בילדותי בכיתי בלי סוף. זה סיבך אותי בצרות ובשלב מסוים החלטתי לא לבכות. אני זוכרת במעומעם שזה נראה לי רומנטי, סוג של נדר אפל. ואחר כך גם כשהרפיתי, הבכי לא חזר. בשבוע שעבר חשבתי שיש לי דלקת עיניים. הלכתי לרופא. הוא אמר שזאת לא דלקת, אני סובלת מיובש חמור בעיניים. והמשיך והסביר את מצבי באופן כה פיוטי ואירוני וקיומי. רשמתי קצת מהזיכרון:
יש לך יובש חמור בעיניים. יובש אינו חוסר בדמעות. יש לך דמעות, הן רק לא נדבקות לעיניים. הרוב נוזל מהצד והשאר מתאדה בשלושים ושבע מעלות.
דמעות זה דבר פשוט אבל מורכב. זה הרוב מים, אבל יש בהן חומר שמדביק אותן לעין. בזכותו אפשר להשתמש בעדשות מגע, העדשות לא נוגעות בעיניים, הן צפות על הדמעות.
אני ארשום לך טיפות אבל את יכולה להשתמש באותה מידה גם במים. מים מחזיקים דקה בעין. טיפות מחזיקות דקה נקודה אחת, נקודה שתיים במקרה הטוב. דמעה בריאה מחזיקה תשע דקות.
היום יודעים לייצר אינסולין מלאכותי, הורמון גדילה מלאכותי, אבל לא קרובים אפילו לייצור דמעות. ולא שלא מנסים, משקיעים בזה הון, יש ביקוש גדול לדמעות.
והיו לו גם חדשות טובות בשבילי: הדמעות אולי לא נדבקות אבל העצב שלי תקין. צער הראייה שלי באמת במצב מצוין.
*
*
עוד דמעות בעיר האושר
על אבק מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק
הוי אילו, על שלוש אחיות של עגנון
וגם, במידה מסוימת, דם, דמעות וצבעי מים (על הרוח מטירת קנטרוויל של אוסקר ויילד)
*
נפלא.
מרית קרובתי, את בטח זוכר מה שסיפרתי לך על התקופה אחרי שמצאתי מחדש את ס' והדברים שגיליתי על ילדותי השכוחה. עד אז בקושי בכיתי. מדובר בעשרים וכמה שנים. אחר
כך התחלתי לבכות, לפעמים באמצע הרחוב או אוטובוס. מאז אני בוכה המון (יחסית ללא-כלום שבכיתי עד אז). הבת הגדולה שלי כל הזמן מעירה לי שאי אפשר לספר לי משהו מרגש בלי שאתחיל לדלוף. לפני כשנה היתה לי בעיה אקוטית בעין שמאל, בהתחלה רופא מומחה קצת הפחיד אותי שאני בדרך לאבד אותה. אחר כך נקלעתי פעם (תודה לבתי שכבר הוזכרה) לתכנית הטלוויזיה "אבודים" (צופית גרנט) שבאותו ערב מצאה לילדה את אמהּ האבודה. מיררתי בבכי עד כדי כך שפתאום התחלתי לראות בשמאלית כאילו ניקו לי אותה מבפנים. מסתבר שהיה שם איזה נוזל מסתורי שנקלע לאחורי העין והבכי שטף אותו.
מאמר מרתק על טופוגרפיה של דמעות עם תמונות מרגשות
http://www.lifebuzz.com/tears/#!3e5lM
תודה! תמי.
שועיקי, זוכרת גם זוכרת. אבל אי אפשר לזמן כזה נס. אם למישהו יש עצות מעשיות (או גישה לשערות הזהב של השד) שיגיד.
שושי, זה מופלא. תודה רבה רבה.
