קדיה מולודובסקי, "הילדה אילת", איור: תרצה טנאי, מתוך "פתחו את השער"
ברשימה שקראתי לאחרונה על תרגומי קדיה מולודובסקי לעברית, נתקלתי – או יותר נכון – התנגשתי חזיתית ב"שרה", "תרגום" מוקדם (1934) של פנינה הלפרין לשיר המוכר יותר כ"הילדה אילת" בגרסתו המופתית של אלתרמן. קשה לתאר את תחושותי בזמן הקריאה. משהו בין היתקלות ברוח רפאים מבעיתה (ואני לא מדברת בצחוק או בקלות דעת) לבין גילוי של מסמך אבוד בעליית הגג, ראָיה מאוחרת ואוביקטיבית שלא בדיתי שום דבר, הכל קרה בדיוק כפי שזכרתי. ואני לא מדברת רק על הבית הפרטי שלי. ההורים שלי היו חלק ממערכת החינוך והמוסכמות ו"הערכים" שחברו נגדי ונגד הרבה ילדות וילדים אחרים. הכל מתועד בשיר, או יותר נכון – בפער בין שני התרגומים.
ולפני הכל – תודה ענקית לע' יקיר הבלוג, שבדק שוב ושוב את המקור כנגד שני התרגומים. ובשורה האחרונה: אלתרמן יצא גדול ודייקן באופן מפליא, בהתחשב בחריזה המצטיינת. והלפרין… ובכן, על זה הפוסט.
את התרגום של אלתרמן אפשר לקרוא כאן כמו גם על המקום של השיר בחיי (ואם אתם כבר שם, אל תחמיצו את שיחת התגובות). זוהי גרסת פנינה הלפרין – להגדלה יש ללחוץ פעמיים:
שאשאל מה חסר?
מה חסר?
השמשייה הכחלחלת. נמחקה. בוטלה. נגזלה. נכרתה (ויכולתי להמשיך עוד ועוד כמו בהגדה של פסח). כך, בלי לעשות עניין.
למה? יש לי כמה השערות:
*
בימים הקדומים שבהם עשיתי הצגות לילדים, הגננות התנגדו בעקביות לאלמנטים על טבעיים. "זה זר להם…" כלומר לילדים, הן היו ספק מסבירות, ספק מתחטאות, מפצירות בנו שנבין. השמשייה הכחלחלת היא זרה, מעין "קשקוש דמיוני" שאינו נחוץ להבנת הסיפור. וקדיה מצדה, אינה מטילה ספק בממשותה, מה שעלול "להטעות ולבלבל" את הקטנים.
*
שנית, זוהי שמשייה של מותרות ושחיתות. היום טיעון כזה נשמע דמיוני, אבל באווירה הסוציאליסטית וצרובת השמש של ילדותי, שמשיות כחלחלות נפסלו על סעיף מעמדי. זה לא היה כלי עבודה מקודש ושימושי אלא חפץ נסיכי של הבל, פינוק ובטלה.
*
והסיבה השלישית והאפלה – השמשייה משמשת לילדה "בית וגג" אלטרנטיבי, כלומר מקור עוצמה פרטי. האח הגדול אינו יכול לפקח על מה שקורה מתחתיה. השמשייה היא תא מחתרת שצריך להשמיד לפני שיהיה מאוחר.
ויש גם סיבה רביעית, כמו שאומר חזי לסקלי, תמיד יש.
*
ובזאת לא תמו השינויים; בכל מקום שבו האב בשיר של קדיה מולודובסקי ושל אלתרמן מאיים "זכרי כי מן הבית אגרשך הפעם", מחליפה הלפרין את מילותיו ב"אסור להיות ציפור דרור". "אסור להיות ציפור דרור" כי צריך לעמול עם הכלל ולמענו, אבל יש גם סיבה פחות "נעלה" להחלפה: הלפרין "מכבסת" את התנהגותם של ההורים; הם לא מתעללים כמו אצל קדיה, הם "מחנכים". כי המבוגרים של ילדותי לא יכלו לטעות; מבוגר, צודק ומחנך היו מילים נרדפות. הכי חשוב להקשיב ולציית, לאבא ולאמא (ולמורים ולמנהלים ולמנהיגים ולכל מי שיודע יותר טוב).
ובהמשך לכך – בכל פעם שהילדונת של קדיה רוצה לשחק עד שהשמש תשקע, הלפרן מתקנת ל"ומרוב נחת, מצוות אמא – אבא נשכחת". כלומר, מרכז העולם, שמש ההוויה, היא מצוות אמא – אבא. הילדה היא דיירת בד' אמותיהם, היא לא אזרחית של הטבע, של העולם.
קדיה מולודובסקי
ולפני שאני מגיעה לסוף העצוב – הנה שתי הגרסאות זו בצד זו, בית אחר בית: פנינה הלפרן באדום, נתן אלתרמן באפור.
בסמטה ליד העיר, / בצריף אפור על יד הדיר – / ילדונת גרה, / ושמה שרה.
בוורשה, בפרוור נידח, / ביצה, חצר ובית שח. / שם גרה הילדה אילת / ויש לה שמשיה כחלחלת.אבא לה והוא נפח / לאמא – שימורים בפח / והצריף – נוטה לנפול / ובצריף מכל וכל: / כסא צולע וספסל, / שולחן עקום, ארגז וסל, / כדים, סירים, מיני כלים, / ותינוק בחיתולים.
האב נפח שחור מפיח, / האם ידיה לא תניח. / הגג רעוע וגוחן / ומתחתיו ציפור בקן. / לבית ארובת עשן. / מיטה בבית ושולחן. / וצלחות, סירים ומים לכביסה / וגם תינוק בעריסה.שרה כבר בת שש שנים, / לה תלתלי זהב קטנים, / ובחוץ פרושים שמים, / וחול עמוק עד הברכיים. / הזמינה שרה חברות / מן החול ללוש עוגות.
והילדה אילת / עם שמשיה כחלחלת. / כבר בחורה בת שש / עם תלתלים כאש. / ובחוץ אור לרוב / והחול צהוב. / ללוש עוגות בחול יוצאת היא. / לכל החברות קוראת היא.הרימו אבא אמא קול. / בחורה כזאת בחול! / מהר, הביתה היכנסי. / חיתולים לאח כבסי. / ומי את המיטות יציע? / מי את התינוק ירגיע? / יש לרחוץ כדים, סירים. / לנער את הכרים. / גם ללמוד ולחזור, / אסור להיות ציפור-דרור.
קוראה האם לבת בקול-ענות,/ מצלצלים החלונות. / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח: / -הביתה חיש! / צריך שיר ערש לזמר לאח, / צריך לשטוף סירים וכלי-מטבח. / צריך לשאוב דלי מים,/ צריך לתלות כתונת וגרביים. / ובולבוסים צריך לקלוף, / והרצפה צריך לשטוף, / לקרוא מעט בטעם, / לכתוב מעט בטעם, / זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!נחפזת שרה המיטות להציע, / התינוק להרגיע. / והנה גע-גע אווזים,/ צועדים לקראתה נרגזים. / נוצות לבנות, / רגליים אדומות. / שמחה בם שרה, ומרוב נחת / מצוות אבא – אמא נשכחת.
יוצאת אילת להביא דלי מים, / לתלות כתונת וגרביים. / רואה היא: / אווזים הולכים. / מרת אווזת מהלכת, / שורה של אפרוחים נמשכת. / כנפיים – לובן צח, / רגליים – אודם עז, / וגם הפתי האווז. / פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / ואווזים לה למשחק. / רוצה אילת עם האווזים לנדוד, / עד שהיום יחשיך מאד מאד.הרימו אבא-אמא קול. / בחורה בת שש בלי עול. / הביתה היכנסי, הבת, / לא חג היום ולא שבת!/ מי סלק יקלוף? / וגריסים מי ישטוף? / יש חלב להרתיח, / זבובים להבריח, / לשמור על הבצק, / עם התינוק לשחק, / גם ללמוד ולחזור, / אסור להיות ציפור-דרור.
קוראה האם לבת בקול-ענות, / מצלצלים החלונות. / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח: / -הביתה חיש! / היום לא חג!/ יש לבשל את המרק, / צריך קיסמים עוד לבקע, / צריך את התינוק לנענע, / וקטניות צריך לברור, / וחיתולים צריך לצרור, / וקצת לקרוא בטעם, / וקצת לכתוב בטעם, / זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!נחפזת שרה לשמור על הבצק, / עם התינוק לשחק, והנה צפורים בהמון, / ענן – גמל ואווירון, / מתרוצצים מסתובבים, / במרום, בין העבים. / מביטה בם שרה, ומרוב נחת, / מצוות אבא – אמא נשכחת.
הולכת איילת עצים לבקע, / את התינוק לנענע. / רואה היא: / ציפורים עפות. / סידרו שורה כמו רכבת במרום, / ועליהן – גבוה! – אווירון. / ציפורים קטנטנות, / כנפיהן לבנות, / וענן על הכל, / כעשן כחול. / פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / וציפורים לה למשחק. / רוצה אילת עם הציפורים לנדוד, / עד שהיום יחשיך מאד מאד.קוראים האב האם לבת / קוראים שניהם בבת אחת, / מהר הביתה לעבוד, / לא עת עכשיו כה לעמוד. / מי גרביים יתקן? / חוטים ימיין, / כפתורים יספור, / לולאות יתפור? / יש גם ללמוד ולחזור, / אסור להיות ציפור-דרור.
קוראה האם לבת בקול-ענות,/ מצלצלים החלונות. / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח: / – הביתה חיש! / חוטים צריך עוד להשחיל, / וטלאי צריך עוד להטיל, / וקישורים צריך לקשור, / וכפתורים צריך לתפור, / וקצת לקרוא בטעם, / וקצת לכתוב בטעם, / זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!נחפזת שרה כפתורים לספור, / לולאות לתפור. / פתאום נופלים הכפתורים, / על פני הרחוב הם מתפזרים, / כל כפתור גלגל הפך, / ויוצאים לרקוד בסך.
הולכת אילת קישורים לקשור, / כפתורים לתפור. / פתאום פוצחים הכפתורים בשיר / ומתפזרים על פני העיר. / וכל כפתור הוא כבר גלגל. / וגלגלים עפים במעגל.גלגל אחד / מוליך עגלת יד. / גלגלים שניים / מסובבים אופניים. / שלושה גלגלים / גלידה מובילים. / ארבעה גל-גל-גל, / מובילים אוטומוביל.
אחד ברחוב ביעף דוהר. / ארגז מוביל הוא חיש-מהר. / שני גלגלים יריצו אופניים, / שלושה נושאים חבית של מים. / וארבעה, בתוך הבהלה, / רתמו עצמם בעגלה. / פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / וגלגלים לה למשחק.מביטה בם שרה, ומרוב נחת / מצוות אבא – אמא נשכחת. / האב האם קוראים לה שוב, / ומצווים מיד לשוב / הפעם שרה מסרבת / הגלגלים הופכים רכבת. / ומסיעים אותה האח, / למרחקים תך-תך, תך תך.
פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / וגלגלים לה למשחק. / רוצה אילת ככה לעמוד, / עד שהיום יחשיך מאד מאד. / קוראה האם לבת בקול-ענות, / מצלצלים החלונות, / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח. / אבל אילת לא רוצה לשמוע, לא רוצה לשאת מפה רגליה, / הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה. / את כל הגלגלים רותמת אז אילת / עושה מהם רכבת מתפתלת. / ובקול שורקת הרכבת, ואילת הוי נוסעת / למרחקים, למרחקים, אל ארץ לא-נודעת.
קדיה מולודובסקי
הסוף
כיום מרבים להשתמש בשם התואר "מוחלש". אני לא מבינה גדולה ב"אוכלוסיות מוחלשות", אבל אני זריזה כמו שד באיתור ילדות מוחלשות. לא שזה קשה הפעם, זה ברור כמו ה"לפני ואחרי" במודעות של מכוני הרזיה, מתחיל בבית הראשון ומגיע לשיא באחרון:
אצל קדיה מולודובסקי ואצל אלתרמן הכפתורים משתחווים לילדה, כמו שהשמש, הירח והכוכבים משתחווים ליוסף בחלומותיו. אצל קדיה מולודובסקי ואלתרמן הילדה היא שרותמת את הכפתורים והופכת אותם לרכבת.
