"יש לכבד את השחור … הוא איננו מתחנחן בפני העין ואיננו מעורר שום חושניות. הוא מייצג את הרוח יותר מכל צבע יפה המצוי על לוח הצבעים או במנסרה … בקושי מעריכים גם את העיפרון. בלובר, בגלריית הרישומים, ישנו מכלול אמנות כביר בהרבה וטהור יותר מזה של גלריית הציורים."
אודילון רדון, ינואר 1913
וראשית, תקציר: עיפרון שחור מגיע אל דף ריק ובורא לו עולם קטן ומושלם: אדמה ושמיים, בית קטן וחבר דמיוני בשם קשקושון: תרנגול עם מקור של תוכי, גוף של כלב, כנפי פרפר וזנב דינוזאורי. ואז מגיעים שלושה עפרונות צבעוניים. הם באו להציל את העיפרון השחור מאומללתו, להוסיף צבע לחייו. בלי לשעות לזעקותיו ולתחנוניו הם מקשקשים על הקירות ועל הרהיטים, צובעים את האוכל שלו ואפילו את החבר הדמיוני. העיפרון השחור מצייר חומה כדי לחסום אותם והם מציירים דחפור שמקעקע את החומה, הוא מקיף את עצמו בתעלה עם מפלצות רעבות והם מציירים עליה גשר, וכך הלאה במין חד-גדיא רב-תקופתי ורב-תחומי: אבירים, דינוזאורים, טנקים, אינדיאנים, רובוט בלתי מנוצח עד שהעיפרון הנואש מצייר מחק והפורעים מרימים ידיים ומסתלקים. לילה שחור ומיטיב יורד על העולם, והעיפרון השחור וקשקושון נרדמים וחולמים חלומות נהדרים.
אז ככה: קודם אכתוב על הצבע השחור, אחר כך על האלימות ולבסוף על המשמעות ועל סוף הסיפור.
*
אוסף הזהבים השחורים
פעם כשבני הגדול היה קטן הוא התבקש להגדיר את עצמו בארבע תכונות. הוא בזבז אחת מהן על "אוהב צבעים". בכלל לא ידעתי שיש תכונה כזאת עד שקראתי את הטופס, והרי גם אני כזאת, תמיד הייתי, זה בטח משהו גנטי; לסבא שלי, גדליה נאמן היה בית חרושת למשאבות מים. אהוב ליבי שעבד שם באיזה קיץ סיפר לי שגופה של כל משאבה (שבכלל נקבר באדמה) נצבע בשלושה צבעים. וכשניסה לברר את הסיבה, זקף מנהל העבודה את אצבעו ואמר: "אדון נאמן אוהב צבעים!"
כשהייתי קטנה היה לי אוסף זהבים בצבעים עזים וכדור ססגוני של דבלולי צמר שמרטתי מבגדים. עכשיו שגדלתי אני אוספת שחורים; התחלתי בגלל שלגייה. המלכה בקשה שתיוולד לה תינוקת שעורה לבן כשלג, פיה אדום כמו דם ושערה שחור כעורב. ומתישהו הבנתי שהמוות נטמן כבר במשאלה היפה, הוגנב לתוך הצבעים: הקור של השלג, דם הפצע ושחור העורבים אוכלי הגוויות. באותה תקופה בערך התחלתי ללקט שחורים: שמלה "דקה ושחורה כמו פיח" מסיפור של עמליה כהנא כרמון, או לילה "שחור ככריכת כתבי הקודש …. מתעופף כמו קמח שחור במאפיית דיי ברד האופה" מן המחזה הנפלא של דילן תומאס, או "חלב שחור של שחר" מפוגת המוות של פאול צלאן, וכן הלאה.
ואולי זה לא מקרה שעושרו של השחור נגלה לי דרך הספרות דווקא, דרך האותיות השחורות המכילות את כל צבעי הצבעים של העולמות. זה קשור גם לציטוט של אודילון רדון שבו פתחתי, וגם ל"העיפרון השחור" של ינאי פרי, שמתרחש קודם כל בתודעה.
"יום אחד כששאלו את טינטורטו מהו הצבע היפה ביותר, הוא ענה, הצבע הכי יפה הוא השחור!"
ג'ורג'ו ואסארי, מתוך "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר"
*
שלוש הערות על אלימות
על קיומו של "העיפרון השחור" למדתי מהבקורת הישרה והאמביוונלטית של טלי כוכבי בהפנקס (תודה, טלי). מתברר ש"האלימות" מעוררת אי-נוחות, ומתחשק לי למשש אותה קצת, בשלוש הערות:
1. ילדים הם חלשים. כל אחד יכול לנצח אותם ולכן הם מתעניינים מאד בכוח. מה יותר חזק ומי יותר חזק. זה לא אומר שהם אלימים. כשבני אוהב הצבעים היה בכיתה א' הוא ערך רשימת לוחמים. למרבה הצער היא אבדה במשך השנים, אבל היו בה אפצ'ים, הונים, נינג'ות, אינדיאנים, אבירים, סמוראים, פירטים ואחרים שהצטרפו למעין תהלוכת תחפושות או דף מאנציקלופדיה מצוירת.
אני חושדת שמה ששבר את המסתייגים היה הטנק שכמו הופך את הסיפור לעכשווי ו"אמיתי". אבל בשביל ילדים טנקים לא שונים בהרבה מאבירים (יהושוע פראוור מחבר "עולם הצלבנים" אמנם משווה ביניהם: "יעילותו בקרב של אביר רכוב, עוטה שריון כבד בימי הביניים," הוא כותב, "לא היתה פחותה מיעילותו של הטנק בימינו…") או מדינוזאורים. כולם דמיוניים ומוחשיים באותה מידה.
