אולי בגלל העומס והבלגן של החיים בזמן האחרון נזכרתי בציור הזה של ג'ובאני די פאולו (1403-1482) שבו קלרה הקדושה מצילה טובעים מסערה.
מה שמשך אותי לפני הכול הוא הסערה המסודרת עם הגלים המשוכפלים. זה גם הצחיק וגם הקסים אותי המתח בין הנושא הכאוטי לבין הסדר שבו הוא מתואר.
זאת לא הסערה ה"נורמלית" של ויליאם טרנר אלא "בסטה של גלים" שנמצאת בדיוק על קו התפר בין הנאיבי למופשט-מתימטי-אוונגרדי. שמזכירה לי את התביעה הפוטוריסטית לביטול שם התואר, "מפני ששם העצם העירום משמר את ערכו המהותי, ולשם התואר יש אופי של המעטה ושל גיוון" (מתוך "מניפסט טכני של הספרות הפוטוריסטית" 1912).
לג'ובאני די פאולו יש נטייה חזקה לנוף משוכפל. ראו למשל את הרקע בציור הקצת זוועתי שבו קלרה הקדושה מצילה ילד מזאב. הגיאומטריות הנאיבית (לכאורה ולא רק) מחצינה ומקצינה את המתח בין הרגש והיצר המתפרצים לבין הסדר האמנותי שמציעה-מביאה הצורה.
הדבר השני שחיבב עלי את הציור הוא המאגיה המובלעת בו. סנטה קלרה מצוירת בצבעי הסערה והספינה הנטרפת. האפור והלבן של לבושה הם צבעי הגלים, הקצף והמפרשים. צבע עורה זהה לצבע קורות העץ של הספינה. המכנה המשותף מדגיש את עוצמתה של הקדושה. הסערה לא שולטת בה: קרעי המפרשים המתפתלים ברוח מדגישים את הקפלים השלווים של מטפחתה, הקשיחות הגיאומטרית של קרני האור הבוקעות מגופה מנוגדת לנחשיות של החבלים המתפרעים בסערה. האפור חסר החמוקיים של גלימתה מדגיש את הגופניות והיצריות של הגלים, שנראים בין השאר, כתערוכה של אברי גוף שעירים בלתי מזוהים. הראשים שהיא מושה מן המים מחזקים את הזיקה בין הבשר לגלים. קשה מאד להבחין בין שיער ראשם לבין הגלים שבתוכם הם טבועים.
קלרה עצמה פטורה לגמרי מן היצר והחטא. אין לה בכלל חלק תחתון. כולה פנים וזרועות וחיק אימהי רחום. זה מתואר באופן ברוטאלי כמעט, על גבול הפריקיות. גופה של הקדושה נראה שבור כמו התורן שלמרגלותיו, מה שיוצר מעין זיקה בין השניים. בזכות הטוהר המוחלט שלה היא תוכל לאחות את השברים.
*
לג'ובאני די פאולו יש גם ציור שבו מתואר ניקולאוס הקדוש כשהוא מציל ספינה אחרת בסערה. לכאורה, כל מה שמתקיים בתמונה של קלרה מתקיים פה ביתר שאת; הסערה של ניקולאוס היא כמעט מושגית מרוב סדר. זוהי מעין ספירת מלאי: 2 תרנים שבורים, X גלים גבוהים (לא היתה לי סבלנות לספור), 4 מפרשים חטופים, 9 נוסעים-מלחים מתפללים, 1 אישה טבועה. הסערה הזאת היא מופת של יציבות; שום דבר לא נרטב או מתנדנד. האנשים כורעים ברך כמו בכנסייה. הספינה נעוצה בין הגלים המפוחלצים ומוארת לגמרי על אף החושך שמקיף אותה. הכל כל כך ערוך ומסודר עד ששתי אצבעותיו הזקופות המתוות את הצלב נדמות לרגע כסופרות…
ואז הופיעו הספקות: ראשית, בעוד שקלרה מצילה במגע ישיר, כלומר נאחזת בחבלים הקרועים לתמיכה כשהיא מושה את הטבועים בציצית ראשם, הרי ניקולאוס מציל "בלי ידיים". יד אחת שלו תפוסה בענף של שושן צחור והאחרת מתווה את הצלב. הריחוק בולט שבעתיים על רקע תיאור הנס ב"הגדת הזהב", קובץ פופולארי של סיפורי קדושים מן המאה ה-13:
יום אחד כאשר נקלעו מספר מלחים לסכנה, התפללו כך בדמעות: "ניקולאוס, עבד האלוהים, אם אמת הדברים ששמענו עליך, הבה נדעם כעת!" מיד הופיע בפניהם מישהו בדמותו ואמר: "הנני! קראתם לי." הוא החל לעזור להם לטפל בחבלים, במפרשים ובשאר כלי הספינה ומיד חדלה הסופה לסעור. (מצוטט בספרו של אביעד קליינברג, "רגל החזיר של האח ג'ינפרו")
"הקדוש אינו מחלץ את המלחים מן הסערה 'מן הצד'," כותב קליינברג בהמשך, "הוא מפשיל שרוולים ומטפל בחבלים ובמפרשים כבקיא ורגיל".