מרית, כזכור אצלי אותיות נופלות מהעיניים (וגם תווים); במקרה שלך, זה מוכרח להיות חזותי (-: אין איזו תמונה שמעוררת בך בכי? (לאו דווקא של עצב, אולי של פליאה) או אגדה של האחים גרים? (יודע שאת רואה אותן בתמונות)
בתמונה של רוחיר, לא ברור האם העין קדמה לממחטה או הממחטה לעין. כלומר באותה מידה שסביר שהממחטה נשלפה אחרי שהעין החלה לדמוע, דומה כי הממחטה פשוט נמצאה שם משבעת ימי בראשית ועד שהופיעה העין הדולפת היא היתה חסר מעש ותכלית, מחכה לעין,
שפעם תופיע ותתחיל לדמוע.
ועל כך נאמר: יא עיני יא רוחיר! (-:
שועיקי, הכול חזותי אצלי, גם מילים ואותיות. כל תגובה שלך מתורגמת מיד ובלי משים לתמונות. אמנות פלסטית היא אפולינית על פי ניטשה ובכי הוא דיוניסי (אולי גם זה שורש העניין, שגם הדיוניסי חייב לעבור אצלי דרך האפוליני והוא מתעייף בדרך). ובכל זאת – שני המקרים ששחררו לך את הבכי הם מהחיים, לא מהאמנות, עד כמה שניתן להפריד. אם זו היתה אגדה היה סיכוי שצבע מסוים יחזיר לי את הדמעות, אני עוד מחכה. (כתבתי פה פעם על ציור אחר של רוחיר ון דר ויידן ועל זעקות ולחישות של ברגמן והאדום החסום שלו. http://wp.me/pSKif-k5e ).
מה שכתבת על הבכי של רוחיר קשור לזה שהמטפחת לא נמצאת במקום של הדמעות, היא כמו שוער כדורגל שהימר על הצד הלא נכון. זה נובע כמובן מהרצון להציג את הדמעות, שהמטפחת לא תסתיר, וטוען את הציור באיפוק טקסי יפהפה.
זה בדיוק הטריק אצלי, אבל הפוך, אני כל חיי מנסה לפעול רציונלית-אפולינית, ואני כל כך
דיוניסי (גם ביין, גם בשירה, ולמען האמת גם באמנות), עד שרק פעילות רציונלית (אשליה של סדר, בהירות, מובנות) גורמת לי לאשלייה שנחלצתי מהתנסות התהום/הכאוס.
אשר לשוער הכדורגל שהימר על הצד הלא-נכון, אני שם לב שמאז שהתחיל המונדיאל כל סובביי מדברים פתאום בדימויים הקשורים לכדורגל. לא בטוח שזה קשור הנה (אני עד היום זוכר את התגובה שלך מ-2008 שהיה בה אקווריום ואורי מלמיליאן), אבל בדיוק לפני דקות אחדות סיימתי שיחה שבו אמרה לי בת-שיחי: כדי לבעוט בכדור אתה צריך להיות על המגרש. צריך פעם לבדוק את זה. את השפעתם של אירועים גלובליים על השיח. וזה גורם לי לתהות.
חבל שאין פסטיבל חבובות עולמי שהיה מרחיב קצת את גבולות השיח… (-:
ברור שזה משפיע אבל אצלי זה לא קשור למונדיאל. אני מעשנת פסיבית של כדורגל כבר עשרות שנים. אהוב לבי הוא שוער בדימוס בין השאר. וגם מצאו חן בעיני הזיקה והפער בין השוער למטפחת ובין הכדורגל לדמעה. 🙂
מרית, בערבית שער=שירה, ולכן בתעתיק עברי ימי ביניימי כונו
לעתים המשוררים שוערים (זה מתקשר לכותרת הרשימה, וגם לענייני מונדיאל ולאבי). היו תקופות מסוימות שהייתי חלוץ בכלל לא-רע. אף פעם לא שלטתי וירטואזית בכדור, אבל בעטתי בעיטות פצצה; בכיתות העליונות של היסודי וגם קצת בתיכון הייתי השוער. וכך יצא שאו שתקפתי את השער או שהגנתי על השער, ועד היום לא התארגנתי על עצמי.
