לאהוב לבי שמעולם לא עמד לי על הראש
והיה רואה סוס לבן בילדותו, כל לילה לפני שנרדם
.
1. מקס ארנסט 1938
הדיוקן החלומי הזה של מקס ארנסט (1891-1976) הדאדאיסט והסוריאליסט צץ כבר פעם בקצה פוסט אחר.
*
2. פנלופה
לאונורה קרינגטון (1917-2011) היתה אמנית סוריאליסטית ממוצא אנגלי שחיה במקסיקו. אי-אז בשנות העשרה שלה היא כתבה מחזה בשם "פנלופה" על נערה שמאוהבת בסוס הנדנדה שלה.
*
3. פונדק סוס השחר
ב-1937 התאהבה לאונורה קרינגטון בת ה-19 במקס ארנסט בן ה-46. ב1938 הוא נפרד מאשתו והשניים השתקעו בדרום צרפת.
בשנים 1937-1938 ציירה לאונורה קרינגטון דיוקן עצמי מכונן הנקרא גם "פונדק סוס השחר".
.
קרינגטון היתה בת עשירים (מרדנית, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). היתה לה אומנת אירית שהלעיטה אותה במעשיות, ומתברר שאלת הפריון הקלטית רכבה על סוס לבן.
ה"ברד אנד פפט" (תיאטרון הלחם והבובה, תיאטרון בובות פוליטי-פיוטי שגם אליו עוד אגיע יום אחד) יצרו פעם מופע בשם White Horse Butcher. וזה מה שכתב עליו פיטר שומאן, המייסד והיוצר המוביל:
הסוס הלבן הוא סמל החיים. הוא מייצג את את האור והשמש. את נעורי האדם, חיוניותו ופוריותו. הסוס הלבן הוא יפהפה, אפילו נשגב. לכן אפולו רתם אותם למרכבתו.
ובאשר לצבועה המניקה: "אני כמו צבוע, אני נכנסת לפחי האשפה. אני סקרנית ללא שובע." אמרה קרינגטון בראיון. אבל "זה כבר סיפור אחר, שיסופר בפעם אחרת".
*
4. אותו הסוס
.
הדיוקן של ארנסט צולם ב1938, כלומר אחרי "פונדק סוס השחר". שניהם מתייחסים לאותו סוס נדנדה חסר-זנב אבל המשמעות הפוכה:
אצל קרינגטון הוא ממריא ופורץ מן המסך הפתוח של החלון, ושם בטבע הוא הופך לסוס אמיתי עם זנב מפואר. ואילו אצל ארנסט זה אפילו פחות מהחרוזים של אמא אווזה: "אני רוכב על גב סוס עץ/ שמתנדנד ומקפץ/ דוהר במרץ כל היום/ וכלל לא זז מהמקום." (תרגם אורי סלע). גם סוס אמיתי היה מתקשה לנוע במרחב הקטן החסום בחפצים לא ברורים, מה עוד שהסוס ורוכבו פונים לכיוונים שונים, ושניהם מתעלמים מן הדלת הפתוחה למחצה, שאולי היא בכלל דלת של ארון.
כשמניחים את התמונות זו בצד זו, מתברר שארנסט סובב את הסוס של קרינגטון, כך שלא יראה את החלון.
אני תמיד מפרידה בין אמנים ליצירתם, אבל מאז שנחשפתי לדיאלוג התמונתי הזה קשה לי יותר לאהוב את הדיוקן של ארנסט; כי אם נמזג את שני סוסי הנדנדה, כלומר נניח אותם זה על זה כמו שקפים, נגלה שארנסט לא סתם רוכב, הוא פשוט עומד על ראשה של קרינגטון.
*
5. bird supirior דיוקן מקס ארנסט 1939
כשפרצה מלחמת העולם השנייה ברח ארנסט מצרפת עם פגי גוגנהיים והשאיר את קרינגטון בת ה-22 מאחור. היא ברחה לספרד שם עברה התמוטטות עצבים ואשפוז טראומטי. הם לא נפגשו יותר.
זהו הדיוקן של ארנסט שציירה קרינגטון לפני בריחתו.
.
אפשר לגלות קצת יותר אהדה לארנסט שנרדף על ידי הגסטאפו על שום אמנותו המנוונת. אבל בדיוקן המכשפי הזה הוא פשוט גונב לה את נשמת הסוס.
*
עוד באותם עניינים
האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס (בת זוגו של מרסל דושאן)
תודה. ויש משהו בדיוקן העצמי של קרינגטון שמזכיר את שטרובלפטר.
נכון. וגם בה עצמה כצבועה סקרנית המחטטת בפחים. אבל אתה תמיד לוקח אתך את שטרובלפטר כשאתה יוצא לשוטט, כמו שהרון אל ראשיד לקח את ג'עפר המשנה ואת מסרור נושא חרב הנקם!
נהדר. החיבור הזה של סוס, פולחן ומיניות מזכיר לי את 'אקווס' של פיטר שאפר. היה נחמד אם הייתה איזו זיקה בין המחזה לבין הסיפור של קרינגטון וארנסט, אבל עד כמה שידוע לי אין זיקה כזו.
תודה. ומי יודע, משעולי הזיקות הם פתלתולים ולפעמים מוטרפים. אני למשל משוכנעת שהשיר על הפרה שקפצה מעל הירח מתוך אמא אווזה, נולד מציור של עגל הזהב מן המאה החמש עשרה (אפשר לראות אותם פה http://wp.me/pSKif-jIe)
מכאיב
מאד.
