כבר כמה חודשים שאני רוצה לכתוב על "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, אותו קראתי באיחור לא אופנתי. קראתי גם חלק ממה שכתבו עליו. לא הכל, די כדי להבין שהדיון (כמו הדיון בכל יצירה העוסקת בשואה, לפחות כאן בארץ) נשאב לסוגיות האוטומטיות של – כן מייצג / לא מייצג, כן מוסרי / לא מוסרי, וכמובן שאלת המסר, האמירה. גם ליטל עצמו בראיון שלא מתחשק לי לקשר אליו שב והוכיח שספרים חכמים ממחבריהם.
וכך או אחרת – הגישה הזאת מסתירה חלקים מהותיים מהספר המרשים הזה. אפקט "האש הקרה, הצורבת אך לא ממיסה", על פי הגדרתו היפה של המתרגם ניר רצ'קובסקי, מזמין ומעודד השתהות, ואם מצרפים לכך את אופיו הקרנבלי של הספר (במובן שבכטין הקנה למלה), מתקבל בית גידול למחשבות מכל הסוגים – כבדות וממלכתיות כמו שוליות וביזאריות, מה שלא הופך אותן בהכרח לפחות מעניינות; זה סוג של גזענות להדיר אותן, וזה גם לא משתלם, כי הצועניות האלו מכירות מעברים שמי-יודע-לאן הם מובילים.
זה לא מאמר סדור אלא כמה מחשבות על הספר ובעקבותיו, קצת פחות קרות-צורבות מהמקור, כי אני כבר יד שנייה.
"מבקר צרפתי שיקף את דעתם של רבים כשטען שגיבור הרומן הוא 'בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין', בשל השילוב המתקיים בו בין קצין אס-אס, הומוסקסואל, גבר שחושק באחותו ומפנטז על רצח אמו." עיתון הארץ
גיבור בלתי מתקבל על הדעת? כלומר חורג מדרישתו של אריסטו: "יש להעדיף דברים בלתי אפשריים מסתברים על פני דברים אפשריים בלתי מתקבלים על הדעת" (פואטיקה, פרק כד').
ונדמה לי שבמודע או שלא – כמה מן המבקרים שפטו את הספר על פי אריסטו, אולי בגלל שמו "נוטות החסד" כשם הטרגדיה של אייסכילוס . אלא שג'ונתן ליטל מקשקש על הפואטיקה של אריסטו כמו ילד ונדליסט – מהגיבור שאינו מתקבל על הדעת ועד לזיכוך, הקתרזיס המיוחל הנעדר מ"נוטות החסד" וכל מה שבאמצע פחות או יותר. באחת ההערות היפות שקראתי על הספר, פאר פרידמן מתייחס לסוף המחורפן והמלאכותי:
"אני מבין כי בעיניים אריסטוטליות הופך הדאוס אקס מכינה הזה את "נוטות החסד" לטרגדיה לא טובה, או לפחות לכזו עם סוף לא מרשים. זו בעצמה אמירה מרשימה מאוד, גם כחותמת אחרונה על הרומאן כולו ועל התמות שלו, וגם על גורלו של אואה."
בהמשך למה שנאמר עד כה, מסתמנות כבר שתי אפשרויות לקריאת הספר – דרך אריסטו במהופך, או דרך בכטין, ולא רק בגלל הקרנבל (לולא קראתי רק ספר אחד של בכטין הייתי מתפתה).
*
הגיבור הוא אכן בלתי מתקבל על הדעת, אבל האם התקופה מתקבלת על הדעת? במין דרך משונה הגיבור הוא מחווה ושיקוף של התקופה. ולא רק הגיבור, גם הסיפור עצמו מוטלא מחלקים שאינם מתיישבים לכאורה זה עם זה; ההיסטוריון יהודה באואר הסתייג מן ההטלאה, במין תביעה משונה לטוהר הגזע בספרות:
"ומתעוררת השאלה: איזה ספר כתב ליטל – רומן בלשי על דמות אפלה ורצחנית, או רומן היסטורי על תקופה ובעיותיה? ליטל יושב על הגדר ומנסה לשלב בין החלופות, והדבר לא עולה יפה."
למעשה יש הרבה יותר סוגות ב"נוטות החסד". אפילו החלקים ההיסטוריים נעים בין עשרות-אם-לא-מאות עמודים של כרוניקה בירוקרטית יבשושית, לרומן היסטורי לבני הנעורים (פירוט בהמשך). ויש גם פרקי מדע בדיוני, מובלעות של בלשנות, רומן ריאליסטי מעולה, רומן פורנוגרפי וכן הלאה, ומעל לכל – המבנה המוסיקלי המופשט: פרקי הספר הקרויים בשמות מוסיקליים ובקשת המחבר מן המתרגמים להותיר את כל המינוחים הגרמניים הצבאיים והמנהלתיים בשפת המקור, "גם במחיר פגיעה מסוימת בשטף הקריאה", ועוד יותר מן הבקשה – הנימוק:
אני מאמין [כתב ג'ונתן ליטל] שגם עבור הקוראים שאינם מכירים אותם ואינם רוצים לפענח את משמעותם, הם בכל זאת מפקדים כאלמנטים מוזיקליים יקרי ערך שמעניקים לטקסט את איכותו האובססיבית, הכמעט מתכתית.