גם אני בכיתי המון ואז פתאום הפסקתי, ומלא שנים לא בכיתי, עד שפגשתי את הבכיין, שהיה גם אהבת חיי, וגם שובר הלבבות ומוריד הגשם מהעיניים (שלי ושלו)
וככה היינו בוכים ביחד ולחוד המון זמן, כמו שיש אנשים שמחזירים את החיוך, הוא החזיר לי את הדמעות.
בסוף נמאס לנו מהסידור הזה.
אוי מרית יקרה, לו יכולתי הייתי שופכת לך שק של דמעות…
יש תרגיל יוגה ידוע אשר אמור להפיק דמעות המזככות ומנקות את העיניים (ואת התודעה), אבל אין לי מושג אם יש בו עזר לדמעות שלא נדבקות 😦 לתרגיל קוראים טנטרק, אמורים להדליק נר, ולהיישיר אליו מבט לדקות ארוכות בלי למצמץ.
אינטואיטיבית, הייתי מנסה לגשש לכיוון פאולה, זו עבודה כה עדינה עם מנגנונים עמוקים. מה אמר הרופא, האם זה דבר שבא וחולף?
התקהלו דמעות, הידבקנה לעיני מרית!
מרית, רפליקנטים לא בוכים (גם לא גנבים אגב; זה עלול להשאיר מאחוריהם שביל מרשיע של טיפות מים), אבל בימים שעוד הייתי בנאדם, זה היהאצלי הפוך: בילדותי ובנעוריי לא בכיתי בכלל, אף פעם. באמצע שנות העשרים שלי התחלתי ללמד את עצמי לבכות, וגם אז לקח לי שנים להבין שבכי הוא לא רק דמעות שזולגות בנימוס (ומשאירות את רובו של הכאב עמוק בפנים) אלא כאב שמבקש להתפרץ בדרכו, בשאגות, אנחות, צעקות וכל השאר…..
ותמיד תמיד היה בי פחד שאם אבכה יותרמדי, זה ימס את הגרעין הפנימי שלי, את עצם הלוז (ובאמת שזה כמעט וקרה, והייתי צריך להלחם בבכי שלי באגרופים ובעיטות, בקיצור, שחיתי כנגדו בכל הכוח שהיה לי, פשוט כדי להשאר שפוי (אם כי יש שיגידו שבאופן יחסי למדי 🙂 ), אבל אז שאלתי את עצמי אם באמת יש בי גרעין פנימי מוצק שכזה..? כלומר, בניגוד לסיפור הידוע על רבי עקיבא, אולי בכלל אין בי "אבני שיש טהור". אולי יש בי רק "מים מים"…..
השילוב של בעיטות אגרופים והרבה מים נשפכים מזכיר לי את הסצינה הזאת מתוך הסרט "גרנד מאסטר" של וונג קאר-ווי (על אמן הקונג פו ייפ מאן):
(כמו שנאמר, אם כבר לבכות אז שיהיה במכות)
(אם כבר, הנה עוד סצינה נפלאה:
(להצדקתי אומר שאפשר לבכות גם מהתרגשות, נכון..? 🙂 )
אוי מרית :((((::::::::::::::…:::::….
בפולקלור המשפחתי רץ סיפור שלפיו בגילאים 3-4 נהגתי לפתוח את הארון בחדר (שבאחת מדלתותיו הייתה מראה, כפי שהיה נהוג לפני העידן המודולרי והאיקאי), לשבת על הרצפה מול המראה, להביט בעצמי ולהתייפח. זה משהו שהיו צוחקים עליו, אבל יש לי תחושה שזה לא באמת מצחיק.
