בִּשְׁתֵּי אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת רְחוֹקוֹת נוֹלְדוּ שְׁתֵּי בָּנוֹת.
הֵן לֹא יָדְעוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד יִפָּגְשׁוּ וְיִהְיוּ לַחֲבֵרוֹת.
הֵן לֹא חָלְמוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד יִכְתְּבוּ יַחַד שִׁיר.
הֵן לֹא הֶאֱמִינוּ שֶׁהַשִּׁיר הַזֶּה יַהֲפֹךְ לְאֶחָד מִשִּׁירֵי הַיְּלָדִים הָאֲהוּבִים בְּאַרְצָן הַחֲדָשָׁה.
מן הכריכה האחורית של "יקינתון, סיפור על חברות ושיר". כתבה שהם סמיט, איירה רוני פחימה.
*
לפני כשלושה חודשים, יצא לאור "יקינתון" הסיפור האמיתי על המפגש בין המלחינה רבקה גוילי למשוררת לאה גולדברג שהוליד חברוּת וגם את פזמון ליקינתון. (זה שהן נקראות רבקה ולאה על שם שתיים מהאימהות שהן גם כלה וחמות כמו רות ונעמי האוהבות, זה סתם בונוס ממוסיקת המקרה).
הספר מונח על שולחני מאז שיצא. מדי פעם אני מביטה באיורים ומתלבטת, לכתוב או לא לכתוב. למה לכתוב – ברור: האיורים של רוני פחימה יפהפיים במובן הכי פשוט ומיידי של המילה; הקו מלא חן, הצבעים גורמים לי אושר (מהסוג שמרגישים בילדות כשהנדנדה מתרוממת לשמיים), וגם הפירוט, ההפתעות, התחקיר הניכּר. אז למה לא בעצם?
פעם שלחתי טקסט להוצאה מסוימת ולא קיבלתי תשובה, וכשהתקשרתי לבסוף לברר מה קורה נאמר לי ש"הלקטור חלוק בדעתו". נראה לי שגם אני. אבל גם ההסתייגות היא חלק משיחה מתמשכת על איור. אנסה להסביר מה הפריע לי, ואסיים כפי שהבטחתי, באיור אחד נפלא.
ובכן: לטקסט של "יקינתון" יש מבנה ברור, כרונולוגי וסימטרי. קורות החיים של הגיבורות מסוננות למעין טבלה משווה: עובדה על רבקה ועובדה מקבילה על לאה, ובחזרה לרבקה וכן הלאה. ואם "טבלה" זו מילה קצת יובשנית לטעמכם (לא לאוזני שלי, פורמליזם זה סוג של שירה!), אני מוכנה לתאר את הספר כמנהרה שנחפרת משני כיוונים, פעם עוקבים אחרי צד אחד ופעם אחרי האחר עד לנקודת המפגש של שתי הגיבורות בבית ההארחה על הכרמל, שבעקבותיה הן הופכות לחברות וכותבות את פזמון ליקינתון.
והאיור כצפוי – מלווה את הטקסט: בכל כפולה יש צד רבקה וצד לאה, לפעמים החלוקה היא לאורך, כל אחת מקבלת עמוד משלה, ולפעמים לשם גיוון – כל אחת מקבלת רצועה לרוחב הכפולה. העושר הציורי של רוני פחימה משלים את הטקסט הרזה (בכוונה) של שהם סמיט ומפיח בו חיים.
אלא ש… וכאן אנחנו מגיעים לבעיה – הבחירה לצייר את שני הצדדים באותו סגנון, באותו קו, באותם צבעים וכן הלאה – מטשטשת את השוני – שלא לומר, הניגוד – בין שתי הגיבורות, ומפחיתה מפלא המפגש, מהחיבור האישי והאמנותי.
כי הן לא היו תאומות, השתיים האלה; רבקה היתה ילדת שמנת שמחה וחברותית, בעוד שלאה הבודדה גדלה במשפחה קשת יום עם הרבה כוח עצב. וגם המדיום האמנותי של כל אחת היה שונה: זו באה ממוסיקה וזו ממילים וציור. אני מתארת לי שהעולם נראה לגמרי שונה מבעד לעיניים של כל אחת. אבל אני לא הבדלתי בין העולמות המאוירים. היו הבדלים טכניים: פה היה פסל ופה מזרקה, אבל מהר מאד הכול התערבב לי ליופי סוחף אחד, עד כדי כך שאיבדתי את הסיפור.