*
האקלקטיות, הכוונים הסותרים והטונים המתחלפים הסודקים את הספר אינם נובעים מחוסר שליטה אלא מהחלטה, מה שמביא אותי לתלונתו של אריק גלסנר:
"חוסר היכולת של הרומן להכריע מהי התפיסה הדומניננטית, או היעדר אמירה מפורשת שאין להכריע בין התפיסות, היעדר ניסיון להציע סינתזה של התפיסות, מחלישים מאד מהסמכות של הרומן" (ההדגשה שלי).
ואכן אין הכרעה, סינתזה וכן הלאה, אלא שאצלי זה נזקף לזכות הרומן. וזו לא רק החשדנות המולדת שלי בסמכות וההעדפה לספרים שמעוררים מחשבות על אלה שמציעים אותן. זה קשור ישירות ל"אמירה": כל אותם סדקים בסמכות שמתוכם, כמו מתוך סדקים במדרכה, צומחות מחשבות לא קרואות – הם לטעמי הביטוח היעיל ביותר נגד פאשיזם. הרבה יותר מעקרונות מוסריים קשוחים שכובשים תחתם כל מיני דברים שעלולים להתפרץ ולהתהפך (וראו למשל אידאליסטים שעברו משמאל לימין).
בתמונה למעלה: התערובת של פורנוגרפיה, אלימות, דקדנס, שחיתות ושואה בחלקים רבים של הספר, העלתה בדעתי את פזוליני שבחר למקם את העיבוד שלו לספרו של המרקיז דה סאד "120 הימים של סדום" ברפובליקה של סאלו, ממשלת בובות פאשיסטית שהקימו הנאצים ב-1943 בצפון איטליה. "סאלו, או 120 הימים של סדום" הוא הסרט הנורא והסופני ביותר שראיתי, מלא יופי ומשולל כל תקוה ואשליה, שאחריו לא נותר לפזוליני אלא להרצח בצורה מחרידה.
*
ועם זאת, נדמה לי שאני מבינה את חוסר הנחת של גלסנר. יש משהו מבלבל בכתיבה של ג'ונתן ליטל. מין ההכלאה משונה בין ילדותיות לבגרות; מצד אחד, תועפות של יידע תחקיר וכתיבה ספרותית, ומנגד, משהו גולמי ולא בוגר. כמו בגיל ההתבגרות, כשהגבר והילד רבים על אותו גוף – הראליזם והמלאכותיות – שלא לומר הפיברוק, כובד הראש והפרובוקציה, רבים על אותו ספר. הוא כאילו נכתב בידי ילד פלא (נו, "יונתן הקטן", קשה להתאפק) שעל אף הבלחות של עומק ובגרות אין לו מבט-על ויכולת אינטגרציה.
לילדותיות הזאת אפשר ליחס גם את צד "פורסט גאמפ" של הספר, את המפגשים עם אייכמן, מנגלה, וכן הלאה, המתאימים מאד לרומן היסטורי לבני הנעורים (אם כי הסצנה שבה הגיבור נושך את אפו של היטלר כבר חורגת אל מחוזות הקומיקס והגרוטסקה). כשלוקחים בחשבון את הילדותיות הזאת – ייתכן שההומוסקסואליות של הגיבור נבחרה כדי לעצבן את הנאצים.
וייתכן גם שהבחירה בגיבור בלתי מתקבל על הדעת היא סוג של חישוק, מעין ביטוח עצמי נגד הזדהות.
על הצורה המשונה של הספר אפשר להגן גם בעזרת הדברים היפים שאמרה אידה פינק בראיון:
אני רואה הבדל בין כתיבה של סופרים שעברו את השנים ההן, לבין כתיבה של דור שני או שלישי, הפוסט מודרניסטי כפי שאומרים. כאן יש הבדלים גדולים. יש להם אפשרויות גדולות ודרך אחרת לגמרי. הם לא יכולים לכתוב כמונו, אין להם זיכרון. הם יודעים את זה מן ההורים, מן הספרות, אך אין להם זיכרון משל עצמם. מצד אחד הם יותר מוגבלים ומצד שני הם יותר חופשיים מפני שאין להם את כל המעצורים שיש לניצולים. הם לא כל כך נאמנים לאירועים והם לא יכולים לכתוב בצורה ריאליסטית. לא שאני חושבת שזה הדבר היחיד שחשוב, אבל במקרה הזה יש לזה חשיבות עצומה. מצד שני הם כבר יכולים כבר לעשות ניסויים ספרותיים פורמליים שאני לא חושבת שהסופרים שעברו את השואה מסוגלים לעשות. בני הדור הראשון כמוני, אנחנו אסירים של הזיכרון ושל הזמן. בני הדור השני והשלישי הם כבר חופשיים.