עם השנים (והחישול הלוהב במערכת החינוך הישראלית ימ"ש), גדלתי להיות אחת שלא בוכה – לא משנה מה. לא בוכה לא בוכה לא בוכה. לא נותנת לאף אחד את התענוג.
רק לפני כמה שנים השתחרר החסם.
ועם/בלי קשר, יש משהו כל כך פיוטי במוצר המשונה הזה, "תחליף דמעות".
איפה ישנם כאלה רופאים? רופא פלאי. את נפלאה כל כך.
×ר×ת ×קר×.
ר×× ×¡××¤×¨× ×× ×××× ×תר×ש×ת ×× ×××ª× ×××ר ×××ª× ××ש××ª× ×עצ×× ×××× ×קר××ת ×× ××סר ×קר××ת ×× ×××ª× ××§× ×ת ×ת ×ספר ש×× ××××ק ×שר×× ×××¢×× ×××× ×××× × ×©××× ×× ××סת ×פ×××× ×שקר×× ×ת ש××. ×פע××× ×× × ×ר×××©× ×©×× × ×ש×× (×ת ××× ×) ××פ×ר ×¢×× × ××× ×©×× ×× × ×§×¨×××ת ×שפ×× ×× ×××××× ××ר…. ×× ×× × ××××ª× ××× ×¡××£ ××××××ª× ××¢× ×¡××£ ×צ××.×× ×× ××××× ×××ª× ×××××ת ×ת ×× ×× ×©×ת ××ת×ת ××עש×ר×.. ת××× .
×קשר ××××¢×ת. × ××ר×פת×ת ×××¨× ×× ×¤×¢× ×©×ª×¢×ת ××××¢×ת ש×× ×¡×ª×××…×××¢× ×××× ×× ×××¢×ת ×ש×× × ××××. ×××¨× ×©×§×¨××ª× ×ת ×× ×©×ר××¤× ××ר ×× ×¢× ××××ש ××××ק ×× ×× ××ר×פת×ת ×עתׅ.×× ×× ×צ×× ×ש ×××ש. ק××××ª× ××פ ×ר×פ×× ×× ××××, ש×× ××××צ×× ×ת ××¤× ×× ××ת ××¢×× ××× ××ק ×× ×¢××©× ××××××ת ××¢××. ×× × ×¢××©× ×ת ×× ××שר ××× ×¢×× ××פ×ת .
מקסים תודה !
אפרת, בדיוק חשבתי על זה שיש המון סיפורים על נסיכות שלא צחקו ומה עם אלה שלא בכו.
כרמיתקה, איכשהו, למרות אמונתי הגדולה בגוף, אני מרגישה שהקיצור דרך עובר דרך הנפש. תודה על מילות ההשבעה, ואל תשכחי לזפת את השק שהדמעות לא ידלפו 🙂
רפליקנט, אולי תכתוב חוברת לימוד (חוברת חופש לבכי)? להבדיל ממה שהבאת – ובכל זאת נזכרתי שהיה פעם סרט צרפתי "יפה מדי בשבילך", והיה שם חלום בכי, שבו הגיבורה תולה כביסה והסדינים מטפטפים את עצמם לדעת מהבכי שלך. וכן, יש כאלה שיכולים לבכות מהתרגשות. אני עדיין לא.
רוני, אלה הדמעות שנושרות בשכיבה? כמו שכתוב בתהילים "בדמעתי ערשי אַמְסֶה…" ((()))
נועה, התמונה שלך מול הראי נחרטה לי בחודי מחטים בזוויות העין ובדרך שברה לי את הלב. וכל הטקסט שלו היה פיוטי, עד הפאנצ' עם העצב התקין.
יהודית, תודה רבה! הרופא לגמרי רגיל אבל לפעמים כשהמציאות נפגשת בלשון קורה קסם. מישהו הלחין פעם את ההוראות לנהגים במחסום הכניסה לישוב סְפָר (כלומר גילה שזה בעצם שיר):
עצור
כבה את האורות החיצוניים
הדלק את האורות הפנימיים
הזדהה
חיה ???