יש כאן הזדמנות ואפילו הזמנה למאיירת ללכת עם מבנה העומק, להציף את השוני בין הגיבורות כקונטרה וכהשלמה לסיפור הלינארי והסימטרי. לשחק במשחק חזותי שנושאו שני ניגודים (ניגודות) שהולכות ומתקרבות ומתחברות להרמוניה אחת. וגם אם לא במשחק הזה, עדיין חסרה לי פרשנות חזותית עם חוקיות משלה, רצף עצמאי של דימויים (שיש לו אמנם זיקה לטקסט) שמתפתח ומגיע לנקודת שיא משלו.
ופה ושם קלטתי אמנם התחלות וגישושים שהתפוגגו לפני שהתגבשו לשפה. קחו למשל את הכפולה הבאה (היפהפייה לכשעצמה); חשבתי שמתחיל להתפתח פה משחק, שבו המאיירת מנסה להתאים את העולמות השונים, לצרף אותם לפאזל אחד. אבל הכיוון הזה נזנח עד מהרה כמו קצות חוט אחרים.
"כשאני מאיירת," אמרה פעם המאיירת אורה איתן, "אני תמיד כאילו גם שואלת איזו שאלה, זאת אומרת, יש איזה נושא בתחום החזותי המעסיק אותי. זה יכול להיות יחסים של שטח וקו, או יחסים של אור ונפחים, בעיות כאלה. הן מתחילות פתאום להעסיק אותי ואני בודקת אותן. ואז אני מנסה למצוא את החיבור הנכון בין הסיפור לבין מה שאני מחפשת."
אני לא יודעת אם זה נכון תמיד ובהכרח (אם כי כמי שמאמינה שכל אמנות טובה היא גם מופשטת, לפעמים בגלוי ולפעמים מאחורי הקלעים, ליבי נוטה לשם), אבל "יקינתון" ממש מתחנן לגישה כזאת.
יכול להיות שגם פחימה עצמה הרגישה באיזו בעיה. בראיון ליובל סער היא סיפרה על הקושי שלה לבחור.
"ציירתי המון איורים בטכניקות שונות ובמינונים שונים ודי הלכתי לאיבוד. בשלב מסוים, לאחר שהרגשתי אבודה לחלוטין, נפגשתי עם מיכאל גולן, שירז פומן וניר גולן (חברי ל״סקרול״), ופרקתי את מרכולתי על שולחן מרופט במכבסה שכונתית … נפלתי גם על בתיה קולטון (שלימדה אותי ואף ליוותה אותי בפרויקט הגמר). מביתה של בתיה יצאתי עם החלטה וכיוון ברור – אך כשהגעתי הביתה גם הכיוון הזה התמסמס. ניסיתי אפשרויות נוספות עד שנגמר הזמן. הזמן הוא שופט מעולה. הוא חד אכזרי ובלתי מתפשר."
ועם זאת, יש מכל טוב בספר.
ועכשיו, כפי שהבטחתי, איור אחד נפלא של הרגע שבו נולדה החברות.
איור פשוט פשוט לכאורה אבל צלול וחכם ופיוטי.
מה כל כך נפלא בו?
ראשית, אם עד עכשיו כל אחת קבלה חצי כפולה, הרי עכשיו שני חצאי הכפולה הם שני החצאים של אותו חדר, כלומר פיסות הפאזל סוף סוף מתחברות.
שנית, הן עדיין עסוקות כל אחת בשלה, ובעצם בפעילויות הפוכות: לאה יושבת ותוחבת את מזוודתה מתחת למיטה, ורבקה עומדת ופורקת את מזוודתה הפתוחה. ועם זאת הן סקרניות ומציצות זו אל זו בחשאי. שפת הגוף נהדרת, וגם אפשר לראות שהן שני חצאים (אדומים) משלימים.