*
אז מה, חוסר בגרות או נסיינות אמנותית? זו לא הפעם הראשונה שבה הכי מפגר והכי מתקדם מתחרים על אותה משבצת. כתבתי על זה כאן למשל, בעניין "האסתטיקה האוקסימרונית של האופנה, שבה המכוער הוא היפה הבא, והמיושן ביותר הוא גם החדיש." אבל כיוון שהכל מתקשר לי עכשיו לויטו אקונצ'י*, נזכרתי באחת מעבודותיו הראשונות כארכיטקט:
בית ספר באריזונה ביקש ממנו לתכנן סככה שבה ימתינו תלמידים להסעות אחרי הלימודים. אקונצ'י הציע להם את חורבות בית הספר (כלומר – נניח שפצצה פגעה בו), קירות "מתמוטטים" שיכוסו בגרפיטי של התלמידים. למותר לציין שהוא לא קיבל את העבודה. אבל אולי אפשר לראות דרכה עד כמה קרובות נקודת המבט הילדותית והחתרנית. על העבודה הזאת כתבתי בסופו של דבר פוסט נפרד.
*
ועוד באותו עניין; האוונגרד נטה מאז ומתמיד ל"חוסר מכובדות", שלא לומר "אנטי מכובדות", ראו הפוטוריזם והדאדא למשל – וידועה הערתו (הקסומה והמעוררת) של יונג על הדאדא: "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני." כשתוהים על ההתנגדות העזה שבה נתקל האבנגרד מצד האליטה התרבותית – ואני תוהה על זה לפחות פעמיים בשבוע, איך הם לא ראו ולא הבינו – נדמה לי שזה נעוץ בדיוק כאן, בחוסר המכובדות האינפנטילי, בהשתטות המשחררת. כי מכובדות וטעם טוב הם סד וצנזורה רבת עוצמה על המחשבה ועל היצירתיות ובתמורה הם מספקים התקבלות. לא ש"נוטות החסד" לא התקבל; הוא גם התקבל וגם קצת נדחה באותה סערת רגשות. ואלה חדשות טובות מבחינתי; הפוסט מודרניזם באדישותו הקוּלית לאבחנות מעמדיות (לא מזמן הייתי עדה לשיחה שבה הסביר בני הגדול לאחיו הקטן שתמצית ה"קוליות" היא האדישות) הפוסט מודרניזם הצליח סוף סוף לכרסם במעמדה של המכובדות, לנענע אותו קצת.
*
וכמובן – למזלם הגדול של "נוטות החסד" ושל ג'ונתן ליטל הספר יצא לראשונה בצרפת, המדינה היחידה שבה פורנוגרפיה ותרבות גבוהה אינן דוחות זו את זו כמו שמן ומים, ושבה יש מכובדות אלטרנטיבית, שחורה, של מקוללים. מהמרקיז דה סאד ועד ז'ורז' בטאיי וז'אן ז'נה, פושע מועד שזכה לחנינה בעקבות קמפיין של אנשי רוח ובזכות טקסטים שערורייתיים שנאסרו לעומת זאת, לפרסום בארצות הברית.
ובהמשך לכך כדאי לציין שהחלק היחיד שבו הספר הקר הזה, "נוטות החסד", הצליח לעורר אצלי רגש, היה דווקא באפיזודה הארוכה שבה שוהה אואה לבד בבית אחותו ושוקע בטקסים ובהזיות פורנוגרפיות. בלי שום קשר למה שקורה לפני ואחרי – אי אפשר לקרוא את הפרק הזה בלי להתכווץ מעוצמת הבדידות והכאב.
*
אני יודעת שהארכתי, ובכל זאת עוד משהו על רציונליות ומחשבה. הבחירה במספר נאצי היא כביכול בחירה במחשבה על פני הרגש. לכאורה יותר קל "לחשוב" דרך התליין, או לפחות דרך התליין המסוים הזה, שהוא אמנם נאצי מחויב, אבל גם איכשהו מנותק רגשית, אובייקטיבי ורציונאלי. כך זה מתחיל לפחות, בהתחייבות לאמת בלי יפיוף וסנטימנטים: "אני לא אוהב התייפייפויות. אני רוצה להיות מדויק ככל שאני יכול. על אף כל מידותי הרעות, והן היו מרובות, נשארתי אחד מאלה שסבורים שהדברים ההכרחיים היחידים בחיי האדם הם אוויר, אוכל, שתייה, הפרשות וחיפוש אחר האמת. כל השאר נתון לבחירה." ובהכרזות כמו: "אין לי על מה להצטדק."
אבל במהלך הספר מתכרסמת עד מתרסקת אמינותו של המספר כמו גם הרציונליות והמודעות שלו. בתוך המבנה המזוגזג והטלוא הולך ומסתמן לו קו ברור: מן השכלתני (אם גם קר לב ודוחה) והמודע והמחויב לאמת – אל ההזוי והמחורפן והרצחני והמפוברק (הדאוס אקס מכינה של פאר פרידמן ועוד ועוד). והסוף משליך לאחור אל ההתחלה, אל הקטעים האמינים כביכול וחסרי הפניות, ומעמיד גם אותם בסימן שאלה.
