על פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים

על חדוות החיים של פליקס קרול ועל תומאס מאן בכלל.

"וידויי ההרפתקן פליקס קרול" שלי (התרגום הישן של מרדכי אבי-שאול) התפרק מרוב שימוש. לא פשטתי אותו מעלי כמו שפושטים "בגד מרופט וספוג זיעה" (כך מתאר פליקס את הפעם הראשונה שבה החליף את שמו) אבל הידיעה על התרגום החדש עדיין החישה את פעימות לבי. כל הציטוטים בתרגום נילי מירסקי.

.

אני מכירה את פליקס קרול כבר שנים רבות, ובקריאות קודמות אמנם נדבקתי כמו רבים (אריק גלסנר למשל) בשמחת החיים של הספר. הוקסמתי, אם להיזקק ללשונו של קרול, מזוהרה של הגחלילית ושכחתי את התולעת. אבל אין אדם יורד פעמיים לאותו נהר, כל שכן לאותו ספר; הפעם קלטתי דווקא את העצב ואת הניכור. את הפצעונים המבחילים של מילר רוזה (אותו שחקן רב הקסם) מבעד לשכבת האיפור.

קרול מציג את עצמו כבר מזל, ומתאר את בית ילדותו בנחת הומרית, בנטרליות רגשית שמתחממת לכדי חיבה סלחנית כשמדובר באביו. אלא שאב נואף ונוכל שמבזבז את ההון המשפחתי על מסיבות הוללות לחברים שאינם חברים, ומסיים את חייו בפשיטת רגל ובהתאבדות אינו פתיחה מובהקת לאושר. ואם לא די בזה (וגם בהמשך לכך), טבועה נפשו של פליקס בחותם מכאיב של בדידות וניכור.

"קול פנימי הזהירני מבעוד מועד כי ידידות וחברות ויחסי שיתוף חמים לא יהיו מנת חלקי לעולם – אדרבא, משמיים נגזר עלי ללכת כל ימי בדרכי המיוחדת לי, בודד לנפשי, סגור ומסוגר, בלי שום אדם לסמוך עליו מלבד עצמי."

(מתוך "פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים")

במקום אחר הוא מדבר על "טבעת עבה של אוויר, של קרינה צוננת" שמקיפה אותו לצערו שלו, ולתמהונם של כל אלה "המבקשים להביא לו מנחה תמה של חיבה ורעות."

הדפים היותר מכמירי לב בספר (לפחות לטעמי) מוקדשים לשיטוטיו הליליים של פליקס קרול בין חלונות הראווה המפוארים של פרנקפורט, כי זה הבילוי היחיד שהוא יכול להרשות לעצמו.

"מסעות תענוגות ולימודים" הוא קורא לבהייה בחלונות המוארים, בחושך, בקור כלבים (מעילו מושכן), לשינון תגי מחיר וחפצים שאמנם ישרתו אותו בעתיד בחיי נוכלותו. כל כך הרבה עליבות וניכור ספוגים בדפים האלה, חירשות מכאיבה להבדל בין אותנטיות וזיוף, בין חיים לאיזו תדמית של שיווק ופרסומת. כל כך הרבה מאחורי הגדר ומעֵבר לזכוכית מן הסוג הנוצץ והאפל, העכשווי מתמיד.

כמו רובנו קרול הוא לא-שייך נצחי, אבל לבו לא נופל. הוא נוקט בשיטת תום סוייר לצביעת הגדר (למי ששכח, תום נענש בצביעת הגדר והעמיד פנים שזה פרס בהצלחה כזאת שחבריו עמדו בתור לצבוע אותה במקומו). פליקס אומר לעצמו שהוא בר מזל, שהשיטוט הלילי הזה הוא מתנה שבעזרתה יזכה בכל מה שחלם.

ועל מה הוא חולם בעצם (כפי שמתברר בדיעבד) אם לא ללכת בדרכי אביו, נוכל ומאחז עיניים בפני עצמו, שמכר שמפנייה קלוקלת בכלים יפהפיים; יותר מחצי עמוד מוקדש לתפארתם של הבקבוקים המקושטים בפתילי זהב ונייר כסף מבריק ובחותם כמו אפיפיורי, כוכבים, שלטי אצולה עם נופך אירוטי-מיתולוגי.

