מאז הבחירות האחרונות אני מוקפת בנבואות חורבן. איכשהו הצלחתי לנטרל את השפעתן עד שלחצתי על לינק (בתגובות לפוסט הקודם). וכיוון שהמוח שלי הוא שיח קוצים – מרגע שמשהו נתפס בו, רק כתיבה יכולה לשחרר אותו – אני מנסה.
מרים וילנר "זכרני נא וחזקני נא", עשור להתנתקות, 2016, רקמת משי, חוטי זהב ופנינים על בד משי 40*60 לחצו להגדלה
את הפרוכת שלמעלה יצרה מרים וילנר, "פועלת ייצור, רוקמת וקומיקסאית, אם ל-4 מתגוררת בגוש עציון", כך היא מגדירה את עצמה ב"יהי – כתב עת פואטי-פוליטי" (ימני על מלא). העבודה מופיעה בשתי גרסאות: הרקמה המעט מכווצת לעיל כמו מחשמלת את הבד: תנופת המקורים והרעמות הסומרות מעלות בו אדוות וקפלים, שאגות הכאב מהדהדות במרחב בדומה לצעקה של מונק. בגרסה הקפואה יותר שלמטה – הבד שטוח כנייר.
הזעקה מאת אדוורד מונק, 1910 מקור
מרים וילנר
זאת עבודה חזקה בזכות המתח בין תוקפנות לאיפוק.
בין פרץ האלימות להעמדה הסימטרית שמייצגת סדר, שליטה וקדושה.
בין הדם שנרקם בתשומת לב סבלנית, תפר אחר תפר –
כשכל נעיצה של מחט משחזרת את ניקור העיניים.
היהדות אימצה את היונים (הרבה לפני מי"ש) בזכות זוגיותן המונוגמית (כמו זוג יונים), ובזכות מנהגן לשוב לביתן הקבוע (בתקווה שכמוהן גם עם ישראל ישוב לקב"ה בסופו של דבר) ובזכות עלה הזית שבישר את קץ המבול ואת כל הגאולות כולן. האחים שמיר שעיצבו את סמל המדינה, הוסיפו לו ענפי זית בתור "הביטוי היפה ביותר לאהבת השלום בקרב עם ישראל".
אבל אין שום שלום או תקווה בפרוכת האימה של וילנר; היונים מסתערות על אישוני הפנינים של האריות בעיניים שטופות דם. הסמל (מגן דוד כתום) נשמט מאחיזתם של הפצועים. הדם שותת על גוום בצורות מתעתעות, שֵׁדיות, ונקווה לשלוליות שבתוכן הם ספק רוקדים (כך דמיינתי בילדותי את ריקוד "מה יפית" לפני הפריץ) ספק עומדים; "עומדים על הדם".
אני חושבת שהרמז הזה, כמו משחק מילים בחלום, מכוון לצופה; זה סוג של ראי, כתב אשמה לכל מי שצפה בהתנתקות, ו"עמד על הדם". כלומר, לא חש לעזרת רעהו בצרתו: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא יט 16)
בין אם שמשון הודף את העמודים או מחבק אותם (כמו בתמונה למטה) – הסימטריה נשמרת.
"זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא". כך נקראת הפרוכת שנרקמה לכבוד עשור להתנתקות.יוני השמאל של מרים וילנר הן פלישתים, אויבי ישראל. הן ניקרו את עיניהם של אריות הפרוכת. אני לא יודעת כמה אנשים היא מייצגת, אבל הזעם הזה (שלא לומר השנאה) עוד ימוטט על כולנו את הבית.
*
עוד באותם עניינים:
על ויה דולורוזה של להקת מחול תמ"ר (אמנות פוליטית)
*
שני פודקסטים וביקורת על בנות הדרקון התפרסמו בשבוע האחרון
תודה מיוחדת לענת שרון בלייס מאחת+5 ששוחחה איתי על בנות הדרקון ועל 5 ספרים אהובים במיוחד (ואיזה תענוג זה לדבר על ספרים של אחרים!)