חדוה, תודה רבה!
אם את לא מכירה את זה אז נדמה לי שתאהבי.
http://rose-lynnfisher.com/tears.html
מאחלת לך שיחזרו הדמעות בקרוב
מרית, יש טיפות שמחזירות את הדבק (השתמשתי. עובד. בשלב מסויים העין מקבלת, מרפה קצת), עד שהנפש מסכימה שדי עם החופש הגדול ואפשר לחזור לשטוף את העולם בנוזלים
ולזה – יש וואזה לדמעות:
http://www.mutualart.com/Artwork/Vase-Of-Tears/BBD4ED88371369C8
ויש את זה, שראיתי ומתקשר לי לפעילויות עם הדבקות (אבל זו אני..):
מרית היקרה, לרופא ולך אכן היה רגע של חסד פיוטי שם. בדיוק אולי משום שהוא לא התכוון.
לגבי הדמעות, אני נוהגת לשאול (אותי וגם אחרים) למה זה נכון (שאין דמעות)? וגם, למה זה טוב? (למה בשווא בלמד)לפעמים זה עוזר. דמעות זה דבר חשוב, רצוי ואהוב.
מיכל
יפה!
יעל, תודה. זה אותו פרוייקט ששושי קישרה אליו. נפלא העושר הסודי, השונות הגדולה כמו בין פתיתי שלג.
דורית, זהו שהרופא טוען שאין. והטיפות שנתן לי אמנם עוזרות בקושי. אשמח לנסות את שלך. והוואזה של לואיז זה כמו חיזיון שהיה לי פעם בדמיון מודרך. הסתובבתי עם קערת כסף יפהפיה מלאה במים, והמטפלת רצתה שאפטר ממנה. התווכחתי ובסוף שוכנעתי. ואחרי הטיפול שאלתי אותה מה היה כל כך דחוף להיפטר מהקערה הנחמדה. והיא תיכף אמרה: את רוצה כל החיים להסתובב עם קערת הדמעות שלך? (לא).
ועם הלינק השני לא הסתדרתי. לא מבינה את הקטע הזה של פליקר.
הו מיכל, זה היה נכון וטוב לשעתו ואמצעי הגנה, רק שעשיתי את זה בהצטיינות יתרה ועכשיו שאני לא זקוקה להגנה, נראה שאין דרך חזרה.
אנונימי, תודה!
שלחתי לך, מרית, בפרטי את שם התרופה. אולי יש צורך בסיעור-דמעות מחודש עם המטפלת. נשמע כאילו קערת הדמעות שלך אומרת משהו. ואת יודעת איך זה, אי אפשר להתעלם מקערות..
ויש גם את העבודות של אליס אוניל שיש להן אוריאנטציה חזקה לתיפורים אבל לא רק בגלל זה אני מביאה:
http://aliceoneill.com/artwork/3014696_Tears.html
יש עוד. צריך לדפדף אצלה
זה נפלא ה"ביקוש גדול לדמעות". נורא מצער המחסור. אפשר לבכות גם בלי דמעות, נדמה לי, והעיקר שעצב הראיה תקין.
דורית, זה סיפור ישן נושן. המטפלת כבר מזמן מאד לא מטפלת, למעלה מעשור. ויפות העבודות.
מחסנאית, תודה. אם אפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן, בטח אפשר לבכות בלי דמעות… ובכל זאת. זה כמו להתרחץ בלי מים. יש אמנם ציפורים שמתרחצות בחול אבל זה לא אותו דבר. ולא הייתי מתנגדת לקצת שמחת ראייה תקינה 🙂
מרית, חוברת (עבודה) לחופש זה אוקסימורון (!) אבל בכל זאת יש לה כבר שם ברוח הימים האלה: "בכיה לדורות (בהוצאת משרד החינוך) "
(השוער שהימר על הצד הלא נכון נפלא! הוא מזכיר לי משום מה את סובלוס בליסופוס, המשורר הרומאי הקדום שנולד במאה ה-21. בליסופוס הוא אנכרוניסט מושבע וזה לא חיסרון, שהרי אין אדם שנע בזמן כמו האנכרוניסט. בכל זאת, הוא תמיד הצטער שהוא לא מקדים את זמנו, עד שהוא גילה שהוא מקדים – בהרבה – את זמננו.)