"אבי," אומר פליקס לוועדת הגיוס, "היה שמחת החיים בהתגלמותה". זה חלק מתרמית נפתלת שהוא רוקם כדי להשתמט מן השרות, אבל גם בתוך השקר הזה יש גרעין של אמת, כי כמו שאומר קרול עצמו, "כל הונאה שאינה מיוסדת על איזו אמת נעלה יותר… אחת דינה להיחשף." ואם נחזור רגע אחורה לפשיטת הרגל של האב, אחרי שתכולת הבית נבזזת על ידי ההוצאה לפועל, נותר רק המנגנון המוסיקלי שמשמיע את פתיחת המזמור "שישו בחייכם" בכל פעם שהדלת נסגרת. מאות עמודים לאחר מכן, משלים קרול את מילות המזמור: "שישו בחייכם כל עוד דולקת העששית". וזו השורה התחתונה של הספר (אחת מהן), וסוד קסמו האנושי. הדבקות בשמחה גם כשהדלת נסגרת, חיוב החיים על אף פגמיהם, על אף "תשוקתם וענותם" ובעצם בזכותם. החיים יקרים ונוגעים ללב דווקא משום שהם חולפים. זה נאמר במפורש בשיחה בין קרול לפרופסור בעל עיני הכוכבים.

ואם כבר מדברים על ועדת הגיוס; רגע אחרי שקרול זוכה בפטור הנכסף הוא מדמיין את עצמו במדי הקרב וכמעט נתקף חרטה. ובעצם, הוא חושב, גם חייו כמאחז עיניים הלוא מבוססים על חומרה צבאית, שליטה עצמית והסתכנות. ובכל זאת הוא לא מתחרט, כי קריירה צבאית אינה כוללת חירות, וזה התנאי ההכרחי שאין בלתו, שבלעדיו, כמו שאומרים הילדים, הוא "לא משַׂחק".

קרול מבין שאמנם נועד "לחיות כדרך החיילים אך לא בתור חייל, על דרך הדימוי אך לא כפשוטו." שהחופש האמיתי נמצא רק ברוח, בתודעה. ובמילותיו שלו: "האפשרות לחיות על דרך הדימוי היא היא החירות."

וההצהרה הזאת היא גם מניפסט ספרותי: חומרה צבאית, שליטה עצמית והסתכנות ביחד עם חירות מוחלטת, זה סוד קסמו של תומס מאן בקליפת אגוז (כמו שכותבים משום מה במסמכים משפטיים). לא צריך אפילו להגיד אירוניה, היא באה לבד כשמצרפים את המרכיבים. הספר כולו הוא גם מניפסט ספרותי. כשקרול טוען למשל, שתרמית כלשהי "אינה ראויה במלואה לשם תרמית, כיוון שאין מטרתה אלא לתמוך באיזו אמת חיה שטרם נהפכה למציאות ממש, ולצייד אותה בסממנים החומריים שבלעדיהם לא יוכל העולם להכיר בה ולהוקירה כערכה." זה תיאור מדויק של הפואטיקה שלו.

וכך מתנדנדים להם הווידויים כמו מטוטלת בין החיים לאמנות. אי אפשר לדעת מה קדם למה אצל מאן. או אצל כל אחד אחר.

פרידריך אוגוסט קאולבך, "קרנבל הילדים" 1888 (קטיה מאן וארבעת אחיה)

(גיחה קצרה למאן, תיכף אשוב לקרול). קטיה פרינגסהיים אישתו של מאן וארבעת אחיה היו קרובים מאד בגיל. פעם, לכבוד נשף מסכות לילדים, התחפשו כולם לליצנים. החיזיון הנלבב הונצח במכחולו של פרידריך אוגוסט קאולבך. "קרנבל הילדים", כך נקראה התמונה שזכתה לפופולריות רבה, שוכפלה במגזינים ועל גבי מוצרים. תומס מאן בן הארבעה עשרה גזר אותה מן העיתון וסימר אותה למכתבתו. לימים ראה את המקור בבית פרינגסהיים ורק אז קישר בין אישתו לליצנית הקטנה.

קטיה מאן ואחיה התאום קלאוס, 1900 "חלומות אהבה, חלומות של כליון הנפש, של כמיהה להתמזגות – אין לי שם אחר לכנותם בו, אף על פי שלא לדמות אחת כוונו כי אם לכפל-דמות, לצמד-חמד שראיתיו להרף עין מפעים, שני אחים משני המינים, אחד בן מיני שלי והשני מהמין האחר, כלומר היפה, אלא שהיופי היה טמון כאן בעצם הכפילות, באותו שניות מלבבת…" (מתוך "פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים," וכך זה נמשך עוד שעה ארוכה).

ובחזרה לפליקס – כמו רבים מגיבוריו של מאן נמשך גם פליקס ל"כפל דמות". אם אלה אח ואחות שמשקפים זה את זה ביופיים, או אם ובתה שמשלימות זו את זו.