דפנה לוי ראיינה אותי לפודקסט המרתק שלה, על החיים ועל המוות
ולילך קרסנטי בניתוח מבריק של הטרילוגיה (לפחות חצי ממנה) כתיאטרון הבובות של הנפש, ב"מַעְלָה" כתב עת לביקורת
*
ואם כבר – עדיין לא הייתי בתערוכות החדשות במוזיאון תל אביב, אבל על שתיים מן העבודות שמוצגות שם, כתבתי בעבר:
עיר-האושר 
נהדר (הפוסט) כלומר איום ועצוב מאד. אחותך
באמת מה ככ קשה לאמנים האלו לסתום את הפה.
קצת אחריות על הבית המשותף שלנו, ג'יזס.
עכשיו כל אחד שעלה לו D9 על הבית יפתח את הפה, לאן נגיע.
תודה, מרית.
תודה מרית. העבודה של מרים וילנר נראית כמו קריקטורה מבעיתה במיוחד. פעם ראשונה שאני רואה דימוי של יונה שפועלת כנץ ומעקרת עיניים. למה היא בחרה דימוי כל כך מושרש כסמל של שלום? הרי יש כאן קריאת תגר לא רק על תומכי יוזמות השלום וההתנתקות, אלא גם על מחברי המקרא. וזה מזכיר לי שאת המילה העברית ״דווקא״ קשה לתרגם לאנגלית. יש כאן התרסה מחרידה על מושג הפרוכת – מלאכת מחשבת, עבודת יד, מתינות, קדושה, על-זמניות. להשתמש בפרוכת כדי לבטא דימוי כל כך נוראי של עקירת עיניים, אלימות שמבוצעת על ידי גברים. לא מצליחה להבין איך אפשרי.
הלל הזקן אמר "ואהבת לרעך כמוך", על שנאה בין אחים נכתבו הררי אמירות וכתבים. את ממש גאון – סקירה מעניינת ביותר. הסיומת גם כן – "אני לא יודעת כמה אנשים היא מייצגת, אבל הזעם הזה (שלא לומר השנאה) עוד ימוטט על כולנו את הבית". יישר כח. הפוסט מרומם נפש בימים טרופים אלו.
קיצור תולדות המדינה היהודית (הלא כל כך) דמוקרטית
קֹדֶם כָּבַשְׁנוּ אוֹתָם,
אַחַר כָּךְ הֵקַמְנוּ הִתְנַחֲלוּיוֹת עַל אַדְמָתָם,
אַחַר כָּךְ הֵקַמְנוּ מַחְסוֹמִים לְהָצֵר אֶת צַעֲדֵיהֶם,
אַחַר כָּךְ סָלַלְנוּ כְּבִישִׁים נִפְרָדִים,
אַחַר כָּךְ בָּנִינוּ חוֹמוֹת הַפְרָדָה,
בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַזְּמַן הַזֶּה שָׁפַכְנוּ דָּם
לְלֹא לֵאוּת מִשְּׁנֵי צִדֵּי חוֹמַת הַהַפְרָדָה,
אַחַר כָּךְ אָמַרְנוּ שֶׁהַסּוּדָנִים הֵם סַרְטָן בְּגוּף
הַמְּדִינָה וְהֵקַמְנוּ מַחֲנוֹת מַאֲסָר לִשְׁחוֹרִים בַּנֶּגֶב,
וְאָז הִתְאַבַּלְנוּ עַל מוֹתוֹ שֶׁל נֶלְסוֹן מַנְדֵלָה.
לאבידן, מחקתי את התגובה שלך. אתה מוזמן להתנגד עניינית למה שדודו כתב. גידופים לא עוברים פה.
אם זכרוני אינו מטעה אותי, המשוררת היווניה סאפפו כתבה:
ראיתי שתי יונים
נושקות זו לזו
כשקרבתי
ראיתי שהן מנקרות את עיניהן.
תודה מרית, מעניין. היונים מתקשרות לי גם לאגדה סינדרלה של האחים גרים. גם שם יש זוג יונים מנקרות. כאשר סינדרלה צועדת בחתונתה לכנסייה, מלוות אותה האחות הגדולה מימין והקטנה משמאל. היונים מנקרות לכל אחות עין אחת. ובדרך חזרה מהכנסייה, הן מנקרות לשתי האחיות גם את העין השנייה. גרים (בשם המספר העתיק) מוסיפים בהערה בסוף שכך הן נענשו על התנהגותן המכוערת והצבועה בעיוורון לשארית חייהן.
גם כאן יש סימטריה בין היונים והאחיות, כאשר באמצע הולכת סינדרלה למקום טוב יותר.
לעומת זאת מה שבאמצע ברקמתה של מרים וילנר, הוא מגן דוד אדום. לא זה שצולח את הקנאה, השנאה, הבדידות, למקום טוב יותר.
הלוואי שנצליח לקום מכל השברים המאיימים עלינו כל כך.
תודה אחותי ואנונימי.
ורד, נכון, קשה להכיל או אפילו להישיר מבט לעוצמות האלה של הזעם והשנאה. ומצד שני, אם לא מכירים במשהו איך אפשר לרפא? לא שיש לי פירור של מושג איך מרפאים סופניות כזאת.
תרצה, זה מנחם שהוא עזר לך. את נפשי שלי הוא לא הצליח לרומם.
דודו, גם אלה תולדות סלקטיביות בדרכן. והסלקטיביות היא סוג של שבלונה, שמבליטה וגם מסתירה. ובאשר לסיומת – הצביעות לפחות גם מגוחכת אבל מה נעשה עם השנאה?
פרוג'רוזלם, מְהַפֵּךְ לב. תודה.
רות, את צודקת כמובן. ואין לך מושג כמה כוחות איפוק נדרשו לי כדי לא להזכיר את היונים המנקרות של סינדרלה. הן כל כך מתבקשות לכאורה, אבל זאת גם אחיזת עיניים, שעשוע פורמליסטי שזר ללב העבודה. לגבי המגן דוד, קשה לדעת בוודאות דרך המחשב, אבל אני חוששת שזה פשוט מגן דוד כתום (צבע ההתנתקות).
והלוואי!
אם התכוונת לשנאה שלי את טועה בי, אני לא שונא אני מתעב
דודו, לא התכוונתי אליך. אני עדיין בשנאה הספוגה בפרוכת, ובגרורות שלה מימין ומשמאל. לא שתיעוב מרגיע אותי. כל דבר שגורם למישהו לשכוח שיש בני אדם בצד השני, מדאיג עד מבעית אותי. אני מבינה תיעוב למעשים, אבל כשזה מטביע גם את בני האדם שעושים אותם אני לוקחת צעד אחורה. דה הומניזציה זה מדרון שאני לא רוצה להחליק בו.
חייבים להגדיר את ההבדל. כשאני במצוקה נמצא במצוקה מול השאלה אם גם הם היו בני אדם, אני הולך אצל שירו של דן פגיס ומבין הם נבראו בצלם, אני הייתי צל. ויודע שלשם אני לא רוצה להגיע. וכאשר פרימו לוי אומר ש"אם לוקחים את הרגש הזה, המאוד טבעי, של עוינות ל'אחר' והולכים איתו באופן עקבי עד הסוף – הסוף שלו הוא מחנות ריכוז". אני מבין היטב את ההבדל אדם הומניסטי לאדם נציונאליסטי
ֹ
עדות | דן פגיס
לא לא: הם בהחלט
היו בני אדם: מדים, מגפיים.
איך להסביר. הם נבראו בצלם.
אני הייתי צל.
לי היה בורא אחר.
והוא בחסדו לא השאיר בי מה שימות.
וברחתי אליו, עליתי קליל, כחול,
מפויס, הייתי אומר: מתנצל:
עשן אל עשן כל יכול
שאין לו גוף ודמות.