רפליקנט, חוברת עבודה משחררת!
אומרים שכל העולם נברא בבעיטת עונשין מ-11 מטרים, אלא שהשוער זינק לצד הלא נכון, ומאז כולנו משל ושנינה.
עם זאת, לא נודע אף פעם האם הבעיטה היתה למסגרת והאם הכדור חצה את הקו.
שועי, "פתח לנו שער" מקבל פתאום משמעות ספורטיבית להפליא. במקום לבקש מחילה אפשר פשוט לבקש הארכה! ואשמה ארוכת שנים יושבת חפוית ראש על הספסל :)(הביטוי "בעיטת מספריים" פשוט חביב עלי. הוא מזכיר לי את חרק המספריים הענוג שתמיד נראה כאילו הגיח הנה בטעות מעמק המומינים (שם הוא מתגורר לצד אב המשפחה הקדמון והשעיר) ובגללו כל המשחק מקבל צביון טובה-ינסוני (רגע, סנופקין הוא הנבדל, נכון..?)
רפליקנט, לפני הכל, סנופקין, ספינוזה והלוויתן הם שמות-חיבה שבהם אנשים ממשיים קוראים לי בכל מיני מקומות. ככלל, שועי הוא כנראה שם לא קליט בעליל ולכן כל הזמן נוספים לי שמות. אפילו אני הוספתי לעצמי פעם שם שני.
על חיבתו של נותן התורה לכדורגל מלמד פסוק תהלים הבא: "וירם קרן לעמו תהילה לכל חסידיו". ולכל המקווים לגול, שמור הפסוק הג(א)ולי: "בעיתהּ (בעיטה) אחישנה". וצריך לזכור שיצחק אבינו על אף עיוורונו היה סקורר גדול שכן מצא בבאר שבע "מאה שערים". רק מרק ספיץ הוסת מיעודו האמיתי על מגרש הכדורגל והוטבל לבריכת השחיה. איך הוא לכל הרוחות הפך שחיין עם שם כמו מרק ספיץ? ניחא פס, וולה, בננה, עקב, מספרת, אבל שפיץ?!
רפליקנט, שכחת את השפיץ והפס. אלה החתול והשועל של הבעיטות!
שלום מרית! אני עוקבת אחר הבלוג כבר כמה חודשים טובים, ובכל פעם זה כמו להיכנס לגן נעלם… תודה!
מרית יקרה מאוד, תודה על הפוסט היפהפה.
את
מכירה את הסיפור על המלך שלא ידע לבכות? נדמה לי שזה סיפור של יונתן גפן, אבל אני ממש לא בטוחה.
(במשפט אחד, שום דבר לא גרם לא לבכות, עד שיום אחד, במקרה הוא טייל לבדו בפארק וראה זוג אוהבים מתחבק ומתנשק. ואז הוא פשוט בכה:)
גם לי אגב, אין מספיק דמעות, לכן אני לא יכולה להרכיב עדשות מגע, אבל מאז ההריון אני בוכה עם כל תינוק שבוכה לידי…)
ואת יודעת, לפעמים הבכי יוצא דרך מגע. צריך לדעת איך ואיפה לגעת ולפעמים גם בעקבות שיחה. זה שילוב שקורה לא מעט בסשנים (שיטת גרינברג). אולי כדאי לך לנסות.