האם כפל הדמות הוא דרכו של מאן לצעף ולהגניב את ההומוסקסואליות שלו, להכשיר אותה דרך הכפילות?

ומי באמת יכול לדעת מה קדם למה – האם הקונפליקט בין האידאל הבורגני לנטייה המינית הוליד את המתח האמנותי בין חירות לאיפוק, או שירת אותו?

האם הנטייה המינית התחרזה עם איזו תבנית נפשית מולדת, או המציאה אותה כדי להגן על עצמה?

האם זה חשוב? בסופו של דבר הן הזינו זה את זה ואת היקום האלטרנטיבי של "החיים דרך הדימוי".

ומה זה לחיות דרך הדימוי, אם לא לסטות מדרך המלך של החיים אל השוליים המפוקפקים של הכאילו. להיות אמן או נוכל, או שניהם. לא שפליקס היה מקבל את תיוגו כנוכל וגנב לעת מצוא.

"המילה, בבואה לציין מעשה זה או אחר," הוא כותב, "כמוה כאותו מחבט זבובים המחטיא את מטרתו תמיד … כל אימת שהדברים אמורים במעשה כלשהו, יש להתבונן בו לא מצד ה"מה" או ה"איך" (אף שזה האחרון חשוב יותר), אלא רק מצד ה"מי" לבדו."

גם כשעמד למשפט הוא אומר, התקומם בלבו נגד אותה "האחדה בלתי טבעית" בהיותו יחיד ומיוחד לכוחות הבריאה.

זהו כמובן הרציונל הנרקיסיסטי של הווידויים. נרקיסיזם "נדיב ואוהב אדם", קרא לו גלסנר בחיבה. וכדי להבהיר את הצירוף המוזר האוקסימרוני והמהותי מאין כמותו להבנת תומס מאן, אני מגייסת את יעקב אבינו, גנב ונוכל בפני עצמו, אם כבר מדברים על זה, שזכה להנחות רבות מצד ה"מי".

ב"יוסף ואחיו" (הפחות אהוב עלי בכתבי מאן, ועדיין) יש קטע שבו מהרהר יעקב בשרשרת הנסיבות העולמיות שגרמו לו לרדת מצריימה ובידו המכוונת של האל. ומאן שמציץ מעבר לכתפו מוסיף הרהור משלו. ואל תתנו לאירוניה לבלבל אתכם; אירוניה היא הצלופן המרשרש שבו עוטף מאן את ההומניזם שלו:

"אפשר סבור אדם כי מידות של רהב ואנוכיות הן ביעקב, שאין הוא רואה בבצורת ממושכת זו השוררת בעולם, באסון כללי זה המעיק על עמים רבים וגורם להפיכות כלכליות שלמות, אלא אמצעי להדרכת ביתו ולעילוי משפחתו … אולם הרהב והאנוכיות אינם אלא שמות על דרך השלילה להתנהגות חיובית ופורה במידה מופלגת, אשר שמה הנאה יותר הוא: מידת החסידות … חסידות משמעה הפנמת העולם על דרך הפיכתו לקורות האני וישעו, ובלי הכרה בדבר השגחתו הפרטית ואף הייחודית של אלוהים, הכרה המגיעה עד לדרגת הנאצה, בלי הצגת האני וישעו במרכז כל הדברים, אין בנמצא חסידות כלל … היפוכה היא ההתבטלות, ביטול עצמי של האדם ודחייתו אל פאת האופק האדיש, שממנה לא תצמח טובה גם לשאר העולם."

אישה אחת שאני מכירה היתה פעם חולה מאד.

"איך שהספר הזה טיפל בי," היא אמרה על פליקס קרול.

גם בי.

*

עוד תומאס מאן בעיר האושר:

מתומאס מאן עד פין אפ גירלס (וגם איך "הר הקסמים" כמעט הרג אותי?)

ביאליק ותומאס מאן (ועוד. אפילו לבקורת מחול הוא השתחל)

*

בדרך כלל אני ממעטת לכתוב על רומנים למבוגרים. אבל פה ושם לא עמדתי בפיתוי:

כמה הערות על "נוטות החסד", או "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני"

על מיכאל קולהאס ובעצם האהבה שלי לקלייסט והאהבה שלי למאן הן אחיות, וזה אפילו יותר בולט באנקדוטה המדהימה הזאת, מופת של חירות וחומרה.

על הספר הנפלא ביותר

על הרוקי מורקמי

שתי קריאות בספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן

*

ובלי שום קשר, אבל שווה: