למאמר מורחב על אוהבים אש: קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות
אני מעדיפה לדעת כמה שפחות על יצירה לפני שאני חווה אותה. לפיכך אני מתחילה בשורה התחתונה: "אוהבים אש" של יסמין גודר היא עבודה נהדרת. אם מישהו תהה אם כדאי, התשובה היא כן, מאד ולגמרי. ועכשיו אתם יכולים להמשיך אל תוך הספוילרים או לפרוש ולחזור לאחר מעשה.
ועוד הערה – למעט תמונתו של ערן שני אין לתמונות קשר ישיר למופע, אלא למעין תיבת תהודה של הקשרים אמנותיים ותרבותיים. אי אפשר לטעמי לדבר על שום עבודה משמעותית של תיאטרון מחול רק מתוך המחול.
והערה מאוחרת, כיוון שהתחלף הליהוק – כל האמור בהמשך חל על הגרסה המקורית שבה רקדו גודר עצמה וערן שני המדהים.
אוהבים אש
אז מה היה לנו כאן? איש, אישה, חיה, וַלסים.
האיש יחף. הוא לובש חולצת טריקו לבנה מהוהה ומכנסיים קצרים רחבים. על כתפיו מוטלת פרווה של חיה.
האישה לובשת חלוק בית ארוך ומשיי על מכנסי טריינינג וגופייה. לרגליה קפקפי פלסטיק אדומים. על מפרק כף ידה, במקום שעון, היא עונדת כרית סיכות. יותר מאוחר היא תצא ותחזור עם שמלת טפטה שחורה ללא כתפיות, נעלי עקב ומיקרופון. יש משהו מהודר במופע אבל גם מרושל בכוונה. שמלת הטפטה למשל, נלבשת על גופייה. בזמן שהקהל נכנס האישה תופרת את הפרווה לחולצת הטריקו של האיש. היא מקצצת את קצות החוטים במספריים ארוכים ומבריקים. האיש נאלץ להטות את ראשו כדי לא להידקר. הקהל צוחק באי נוחות. המספריים נראים חדים (לא רק נראים; מאוחר יותר כשהאישה תשמוט אותם הם יינעצו בבמה). חולצת הטריקו של האיש מופשלת, והאישה לא מתאפקת וגוזזת בדרך אגב, קצת שיער מבִּטנו.
החיה תגיע בהמשך. זוהי חיה גדולה – ספק חזיר בר, ספק ראם, ספק אריה מפרווה מלאכותית. בעצם זוהי גוויה של חיה. האיש אוחז בזנבה וגורר אותה אל תוך הבמה. הוא שולח את ידו לתוכה כדי לעקור את קרביה. הקרביים נעקרים בקושי. הם עשויים ספוג אדום ונוטפים מחרוזות וחרוזי זכוכית אדומים, וגם נוזל אדום שמכתים את חזהו הבהיר של האיש. עור ברכיו אדום ומשופשף מן החיכוך בבמה. הדם המזויף והאמיתי מונחים זה בצד זה כמו הפרווה הסינתטית והאמיתית.
ועוד לפני החיה – מתנגנת מוסיקה; ולסים מתוקים וסוחפים, וביניהם גם ולס אחר, מאיים, מ"פיירו הסהרורי" של שונברג. האיש והאישה והחיה נעים לבד, וגם בכל מיני צירופים. הדימויים מתחלפים כמו מעצמם, מצחיקים, מלאי חיים – גווית החיה נלבשת כבגד או מתחברת לאיש, הופכת אותו ליצור מיתולוגי, חלקו אנושי וחלקו חייתי. גם באביזרים אחרים יש נגיעות חייתיות. בין אם זו חגורת פרווה או כרית הסיכות-קוצים שעונדת האישה, או פיסות הגאפה השחורה שהופכות את בהונותיו של האיש לטפרי חיה, או לשונו המשתרבבת עוויתית.
כשהייתי ילדה היה צריך לסובב את כפתור הרדיו כדי לאתר את התחנה. קטעי מוסיקה, פרסומות ודיבורים, צפצופים ושריקות, הבליחו ונעלמו. ככה זה גם ב"אוהבים אש" רק בתנועה; השפה התנועתית של יסמין גודר מפורטת וקטועה. מין תסמונת טורט ריקודית בלי להקציע, לגשר, למלא את הרווחים. וגם ההגדרה הזאת היא קצת מוגבלת, היא לא מעבירה את העושר האסוציאטיבי של העבודה, את הזרימה הבלתי פוסקת של הדימויים: הכל הולך, מוולס ועד רודיאו, אירופה ואמריקה, מיתולוגי וטראשי, פתטי, אירוני, ברברי, דקדנטי. הזוג שעל הבמה לובש ופושט צורה: טרזן וג'יין, שמשון ודלילה (חמושה במספריים), גונתר וברונהילדה (החזקה, זו שכפתה את גונתר בליל הנישואין), או שמא דווקא זיגפריד בקסדתו המעוטרת בזוג קרניים? ערן שני ויסמין גודר, הרקדן והכוריאוגרפית.
קרני החיה משסעות לגזרים את גרבי הניילון בצבע גוף של יסמין גודר. גם עקב נעלה משסע את הניילון. בלי משים מתמזגת הקרן בעקב. מערה בטרקלין. הניילון הקרוע נמתח כמין עור מעוות, כמו בְּגוף שצייר פרנסיס בייקון. תנועה רפיטטיבית מהירה מוחקת את תווי פניו של ערן שני ומותירה רק פה שחור פעור.
אני תמיד תוהה איך קורה הנס הזה, באיזו נקודה מזדכך לו שימוש מצטבר באביזר והופך לזרם מרטיט לב של מחשבות ורגשות. לעולם. לשירה. כמו ב"אוהבים אש".
ואי אפשר בלי כמה מילים על הרקדנים: ערן שני נהדר נהדר. נקי לגמרי ממניירות ריקודיות, כמו מדיום שמעביר את הקולות השונים דרך גופו. הזקן הג'ינג'י שלו המסופר בצורה מוזרה, משווה לו ארשת של גירית, של סאטיר או של גיבור, תלוי באיזה רגע של המופע. יסמין גודר מעולה. האיכות התנועתית שלה יותר מופשטת ומינימליסטית, וההבדל הזה, כמו בין ציור לרישום, עושה את המפגש ביניהם לעוד יותר עשיר ומלא דקויות.
ותוספת מאוחרת, בהמשך לתגובות – אז'ן דלקרואה, המזוהה עם התנועה הרומנטית. למשל צייד אריות
לקראת סוף המופע מצטרף אל השניים האמן (האורח) יוחאי מטוס. החלק הזה היה מיותר לטעמי. ברגע שמטוס מופיע, שני וגודר כמו נסוגים. הפעולות שהם מבצעים נהיות כלליות וחיוורות. בתנועות שלו לעומת זאת, יש מין רקדניוּת לא נעימה. פסל הניאונים שעיצב (מעין לב שעורקי חשמל משתלשלים ממנו) הוא יפה לכשעצמו. הייתי שמחה לראותו בתערוכה. אלא שהעבודה היתה אדישה לנוכחותו. ההדהוד של הדימויים לא השתנה.
זאת ועוד: במהלך ההצגה הבמה מתלכלכת (ולא בפעם הראשונה אצל גודר); האביזרים מתפרקים למין זבל של אחרי מסיבה או אסון. הדמויות ממשיכות להשתמש בכל מה שנמצא על הבמה – פיסות פרווה ואביזרי תפירה, עורה של החיה, אבריה הפנימיים. זה לא מיחזור במובן המרגיע והתרבותי של המילה. זה קרוב יותר להישרדות של הומלסים בסרט מדע בדיוני. לא אהבתי את ההתערבות של מטוס במראה הסופי של הבמה. היתה לי תחושה כמו בזירת פשע, כשמישהו משבש את הראיות.