קליינברג חוזר ומדגיש את הארציות והריאליזם של סיפורי ניקולאוס. הוא קורא לו "עושה ניסים מצליח", "פונקציונר" ו"ספק שירותים מקצועי שאינו מערב בדרך כלל ענייני דת ומוסר ביחסיו עם לקוחותיו".
זאת ועוד: לקלרה של די פאולו אין בכלל חלק גוף תחתון, לניקולאוס דווקא יש, והוא פקוק על ידי ענן שמודבק אליו בזווית משונה. ביד אחת הוא נושא אמנם את סמל הבתולין (שושן צחור) והאחרת עסוקה במחוות קודש, אבל החבל הנחשי המשתלשל ממותניו מצביע בקו ישר אל הטבועה ארוכת השיער והעירומה, כמו באיזו תוכנית מתיחות.
הסבטקסט של התמונה הזאת / התת מודע שלה / המטען הסמלי (תלוי מאיזה דלת נכנסים) הוא עוצמת הפיתוי ומצולות החטא (אפשר לצרף אותה בקלות לסדרת אנטומיה של חלום). למעשה כשמסירים מן הציור את כותרת הנס ומביטים בו בלי דעות קדומות, אפשר לחשוב שהקדוש הוא זה שפירק את הספינה במכת קרטה, בדרכו לטבועה היפהפייה. ריימונד צ'נדלר כתב פעם על איזו בלונדינית שהיא "יכולה לגרום להגמון לפרוץ ויטראז' בבעיטה". נזכרתי בו כשהסתכלתי בניקולאוס הקדוש.
ואם כבר מדברים על שברים וסערות מסודרות: במהלך כתיבת הפוסט גיליתי שסגנון מסוים של "עבודת טלאים" (קווילטינג) נקרא "סערה בים".
*
עוד באותם עניינים
הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו
*
ולקראת פורים – מחסן התחפושות של עיר האושר פתוח כרגיל
*
מרית קרובתי, ותישאני רוח אל מחוזות הפילוסופיה, ושם נזכרתי כי בימי הביניים (בעקבות אפלטון) רווח מאוד הדימוי של האדם לספינה שיש לה נטייה להטלטל בסערות (הים/החיים)–
שם (למשל, עולים בדעתי כרגע הרמב"ם ושם טוב אבן פלקירא, פילוסוף שפעל בערך 70 שנה אחר הרמב"ם); רק תבונתו של האדם (כח השכל) הוא שיכול לשיטתם למנוע מן הספינה להיטלטל או לשקוע. השכל הוא רב החובל. אם הוא מכפיף למרותו את הרגשות ואת התאוות (לכן, זוהי תפישה אפלטונית) הן ירווח לו. כמובן, שתפישׂות שכלתניות כאלו, שניתן עוד למצוא אותן כמה מאות שנים אחר-כך אצל שׂפינוזה, היו בדרך כלל בעייתיות מאוד בעיניי הממסדים הדתיים-תיאולוגיים, שהריי הם אינם פונים לא לקדושים, לא למלאכים, ולא לשדים– אלא רואים
באדם ובשלוות רוחו את היסוד העיקרי שעשוי לכלכל את צעדיו בעולם.
עוד דבר, בכתביהם של חבורת סתרים פילוסופית שפעלה בעראק בשלהי המאה העשירית, הובא משל הספינה, באופן אוניברסלי. כלומר, ישועתו של המין האנושי בכללו עשויה לבוא דרך בחירתו לכוון את צעדיו במתינות והשׂכל. הם אפילו כינו זאת "ספינת הגאולה".
[וכרגיל פאול קלי וספינות/סירות מזכירים לי נשכחות (-: ]
התמונה האחרונה של ניקולאוס הקדוש מציל ספינה נטרפת נראית לי הכי מעניינת. הנה מה שאני רואה שם:
– הבחורה היפהפיה היא לא טבועה. היא בתולת הים שאחראית לכל הבלגן, כולל התרנים הזקורים והשדים המעופפים. לדעתי לשלושה מהשדים האלה יש שתי עיניים ולפחות לשניים מהם יש שתי ידיים מונפות למעלה בצורה מפחידה (קצת כמו פה: http://www.headinjurytheater.com/images/d&d%20beasts%20sheet%20phantom.jpg )
– ניקולאוס הקדוש נראה כמו האבטיפוס של סופרמן. עף עם יד אחת קדימה באוויר להציל נזקקים.