ובסופו של דבר זה כן ספר שחושב על השואה, רק לא דרך המספר, אלא מתחתיו ומאחורי גבו, דרך הסדקים והסתירות והקצוות הפרומים והסטריליות המלוכלכת והקור.
*
נוטות החסד הנזכרות בכותרת ובמשפט האחרון (למה "נוטות החסד השיגוני"? צריך להיות "האריניות, כלומר אלות הנקם, השיגוני", הרי כשהפכו לנוטות חסד הן הפסיקו לרדוף) הן עוד קצה חוט שליטל מניח בספר בלי לפתח יותר מדי. נוטות החסד הוא גם שמה של הטרגדיה של אייסכילוס, החלק השלישי באורסטיאה. ונזכרתי ב"מסע השחקנים" הסרט האפי והפיוטי של אנגלופולוס העוסק בהיסטוריה היוונית בשנים 1939-1952 כולל נאצים ופשיסטים, ונדבר עם האורסטיאה, עד כמה שאני זוכרת ממרחק עשרות שנים, בצורה קצת יותר משכנעת ו"עשויה". נקודת המוצא יותר טבעית אמנם, כי זו יוון, לגיבור קוראים אורסטס והוא כבר נמצא על הבמה כחלק מקבוצת שחקנים נודדים. אז לסיום משהו מהסרט הנפלא הזה ולו כדי להתרחק מעט מפזוליני ומליטל.
בסצנה הראשונה המחתרת (שוב, אני מקווה שאני לא מסלפת ממרחק השנים) מתנקשת במשתף פעולה בעזרת אחת השחקניות שנשלחת לפתותו. כשהיא חוזרת בסוף היא עוברת דרך הנוף המצויר המשמש תפאורה למחזה רועים שהקבוצה מציגה. אחת הכבשים מצוירת על שני חלקי המסך ובכל פעם שמישהו עובר דרך המסך ראשה של הכבשה נערף.*
בסצנה השניה יש "קרב" שירים וריקודים בראש השנה של 1946 בין המלוכנים לקומוניסטים. אחרי שהסצנה נקטעת יש קטע מופלא שבו הגברים המלוכנים רוקדים זה עם זה צ'יק טו צ'יק למוסיקה של איזה טנגו סנטימנטלי. זה רגע חושפני במיוחד מבחינת הקשר בין סנטימנטליות לפאשיזם. *
עוד רשומות על השואה
ועוד
*ספרי "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי" ייצא בקרוב מאד בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
* הלינקים של מסע השחקנים הם ליוטיוב הם עד שאצליח להשתיל את הסרטונים.
אחד הספרים שלא חשבתי לקרוא, והניתוח הבאמת מקסים שלך שינה את דעתי. בעיקר בזכות התקווה שיש פה הצעה למחשבה, ולא ערימה מתויקת, מאורגנת עם סיכום כללי ברור בסופה. אני נאחזת באפשרות שנושבת מהפוסט שלך – שהפומפוזיות של המבקרים נבעה מתוכם ולא מתבקשת בהכרח מהספר.
ולעניין הסרטונים: אם מדובר ביו טיוב או גוגל, מספיק להכניס את הכתובת מהדפדפן, מה שקוראים URL. כדי להכניס סרטונים ממקורות אחרים צריך להוריד איזה תוסף, שיש עליו הסבר מפורט העזרה של ורדפרס, אבל אצלי, למשל, הוא פשוט לא פועל – אולי בגלל הגדרות בטיחות.
מרית יקרה,
לא יודע, ספרות השואה היחידה שאני מצליח לנגוע בהּ בשנים האחרונות (כספרוּת, לא כתיעוד/עדות), היא ספרוּת מעודנת, כמעט עקיפה (כמו אצל זבאלד ו/או אמרי) שממחישה את החוסר, האבדן, האימה, הגעגוע– יותר מאשר תיאורים אנטומיים של גוויות.
כפי שאיני מתקרב לספרי ק' צטניק אני לא רואה טעם רב להתקרב לספרו של ליטל.
אגב, טענת אי-אפשריותו של הגיבור, היא כמעט מצחיקה מצד כך שבגלריית הטיפוסים הנאצית היו מצויים טיפוסים כמו אילזה קוך רעייתו של ראש מחנה בוכנוואלד שהיתה שוכבת עם אסירים נאים, ואחר כך מצווה להמיתם, לפשוט את עורם ולעשות מהם אהילים למנורות (זו כנראה אינה אגדה בעלמא, נתקלתי בה בכמה מקורות); או טיפוסים אחרים שהיו יורים ביהודים וכיו"ב לשם ההנאה. בספרו של קורציו מלפרטה "קאפוט" מופיעים תיאוריו כעיתונאי של בכירים במנגנון הנאצי, כפסיכופתים שהמפלגה הנאצית העלתה לגדולה; וגם רושמו של חורחה סמפרון מן הטיפוסים הפליליים שניהלו לא פעם את חיי היום יום בבוכנוואלד, מדברים בשם עצמם. כמובן שלספריהם העיוניים של דניאל גולדהאגן ושל כריסטופר בראונינג המדברים על אנשים, בעלי משפחות, שהתנדבו מרצונם לעסוק ברצח יהודים, יש כאן גם תרומה ממשית להבנת האבנורמליה הגרמנית/פסיכוזת המונים של השנים ההן.