אבל כך או אחרת – "אוהבים אש" של יסמין גודר היא עבודה כל כך חזקה ועמוקה ומורכבת, שהיא יכולה לספוג בקלות גם את החלק הזה לתוכה (ולא נודע כי בא אל קירבנו). שמעתי שיש תוכנית להציגה גם במוזיאון או בגלריה. זה נשמע נהדר. האיכות הפלסטית של המופע אינה מוטלת בספק, גם בלי האליבי שמספקת נוכחותו של מטוס.
למאמר מורחב על אוהבים אש: קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות
בין הרשימות על תיאטרון מחול באתר זה:
הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס מאת ענבל פנטו ואבשלום פולק
על פתאום ציפורים של יסמין גודר
אויסטר (ענבל פינטו ואבשלום פולק)
מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד
כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי
ועוד
אוהבים אש באתר של יסמין גודר, כולל קרדיטים ותאריכי הצגות
אני לא יודעת עד כמה עשית לי חשק לראות את זה ועד כמה הרתעת אותי מלראות את זה (כלומר- כן יודעת. מאוד ומאוד), אבל הצלחת לגרום לי להרגיש חלק מהחויה שלך.
ככה, בעיני, צריך לכתוב על מופע.
אני רואה הרבה תיאטרון ומעט מחול, המחול שאני אוהבת הוא מחול שהוא קצת תיאטרון, או ספרות או שניהם – מחול עם נרטיב, עם סיפור, וכאן אני מבינה שיש, ומאוד.
כל הקישקעס בחוץ מרתיעים אותי(ממש מצאתי את עצמי זזה אחורה בכסא, ורק מלקרוא את התיאור שלך מול המסך הבטוח) ככה שאני לא בטוחה, אבל נתת לי הרבה חומר למחשבה, זה בטוח.
הקישקס עצמם הם לא הבעיה, כי הם מאד לא נטורליסטיים. הספוג הצבוע נראה כמו ספוג צבוע, בכוונה, והחרוזים האדומים הם דם לגמרי מסוגנן.
אבל כן יש בעבודה משהו אלים ואפל, וגם נפלא מאד ומרטיט לב.
ותודה על המחמאות. אני עדיין לא מרגישה שמצאתי דרך לכתוב על העבודות של גודר. אבל אני ממשיכה לנסות…
קראתי. תיאטרון המחול של גודר נשמע כמסעיר מחשבות ורגשות. קצת רצתי במחשבותיי בין ציורים של ויליאם בלייק, שירי מלדורור ללוטראמון איזידור דיקאס), הולדת הטרגדיה של ניטשה, נרניה של ק"ס לואיס, יוזף בויס והארנב, ואלפא ואומגה של דורי מנור/אנה הרמן/גיל שוחט
וגם קצת על שאלת הקשר בין האדם ובין בעלי החיים סביבם, שדווקא הודגשו יפה במיסטריונים עתיקים של קורבנות בעלי חיים, כאשר הקרבתם נועדה לסמל את כפרת האדם, הודאתו לאל וכיו"ב
למשל קרבן השעירים של דיוניסוס-באכחוס שהיה כנראה אחראי לראשיתו של התיאטרון היווני, כפי שבדת האורפאית היה הכהן, עוטה עור צבי, כאשר קרני הצבי על ראשו, ובמצב זה התייחסו אליו בני עדתו כאל ממש, כלומר: כנציגו עלי אדמות.