הלפרין, לעומת זאת, מקצצת בעוצמתה של הילדה מכל כיוון אפשרי; הכפתורים לא משתחווים לה (זה מופרז ומלוכני) והיא גם לא רותמת אותם. אצל הלפרין הם סתם "הופכים" לרכבת שמסיעה ילדה פסיבית. והגרוע מכל ("הבוגדני והנאלח", מתקנת הילדה שבתוכי, ואני מסבירה לה שלשון כזאת לא תקדם אותנו לשומקום, יחשבו שהכעס מדבר ולא יקשיבו לטיעון. והיא מכנה אותי מחושבת וצבועה כמו אותם מבוגרים של סנט אקזופרי), והגרוע מכל, אני מתעקשת, הוא הסיום.
לפני שכתבתי את הפסקה האחרונה ביררתי עם ע' איך זה נגמר אצל קדיה, האם גם במקור היא נוסעת לארץ לא נודעת?
"הסיום יפה," הוא כתב לי, "ויש בו מין משחקון מלים ביידיש. מילולית [היא נוסעת]: הרחק הרחק בדרך לבנה. 'לבן' ו'הרחק' מתכתבים בצלילם – HET VAYT HET VAYT / VAISN VEG." ע' חושב שהארץ הלא נודעת קרובה ברוחה לדרך הלבנה. ומצד שני, הוא מזכיר לי, "הדרך הלבנה הזו היא הרחק מהאב השחור."
ואצל הלפרין? הדרך הלבנה מוחלפת בצלילי "תך תך, תך תך". לכאורה חיקוי תמים של צלילי הרכבת כמקובל בשירי ילדים. אבל מעל לראשה של הילדה הלפרין קורצת למבוגרים: היא מאייתת "תך" בכ', "תך" כמו סוג של "תפר". כלומר, אל דאגה, הורים ומורים, הילדה לא נוסעת לשום מקום, היא בסך הכל מדמיינת קצת בזמן שהיא תופרת כפתורים.
*
ובשולי הדברים: באופן מאד לא אופייני לי זהו פוסט שעוסק רק בתוכן. אף מילה על צורה, על לשון התרגום. "התרגום של אלתרמן הוא תרגום של אלתרמן," כתב לי ע', "מדוייק, אבל תיאטרלי ודרמטי. האב השחור מפיח בקורנסו מטיח (כמעט מיתי, וולקן/הפייסטוס וכל זה), היכן שבמקור הוא איש הצועק על בתו, איש קשה יום ומר נפש שכמותו. לאלתרמן יש התכונה הזו … הטקסט נהייה אלתרמני מבלי לאבד את הדיוק, פלא של משוררים."
הנופך המיתי הלם את המזג שלי כילדה. ועיקר העיקרים (ויקר היקרים) לא נפגע; אלתרמן אינו מזלזל במצוקתה של הילדה, אלא להפך, מעצים אותה ומקנה תוקף לבריחה / לפריצה הנסית האפלה מגבולות המציאות.
ועכשיו נותר לנו רק להחזיר את השמשיות ולטייל עד שהיום יחשיך מאד מאד.
*
גיבורות ילדות, המוצא של הילדה אילת (הפוסט על השיר הנכון)
*
עוד על ילדותי:
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה
*
עוד באותו עניין:
אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?
הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב של פניה ברגשטיין
קדיה מולובסקי ופניה ברגשטיין
*
נהגה בחשיכה, ספר יפהפה של שיחות עם ילדים שערכה הסופרת הליטאית ונדה יוקנייטה ותרגמה סיון בסקין.
הפוסט שממנו לקחתי את סריקת השיר וכמה מהתמונות. "תרבותניקית" יסודית כהרגלה, מביאה שפע מידע על תרגומי קדיה מולודובסקי לעברית וסביבותם.
*
ושתי הודעות:
וכולכם מוזמנים למסכת שבועות שתיערך בשבת ה11.6.2011, בספריית גן לוינסקי, רח' לוינסקי 95.
עיר-האושר 