אם העצב תקין, עמו שאמר הרופא, וסיבותיו הרי אינן כלות לעולם, אז אולי את סובלת מקונפליקט כזה כמו שאני מכירה מבפנים?
בימת הלחי
אֲנִי חוֹכֶכֶת בְּדַעְתִּי
אֵיך לִנְהֹג בְּדִמְעָתִי
הַאִם לְהַפְנוֹת אוֹתָהּ
לְאָָחוֹר
אֶל תּוֹךְ הַגָּרוֹן
וּמִשָּׁם לַלֵּב
וּלְהוֹשִיב אוֹתָהּ שָׁם
שֶׁתַכְבִּיד עָלָיו
אוֹ שֶׁמָּא לִדְחֹף אוֹתָהּ
בְּמַעֲלֵה מְחִלּוֹת הָאַף
אֶל תּוֹךְ אֲרֻבַּת הָעַיִן;
שֶׁתִּרְקֹד לָהּ,
פְּרִימָה בָּלֶרִינָה
עַל בִּימַת
הַלֶּחִי
לְקוֹל מְחִיאוֹת כַּפַּיִם סוֹעֲרוֹת
ותודה על האפשרות לטייל כאן בעיר האושר, ולאסוף פנינים ופנינות
הממ, מה עוד אפשר לומר אחרי דברים פיוטיים כל כך? ואני עתירת דמעות, אבל לא יודעת אם העצב שלי תקין… 🙂
לי, העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש
שיר נהדר, שועי…
דפנה, איזה כיף, תודה!
קרן יקירה, תודה על ההתגייסות, אבל אני קצת קצרת רוח בכלל ובפרט כשזה נוגע לרופאים וטיפולים (הטיפול ההוא המעולה בדמיון מודרך, שארך כשנה אינטנסיבית היה הראשון והאחרון בחיי). וגם לא בא לי לעבוד בלבכות. זה משהו שצריך לקרות. מעצמו או במידה לא מופרזת של התכוונות, שירות עצמי ומילות קסם. בעקבות הפוסט הזה נתתי הוראה פנימית לשחרר. ונראה. איפה שיש אנשים יש הפתעות וגם אני אנשים.
תמר, תודה רבה! הקונפליקט הזה הוא באמת חלק מהבעיה…
לי, אולי אני צריכה לבלות פעם יום בחברתך. אני הכי טובה בללמוד מדוגמאות 🙂
אשמח לבלות אתך יום – אבל אז אני בטח אחייך כל הזמן…
שועי 🙂 בניגוד למה שמרית העידה על עצמה, אני ספחתי אִגרוף בילדותי. כנראה יש לי דיסלקציה למשחקי כדור כי אני אפעם לא מצליח לעקוב אחריהם, זותומרת אפשר לעקוב או אחרי האנשים או אחרי הכדור, אבל ביחד?! פפפפפפפ. שני אנשים בזירה, לעומת זאת…. !
מרית, מכיוון שאפילו השמים הבוכים שבהם ניסיתי לשטוף לך את העין הביונית לא צלחו (בעצם אני בטוח שאפילו לא הסתכלת על זה….! לעזאזל, זה מעלה לי דמעות בעיניים.) הגעתי למסקנה שאת פשוט צריכה להתמקד ולהחליט. האם את הולכת על דמעות תנין (יש תהיה אפעסטמולוגית ידועה, אם תנין מזיל דמעות במים ואין שם אף אחד שיראה, האם זה בכי..?) או מסתפקת בדמעת העשוקים שאין להם מנחם..? האם את משקיעה בדמעות של מלאכים או הולכת על הגרסא הארצית של בכי תמרורים? והאם חשבת פעם על הטווח הקצת יותר רחוק, כלומר, בכיה לדורות..? (הרים ימוטו, כדור הארץ ייחרב, והדמעות ימשיכו לזלוג מעצמן!)
אם כי מה שאני באמת יכול לעשות זה להציע לך דמעות של רפליקנט, בניסיון נוסף לשטוף את המסך:
(הייתי ידידו של ג'אמיס", לחש פול.