שועי היקר בעצמך. כן, ככה זה, עץ האסוציאציות צומח ומסתעף מהר יותר מכל העצים…
עניין בעלי החיים הוא מאד מהותי לתחושתי, לא רק ב"אוהבים אש". איכשהו היא תמיד מגיעה לזה, לחיה שבחוץ ובפנים, כטבע, כטקס וכמשל. דווקא מאד הייתי שמחה לשמוע אותך על העבודה הזאת, באופן ישיר, בלי לעבור דרכי. אבל בשביל זה היית צריך להתאפק ולא לקרוא…
ואלפא ואומגה מבחינתי, היא של כל האנשים שאמרת (מאד אהבתי את הטקסט של דורי ואנה הרמן), אבל לפני הכל של מונק…
אבל השילובים הללו של אדם וחיה עוד חוזרים מבחינת התרבות האירופית לנשפי הבלט שהיו נערכים בארמונו של לואי ה-14. מציורים שנשתמרו מאז עולה כי תחפושות לחיות, עצים, כוכבים, ולכל דבר שיש בו מעין בת קול של הפגאניזם הקדום, כמובן בלי להרגיז את אנשי הכנסיה מדיי, היה רצוי ומצוי.
שלום לך מרית . אף אני חוויתי מופע זה בעוצמתו המיתולוגית כמעט. היה זה מין גן התענוגות של הירונימוס בוש. הופעתו של מטוס היתה מיותרת ואפילו צרמה להרמוניה והדיס הרמוניה שחברו להם במופע. הניאון והעמדתו בצורה מסוגננת כמעין אוהל אינדיאני קרקעו עבורי את סופה של היצירה כולה. העושר של המופע : הקולי והוויזואלי על סוגיו היוו חויה מיוחדת
הקסם הוא מיתולוגי ובד בבד פסיכולוגי, פרטני לגמרי וגם מופשט. העבודה של מטוס הרבה יותר שטוחה ומצד שני לא מביאה נקודת מבט חדשה. חבל. מהראיון עם שניהם נשמע שהם מאד נהנו מהדיאלוג. אולי היתה לו תרומה סמויה לעבודתה של גודר.
זאת עבודה באמת מרגשת מלאה בעולם של דימויים מרתק – זוג הרוקדים בונה מופע פנימי לעצמו בו הוא יוצר חוויות שגם אמורות להלהיב אותו לאהבה וגם חושפות שכבות של מהלכים הקשורים לדימויי תשוקה ואהבה. החיה היא הצייד, הדם, החיפוש אחר הלב. היא גם הגוויה שנותרת בזירה כעדות מזכירה לצורך להתמלא שוב – לצוד שוב – לחוש את הדם זורם בצייד התשוקה.
אני דווקא מאוד אהבתי את כניסתו של יוחאי מטוס הוא מבחינתי כמו שליח האל / מלך, דיאוס אקס מכינה שבא "להציל" את האוהבים ולהעניק להם זווית חדשה – כוח חדש – הוא גם האמן העכשווי שבא יחד עם זאת לחקור ולחשוף את הזווית שלו על האהבה – אני חושבת שהמהלך הזה הוא מגיב בציניות מסויומת על חוסר היכולת שלנו כעת כאמנים ואולי כאנשים להתמודד עם האהבה הגדולה.הוא מציע לנו ניאון. מציע לנו להפוך את הרגש לדימוי, לחפץ מוזיאלי, כך נוכל להביט בו מתוך חלון ראווה. אולי זה מוות ואולי זאת לידה מחודשת…
תודה על התגובה המעורת מחשבה, וברוכה הבאה!
הטענה שמטוס כן מביא נקודת מבט חדשה שמרחיקה את הרגש והופכת אותו לדימוי, היא מעניינת. ובכל זאת לא השתכנעתי, מכמה טעמים. ראשית – כשכוללים הכל (כלומר לא רק את החפץ/לב שיצר מטוס אלא את פירוקו ואת כלל הופעתו של מטוס) האיכות הפלסטית שהוא מביא נופלת מזו של החלק הראשון. ואפילו יותר חשוב מזה ההבדל בשפות הפלסטיות. (ושוב תודה על התגובה שגרמה לי לחדד מחשבות עמומות): מטוס מביא איכות של פופ-ארט בעוד שהזהות הפלסטית של החלק הראשון היא מאד המאה התשע-עשרה. באופן אינטואיטיבי חשבתי על דלקרואה הצייר המזוהה עם התנועה הרומנטית, וסיור מהיר באינטרנט חיזק את התחושה. אלימות ותשוקה, אלה הנושאים הדומיננטיים ביצירתו של דלקרואה, צבעוניות חומה שמתוכה פורץ אדום, שלא לדבר על התפעלותו מהחיות האקזוטיות בגן החיות של פריז… (אני כבר מצרפת תמונה לפוסט).