שלישית, במכסה המזוודה של רבקה יש תא בד מכווץ מעט, כמקובל, שבגלל קפליו המצוירים נראה כמו שמש הפוכה. מה שמזכיר את מר גוזמאי הבדאי של לאה גולדברג, שארז את השמש במזוודה כשיצא לחופשה. מה עוד שבאחד הדפים הקודמים, צויירה לאה עצמה במחווה דומה. שערה הצהוב של רבקה קרוב לשמש ונותן לה מצבעו. וגם זה רמז לקרבה המתרקמת.
רביעית, רבקה ולאה עדיין זרות ומתביישות, הן סגורות ונפרדות כמו שני חלקי החלון החצוי של החדר. רבקה מפנה את גבה ללאה. אבל העץ שנמצא במחצית החלון "שלה" מתכופף לצד של לאה בפראות, וכאילו מסגיר לאן פונה ונמשך לבה של רבקה.
עוד מעט הן ייפתחו זו לזו וגם כנפות החלון ייפתחו. הן יישבו עליו ביחד (ראו איור קטן למטה משמאל): לאה תשב מימין כי עכשיו אין צד של זו וצד של זו, הן יכולות להחליף, הן נמצאות באותו מרחב שכולו של שתיהן. ואז גם העץ יירגע כמובן וייתיישר.
השימוש המטפורי שעושה רוני פחימה בחלון הזכיר לי את סצנת הנשיקה מסרטו של היצ'קוק To Catch a Thief שבה הזיקוקים המתפוצצים בחלון (מתחילים בקטן וגומרים בהשתוללות על כל המסך) מבטאים את התשוקה של השניים (וקצת מחמדת הבצע והתכשיטים). הנה גם הסרטון שבו אפשר לראות באיזה אופן מפורש היצ'קוק יוצר את הזיקה.
וחמישית, שמרגשת אותי יותר מכולן – השימוש בפרספקטיבה. רוני פחימה ציירה את החדר בפרספקטיבה, וכמו חשפה את הסבטקסט הפיוטי שלה. כי כשחושבים על זה (בעקבות האיור הנפלא) פרספקטיבה היא סכמה של התקרבות: שני אלכסונים שמתחילים הרחק בקצות הדף ונוטים זה אל זה עד שהם מצטלבים.
וזוהי גם תמצית עלילת "יקינתון", הסיפור על רבקה ולאה הרחוקות שנטו זו אל זו עד שנפגשו בחלון, שהוא גם נקודת המגוז.
*
ומשהו אישי לסיום. אני תמיד ידעתי שרבקה גוילי הלחינה את פזמון ליקינתון. אבא שלי סיפר לי. יום אחד כשהיה נער הוא נסע עם אחותו לתל אביב. במונית התנגן לו שיר חדש, "פזמון ליקינתון", ושניהם התפעלו ואמרו זה לזה, "איזו מנגינה סינית מקסימה." והאישה שישבה לידם אמרה בקול חיישן וקופצני: "סלחו לי, שמי רבקה גוילי ואני כתבתי אותה."
*
ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון
*
עוד באותם עניינים
צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי (שם היתה לי בעיה הפוכה)
האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?
זום זום – על זום מאת אישטוואן בניאי ועל כוס התה שלי
איורי נפש, חלק ראשון – תמצית האמנות (על תום זיידמן פרויד הנפלאה)
ועוד המון. חצי עיר האושר זה איור.
את התארים בשורה האחרונה 'בקול חי ישן וקופצני' חיברתי בקריאה הראשונה ל'קול חישן וקופצני', ומיד רצו לי בראש דימויים של קול שהוא חיישן, ואיך זה מתחבר לצמד לאה-רבקה וליקינתון.
שמחה שחזרת לסידרת האיור הנפלא. תמיד עושה לי שמחה בלב לגלות את האיורים המדויקים הללו שמוסיפים רובד נוסף לסיפור.
תודה, כמומניפה, גם לי כיף לחזור. מצחיקה הטעות. החיישן והקופצני היה ניסיון לתרגם את החיקוי של אבא שלי 🙂
הפעם אני לא כ״כ מסכים עם הביקורת (האמת שזו לא כ״כ ביקורת אבל על כך בהמשך). קניתי את הספר, כי ילדיי מאוד אוהבים את שוהם סמיט והתאהבתי בטקסט ובאיורים.