ובכן, עם השנים, ספרוּת העוסקת ברוע, במפלצות-אנושיות, פחות ופחות מעניינת אותי. באנושות יש טוב ורע, חכמת ואיוולת, רגישות וקהות-רגשית. אהבה וזוועה, אני מעדיף לבחור את חומרי הקריאה/הצפיה/האזנה שלי בהתאם למה שמאיר את עיניי, ומשרה עליי דוק של תקווה.
מרית. אני ניצב נבוך מול הרשומה. לא בגללך כי אם בגללי.
תחילה גילוי נאות- לא קראתי את 'נוטות החסד'. המשך הגילוי הנאות הוא שכנראה גם לא אקרא. (והיו כבר יותר מחמש פעמים בהן לא קראתי את 'נוטות החסד').
אני מבקש למנות כמה טעמים שהופכים את המשימה הכביכול פשוטה הזאת לכל כך מסובכת עבורי:
מצד אחד ישנם בי חוטים סמויים המושכים אותי, למחוזות שאת מתארת ברשומה, כמו אודיסיאוס הקשור לתורן אל שירת הסירנות. מצד שני ישנה בי רתיעה עזה מן הניסיונות לבדוק באופן מעבדתי את הרע האנושי. די מהר הבחנתי שהמקומות המִתְרַתְקִים שבי אל הרשע האנושי, מונעים ממני לעיתים להבחין, מתוך עניין כביכול אנתרופולוגי, מתוך נטייה לזהות איזה דגם, דפוס, פאטרן שרירותי של התנהגות אנושית לגיטימית, ומתוך כך לא לראות את הדברים כהווייתם.
למשל במקרה של עקדת יצחק. למשל במקרה של בת יפתח. תמיד חירפן אותי שהמיתולוגיה היהודית האדירה את העקידה של יצחק על חשבון הקרבתה של בת יפתח על ידי אביה שהלך עד הסוף. מצד אחד, אני מודה, זה מרתק אותי (גם מעשה ההאדרה וגם מה שיפתח עשה מתחת לעינו הפקוחה של הדיון על העקידה) מצד שני, זה מעורר בי סלידה כאדם וכבן תרבות. הדאוס אקס מאכינה של יפתח. שנדרו חייב אותו להקריב את ביתו. כאילו מי או מה שהקריב את ביתו היה הנדר ולא יפתח, בן זונה אחד שהתייחס אל בִּיתוֹ (שאפילו לא זכתה לכך שיהיה לה שם) כאילו היא סוג של רכוש. כמו סוס, או שור, או נעל, או סתם אסקופה נרמסת.
הדבר שאיתו אני מזדהה ברשומה מאוד, הוא התיאור שלך את חוסר ההחלטה של מה זה בכלל הדבר הזה שאנו קוראים (ובגללו אולי דווקא כן אקרא את הספר בפעם השישית/שביעית). נדמה לי שמאז שבגרתי, התחלתי להבין (בעיקר מהיצ'קוק) שהנרמז הרבה יותר מפחיד מהמתפרש עד הסוף. האפלולית שבה נותרים הדברים כאשר הם בלתי מפוענחים עד הסוף. לא תמיד צריך לפרט, ולא מתוך צדקנות, אלא אולי מאותה הסיבה שבגללה קפקא אסר על המו"ל של "הגלגול" לצייר את הרמש על העטיפה. קפקא רצה שלכל אחד מאיתנו יהיה הרמש שלו. אילו הרמש היה מצוייר על העטיפה הוא היה באחת מפסיק להיות אישי והופך להיות כללי. ואת זה קפקא ביקש למנוע בכל מחיר.
ולכן, הסרט הכי מזעזע על השואה שראיתי עד היום היה 'הגן של פינצי קונטיני' של ויטוריו דה סיקה.
השואה איננה קיימת בו בכלל,
היא מתחילה שניה לאחר שהסרט מסתיים.
הי מרית,
גם אני מצטרפת לשועי ודודו – הספר הזה מקנן בתודעה שלי זמן רב, ואני תוהה אם כדאי לגשת אליו או לא. גם מסרטי אימה אני נמנעת באופן עקרוני.
בכל מקרה, הניתוח שלך מעניין ומציג זוית ראיה נוספת.
דפנה, תודה! זה באמת ספר לא צפוי ומרשים בדרכו הקרה והמשונה.
הסרטונים הם מיוטיוב אבל וורדפרס מסרב להכיר בם. או שזה אני, אין לי מושג איפה הטעות.
שועי, בשום נסיבות לא הייתי מציעה לך לקרוא את נוטות החסד. אף שטענת הגיבור הבלתי מתקבל על הדעת היא באמת מצחיקה, אתם פשוט לא מתאימים.
