זהו החלק השלישי והאחרון של המאמר על איוריה של אורה איתן ל"שמלת השבת של חנה'לה".
כדאי להתחיל מהתחלה.
ורק אחר כך ילדה ואמנית:
*
הרצף ושברו
מלאכת האיור אינה תרגום משפה לשפה… אמנות המילים משתרעת ומתפענחת על ציר של זמן – טפח אחר טפח – ואילו הציור מתגלה בשלמותו לעין המתבונן. (אורה איתן)
התובנה הזאת של איתן, אינה מתייחסת רק להבדלים בין חוויית הקריאה לחוויית ההתבוננות. היא חושפת גישה לרצף; אין רצף באיורים של איתן לחנה'לה. אין תודעת-על שמנטרת ומנווטת את האינפורמציה המנטלית והרגשית.
כדי להסביר את הקביעה, נחזור רגע להחלטה לאייר את חנה'לה בכתמים ללא קווי מתאר. בגירסה האנגלית יש קצת קווי מתאר פתוחים ומרומזים בקצות הידיים והרגליים, אבל שמלת השבת שומרת על טוהר הכתם, למעט חריגה אחת: כשחנה'לה מרחיקה את זוזי הכלב, איתן מקיפה את השמלה בקווים אדומים המתפרשים מיד כגבולות "אין כניסה לכלבים".
מאַייר בשיטת הרצף (של סילברסטיין נניח, או אנתוני בראון), היה נאחז בזיקה בין האיסור לקווי המתאר והופך אותה לסימן מוסכם בשפה האיורית: כלומר, גם הרחקתה של עדנה הפרה היתה מתוארת באותה צורה. מה עוד שחנה'לה עצמה משתמשת באותן מילים: "לא, זוזי, עכשיו אסור, השמלה תתלכלך", ו"לא, עדנה, עכשיו אסור, השמלה תתלכלך".
אבל בשביל איתן, שחושבת בתמונות, כל מפגש הוא יחיד ומיוחד. כל דחייה היא שונה; במפגש עם הפרה זונחת איתן את קווי המתאר לטובת הסימטריה ההפוכה של הדחייה והעלבון: גם חנה'לה וגם הפרה מַפנות את ראשן זו מזו, המרחק ביניהן גדול ככל האפשר.
.
ואפשר רק להמשיך ולפנטז מה היה מאייר אחר, בשיטת הרצף, עושה עם הגילוי של איתן (ראו בחלק הראשון), שהשק העגול של הפחמי הוא בעצם החלק המשלים, האפל, של הירח.
איתן לא נאחזת. הנאמנות שלה לָרגע היא ילדותית – מחויבות לרצף כרוכה בדחיית סיפוקים – ואמנותית כאחת. זה סוג של אתיקה ששומרת על דחיסות ומין כאוטיות של תת-מודע. זו הסיבה שקשה לכתוב על האיורים. הרבה ממה שמתרחש בהם קורה מעֵבֶר למילים.
*
דבר והיפוכו
קריאה בלתי אמצעית, בלתי מתווכת או לא מוערת היא תנאי הכרחי ליכולתי למצוא את דרכי כמאיירת … ניתוח טקסטים באמצעות מלים יוצר עבורי מסך על גבי מסך, המסתירים מפני את המשמעות הראשונית, בטרם ההגדרה, של הדברים.
כשאני מאיירת, אני תמיד כאילו גם שואלת איזו שאלה, זאת אומרת, יש איזה נושא בתחום החזותי המעסיק אותי. זה יכול להיות יחסים של שטח וקו, או יחסים של אור ונפחים, בעיות כאלה. הן מתחילות פתאום להעסיק אותי ואני בודקת אותן. ואז אני מנסה למצוא את החיבור הנכון בין הסיפור לבין מה שאני מחפשת.*
* המאייר הישראלי היחיד שעולה בדעתי (מרית) שפעל בשיטה דומה, הוא הכוריאוגרף עמוס חץ. איוריו ל"הזמיר" של אנדרסן, בתרגומו הנהדר של נתן אלתרמן הם מעין מסה על תורת הקומפוזיציה.
בציטוט הראשון מבטאת איתן כמיהה לשמר – ואולי לחזור – לראשוניות, לעוצמה החושית והרגשית של הילדות. והאמנות של איתן אמנם נטועה בילדות (שבה היא היתה אורה זנדהאוז, שפירושו בית-חול ובעצם ארמון חול, כך נקראים בתי החול של ילדים על שפת הים). אפילו כשהיא מדברת על אמצעי הביטוי העומדים לרשותה, היא משווה את עצמה בלי משים לילד בחנות צעצועים. חנה'לה היא לא רק ארכיטיפ של ילדות בשבילה; קסם המפגש בגיל ארבע הפך למודל וקנה-מידה לחוויה אמנותית. (ראו כאן, בפתיחת החלק הראשון)
.
גישה כזאת היתה יכולה לגלוש לנאיביות ואפילו לרגשנות לולא הצד ה"אפוליני" המפותח של איתן. "אפוליני" במובן שנתן לו ניטשה:
אפולון, בבחינת אל הכוחות המעצבים כולם … הינו אל ה"יפעה", אל האור, הוא גם המושל על התופעה היפה של עולם הלכאורה, של עולם הדמיון הפנימי … גם קו זה לא ייעדר בדמותו של אפולון: זו ההגבלה על המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עינו מן ההכרח שתהא "שמשית" לפי מוצאה.
