי של אליהו הנביא. ברוך השם!
ומיד נזכרתי בשיר שקראתי בספר החדש של טל ניצן, שעושה בשמלת השבת:
חגיגי ומנוקד, הוא כאן http://elihirsh.com/?p=715
והנה אני חושבת על הקלילות המודרנית, המפוכחת, שבה אנחנו קוצצים את סופן המתוק של המעשיות ומלעלעים את הלענה של המציאות המוכרת לנו.
לסיכום, אני נשארת עם אליהו הנביא (אגב, גם לסבא שלי קראו אליהו).
שלומית, שמחת אותי מאד. תודה וברוכה הבאה!
כרמית יקירתי, ברוך השם יום יום 🙂
ובאשר ללענת המציאות… זו קצת שאלת הביצה והתרנגולת, כי גם לפני הפנטסיה היתה מציאות, ולא דווקא מהסוג המתוק…
(אני עדיין בוחשת בהערה של רחל מלמעלה על סיפורים טובים שנכונים ללבוש כל פרשנות. כן, אבל…)
מרית, למה אני לא מצליחה לעשות אצלך מנוי? לא מוצאת את הכפתור. הבלוג שלך חריג מבחינת הנושאים המעניינים, הצורה שאת מגישה אותם, גם מבחינה אינטלקטואלית, גם מבחינה אסטטית. זה אם לא אמרתי לך עד כה. ותמיד אני ממהרת למשהו ולא תמיד מגיבה.
תוכלי לרשום אותי? שעה חיפשתי את כפתור ההרשמה הארור. תודה.
יודית מתוקה שכמוך ומשמחת, תודה!
ולאחר בדיקה – את מנויה מה30 ליוני. את בטוחה שאת לא מקבלת הודעות על רשומות חדשות?
חלק לא הגיעו. ייתכן שזה המחשב שלי. לילה טוב אחותי המוכשרת.
[…] בן ישראל כותבת בבלוג שלה "על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)" כותרת מאתגרת. אני מודה שבתחילה חשבתי שיש כאן עקיצה […]
מרית התגעגעתי!
תודה על רשימה מקסימה, שמח שחזרתי לבקר. גם אני חולק לגמרי על רעיון האונס אבל מסכים שתמיד טוב לבדוק ומתענג על ההקשרים והמטאפורות הציוניים שממלאים ומייפים את הסיפור. קראתי גם את הראיון עם חנה'לה המקורית – איזו אישה.. מקסים
אורי
הי אורי, לונג טיים. תודה תודה. שמחה מאד שחזרת!
מרית יקירתי,
תודה שהפנית אותי לנחיתה הרכה…(ברגע הראשון ראיתי את הכותרת ושאלתי את עצמי "לזה היא קוראת נחיתה רכה?!?) אבל אז נזכרתי שאני לגמרי סומכת עליך, ולא בכדי…(-:
גם לי התנגן בראש חנהלה אופה קטנה, איכשהו הפחם מה"הכל נהפך לפחם" והפחם של הפחמי מתחברים, וגם הכוונה לעשות משהו טוב (לחם,עזרה) שמתלכלך, למרות שבשיר אין קתרזיס.
איך יכול להיות שאת לא מכירה את ה"מחזמר" של חנהלה ושמלת השבת עם עדנה פלידל וחני נחמיאס (בילדותה!) שעידית הזכירה?
הרי ההצגה הנפלאה ההיא מעכו שאת יילדת, ושראיתי בתענוג גדול בזמנו ואני עדיין זוכרת הבזקים ממנה, מבוססת על השירים האלה בדיוק!
אני אוהבת מאוד את הפרשנות הראשונה של רחל ובכלל, אני אוהבת להיות כאן שוב (-:
אה, שכחתי…והכי אני אוהבת איך שאת מצליחה להיות חתרנית באמת, אפילו, כביכול, מול עצמך (ולא נכנעת לפירוש האונס).
הי מרית! את בטח יודעת- מי צייר את הספר? בגרסה שלנו אין איזכור לאף מאייר…
אני לא, מצטערת…
עדכון: המאיירת היא אוה איצקוביץ' http://www.imj.org.il/pdf/Daysofinnocence1.pdf
בקריאה ראשונית חשבתי שאתן נותנות פירוש של אונס לסיפור וזה נראה לי נורא שגוי… אך עם ההמשך הבנתי כי הכותרת צינית ויש כאן אלא להראות כי חנהל'ה הייתה נחמדה ועזרה לאיש הזקן… לדעתי בימינו אין מספיק ילדים שעוזרים העולם נעשה אנוכי אבל ישנם מעטים ולכן לא צריך ללכת ישר לכיוון השלילי אלא החיובי…וכמובן שהיא עצובה כי השמלה התלכלכה זו שמלה לבנה שהיא אמורה לחזור איתה נקייה לביתה וכל הדרך שמרה עליה מפני הכלב…אז מבאס שכשאתה עושה משהו טוב ומשהו רע קורה…ובשביל זה הניקיון של הירח כדי לציין שבסופו של דבר העזרה הייתה חשובה ועל כן השמלה חוזרת וניהיית נקייה… לדעתי האור בבית מציין את האור הפנימי של חנהל'ה וטוב ליבה לעזור לאדם גורם אושר שניתן להקרין חוץ… תנסו את זה ותבינו!!!
[…] על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהודחק, אז מה?) […]
[…] נקודות הפחם לנקודות אור יפיפיות). מרית בן ישראל משערת שמדובר באונס שהושתק. המשוררת טל ניצן הפכה את הסיפור (פשוטו כמשמעו) לסונטה […]
מזעזע, מזעזע, מזעזע! מי שמפרש בצורה כזו את הסיפור- הראש שלו עצמו לא נקי בכלל! האם טרחת לשוחח עם הסופר על-כך ולדעת באמת מה היתה כוונתו?! לא כל תמימות היא מזיופת. אולי את עברת דברים לא נעימים בחייך, אז תעבדי על עצמך ותשני זווית מבטך על העולם!! יש הרבה טוב בעולם, אלוקים הטוב רוצה רק טוב בחיינו. אני מרחמת על אנשים שחושבים מייד מלוכלך. ומזועזעת קשות מאופן החשיבה שלך שמתטבא בכתיבתך. אני מאחלת לך שתמצאי את דרך הישר ושתהיה לך שלווה פנימית וטוהר מחשבות בתוכך לעד!.
מרית יקרה אעשה לך סדר.
חנלה היא חנה דמיאל לבית הירשברג שהיתה אישתו של המחבר.
היא גדלה ברוסיה על גבול גרמניה בבית עני מאד, היתה לה לשבת שמלה אחת ולימי חול עוד אחת. זהו. פעם אחת השמלה לשבת הוכתמה וחנה הילדה פחדה מאד ממה שיעשה אביה הקפדן ביחס לכך שכן היה יהודי דתי מאד וכבוד השבת וכיוצא באלה.
לימים עזבה חנה את הדת עלתה לישראל ,התגוררה בקיבוץ ואביה ישב עליה שבעה בשל כך. התחתנה עם יצחק וסיפרה לו
את גם את הספור הטראומטי על השמלה והשבת ובכלל לחיות בבית ההוא.
איך אני יודעת את כל זה?
חנה היתה אחותו של סבי דודתה של אמי והיכרתי אותה היטב. אז זה הספור. אונס או הטרדה או רמיזה מינית אין שם ולא היו! אינוס הדעת ותחושת כפיה? כנראה. ימים טובים.
גילי, הסיפור הזה על שמלת השבת איכשהו אימץ אותי כמו חתול רחוב. והנכדנית (תודה על ההזדמנות להשתמש במילה הזאת) של יצחק וחנה היא אורחת כבוד בעיר האושר. אני מכירה את הסיפור של חנה ואפילו ציטטתי ממנו בפוסט אחר על הסיפור https://maritbenisrael.wordpress.com/2012/03/23/ora-eitan-hanna1/
וכך או אחרת, זו אחת הראיות לערכו של טקסט, עושר הפרשנויות שאליהן הוא מתמסר.
נתפסים לרעיון ומגזימים בלי די.
שמלת השבת של חנה'לה.
נו באמת.