– אבל ת'כלס לא ברור מה בדיוק הבעיה שם: כמו שכתבת, האנשים לא טבועים כמו אצל קלרה, והספינה נראית די יציבה, אלא שמשום מה כולם שם נראים נורא מפוחדים. לכן נראה לי שהתפקיד של ניקולס הוא בעיקרו פסיכולוגי. המקום האסטרטגי שלו בשמים מתאים בדיוק למשימה הזאת. מצד אחד הוא בחצי התמונה יחד עם השדים והוא מכניס סדר ויציבות לצד הזה. מצד שני, המיקום שלו סימטרי למיקום של בתולת הים, בחצי התחתון של התמונה, וכמו שציירת יש קו שמקשר ביניהם. לכן, נראה לי שמטרתו בעיקר להילחם ביצר הרע בעזרת בכל האביזרים הדתיים שהוא מחזיק, כלומר להילחם יותר בסערות הנפש מאשר בסערות הימיות.
מרית, ברשותך (וגם כי מאופי הציור זה מתבקש) אני ממשיכה מהפוסט הקודם וממשיכה בדימויים:
בניקולס הקדוש, אם את הופכת את הציור up side down – המפרשים האלה הם הם גלי הים, וגם מתפקדים כמו להקת מדוזות שהחזר האור מהגוף המימי שלהם והגוון האפור-תכלת ׳מרקידים׳ את הסצינה. יש תנועה בין הגלים
והאצבעות שלו, הפשוטות לעבר הצלב? בעיני זה לגמרי מחוות ניקור עיניים. אם להמשיך, יש פה איזו רטוריקה חתרנית. עוד לא סגורה מה הכיוון אבל זה לא סטרילי כמו שזה נראה.
חוצמזה, גם לכבודו, כמו אצל קלרה הקדושה, לא השתכנעתי שיש שם גוף תחתון. והעננים המשונים? בעיני הם כמו מחיקה עם גיר או צבע פנדה על הלוח. והמטושטש כבר בעיני המתבונן
לגבי קלרה הקדושה, אם את מרחיקה את העבודה, סוגרת עין אחת ומסתירה עם האצבע את הפנים שלה – בנוסף לאחיזה של החבל בה, מתקבל מעין בלון ענק, מאלה שרואים באזורי שעשועים לילדים, שצמוד להם לתחת מפוח-עד. וגם פה לא השתכנעתי שהיא לא מתכננת לנקר עיניים.
וזו שבמים אצל ניקולס – בכלל נראית כמו שני מנקינים באחת הסצינות של סינדי שירמן. הדבר היחיד שמציל את כבודה הוא המקל הירוק שהוספת, שמגיע לאזור החלציים של הקדוש. מה שמעודד אותו לשמור איתה על יחסים טובים.
הספינה, אם את הופכת את הציור, כמו שער/גשר הנצחון.
אזור הגלים נראה כמו יער עם צמרות עצים שמצוירים כמו הנשים אצל באלתוס.
ואם נחזור לקלרה – אז הגלים שם בכלל שיבולים אחרי טראומה. אבל איתנים.
ויש עוד אצל קלרה מצילה מהזאב וכולי.
בקיצור, משהו אצל די פאולו דיסוננטי ומטריד.
ואחלה פוסט. תודה
ולא ידעתי שבקווילט יש סערה בים
הציור הראשון הזכיר לי איור של טים באוור, של שלושה אנשים נחושים ישובים בדחיסות בתוך סירה, שנראית כקערת מתכת, בטבטלה של ים סוער. הגלים מזכירים סירת מפרש מאוריגמי. (לצערי, לא הצלחתי למצוא לאיזה סיפור נוצר האיור. במגזין שממנו גזרתי אותו פעם, כתוב שהוא לקוח מספר בשם "The Real Mother Goose").
זה האיור:
זה האתר של טים באוור:
http://www.timbower.com/
שועיקי, כרגיל, כל אחד מדבר על עצמו… אתה מחפש שלוות רוח בסערה ואני אוונגרד ומאגיה 🙂
רוני, שפע דמיון מחייך אבל היא לא יכולה להיות בת ים אם יש לה רגליים! תלחץ להגדלה ותשאל את אנדרסן. (והתרנים נשברו כמו קסמי שיניים וגם קוער הספינה נראה קצת מתפרק. זה חלק מהקסם של התמונות האלה, השקט שבתוך הסערה,).
דורית, לנקר עיניים זה כבר סרט אימה. תראי את הטבילה הזאת של די פאולו, איך הבית מסתכל http://en.wikipedia.org/wiki/File:Giovanni_di_Paolo_St_Ansanus_Baptizing.jpg מסכימה על סינדי שרמן, ואם אין שם כלום מתחת לגלימה למה הוא כל כך דואג שלא יציצו? וזה שהציור מזמין משחקים כמו של רוני ושלך (ושלי) רק מוכיח.
תגגלי storm at sea quilt ותראי, עולם שלם ונוגע ללב בדרכו הצנועה והמופנמת.
טלי 🙂 תשאלי אותי…
Three wise men of Gotham
Went to sea in a bowl;
If the bowl had been stronger
My song had been longer.
ובעברית בתרגום אורי סלע (אני מצטטת מהזיכרון אז אל תתפסי אותי במילה)
שלושה חכמים מראש הנקרה
יצאו יום אחד להפליג בקערה
לו הקערה לא היתה נשברת
היה הסיפור מסתיים אחרת.
בבית המתבונן בטבילה גם יש אלמנטים חתרניים בלי סוף. אבל מכמיר לב. מה שלא נפוץ אצל די פאולו עד כמה שראיתי עד כה
וסערות הים שבמעשה הטלאים – הדיאגרמה לפיה חותכים את פיסות הבדים שמרכיבות את הסערה הזו לי הזכירה שברי אניות. יש אצלי בבית שלל ספרים, ירושה של. וגם שם. ומאחר והעבודה הזו באופייה היא למיטיבות (ל)שבת ומאותגרות סבלנות לא אנושית, החיבור עם שברי האניות שביסוד, המתח בין התוכן לצורה – שוב, דיסוננטי לתוצר הביתי, הלכאורה-אימהי נשי וכולי, הסופי, שמשמש כיסוי מיטה לרוב. גם הוא, מזמין משחקים
לגמרי שברי ספינות! בגלל זה הבאתי את הפול קליי שלמעלה, הוא אומר על עצמו שברים אבל הוא כבר לגמרי טלאים (הורדתי אותו לקצה הפוסט כדי שלא יישכח).
נכון. את קליי הזנחתי
אבל הנה:
http://home.online.no/~barbaras/storm.htm
מרית, דווקא הזיהוי של האישה כבת ים היה רציני לגמרי. תשווי למשל לציור דומה של Gentile da Fabriano כאן:
http://artstor.wordpress.com/2011/09/26/staff-pick-of-the-week-2/
וגם מה שכותבים כאן:
http://www.philamuseum.org/education/resources/60.html
דורית, עדיין לא הבנתי בדיוק איזה תנאים צריכים להתקיים כדי שקווילט ייקרא סערה בים. צריך מומחה לשפוך אור.
רוני, היא מהממת האישה הדגית עם רגלי הדגים. נושא לפוסט בפני עצמו. תודה.
ולפי מה שכתוב שם זה בכלל קדוש אחר בשם ניקולאוס, שעשה ניסים אחרי מותו ולא הניקולאוס של הגדת הזהב שהפך בסופו של דבר לסנטה קלאוס. ועדיין, ובלי לסתור את סיפור הכיסוי – התמונה היא לגמרי הזיה אירוטית שבה אישה-מכשפה שוכבת בתנועה פתיינית על קרקע הים, וכדי לא לטבוע במצולות החטא צריך להתחמש בצלב ובחבצלת ולפקוק היטב את הגלימה…
קווילט מעולם לא היה כוס התה שלי, אבל אולי הדימויים הבאים ידברו סניגוריה על הכינוי הלפעמים המאולץ, שיש רבים כמותו בתחום הזה (לפי הספרים שיש אצלי ואצטט תכף). בדקתי ואם זה חשוב אשלח בפרטי כי דימויים סרוקים אין דרך להעלות כאן:
http://michigoose.blogspot.co.il/2010/04/remember-this-now-it-looks-like-this-i.html
http://quiltvine.blogspot.co.il/2012/03/storm-at-sea.html
וכהנה וכהנה. דמיון, תיפורים דינמיים, הרבה בדים מגוונים בסקלת הכחול ירוק. זהו בערך מה שצריך לזכות בתואר
ציטוט כינויים לדוגמאות קווילט מ״עבודת טלאים״, שתורגם לעברית (אין אזכור של המקור), הוצאת דומינו מודן, 1983:
פירמידות;
גושים בערבוביה;
זריחת השמש;
גינתה של סבתא;
מכת ברק;
אודם על המיטה;
צרוף קורות;
כוכב ערב;
אודיאון;
ריבועי קשת;
שביל השיכורים;
שרשרת אירית כפולה;
מלכת הערבה;
הגלגל של קתרינה;
להמשיך?
אורות העיר, שמש קציר, בורגונדיה מוקפת, סורגים מסוגננים, פרפרי ערפד, ריבועים מטורפים (או שיגעון. תלוי את מי שואלים), עקבות תרנגול הודי, היער הכחול, טלאים מרוססים ו – הספר נסגר עם ׳מסע אל הירח׳.
והנה, חזרנו לסרט אימה. רק לפעמים יש קתרזיס
סרט אפוקליפטי. תיקון
אני באוונגרד אבל לא במאגיה; אף על פי שכבר יצא לי לפענח אי-אילו כתבי יד עתיקים בכישוף,–לשם הפרנסה (בכלל מפליא עד כמה יצא לי לעסוק במאגיה, ואני כה רחוק משם).
אני מעדיף את הפליאה שבעולם. הפליאה הפשוטה ביותר. איש יושב על ספסל
מתבונן בעצים ומקשיב לצפורים. שם אני.
דורית, גושים בערבוביה נשמע מפחיד וגם אודם על המיטה (שם של מותחן זול), שביל השיכורים מלבב (פתאום הכל נשמע לי כמו שמות של מבצעים צבאיים או ססמאות אעזקה). ובכל זאת – לו היו קוראים לזה גלים בים, זה לא היה מפתיע אותי, אבל "סערה" לדבר השטוח והסימטרי והתפור בדקדקנות הזה? יש בזה מן הפיוט.
שועיקי, אתה מגיקון מוכחש. ואני יודעת שאתה באוונגרד אבל הוא לא הקרש שבו אתה נאחז כדי לצוף. אני כן. והפליאה שבעולם? אני עוד רחוקה מדי ממנו וממנה לצערי.
טוב, פעם הכרתי בת של מכשפה רוסית (כלומר מאגיקונית מוערכת בסביבתה) שטענה לפני בתהּ אחרי שראתה תמונה שלי, שאני מהאנשים היודעים להוריד גשם. היא ביקשה להביא אותי להשתלמות, אבל לא נסעתי (איי, אני רציונלי וספקן מדיי). ועל כן, לאור תוצאות המשקעים בחורף 2014, אין ספק שאני מאגיקון מוכחש (-:
איך אפשר להיאחז באוונגרד כדי לצוף? (אוונגרד זקוק לתחושות מחנק יותר מאשר לאיזון וציפה).
בשביל הפליאה יש לך את פינה באוש (לי יש את הספסל, הציפורים בראש ובחלל).
בכלל יש פיוט בכל העשיה הסיזיפית הזו של ההטלאה.
במקור הכוונה היתה ליצור שמיכות וכיסויי-ספות משאריות בדים כשלא לא היתה אפשרות כלכלית לרכוש בדים שלמים. לאחר מכן הנושא התפתח לכדי ביטוי דקורטיבי לשם עצמו.
ותמיד זה מוקפד ושטוח, תרתי משמע (ראיתי מזה הרבה בילדותי.את הטקס המקדים של גזירת פיסות הבדים לפי דיאגרמה והתאמה פיזית שלהן על הבד ותפירה בחוט מכליב ולאחר מכן בחוט סופי וכולי וכולי, כאלה שנולדו לטשטש עניינים אחרים). למעשה, זה תנאי לעשיה הדקורטיבית הזו שמעט ממנה התפתח לכדי אמנות בעלת ערך מוסף מעבר לקישוט החלל הביתי וקישוט הפנאי הנשי (של מי שהיה לה כזה ולא נדרשה לשאוב מים, לחטוב עצים וכולי).
אם נלך עוד קצת פנימה, הסימטריה הכפויה הזו, מעצם הטכניקה, תמיד העלתה בי מחשבות על מודל מוסרי עקמומי משהו (מהטעם הפשוט שאם לא תשמר סימטריה, פיסות הבד לא יחוברו למקומן המדוייק ותיווצר גליות במקום משטח ישר והומוגני – לאחר שמסיימים את חיבור מרכיבי המשטח העליון תופרים לו בטנה, ובכיס שנוצר בין המשטח הדקורטיבי לבטנה מכניסים פלטת אקרילן דקה, המתפקדת כמו צמר-גפן, ומרככת את כל הטקס הזה לכדי שמיכה או כיסוי או וכולי)
ואחרון, אודם על המיטה – הוא אינטרפרטציה לשלולית דם גדולה הספוגה בכיסוי המיטה (משטח גדול של פיסות בד אדמוניות, המשולב בגוונים מפייסים אחרים), למרות שהכותרת מושכת לליפסטיק. מותחן זול, אכן
שועיקי, יש לי עוד הוכחות שאתה מגיקון מוכחש. אוונגרד הוא ספינת המיינסטרים שנטרפה ביחד עם הפיסיקה המקובלת. היא לא צריכה איזון כדי לצוף. ופינה באוש היא מאד שימושית לי אבל לא לשם פליאה.
דורית, יש משהו כל כך מעציב במה שכתבת. איך גם השאריות ששייכות לשוליים הרחוקים מטבעם מכל מפיקוח, דוכאו והוכפפו לכללי הסימטריה ודרך הישר.והמסודר. אולי שמות כמו סערה בים ואודם על המיטה הם הזכרונות מהחיים הקודמים.
אז שסדר יהיה פה: איך אפשר לנצח במלחמה בלי משטר שאריות? ראי את סדר היום הברור במה שקוראים היום מרכזים רפואיים לבריאות הנפש, ואני אסתפק בבתי-משוגעים.
ראי את זה, שאולי יציל את כבודן הרמוס בחיים הבאים: פרוייקט השמות, שבא להנציח 6000 חללי איידס (למקור מצורפת אזהרה האומרת שמי שיתעקש על צפיה בוחנת של כל ריבוע וריבוע מוטלא שכזה יאלץ לבלות יותר מחודש רצוף מול המסך)
http://research.microsoft.com/en-us/um/redmond/projects/aidsquilt/
והיה גם סרט גורף פרסים, בעל כותר דו-משמעי – Common Threads http://www.imdb.com/title/tt0097099/
אפשר להמשיך בדוגמאות ומקורות אבל נסתפק בזה. ובתקווה ובהנחה שכנראה השאריות עושות, למרות הכל, חיים משוגעים.
עוד הוכחה והלכתי:
Crazy Quilt, המתוארך 1910 – 1915 ונמצא במוזיאון בירמינגהם: http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/6/63/Crazy_Quilt.jpg
זה קצת מנחם אותי, תודה.
מאגיקונים בדרך כלל מסובבים את המציאות כמו פורפרה; לדאבוני, בדרך כלל המציאות עושה לי סחרחורת. יותר מדיי מציאות בשבילי, זה כמו ילד שמשאירים אותו על סחרחרה במהירות גבוהה יותר מדי זמן.
אני חושבת להפך, שחלק מחוסר האונים הוא תוצאה של ויתור (שלא לומר) התכחשות לפוטנציאל המאגי.
המסקנה שלי מהפוסט עגומה: בכל מקום שבו מופיע קדוש או קדושה, מתרחשת קטסטרופה.
נהניתי מאוד לקרוא על מאגיקונים מוכחשים ועל שמיכות טלאים , נגעה ללבי ההערה של דורית על מודלים מוסריים מפוקפקים שמתחבאים מתחת למצעים שטוחים עם שמות מסעירים. התרומה שלי כרגיל מזערית כמו אניץ של מוך: לפני הרבה שנים קניתי בספרד ספר ילדים נהדר על הרועה ראול שמחליט לעזוב את העדר שלו לטובת העיר הגדולה, אבל העדר שלו לא עוזב אותו. שם מצאתי את שמיכת הטלאים המועדפת עלי:
וגם:
שמיכת הטלאים בלינק הראשון נהדרת. זה קורה אחרי שהכבשים שסופרים רוצות לישון בעצמן. שמעתי על זה
אני מקפיד לשתות קפה במאג.(-: [אין חוסר אונים, דווקא לאחרונה אני מוליך כמה דברים שלא היה לי מושג שאני מסוגל לארגן. לא שהאירגון והסדר מופתיים: אבל זה בכל זאת דברים הנוגעים באי-אילו כישורים פוליטיים וארגוניים שלתומי האמנתי כי הם אינם קיימים בברנדים הטריטוריאליים שלי].
אני לא בטוח האם המתוד הרציונלי מתכחש בהכרח למאגיה, אבל זה נכון לגמריי יהיה להגיד שכל מיני פנים שהקסימו אותי בעבר בספרויות מיסטיות ומאגיות, כבר הרבה פחות מדברים אליי בהווה.
זה בדרך כלל שלב שמסמן אצלי הליכה לכיוון חדש.
מטאטא עקבות, אכן מסקנה עגומה… שמיכת הטלאים שלך היא חברה של שמיכת הציפורים שהתעופפו וכיסו את לילי המעולפת בבנות הדרקון. כך מתארת לה מרתה את השמיכה: "אז ככה: בשוליים, ליד הסנטר, יש דוגמה מפוספסת של דוכיפתיות. הן כל-כך מתאפקות לא להזיז את הראש, שהַציצה לא תדגדג לך בסנטר… וכל השאר בתכול וחום-בהיר של עַקְעָקים, ופה-ושם יש זַהֲבָן צהוב. וארבעה נחליאלים, הזנבות הדקים שלהם מציצים מהפינות, ובאמצע – זה הכי יפה, תנסי לדמיין – באמצע יש טורקיז של שלדג ננסי… " (בעצם שלי היא החוליה החסרה באבולוציה בין שלך לשמיכות הטלאים הקלסיות, היא גם וגם – דקורטיבית וחמה-חיה).
שועיקי, דרך צלחה!
מרית, איזו שמיכה נפלאה 🙂
אני תוהה לאן הולכת כל האנרגיה הגולמית הזו של נשים שעברו דורות של אילוף שרק חלק קטן ממנה, אני מרגיש, משוקע בריבועים הגיאומטריים בעלי השמות המפוצצים. מהעבדות נולדה שירת הגוספל, האם אפשר להשוות אליה את עבודת השאריות הזו – כמו שדורית ניסחה אותה – שהיא בחלקה תוצאה של שכל ישר (לא לזרוק מה שעוד אפשר להשתמש בו)…..?
אני תמיד נזכר במילים של המלכה מתוך הסיפור "שלוש הטוות" של האחים גרים: "אין דבר חביב עלי יותר מרחש הטווייה, ואין דבר הגורם לי תענוג גדול יותר מזמזום הכישור".
עולות בדעתי שתי נשים-שמשות – האחת היא סנפרידור מ"פעמון איסלנד", אבל הכינוי שלה – להרגשתי- הוא חלול, נחמה פורתא כמו השמות של הטלאים. הוא קשור יותר לציעוף הרומנטי על עיניו של המחבר מאשר לדמותה האמתית. השנייה היא מדיאה של אוריפידס, (על עיניו לא מונח שום צעיף רומנטי), שלמרות מפלצתיותה אני מאמין לה כשהיא טוענת שהיא בתו של (אל) השמש. אולי הרקע ה"ברברי" שלה, זו שהובאה זה מקרוב לתרבות היוונית, מאפשר לה להיות רק חצי מאולפת, ולהרגיש שהיא עדיין חלק מיסודות העולם
(הכינוי של סנפרידור הוא "השמש של איסלנד")
"השמש של איסלנד" בהחלט עשוי להתקבל למועדון הכינויים התפורים באופן הזוי על עבודות הטלאים הללו. ובתגובה לאנרגיה הגולמית של הנשים המפעילות את החוט המושחל במחט המספרת סיפור חנוק וכולי – הרי לך, מתוך "אורלנדו" של וירג'יניה וולף:
… הזיכרון הוא התופרת, והוא תופרת גחמנית, שמעבירה את המחט שלה פנימה והחוצה, מעלה ומטה, לכאן ולשם. איננו יודעים מה יבוא עכשיו או מה יבוא אחר כך. לכן, אפילו תנועה שגורה ביותר, כמו להתיישב ליד שולחן ולקרב את קסת הדיו, עלולה להסעיר אלפי קרעים חסרי כל קשר, מבריקים לרגע, עמומים לרגע, תלויים, מתנדנדים, מתנופפים ומתבדרים, כמו תחתונים של משפחה בת ארבע-עשרה נפשות על חבל כביסה בפרץ רוח. במקום שיהיו מקשה אחת, מובהקת ומוצקה, שאיש אינו צריך להתבייש בה, מעשינו השגורים ביותר נעשים אגב רפרוף ונפנוף של כנפיים וזריחה ודעיכה של אורות.
איזה קטע נהדר, דורית, וירג'יניה
(השמש הוא לא אביה של מדיאה אלא סבה)
מטאטא עכבות, היתה לי פעם גרסת כיסוי ל"כל הכבוד" מן המחזמר "קזבלן" שהפזמון שלה
הלך בערך כך:
"כולם היו יודעים אז טוב מאוד,
למי-למי אין פה שום עכבות"
שועי 🙂 רבי מאיר מפרש את ה"טוב מאוד" של ספר בראשית כ"טוב מוות". מזה למדתי שהפרשנות אין לה סוף, לעכבות יש ויש….
דורית, איזה קטע נהדר. גם אני מייחל לפעמים -אולי כולם מייחלים להם – שהכל יהיה מקשה אחת מבהיקה (ולא שמיכה של טלאי על טלאי וחור על חור שהיא, אני חש, גופי ונפשי), אבל במצב כזה העולם יתבטל לו….
(רצוי לקוות שלא נגיע לתחתיות מדמנה. אז פעם פעם, כשכבר שהגעתי, גיליתי שיש לה תחתית כפולה. משם) נותר לפלל שלא העולם יתבטל אלא הזמן, מפעם לפעם. ושהקשה יהיה של הלחם
דורית, לתחתית כפולה יש יתרונות – שפע של דרכונים בשמות בדויים, המון כסף זר ואקדח. אולי אפילו מפתח ללוקר או כספת של בנק (אולי זה פרס התנחומים שמציע אל השאול והאוצרות, על הביקור הכפוי בממלכתו )
(חוצמזה, אולי זו הקונבנציה של התקופה או של ג'יבאני די פאולו עצמו, (ואולי זה המובן מאליו) אבל בשני הציורים הספינות הן במות עץ והמפרשים הקרועים הם מסכי תיאטרון (התמונות מחולקות לשלוש מערכות של חלל וזמן – שמים, ים ותהומות -סיבה, תוצאה ואחרית דבר (אבל בהתאמה הפוכה)
מטאטא, לגמרי תיאטרון! ואולי אפילו גלגול ישיר, ממזר דו ממדי של המיסטריות.
למטאטא, בתחתית כפולה יש מקסם שווא. בדוק. וזה הכי בקיצור, אבל קצת רומנטיקה לא תזיק
ולמרית,
אולב האוגה | השטיח
עשי לי שטיח, בודיל
ארגי אותו מזה ומזה
ארגי אותו מן החזון
מן החלום
ארגי אותו מרוח
כך שאוכל לפרוש אותו כדרך
הבדווי כשארצה להתפלל
כך שאוכל לפרוש אותו סביבי
כשארצה לנוח
ומדי בוקר בקומי אקרא
שולחן היה ערוך
ארגי אותו להיות לי
מעיל ביום קרה
ארגי אותו להיות לי
מפרש של סירה
- ובאחד הימים אשב על השטיח
ואשוט
אל מעבר מזה
מתוך: הנהר שמעבר לפיורד
תרגום: סבינה מסג' וחנה מאי-סוונדל
הוצאת קשב לשירה
* הספר לא נמצא בחנויות ולדברי רפי וייכרט, גם לא יצא לדפוס בעתיד הנראה לעין
דורית, אני מרמה רק את עצמי (וגם בזה אני מפקשש)
מרית, בעיני זה המשך ישיר לתיאטרון היווני מלבד התהפכות הדגשים. בתיאטרון היווני הדגש הוא על האדם (מעשיו, מחשבותיו, יצריו ותוצאות כל אלה), ולאלים מפרישים פיסה מן העיסה על רקע כותרות הסיום. פה האדם הוא בדרגת ניצב והפתרון הדחוק של "האל מן המכונה" הופך להיות כל המחזה 0קשה לי לא לחשוב כיצד הדגש הזה הולך ומתהפך גם אצלנו…) אם אפשר לטעות ולחשוב שהסערה היא באשמתו של האדם (כמו נאמר בסיפור של יונה), בא הציור של הילד ומוכיח שהכל -הכאב, הסבל – הוא רק תפאורה לתהילת האל וקדושיו .
קצת רמאות, גם היא, לא תמוטט עולם ולא תביס אפילו לא את הדאוס-אקס-מכינה. הנה (בניגוד לשכל הישר ולנפש המפותלת, יש מצב לאופטימיות זעירה. לכן אני נדחפת ומראה את זה):
והעי-קר לא לפחד. זהו בערך
מטאטא, אמרתי מיסטריות (ולא תיאטרון יווני) כי גם שם היתה חלוקה כזאת של גבהים: למטה הגיהנום, באמצע העולם הזה, ולמעלה גן העדן.
דורית, את צודקת.
דורית, העבודה שלך "דאוס אקס מאכינה" נהדרת בעיני. תודה!
אבל זה לא נקרא להידחף 🙂 הבעיה עם אופטימיות זעירה היא שכל הזמן צריך לגונן עליה מפני הרוח. אני רוצה אופטימיות גדולה כמו גלגל החמה 🙂 ואם כבר קדושות שבוקעות מהתקרה, אני מאמין רק בקדושה אחת: אמה תומפסון (מתוך סדרה אדירה, "מלאכים באמריקה"):
(מרית, תודי שזו חתיכת מיסטריה 🙂 )
תודה, מטאטא, שטרחת ונתת מבט בלינק. ובענין אופטימיות, זעירוּת ורוחות מבריחות – זה טייק איט אור ליב איט. לא מכירה משהו אחר..
דורית, תודה לך. זו עבודה
מעוררת.
מטאטא, קח יעה (או כך יאה). זו לא מיסטריה זו היסטריה.יש אומרים: סיינט היסטריה.
ולגבי חזיונות עם נשים מכונפות לובשות שחורים… זה ז'נר שלם, אפילו איני יודע מהיכן להתחיל.
אדרבא, שועי, תתחיל! מטאטאים לא
מפחדים מנשים מכונפות לובשות שחורים 🙂
מרית, שוב תודה שאת מחבבת עליי דברים שאין שום סיכוי שהייתי מגלה בדרך אחרת. אני לא כל כך מכירה ציורים ימי בינמיים כאלה, אז בלי הערות שלך בטח הייתי עוברת לידם בלי לשם לב.
שני ציורי הסערה מאוד מצאו חן בעיני. משהו במרקם של הצבעים הסתדר לי. הציור של קלרה הקדושה הרגיש לי דווקא חמים למרות הסדר. הגלים שנראו לך כמו איברים לא מזוהים, נראים לי כמו ראשים פרועים. בכלל כל התמונה מזכירה לי לאו דווקא טביעה, אלה את החוויה של ללכת לאיבוד בהמון בין הרבה ראשים בתור ילדה קטנה. קלרה האמא מזהה את הראשים הספציפיים של הטובעים שלה, היא לא מתבלבלת בינם לבין הגלים.
הציור השני מפחיד אותי, האנשים על הספינה מחכים לטבוע למרות ששום תזוזה לא מתרחשת ושום קול לא נשמע. בלי קשר להתרסקות הספינה איך אפשר לשוט בים כזה? מפחיד במיוחד לטבוע דווקא כי הספינה עומדת בים מסודר כמו בליטות של מזרון שטח אורתופדי.
שירה, את מחזירה אותי (ולא בפעם הראשונה) למקומות שכמעט שכחתי בעיר האושר. כיף להסתובב איתך. את צודקת, באמת יש חום בסערה של קלרה והחוויה שתיארת ישר נתפסת בציור, בעוד שאצל ניקולאס שוררת דממה מאיימת וגם משהו בחלוקת האור-חושך נראה כמו שילוב קודר במיוחד של אדוארד הופר וג'ורג'ו דה קיריקו.