דודו, אני לא יכולה לדמיין אותך מתאכזר למישהו, כך שזה לא אישי. ואף על פי כן אני חושבת שפרימו לוי צודק, שהוא – גם אי אפשר בשום פנים להשתמש במילה אובייקטיבי בנסיבות האלה – אז נגיד, מתרחק מספיק כדי לראות יותר חלקים של התמונה מדן פגיס, שנמצא עמוק בחוויה הנוראה שלו. ומעבר או בהמשך לזה, בתמימות (שאני בספק אם יש לי) או בעקשנות חסרת שחר (יותר סביר) רוצה להאמין – או לפחות – לא מוכנה לא להאמין – שיש סיכוי להידברות, לשינוי. ואם אין – אז כל נבואות החורבן שהדפתי בשבועות האחרונים יתקיימו.
על מה יש לדבר עם מכחיש שואה? הוא אומר שלא הייתה, ואילו אני הלוואי ויכולתי לשכוח את סבא דוד וסבתא רחל שעלו כעשן בארובות אושוויץ
אין טעם להתווכח עם מכחישי שואה. אבל הניסיון לימד אותי שאנשים שמרגישים נתעבים ושנואים נהיים עוד יותר כאלה, וגם להפך. כשמישהו לא מרגיש מותקף (אישית) יש הרבה יותר סיכוי שיקשיב. ויטו אקונצ'י חביבי התראיין פעם על בנייה במרחב הציבורי והסביר שכשהוא מתכנן פרוייקט, הוא חושב קודם כל על האנשים שישתמשו בו: "האם אנשים יושבים פנים אל פנים בכיכרות? ומה באשר לאדם הרוצה להיות רוצח סידרתי?" המראיין לא טרח משום מה, להתעכב על ההערה המוזרה. האומנם אמור האדריכל להתחשב בצרכיו של הרוצח? כשאקונצ'י היה בארץ שאלתי אותו על זה, והוא אמר בחיוך אבל גם בכובד ראש: אני לא יודע… אולי אם יתחשבו בו הוא לא יהיה רוצח סדרתי…
ובכלל דודו, לא עולה בדעתי להגיד לך איך להרגיש או להתנהג. אני מדברת על עצמי, ומעבר לכל הנימוקים, פשוט לא מתחשק להכניס את הרעל הזה לתוכי. כי מה ששונאים או מתעבים נדבק לנשמה כמו חרא לנעל. ואם אני יכולה בלי, עדיף.
רקמה היא הרי רקמה. ורקמות מדממות הן רקמות מדממות. לפעמים אמנות שמשמשת את הצד שדרכו אלימה – מפחידה כל כך. כי הרי איפשהו בדמיון שלי לפחות -האמנות. האמנות מטבעה מכילה הכלה. מכילה פתיחות. שהרי מה תרקום ברקמתה נדמה כאפשרות אינסופית. ואז הבחירה הזו- היא תוצר של חופש כלשהו. או שפשוט אינני מבינה כי זו מערכת שאין בה ידיעה של חופש?. עצוב
רקמה היא הרי רקמה. ורקמות מדממות הן רקמות מדממות. לפעמים אמנות שמשמשת את הצד שדרכו אלימה – מפחידה כל כך. כי הרי איפשהו בדמיון שלי לפחות -האמנות. האמנות מטבעה מכילה הכלה. מכילה פתיחות. שהרי מה תרקום ברקמתה נדמה כאפשרות אינסופית. ואז הבחירה הזו- היא תוצר של חופש כלשהו. או שפשוט אינני מבינה כי זו מערכת שאין בה ידיעה של חופש?. עצוב
מה יש לומר. זה מפחיד.
הי מרית, אני מכיר מעט את מרים וילנר. היא איירה לי את "מייסטר פרעוש" (ואולי יותר נכון לומר שאני תרגמתי אותו בשבילה, החיבור שלה להופמן עמוק יותר משלי). קראתי גם רומן גרפי שכתבה, על נער גבעות עם שלוש ידיים… משהו ששואב מעולמות הפאנק, ככל הנראה. אני מנסה לומר שהיא אישה סעורה ומורכבת, מעבר ל"נקמני נא". את בטח יודעת את זה, ועדיין.