הוא הרגיש בדמעות הצורבות את עיניו.
…בעיניים סומות גישש פול את דרכו למקומו במעגל, צנח על רצפת הסלע.
קול ליחשש: "הוא מזיל דמעות!"
הקול עבר במעגל: "אוצול מקריב דמעות למת!"
הוא הרגיש אצבעות נוגעות בלחיו הרטובה, שמע לחישות מלאות יראה.
בשמעה את הקולות חשה ג'סיקה בעומק החוויה, הבינה אילו עכבות נוראות יש כאן מפני הזלת דמעות. היא התמקדה בניסוח: "מקריב לחות למת". מנחה לעולם הצללים – דמעות. הריהן מקודשות, ללא ספק.
לא היה כל דבר אחר בכוכב הלכת הזה שהעמיק להטביע בה את ערכם העילאי של מים. לא רוכלי המים, לא עורם היבש של הילידים, לא חליפות-הזקק ולא כללי משמעת המים. הנה כאן החומר היקר מכל, תמצית החיים המוקפת מכל עבר בסמלים ובפולחן.
מים."
(מתוך "חולית" של פרנק הרברט)
מרית יקירה, כש"זה" היה אצלי, לפני כמה שנים, כתבתי על זה פוסט (לא מוצאת אותו כרגע) בו רמזתי על המניעים הרגשיים שהביאו לתופעה- אין דמעות:) אחר כך מישהו גילה לי את ה viscotears והפלא ופלא- באו הדמעות. בלי רגשי וכו':) ואגב, אני מתה על ביל ויולה מזה שנים, עוד מלפני הדמעות-אי-דמעות
רפליקנט, אל תשוויץ. גם אני ספחתי איגרוף, אבל בשני המקרים אני לא ממש עוקבת, הדמיון שלי פשוט טפיל על מילות מפתח ועושה בהן כבתוך שלו. ובאשר לתנין, ראה בפוסט הבא.
איריסיה, תודה על הטיפות! לא הייתי מאמינה שחסרו לך דמעות. ואיזה כיף שהתייחסת לתמונות. אני מאד אוהבת את ביל ויולה (ברז הדמעות שלמעלה הוא מדהים) אבל לפעמים כשאני צוללת לתוכו אני מתנגשת בחוסר ההומור וביפיוף שאורב מאחורי היופי ואז אני בורחת לאקונצ'י…
כן, האמת שזה נכון לגבי ביל ויולה. גיליתי אותו לפני עשרים ויותר שנים ואז הוא עמד בכל מיני קריטריונים שלי. אני זוכרת לו חסד מאז.. וזה נכון, לא התעמקתי בו בשנים האחרונות. ואן דר וידן מרגש מאד! עדיין… ואגב, ה- viscotears זה לא טיפות אלא ג'ל…
ראיתי את זה אתמול, לראשונה, מרית. אז נכון שהדמעות כאן קצת סמיכות, להבדיל מאלה, הרצויות
אבל דבק לא חסר בהן
ועל הפוסט עם התנינים עדיין חושבת. תודה. נהדר הניוטון והפינה
זה שוקולד? כלומר, דמעות מתוקות?
טבק ושוקולד. היא מדברת על קולוניאליזם שם
טבק ושוקולד. קולוניאליזם
נהדר. גם אצלי העצב תקין. תקין ופעיל. ולכן יש לי שפע דמעות לתרום.
(-:
פעם כשעשיתי בדיקת שד, הכירורג הזקן תיאר את צפיפות הרקמות של השדיים שלי בצורה כל כך יפה, שזה היה פואטי. זו היתה מחמאה כל כך קלינית לזקיפותם, שלא יכולתי אפילו להתקרבן ממנה (בכל זאת, רופא, שדיים, וזה)
🙂 (והלאה ההתקרבנות!)