וגם בעניין הפזוליני הזה הייתי נזהרת. הסרט מסוכן לשלומך.
על "מסע השחקנים" לעומת זאת אני ממליצה לך בחום. אני בטוחה שתאהב.
דודו, לאברהם היה פשוט יותר מזל מליפתח, אבל מבחינתי אין הבדל. שניהם מתועבים כשהם מתייחסים לילדיהם כאל רכוש ומוכנים לרצוח אותם. לכן גם לא קראתי לאף אחד מבני "יפתח", אף שהבטחת הפתיחה יפהפיה בעיני, הנדוניה של הסיפור היא בלתי אפשרית.
ובאשר ל"נוטות החסד" אני חושבת שבעידן שבו כולם רוצים לרגש ולהתרגש יש משהו מרתק בנסיון להמנע מזה. ואני באמת חושבת שהרבה מהספר נמצא בין השורות, כלומר אצל הקורא. בשבילי אלה כבר שתי סיבות לקרוא. אבל בשבילך? אין לי מושג.
נטלי, זה לא ספר אימה. יש בו סצנות שבהחלט יכלו להיות כאלה לולא אפקט "האש הקרה הצורבת אך לא ממיסה".
היי שועי,
תרשה לי להתיישב על זנב ההמלצה של מרית, ואם כבר מדברים על סרטים איטלקיים שכדאי לך לראות, הייתי ממליץ לך לראות שני סרטים עם השחקן מאסימו טרואיזי. שחקן איטלקי גדול שהתפרסם בסרט 'הדוור'. טרואיזי שדחה בדיקות לב כדי לסיים את הסרט מת קצת לפני סופו מהתקף לב. 'הדוור' הוא סרט מאוד מפורסם על קשר בין דוור פשוט למשורר הגולה פאבלו נרודה. אבל דווקא הסרט 'קפיטאן פראקסה' שלו הוא סרט שאסור לך להחמיץ. סרט חובה לכל מי שחובב שחקנים וליצנים.
ההשוואה של "נוטות החסד" עם "סאלו" היא מאוד במקומה, למרות שהיא ממש אינה עושה חסד עם ספרו של ג'ונתן ליטל. איני יודע מי המבקר הצרפתי שכתב את זה אבל אני מסכים מאוד עם הקביעה שהגיבור אינו מתקבל על הדעת. הספר היה בעיני נפלא עד האמצע, אבל מרגע שבו נוטש הגיבור את העמדה האמביוולנטית של ספק שותף ספק צופה במעללים, ובעצם מרגע שהוא מתחיל להיות מופעל כ"דמות" ולפעול באופן עצמאי, הספר נכנס לנפילה חופשית.
אין שום דבר בכל ה- 1000 עמודים שבספר שמסוגל להסביר או להבהיר את המהלכים של הגיבור ואת הסיבוכים הפסיכולוגיים שלו, ואין שום דבר במעשים שלו ששופך אור כזה או אחר על מעשי המלחמה ובוודאי שאינו מקיים את ההבטחה שהוא מבטיח בתחילת הספר (הוא יגיד לנו איך זה היה).
בסופה של הקריאה חשבתי שבדומה לגיבור המבולבל הזה, שמתפוגג לו מרגע שפעולותיו נפרדות מתכנית המלחמה ונאלץ לעמוד בפני עצמו, כך קרה למחבר: היה לו פרויקט יומרני מאין כמוהו שנשען על תחקיר מעמיק ובנוי לתלפיות, אבל ליטל כשל לגמרי מרגע שתחת התביעה של הצורה שבה בחר – הרומן – והכורח לבנות דמות ולספר סיפור, נאלץ להיפרד מהתחקיר ומהחומרים הדוקומנטריים (טריטוריה שבה ללא ספק הוא במיטבו). בסופו של דבר, נראה שהדמות הזאת התעצבה מתוך ניסיון לשחק בהפוך על הפוך על הפוך עם תיזות קיימות (שהרי אם הדמות של אואה היתה של אדם נורמטיבי, לא היה בכלל טעם לכתוב את הרומן הזה יותר מחצי מאה אחרי "אייכמן בירושלים").
ולכן, כדאי מאוד לצפות ב"סאלו" כדי להבין למה "נוטות החסד", בסופו של דבר, הוא רומן לא טוב.
אגב, התרגום העברי של ניר רצ'קובסקי הוא לא פחות ממעולה.
דודו ומרית
דודו, קפיטאן פרקאסה- דגול מרבבה; ההומאז' המוצלח ביותר בו חזיתי לקומדיה דל'ארטה. את 'הדוור' לא ראיתי.
מרית- אני חושב כי בנערותי ניסיתי לצפות פעם בפאזוליני האמור, אבל באמת לא התאים לי כבר אז. כנראה שאני רחוק מסדיזם וממזוכיזם גם יחד, וגם אלימות לשמה אינה מחבב מדיי, אפילו כצופה מרוחק. לפני כשנה נכחתי באיזה דיון שהוציא אותי מדעתי על אסתטיקה ומלחמה, ונזכרתי כי עיתונאי אמריקאי שנכח כפי הנראה באיזור הירושימה נגאסקי, או לפחות באיזור, תיאר את הפטריה האטומית כסוג של פרח ורוד יפהפה. תיאור מחליא בעיניי [הקפדתי לא לומר בקול רם לחברי לפאנל, כי מעניין אותי מה היו חושבים לו איזה סופר אירופי היה מתאר את תמרות העשן של המשרפות בבירקנאו כאשד קדומים השוטף פיורד צפוני, או כזקנו של אהרן הכהן, אחי משה]. במיוחד זכור לי לרעה מאותו פאנל, איזה רב צבאי שדיבר על יפי הפיצוצים ב"עופרת יצוקה". עצוב שאנשים כאלה מהלכים בינינו.
לא זכור לי כי צפיתי ב"מסע השחקנים" אבל כמה סרטים אחרים של תיאו אנגלופולוס, היו עבורי חוויה קשה (אך מחכימה) למדיי.
שרון, המשותף בין נוטות החסד לסאלו הוא במרכיבים, אבל מעבר לזה קשה להשוות וגם לא משתלם. סאלו הוא סרט נפלא, שלם ומושלם, גם בטון שלו, גם ביופיו (כל פריים שם הוא קצה של מאות שנות אמנות), למרות שאין שום התרפקות על היופי הזה ושום גאולה, היאוש כל כך מזוקק ומזוכך שאין כלום אחריו. אי אפשר לדמיין שום המשך מלבד הרצח הנורא של פזוליני.
ובאמת יש בהתחלה של נוטות החסד מעין הבטחה למשהו דומה, ובאמת ההבטחה הזאת משתבשת ללא תקנה. כמו שכתבתי בגוף הפוסט: "במהלך הספר מתכרסמת עד מתרסקת אמינותו של המספר כמו גם הרציונליות והמודעות שלו. בתוך המבנה המזוגזג והטלוא הולך ומסתמן לו קו ברור: מן השכלתני (אם גם קר לב ודוחה) והמודע והמחויב לאמת – אל ההזוי והמחורפן והרצחני והמפוברק."
אין לי מושג כמה מזה הוא תוצאה של קוצר יד וכמה מזה נובע מבחירה, ומבחינה מסוימת זה גם לא נורא איכפת לי. בשבילי התהום הזאת בין הרומן הריאליסטי של הספק-צופה-ספק שותף, לבין הגיבוב הרצחני המצוץ מן האצבע והאינפנטילי של הסוף היא החלק הכי מעניין של הספר. כיוון שאי אפשר ליישב את זה, גם אי אפשר לעזוב.
(וברוך הבא)
שועי, הפזוליני הזה הוא על מוות ועל חוסר תקווה. ואין בו שום התלהבות. גם לא מאלימות כמו בדוגמת הפצצה הדוחה. ו"מסע השחקנים" עולה על כל סרט אחר של אנגלופולוס שראיתי, ובין השאר הוא גם יותר אנושי וחי מהאחרים.
מעניין כי גם אני ראיתי לנגד עיני את סאלו ואת פאזוליני כשקראתי את הספר הזה. ממש לאורך כל הספר.
תודה על הפוסט שהחזיר אותי את כל הדרך שעשיתי עם הספר כשקראתי אותו אז ואמרתי לעצמי שאני צריכה לחזור אליו, ואני אכן צריכה.
ומשהו לגבי התגובות, בעיקר לגבי זו של דפנה. מפליא אותי שהיית צריכה להגיע לכאן כדי לגלות שהספר הזה מעלה בעיקר שאלות, וכל רצונו לעורר למחשבה. אני חושבת שזה מה שנאמר באין ספור פוסטים בנושא הזה. לפחות זכור לי שגם אצלי וגם אצל נועם לסטר, הטענה העיקרית לגבי הספר אמרה בפירוש שזהו ספר שמייצר מחשבה. שתשובה אין שם. שאלות לעומת זאת – הרבה מאוד.
ועכשיו אחרי נוטות החסד, זה הזמן לקרוא את לבד בברלין. ממליצה בחום.
אגב, הבעייה העיקרית של הספר (בעיני לפחות), היא שהוא מציג בתחילתו תמה שהוא לא מצליח להוכיח. והוא לא מצליח להוכיח אותה בגלל הבחירה המוזרה שלו בדמות המעוותת של אואה. דמות שהיא אנטיתזה לנסיון שלו להוכיח ש"זה" היה "קורה" לכל אחד מאיתנו. ששם לא היתה פלנטה אחרת. שבנסיבות מסוימות כולנו היינו מתנהגים ככה.
בקיצור, זה לא ממש משכנע כשהדמות הראשית והמעידה על המתרחש היא דמות חסרת מוסר או כל ערך אנושי בסיסי כמו אוברשטומפיהרר מקסמיליאן אואה.