שרון, רקמות בכלל הן עסק דוקר ומדמם (ראי אמא של שלגיה 🙂 ). אמנות בשבילי היא החירות לבטא את כל מה שמרגישים וחשים וחושבים, גם זעם ותאוות נקם. השאלה היא כמה זה קרוב למציאות. קיל ביל, למשל, או מדאם דפראז' נמצאים במרחק בטוח. וככל שהרווח בין האמנות לחיים מצטמצם (והוא הולך ומצטמצם כרגע) זה יותר עצוב ומפחיד.
עדה, נכון.
רועי, אני לא שוכחת את זה לרגע. אנשים הם מורכבים. וכדאי להזכיר ולזכור את זה. (והעבודה הזאת היא עדיין מחרידה בשנאה ובחוסר התקווה שהיא מבטאת ומשקפת). הרומן נשמע מסקרן. הנערה ללא הידיים, לעומת זאת, היא הסיפור המכונן שלי. https://maritbenisrael.wordpress.com/2016/04/07/handless/
אני זוכר (את הנערה ללא ידיים). בינתיים נזכרתי גם שלאותו נער גבעות עם שלוש ידיים קוראים קוני-לאל-עליון (ובקיצור, קונילמל). ואני לא בטוח שהמרי האינסופי שלו רחוק כל כך מזה של מרתה יורקת הלהבות.
אני לא מכירה את קוני-לאל-עליון, אבל אתה צודק, זעם זה רגש שאני מכירה ומבינה מבפנים, ואני יודעת שאמנות מצילה נפשות כשהיא מאפשרת לבטא אותו, לעשות ממנו צורה, במקום להיחנק ממנו. ומצד שני, לשנאה שמובעת בפרוכת יש כיוון ומטרה, היא מכוונת אלי אישית ואל שכמותי. היום אני פלישתית שעוקרת עיניים ומחר אהיה עמלק והפיגוע בדומא היה רק פריוויו למה שצפוי לנו. אני לגמרי מאמינה לך שוילנר אדם מורכב וסוער (וגם לא הייתי כותבת על העבודה לולא ראיתי את האיכויות שלה). החטא הגדול שלה (בעיני) הוא חוסר מודעות וחוסר אחריות. ובני האדם ערֵבים זה לזה, או לפחות צריכים להיות.
אני מבין לגמרי. גם אני בין מושאי השנאה, אם היה ספק.
ואגב, למעט תגובה סרקסטית בהתחלה, אני לא רואה שאף מישהו מימין הצטרף לשיחה. וזה קצת חבל, כי זו הזדמנות לשיחה. אני לא מתכוונת לבזבוז אנרגיה בהתנגחויות מוכנות מראש, אלא לקשב הדדי. לשיחה אמיתית על החיים ועל האמנות ועל כאן ועכשיו.
זו אמנם הזדמנות לשיחה, אין ספק, אבל גם בה יש הנחות יסוד; כשנראה ש'קיצור תולדות המדינה היהודית' הוא טקסט לגיטימי בסך הכל אבל מוילנר יש לבקש לקחת אחריות על הדרך שבה היא מביעה את הזעם שלה – אפשר להבין למה שאנשים שמזדהים עם העבודה שלה לא ירגישו כאן מרחב מקבל.
היונים מסמלות את אשליית השלום. הלא אין שלום בינינו לבין עזה.
אם עוקרים עיניים לחיה אז יורד דם.
אנונימי/ת, בשנה הראשונה של בית הספר לתיאטרון חזותי, כשעוד לא היה שם לשיעור שלי (שנקרא אחר כך "בימוי דרך עיצוב"), התלמידים היו קוראים לי המורה למטפורה. הם זיהו לפָנַי את השורש של השיעור, את השורש של החשיבה שלי, ובהמשך לכך – אשליות לא עוקרות עיניים, ההוויה שלהן רכה ונעימה וחיובית מדי. הן יכולות לצעף, להסתיר, להונות, אבל תוקפנות היא לא בארגז הכלים שלהן. וזה רק על רגל אחת כדי להגיד שלא השתכנעתי.