אבל זה הולך ומשתפר בהמשך. בעזרת נישואים פיקטיביים לדיפלומט מקסיקני (חבר של פיקאסו) היא ברחה למקסיקו, ושם מצאה את הבית האמיתי הנפשי שלה. היא חיה עד גיל 94 היתה בין מייסדות התנועה המקסיקנית לשחרור הנשים והפכה לציירת חשובה ונערצת. כסף זה מדד חלול אבל אובייקטיבי להתקבלות, ועוד בחייה נמכר ציור שלה במיליון וחצי דולר. יש עליה המון חומר באינטרנט, כולל סרטוני ראיונות מרשימים (אבל הערך שלה בויקיפדיה העברית מלא שגיאות ובלגן). והיו לה גם נישואים טובים עד כמה שהבנתי, כך שתיקון גורף.
יש משהו קצת קריפי בסוס נדנדה, לא? העיניים האטומות, התנועה המדומה שלא מביאה לשום מקום… זכור לי איזה סיפור קצר, לא זוכרת של איזה סופר (אולי הנרי ג'יימס?) על ילד שנכנס לאיזה טרנס אובססיבי ורכב בלי הפסק על סוס נדנדה, וכך התגלו לו כל מיני חזיונות (נדמה לי – מידע על הסוסים שעתידים לזכות במירוץ סוסים). אולי את מכירה?
שני אמנים נהדרים. הוא- השראה. היא- חיבור לנפש. מקסיקו כנראה היה רעיון והצלה גדולים. אם צריך ׳לבחור צד׳ אני בצד שלה. נפלא ותודה שהבאת
מיכל, לא מכירה את הסיפור המעניין והמוזר הזה. ואף שאני יכולה להבין את נקודת המבט שלך, היא רחוקה ת"ק פרסאות מהחוויה שלי. על סוס הנדנדה המופלא שקבלתי בגיל שלוש דהרתי עד שהאברים שלי נהיו ארוכים מדי בשבילו. (כתבתי על זה כאן https://wp.me/pSKif-lGA – ובעצם כל הפוסטים האחרונים הם בגדר חבר מביא חבר, גם אלחנדרו חודורובסקי שהיה לו קשר עמוק עם קרינגטון, ואפילו נתן זך – כשחשבתי על השירים הכפולים שלו, דבר ראשון עלה בדעתי השיר על מותו של סוס העץ מיכאל. מי מלבד ילדים ולאונורה קרינגטון מתעניין בחייהם ובמותם של סוסי העץ?).
לוסי, תודה רבה! וקרינגטון כבר לא זקוקה להגנה, אפשר פשוט להתבונן ולתת לזה לחלוף.
https://www.shortstoryproject.com/he/story/%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%A3-%D7%A1%D7%95%D7%A1-%D7%94%D7%A2%D7%A5/
היי מרית 🙂 מצאתי את הסיפור ה(באמת) מוזר הזה. לא הייתי בכלל בכיוון, הוא של ד.ה. לורנס…
וואו, איזה סיפור מוזר ומדבק. עכשיו לא אצליח להיפטר ממנו. מתאים לערוץ המאגי של ד. ה. לורנס (בטח חשבת הנרי ג'יימס בגלל הספוקיות של "סיבוב הבורג").
ועוד משהו בשבילך מרית (אם כי יש לי הרגשה שזה לא ממש יחדש לך משהו… 🙃)
https://alaxon.co.il/article/%d7%a7%d7%a6%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%a6%d7%a4%d7%94-%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%97-%d7%a9%d7%98%d7%95%d7%aa/
https://alaxon.co.il/article/%d7%a7%d7%a6%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%a6%d7%a4%d7%94-%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%97-%d7%a9%d7%98%d7%95%d7%aa/
היי מרית, עוד משהו בשבילך 🙂
🙂
פעם הראיתי לילד קטן תמונה של דינוזאור, והוא לא התלהב כמו שחשבתי. הוא אמר לי בזלזול מסוים: אני מכיר את זה, חלמתי על זה…
לאחרונה קראתי את The Spiritual Journey of Alejandro Jodorowsky
בספר הזה מספר חודורובסקי על החונכות הרוחנית ההזוייה שקרינגטון העבירה אותו
ספר מומלץ ביותר.
גם הסרט הדוקומנטרי שנעשה עליה לא ממזמן בביביסי מומלץ ביותר.
כמובן היא גם היתה סופרת מדהימה במיוחד הספר The hearing horn
אני עדיין מתאוששת מ"ריקוד המציאות", הספר עדיין מהדהד בתוכי. אני מקנאה בך שקראת את ספריה. לא שמעתי על הספר שעליו אתה (?) מדבר אבל פנלופה המאוהבת בסוס הנדנדה שלה כבר כבשה את לבי. בספק אם משהו מזה קיים בספריות הישראליות.
הכרתי את קרינגטון מכתבה על דברים שמעוררים השראה אצל ביורק, היא ציינה שם את הספר הHearing horn במיוחד : "This book is so inspiring! You English should be proud of her. The book seems destined to be a movie. Free-flowing, spiky imagination. I love its freedom, its humour and how it invents its own laws. What specifically do I take from her? Her wig."
ד"א יש כמה ציורים קטנים של קרינגטון במוזיאון ישראל.
היא באמת מרשימה ומסקרנת (דווקא הציורים קצת זרים לי. או אולי להפך, דורכים על איזו יבלת פעילה של הנפש). עוד אגיע גם לכתביה וגם למפגש עם חודורובסקי.