אסתי דרלינג, את ה"תמה" מציג אואה, וזה הוא שלא "מצליח" להוכיח אותה. ה"תמה" של ליטל היא אחרת. הוא עושה כאן טריק מלוכלך, זה נכון, כי אואה של ההתחלה הוא מאד משכנע…
אני מודה שלא קראתי.
את הניתוח שלך כן. רותקתי. צריכה לקרוא שוב בינתיים
המאמר מומלץ כאן (פנאי)
http://blog.tapuz.co.il/estan
אסתי.
ותודה על הבלוג שלך.
אסתי, תודה לך! שוב.
(וכן, פנאי… יש משהו בכותרת שתחתיה הוא מופיע: טיולים / בישול ופנאי / בריאות – שהוא כמו המשך של הפוסט 🙂 )
ראיתי את הסרט והוא ממש חולה בעייני.
אין סיכוי שאקרא את הספר הזה בלי להרגיש רע עם עצמי
זה סרט נורא. לא על מין אלא על מוות. הוא מרוכז ומזוקק באופן שלא מאפשר מפלט. (הספר דווקא מאפשר כמה וכמה. אפשר לומר שהוא אינפנטילי, שהוא לא אמין, וכן הלאה). אבל כיוון שאני מאמינה שאמנות זה ראי, כשמשהו גורם לי להרגיש רע, אני נשארת לברר למה (ולא, אני לא חושבת שזה מובן מאליו. המובן מאליו הוא תמיד כללי וההשתקפות היא ספציפית).
שועי, דודו, נטלי, – כולם כותבים כאן על ספר שלא קרו ולא יקראו, וזו באמת אידיאליזציה של כתיבת ביקורת ספרותית.
אני נמצא בעיצומה של הקריאה, וממה שקראתי עד עכשיו אני נפעם. גיבור הסיפור הוא אכן בלתי מתקבל על הדעת, כפי שהתנהגותה של גרמניה הנאצית, אזרחיה, וחייליה, באותן שנים, היו בלתי מתקבלים על הדעת, ולעולם לא יובנו או ייסלחו. אמינות? רציונליות? שכלתנות? על מה מדברים כאן? רק לדמיין יום אחד באותה תקופה באוקראינה (ותיאור באבי יאר ממחיש זאת היטב) – ואדם יכול לצאת מדעתו לאלתר.
הספר הוא תיעוד ביורוקרטי של רשע טהור, כאב טהור, אובדן טהור, התאיינות טהורה. הגיבור, המייצג את גרמניה, הביט אל התהום, והתהום הביטה בו בחזרה (כמאמר ניטשה).
והסגנון היש והמדווח הזה, האם אינו מזכיר לכם את קאפקא? אם הוא היה כותב על השואה, לא היה כותב כך? הרי הוא התאמן על כך ב"מושבת העונשין"! תיאורה של זוועה בנאלית, בלתי נתפסת, בעגה משרדית רהוטה?
ואמירתה של שרון, לעיל "…אין שום דבר בכל ה- 1000 עמודים שבספר שמסוגל להסביר או להבהיר את המהלכים של הגיבור ואת הסיבוכים הפסיכולוגיים שלו, ואין שום דבר במעשים שלו ששופך אור…על מעשי המלחמה ובוודאי שאינו מקיים את ההבטחה שהוא מבטיח בתחילת הספר…" היא אמירה מדויקת, כיוון שכישלונו של הגיבור "להסביר", "להבהיר" הוא כישלונה של גרמניה להסביר או להבהיר. שום דבר בשואה לא ניתן להסברה או להבהרה, וכי מה ניתן "להסביר" בטבח באבי יאר. הגיבור יודע זאת. אז הבטיח.
ישראל, ברוך הבא. נדמה לי שאנחנו מסכימים…
לפעמים אני כותבת משהו, נניח על מחול שאיש לא ראה, ומשתררת פה דממה ואני מצטערת, כי טיבן של שיחות שהן מובילות למקומות בלתי צפויים ולתובנות חדשות, גם אלה שמתחילות בחוליה רופפת…
הי מרית,
לבלוג נקלעתי באקראי, אבל אשאר בו!
על ה"לא קוראים" אבל מגיבים – זה מזכיר לי עובד שלי, שהייתי מעביר אליו מזכר או חוזר, ומבקש ממנו לדבר עימי בנדון למחרת. ולמחרת, אני שואל – נו, קראת? מה הצעתך? והוא – לא קראתי, אבל צילמתי את זה…
והנמשל הוא שיותר מדי דברים נעשים בזמננו ליד, כאילו, בערך, בערך… בערך כמו היחס של האזנה למוסיקה ברמקולים משובחים, לבין האזנה ב MP3. ומה עם הדבר האמיתי? ואולי קריאת ספרים היא אנכרוניזם טהור.
לעניין הספר, אני מתקדם בו אט אט, הדחיסות שלו היא בלתי אפשרית ממש, אפילו תומס מאן לא "דחס, כך, אבל הקליידוסקופ ההיסטורי, סוציולוגי, פסיכולוגי, משפטי, צבאי, פוליטי, שנפרש פה מעורר תדהמה, ומעל לכל, ובכל שורה ושורה – Death Walks Behind You