בינתיים התברר לי (בהסכמתה של מרים וילנר) שזו התגובה שלה. אז מרים, יכול להיות שאת לא מודעת למה שיצרת. מודעות אינה תנאי לאיכות אמנותית (וזו עבודה איכותית, אחרת היא לא היתה מושכת את תשומת ליבי, לא הייתי טורחת להתעמק בה), אבל כמו שאמרה נורית זרחי ועוד לא נלאיתי מצטט – לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת. אני מצרפת למילים את האיור ששלחת.
לא מחפשת לשכנע, או ללמד, או לחנך. אשליות ומודעות הן בנות דודות קרובות מאוד. ותוקפנות היא בארגז הכלים של הבריאה כולה, לטוב ולרע.
שבע"ה תמיד נהיה סקרנים. ונסתכל היטב לכל הצדדים.
מרים וילנר
מרים, אמנות תמיד קשורה לחיים, אחרת לא היתה לה משמעות, אבל בדרך כלל יש רווח, זמן להפנים ולברור מה כן ומה לא. ובימים אלה כמעט לא נשאר רווח בין האמנות שלך (לא שלך בלבד, את לא לבד, אבל העבודה שלך בגלל העוצמה שלה נתקעה לי בגרון) ובין ההשלכות שלה על החיים של כולנו. אני לא יכולה וגם לא רוצה להגיד לך או לכל אחד אחר, מה לחשוב או מה לעשות, אבל אם מותר להוסיף על מה שכתבת, אז שתמיד נהיה סקרנים ונסתכל היטב לכל הצדדים, ונחשוב גם על ההשלכות.
אני חושבת שיש מעט מאוד יצירות אמנות שממש משפיעות על המציאות. לרוב הן מהוות ביטוי שלה. וגם יצירה זו מבטאת את האלימות ואת השסעים העמוקים בחברה הישראלית. רואים בה קורבן (גור אריה יהודה שנעקרו עיניו), ו״ציר רשע״ של עופות טרף בתחפושת של יונים. זהו תיאור מדויק של השקפת העולם שרווחה בארץ לפני רצח רבין וגם בזמן ה״התנתקות״. מרים וילנר רק מבטאת בדרכה את המציאות הנשקפת דרך עיניה.
ורד, מסכימה לגמרי. לעתים רחוקות יש השפעה ישירה, אבל עם קצת מודעות, אמנות יכולה להיות ראי גם למי שיצרה אותה. ולמודעות יש השפעה מפכחת. יכול להיות שיתברר לה שהרחיקה לכת (לא רק באמנות), שמה שנשקף מהראי מוביל לאן שהיא לא התכוונה. ויכול להיות שלא. אני יכולה להגיד רק מה שאני רואה. אני לא יכולה להכתיב את המסקנות.
ישנה האזהרה הזאת שחוזרת באלף לילה ולילה, ולא יוצאת לי מהראש: רק שלא נתחרט במקום שחרטה לא תועיל.
ידידיה (אני עונה למטה כי אין אפשרות ליותר משרשור אחד), הנחת היסוד היחידה שלי היא שיש בני אדם מכל הצדדים. ולא רק בהקשר פוליטי אלא בכלל – אני מעונינת לשוחח גם עם מי שלא מסכים איתי. אני לא יודעת מה זה מרחב מקבל ואני לא בטוחה שהבטחתי כזה. הבטחתי קשב אמיתי, ואני עדיין מבטיחה. הטקסט של דודו מייצג את מה שהוא מרגיש וחושב, ודי ברור מהשיחה ביננו שאנחנו לא מסכימים. ובזכות רועי כנען, גם מרים וילנר עצמה כתבה פה כמה דברים. וזאת התחלה, קטנה ככל שתהיה. אני מבינה שאנשים מימין לא מרגישים "בבית" פה. לא קל להיות מיעוט, גם כשמקשיבים לך, ואולי זאת גם הזדמנות להבין איך מרגישים בצד השני – בכל מיני צדדים שניים, שמאלנים, פלסטינים, להט"בים וכן הלאה.