וזו אותה תקופה של הוולסים של שטראוס ושל וגנר והטיפול שלו במיתוסים גרמניים. גודר מטפלת בכל זה בעומק ובתחכום. המפגש עם הפופ ארט לא מוסיף שום דבר. בין השאר אולי, משום שהעבודה לא זקוקה לתוספות.
הנושא עמו מתאבקת גודר הוא נושא קיומי חשוב. ביצירתה היא אוחזת בחייתיות של האדם ולחילופין בחיה המתחממת המלטפת כאדם. האור הניאוני הוא קר ומנוכר ולעניות דעתי יוצר גודש מיותר. אם יש לו תרומה היא רק בכך שמטוס מצליח להדגיש את כוחה האדיר של היצירה האנושית דוקאואת עולמה העשיר והמואר של הרקדנים. . המאבק עם החיה הופך למעין מאבק של שולט ונשלט כשבסופו גודר רוכבת עליו כבמעין סוס נדנדה נאיבי המכיר ביכולת להפוך אויב לאוהב י.
נדמה לי שהתיאור שלך קצת רומנטי מדי. לא שאין עושר רגשי ופסיכולוגי בעבודה (יש ויש), אבל גודר כל הזמן חותרת תחתיו, בונה ומיד מפרקת באמצעות אירוניה וניכור, זה חלק מהמורכבות של עבודתה. כמו גם התנועה בין עמוק לשטוח. למשל
בגלישות ממיתולוגיה לרודיאו או מדלילה לג'ין של טרזן…
אני מבינה את ההפרדה שאת עושה בין האיכויות של החלקים – אני חושבת שהערבוב מורכב יותר – החיה עצמה היא גם רומנטית – ניו רומנטית אבל היא גם דיימן הרסט. – הפריצה של יסמין לבמה בזמן פעולתו של ערן זה מופע רוק / פאנק – החלקים הפזורים על הבמה והלבוש זה אולף ברוניג – נכון שהאיכות העוטפת היא מעין ציטוט לקלאסיקה אבל הטייק הוא תמיד עכשווי. הכוונה לדעתי הייתה גם התבוננות על האהבה בזמן ובהשתקפות שלה דרך אומנות – יוחאי הוא פופ ארט כי הוא זה שכאילו מייצג את העכשוויות שלנו. פופ ארט/ מיצג – העבודה היא גם מהלך אהבה בזמן דרך ראי האומנות. אולי? !
זה בדיוק ההבדל. גודר עושה מחווה לרומנטיקה אבל היא נותרת עכשווית. היא שוברת לאמנות עכשיו ולתרבות נמוכה. זה מה שעושה את העבודה שלה כל כך רלוונטית ומורכבת ומרתקת. ומטוס נשאר פופ ארט וזהו. לגמרי שטוח ואחיד, כמעט ילדותי. וגם לא יותר מדי עכשווי. כלומר לא בשפיץ כמו העבודה של גודר.
(אבל זה שזכה להגנה כזאת – כבר נרשם לטובתו)
אני חושבת שמטוס ויסמין היו מאוד מודעים ל"פופ ארט" הנאיבי של מטוס. העילגות של הדימוי החללי, כאילו מאין אלביס שנוחת בחצר כמו בסרט סוג ז'
קצת אוהד מרומי כזה עם הוידיאויים שלו… גם הלב עצמו, זה שזה צפוי הוא בעצם אמירה בפני עצמה – שאין מה להציע מעבר לזה – עוד לב – עוד דימוי של לב. שורה תחתונה גם כאן מודעות.