בביקורתך את כותבת שאין בידול בין הדמויות. אבל דווקא יש בידול עצום (וניתן לראות זאת אפילו בתמונה השנייה שהבאת עם המזרקה). הביקורת שלך היא לא בדיוק ביקורת כי היא מתמקדת בטעם האישי שלך. את כותבת לנו מה את היית עושה אם היית המאיירת של הספר ונותנת עצות.
ביקורת טובה יודעת לעקוף מכשולים אלו ולדבר ללב העניין. מה גם שלחלק מהעצות שאת נותנת (כמו ״להציף את השוני״) הם החלטות מאוד ראשוניות שאכן באות לידי ביטוי בעבודה אבל לא בצורה כ״כ פשוטה ופשטנית כמו שאת מתארת. לא הכל חייב להיות לפנים- כמו שאומרים.
את מצטטת את פחימה מראיון אחר (שאני חייב להודות שלא קראתי) אבל דווקא אני רואה בכנות המובאת, כשהיא אומרת שהלכה לאיבוד, דבר חיובי. זה רק מראה על כמות המחקר והעבודה שהושקעה בספר. אינני יודע כמה זמן לוקח לאייר ספר כזה. אבל אני מניח שהתהליך לקח לפחות כמה חודשים טובים.
הספר עמוס ב״ממתקים״ וויזואליים קטנים, כמו השמש במזוודה שציינת ואזכורים רבים אחרים לדמויות מספריה של לאה גולדברג.
הילדים שלי ואני נהנים מהספר כמעט כל ערב מאז שקנינו אותו. אני חושב שזו עבודה מקסימה שבטוח שתישאר איתנו גם לדורות הבאים.
אמנון, ראשית אני אף פעם לא מתווכחת עם הנאה. מה עוד שיש הרבה סיבות להנות, מהיופי, מהפתעות המלבבות (ציינתי גם את המרבה רגליים של דוב דובוני בן דוביים ויש עוד המון).
שנית, אני בעד רוני פחימה! מהכרותי עם מאיירים יש להניח שהתהליך ארך שנים, ויש לי הרבה כבוד אליו וגם אל התוצאה. חשבתי שזה ברור ממה שכתבתי!
ושלישית, ברור שאני כותבת מתוך העיניים שלי וגם מנסה לנמק. לטענה שלי היו שתי קומות.
הראשונה שהאיור לא מספיק עצמאי, שהוא מנסה להחיות את הטקסט אבל לא מפרש את הסיפור ומביע עמדה כלפיו, שאין לו חוקיות משל עצמו, מהלך חזותי משל עצמו. וזאת טענה לגמרי אוביקטיבית. ממתקים זה נקודות חן, זה לא פרשנות.
והשנייה (שבאמת היססתי אם לכתוב אותה כי יש צדק בדבריך, זה לא נימוק שאני הייתי פועלת אחרת, וכל טקסט הוא בסיס לאינספור פרשנויות) נוגעת לעולמות השונים. וברור שהילדות שונות בלבושן ובפרטים אחרים, אבל הן באמת היו שונות גם באופן עמוק ומהותי, העולם הפנימי שלהן היה אחר לגמרי, וכשנושא הספר הוא המפגש (האישי והאמנותי), השוני מאד מגביר את העוצמה והפלא, והוא גם מנוף נהדר לשפה חזותית.
וגם אם אתה לא מסכים לגבי הספר הזה, זו עדיין נקודה משמעותית (לטעמי) לחשיבה על איורים בכלל. ובאמת שאין לי שום רצון לכתוב בקורת, זה זר לי מאד. האהבה הגדולה שלי היא להתבונן ולחשוב, וזה מה שניסיתי לעשות גם פה.
ותודה על הטענות שלך, הן עזרו לי להבהיר ולחדד 🙂 .
מאוד נהניתי. כתיבה חכמה. החמישית, בעניין הפרספקטיבה הפתיעה אותי מאוד. מחשבה יפה. לא בטוחה לגבי השוני שביקשת לשתי הדמויות. נראה לי שאם בסופו של דבר עיניי המאיירת הרואות וידה היא הרושמת, היא הפריזמה דרכה נראה. חושבת שפתרונות טכניים טובים. אני חוששת ששוני סגנוני היה גורם לאבוד איזו שלמות, היה מפצל… חושבת.
תודה
תודה רבה לוסי.
יכול להיות שהשוני באמת לא מתאים לה. אני לא מכירה אותה מספיק. ועם זאת באיור הנהדר יש איזו צלילות ושלמות של שפה, אחדות של צורה ותוכן שכמו צצה משום מקום. ולאורך הספר יש המון נגיעות כאלה, כיוונים שהתפוגגו, אולי מתוך חוסר מודעות.
רציתי לספר שרבקה גוילי הייתה המורה הראשונה שלי לפסנתר.
היא הסכימה לקבל אותי בקטנותי. בת ארבע ומחצה ,ניגנתי כל מה ששמעתי.
גינתה הייתה מופלאה .. שיחי ורדים קטנטנים בוורוד ולבן ושבילי אבן מסומנים.
ביום ההולדת שלי היא ניגשה אל הארון הוציאה ספר תווים ובו שיר היקינתון
וכתבה לי הקדשה בכתיבה תמה .
מעט האיורים שראיתי לא נעמו לי, יותר מדי התאמצות וניסיון לתחכום.
שיר היקינתון הוא סגולים בהירים ורבקה גוילי צנועה ומופלאה כענן.
האיור הראשון כאן עורר בי רצון להציע לכם לראות את "המסע לירח" של מלייס משנת 1902
George Meliès_, Le voyage dans la lune
אפשר להתחיל בדקה השישית כדי לראות את הירח עצמו, אבל למה להפסיד 6 דקות משעשעות לפני זה?
מיכל, כמה יפה סיפרת.
אביב, איזה סרט מלבב (ופתאום ראיתי גם את ההשפעה על צ'יטי צ'יטי בנג בנג).
אני נזכרתי בשיר מאמא אווזה:
בשבת, משום מה, אישתי נעלמה,
ואיפה בסוף מצאתיה?
על ראש הלבנה, שם זימרה וניגנה
לקהל כוכבים ברקיע.
אגב, שרית, אותו מלייס שצלם את הסרט היה בראשית דרכו קוסם! וכשגילה את המצאת הקולנוע אצל האחים לומייר, פתח את הסטודיו הראשון בעולם להסרטה.
מרית, הכיוון שאליו לקחת את דעתך החלוקה מקסים ומעיד על טוב לבך. תודה שהראית את התנהגותו של העץ שבחלון, הוא הקסים אותי (יותר מהזיקוקים…). ותודה על ההערה הפיוטית על פרספקטיבה והסיפור הנהדר על רבקה גוילי. ותודה גם על כל השאר 🙂
אביב, אווירה לגמרי קוסמית 🙂 מרגישים.
לי, אצל היצ'קוק אין שום תום (אף על פי שיש לי חולשה לזיקוקים, מאז ומתמיד, ועוד יותר מאז שבני הבכור היה קורא להם בטעות אַקוּקֵי עדינות, אבל של היצ'קוק הם סוג אחר). העץ הוא כולו נטיית לב וסקרנות נרגשת. ותודה לך, על הכול.
זה נהדר אקוקי עדינות, אני זוכרת אותם. אולי אצל היצ'קוק אלה אקוקי לא-עדינות. (ואני מאוד אוהבת את הסרטים שלו, אגב. את ורטיגו וחלון אחורי ראיתי המון, את לתפוס גנב – משום מה לא).
(יש לך יותר מבן אחד?)
גם אני אוהבת את היצ'קוק. אני לא מתעייפת ממנו. הסרטים שלו נחרטים לי בחודי מחטים בזוויות העין והנפש. אבל הלב שלו מקולקל. (וכן, השני בן חמש עשרה).
וואו, איזה ניסוח קולע לגבי היצ'קוק. (ופתאום השתנתה לי התמונה :)).
התבוננות בציור דרך עינייך היא מסע מרתק. אני חוששת שלא הייתי שמה לב לשום דבר מכל זה בעצמי, אז אני שמחה ששמתי לב דרכך.
תודה רבה עדה 🙂