(מתוך הולדתה של הטרגדיה)
השאלות העיצוביות שמעסיקות את איתן נמצאות במתח ובדיאלוג עם ההיענות הישירה. (במישור הזה למשל, אפשר לראות ב"הילת השכבות" גם וריאציה בוגרת ומודעת על הקושי הילדותי "לצבוע בתוך הקווים"). ובשורה התחתונה, החקירה הפלסטית משיגה דבר והיפוכו: מצד אחד היא נותנת לאיתן כלים לבטא את הדחיסות הרגשית ובו בזמן היא חותרת תחתיה ומפנה את תשומת הלב אל מלאכת הצביעה והציור.
.
ועל פי הבלשן רומאן יאקובסון "ההתכוונות אל השדר בתור שכזה [וב"שדר" במקרה שלנו, הכוונה למלאכת האיור, לאיור כאיור, בלי קשר למה שמתואר בו, מ. ב"י], ההתמקדות בשדר כתכלית לעצמה, היא הפונקציה הפואטית של הלשון." ובמילים אחרות: תשומת הלב לשדר, למבע, היא סימן ההיכר של שירה, של אמנות.
סוף
*
על עוד בגדים וכתמים:
הוי, אילו… על שלוש אחיות של עגנון, מה קורה כשאין ירח שינקה את הכתם
על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (שם הכתמים הבלתי נראים של הצער גורמים למלך לדחות את הבגדים היפים)
מאנדרסן עד רוברט אלטמן, על בגדי המלך החדשים
כל סדרת "שמלות של כאב", שמתחילה בסטרפטיזים משונים
ועוד
*
היה שווה רק בשביל טוהר הכתם.
איזה ביטוי.
את משהו.
תודה
🙂
אני עפר לרגלי טוהר הנשק
והצורות האהובות עלי ביותר הן ספירלה וחרוט
(נזכרתי בגלל הגרווטאר שלך)
מרית, נפגשתי עם הפוסטים המרתקים האלה כבר עוד בטרם הוסרו לטובת הקטלוג (מקווה שהמרירות הפולנית המודחקת שלי מורגשת היטב (-: ) אורה איתן והאקספרסיוניזם הולכים לי טוב ביחד. בנגלה הקודמת הזכרתי את קספר רוח הקודש שרוחו שורה על אחת העבודות. ונמרוד כשהיה קטן (בן 4) היה אוהב לומר "אבא כשאני רץ גם השמש רצה"…
דודו, התגובות היפות נשארו!
ופיאז'ה באמת מביא עשרות דוגמאות כאלה. ולאט לאט אתה משתכנע שהשמש והירח רצים (אני לפחות).
מרית, בפרסום הקודם היתה לי תגובה על הכפילות, אם אני לא טועה, באיוריה של אורה איתן. כנראה התגובה נשמטה (את אפילו לתגובתי) כשהסרת את הפוסט. אולי מאוחר יותר אמצא אותה.
ובינתיים רק מילה על האיורים והגישה (בטקסט) של אורה איתן: "אין- עליה".
מרית קרובתי,
השמש והירח אכן רצים (השמש בהתפוצציות סולאריות), וגם כדור הארץ רץ, ומרוב שהכל רץ, הפיתגוראים טענו כי ניתן לשמוע את המוסיקה של גרמי השמיים, שודאי נשמעה להם כתיבת נגינה המלווה את סחרורה של קרוסלה גדולה של סוסים עולים ויורדים כמו שהיו פעם בגני שעשועים. למעשה כדור הארץ כל-כך רץ, שאלמלא כח הכבידה, היינו מוטחים לכל עבר.
ורק אדם קטן בקצה היקום מנסה לשכב בלילה בחוץ לרגע על הדשא מול מערכות השמים, ונדמה לו כי דווקא הוא אינו זע ולא נע ורק מתבונן בעיניו, אבל אז חש בהלמות ליבו, בדם הזורם בעורקים, באישונים המתרחבים, בעפעוף העין, בתנועת הסרעפת, בעקצוץ הדשא בגב (ואולי זו נמלה סהרורית)– וכבר גם הוא רץ (השינה היא אשליה של מנוחה. גם בשינה הכל רץ); מנסה לשקוט ובכל זאת רץ
[שימי לב שלא דיברתי על זמן– הזמן נדון לרוב כפונקציה של תנועה, תנועה במרחב, או תנועה בנפש, תלוי את מי שואלים, כך או כך, גם הוא כנראה רץ, אבל ריצתו פחות מרשימה אותי מריצתו של הקוסמוס, ומנסיונותי הבלתי-אחראיים למצוא בו איזו אפשרות של מנוחה]
איריסיה, בי נשבעתי שכלום לא נשמט, התגובות מודבקות חזק לתחתית הפוסט. אולי רק חשבת את זה?
שועיקי, מעולם לא הבנתי את חוק הכבידה. מילא שאנחנו לא נופלים, אבל איך אנחנו לא מרגישים שאנחנו הפוכים? 🙂 אבל אהבתי את התנועה במילים לך.