אני לא חושבת שעבודה כזאת צריכה להגיע לשורה תחתונה (ש"אין מה להציע מעבר" וכולי), אני חושבת שהשורה התחתונה נתונה – או לפחות צריכה להיות נתונה לכל צופה.
ומעבר לזה -נדמה לי שהגענו לקרקעית הנימוקים. ועל אף העונג שהשיחה הזאת גרמה לי, אני נאלצת להודות שנימוקים זה לא הכל, ושהם – לפי הביטוי התלמודי – יכולים לטהר גם שרץ בק"ן טעמים…
לא נותר איפוא אלא לחזור לתחושות. ובסופו של דבר העילגות לא שכנעה אותי שהיא מודעות, ומטוס היה בבחינת כל המוסיף גורע, ואותך כן, אני שמחה בשמחתך וגם בשמחתו 🙂
טוב, אז ראיתי.
(מצחיק, כבר קראתי את הפוסט הזה כשנכתב, אבל לא זכרתי אותו אתמול. והיו לי רגעים קצת משעממים, בהם עודדתי את עצמי שאני חייבת להתרכז, כי בטח את תאירי את זה באור אחר לגמרי ושווה לגמרי).
זו עבודה טובה, בעיניי. במיוחד השימוש במוזיקה קלאסית שמנוגד לחייתיות הכל כך ברורה, והריקוד, שעושה את אותה תנועת מטוטלת בין חייתי למעודן. אבל היה לי קצת עמוס מדי בגימיקים. יותר מדי אביזרים. יותר מדי דברים שאינם מחול אמיתי בעיניי. ויוחאי, שהיה אחד ממעצבי מצית ואני אוהבת את המחשבה שלו, היא באמת הקצה של הגימיקיות שלא כל כך ברור לי למה היה צריך אותה. אם כי פרומיתיאוס בנצנצים כחולים זה די מגניב כשלעצמו.
איזה מתוקה ומצחיקה את! ואף פעם עוד לא הייתי האור שבקצה המנהרה…
ובאשר לעיקר – אני באמת חושבת שגלשנו מתחום האיכות לתחום הטעם. הרי לא היית מתלוננת על כדורגל שזה לא טניס אמיתי 🙂
אלה שתי אופציות שונות של מחול. את נוטה יותר לצד החיים והחושים, ואני יותר לצד התודעה. המחול של גודר קרוב יותר למיצג ולשירה קשוחה, של אייל (שראיתי רק דרכך, אבל פטרושקה בהחלט ברשימה שלי בגלל הבובה) הוא יותר נטו תנועה. אבל טוהר הגזע אינו אידאל, זה פשוט פרצוף אמנותי אחר.
מרית, הקרדיט כולו לענבל ליבליך, שעיצבה את החיה ובנתה את המופע הזה יחד עם יסמין.
מסכימה איתך בהכל, עבודה מפעימה ושימוש נפלא באביזר.
כל מה שנראה מקרי מתברר כמכוון ביותר ובעל חלק בלתי נפרד ביצירה.
מבחינתי, כחברה של ענבל שעוקבת אחריה שנים רבות, העבודה הזו כולה היא.
מאחלת לכולנו שעוד נקרא ונשמע עליה, והרבה.
http://www.inbalieblich.com/
רונית, ברוכה הבאה לכאן, ויופי של עבודות. נהניתי מאד מהשיטוט. תודה על הלינק!
ואגב, הפוסט הזה נכתב במהירות אחרי שראיתי את המופע,
הגרסה המועדפת והמעודכנת לרוחב ולעומק – כאן: http://wp.me/pSKif-iBf
מרית, לצערי המעטתי לבקר בבלוג שלך בשנה שנתיים האחרונות.. שמחה שמצאתי אותך שוב, נהנית מאד לקרוא אותך ושמחה שנהנית מהשיטוט, האתר של ענבל מקסים כמוה.
לינקקתי למאמר הזה בפוסט שלי שעלה עכשיו ויש לו נגיעה לאש. לא ממש קשור אבל שיהיה..
חן חן 🙂