2. האלימות הפיסית אינה מכוונת אל מי מהעפרונות שהם הגיבורים ה"אנושיים" של הסיפור (וגם הם בסך הכל עפרונות); כלי הנשק, הלוחמים וחיות הפרא הם בסך הכל ציורים, יצירי דמיון/ בובות משחק. שום דם לא נשפך בחד גדיא הזה ואף אחד לא מת. זה לא "באמת" כמו שילדים אומרים. זה דומה יותר ל"שיר ערש" שכתבה אלונה פרנקל בעקבות שיר עם פולני:
היה היה מלך. היה היה נסיך. היה היתה גם נסיכה. הם חיו בין ורדים, לא ידעו מרורים, וזאת ממש עובדה. אך סוף כה מר, מוות אכזר בגורלם נפל. את המלך אכל הכלב, את הנסיך אכל החתול, את הנסיכה עכבר אכל. שלא תהיה עצוב כל כך, כדאי שתדע: המלך היה מסוכר, הנסיך משוקולד, וממרציפן הנסיכה.
ולבסוף – אפשר למחוק את כלי הנשק והלוחמים, אבל אי אפשר למחוק את העיפרון השחור או את העפרונות הצבעוניים. הם קיימים ברמה אחרת, הם "אמיתיים".
3. ועם זאת, יש אלימות בספר, אלימות נוראה. ונדליזם שמצופה בכוונות טובות ועליזוּת מפחידה. העפרונות הצבעוניים מקשקשים על היצירה של העיפרון השחור ועל ציפור נפשו, פשוטו כמשמעו. השתוללות הגרפיטי שלהם הזכירה לי את סצנת המוזיאון מבאטמן הראשון, שבה הג'וקר הססגוני (בגילומו של ג'ק ניקולסון) וחבר מרעיו מקשטים את התמונות.
*
"כילד חיפשתי את החשיכה ואת הצללים; אני זוכר שהיו לי הנאות עמוקות וייחודיות כאשר הסתתרתי מאחורי הווילונות הגדולים בפינות החשוכות של הבית…" אודילון רדון
אז על מה הסיפור?
"העיפרון השחור", כמו כל סיפור טוב, פתוח לכל מיני פרשנויות. גם כאלה שינאי פרי לא העלה מן הסתם על דעתו. העפרונות הצבעוניים האלה הם כל כך "כור ההיתוך" הציוני שמקשקש בעליזות ובמרץ על תרבויות "שחורות ונחשלות" כדי לגאול אותן מעצמן.
אבל אותי העיפרון השחור פשוט מחזיר לילדותי; לפולשנותם של המבוגרים שניסו להכתיב לי מחשבות, רגשות ו"ערכים", לדימוי של ילדות תמימה ועליזה שהוצמד לי בלי שום קשר למה שהרגשתי (בעיקר עצב, כמו בשיר של לורקה, "רומנסה על עוגמה שחורה"). אישה אחת שמכירה אותי מגן ילדים זוכרת שציירתי רק פרח אחד על כל דף. היא זוכרת שהתעקשתי והגננות כעסו על בזבוז הנייר. ולכן אני כל כך מאושרת בנצחונו של העיפרון השחור, וגם מבינה אותו, כי בלילה אחרי שמכבים את האור באמת אין מי שיגיד לך מה להרגיש ומה לחשוב ומה לחלום.
לטלי כוכבי יש בעיה עם סוף הסיפור, "שֶׁבּו, אמנם, העיפרון השחור וחברו קשקושון נשארים לבדם בחושך, הלילה יורד והם מרוצים להישאר לבד, אבל זו בעצם רק אשליה של פיתרון: הרי הצבעים שבהם העפרונות הצבעוניים מילאו את הבית, את החצר ואת גופו של קשקושון לא נעלמו. הם התכסו בשמיכה שחורה של חושך, אבל אחרי הלילה יבוא הבוקר… ואז – כל סביבתו של העפרון תהיה עדיין "נגועה" בצבע, מבחינתו, והוא שוב יישאר ללא פיתרון…"
אז אני אגיד לך, טלי יקרה, מה אני חושבת על הסוף. אני חושבת ש"העיפרון השחור" הוא מעין סיפור פרספונה רק הפוך: שם נחטפה ילדה על ידי האדס מלך השאול. אמה עשתה הכל כדי להחזיר אותה ולבסוף הושגה פשרה: הילדה הוחזרה אמנם לפני האדמה אבל נגזר עליה לבלות בשאול שלושה חודשים כל שנה. בחודשים האלה שוררים הקור והמוות על פני האדמה אבל כשפרספונה חוזרת לפני האדמה חוזר איתה גם האביב.
העיפרון השחור נחטף אל הצבע, וגם הוא כמו פרספונה לא יכול לחזור לשלמות ולתום הבראשיתי. אבל לפחות מחצית מהזמן ובאופן מחזורי העולם משחיר והופך שוב שלו.
*
בסוף מלחמת העולם הראשונה נסע מאטיס הצעיר לבקר את רנואר הזקן (והנערץ עליו) להראות לו כמה מציוריו. רנואר התבונן בציורים במורת רוח:
"למען האמת עלי להודות שתמונותיך אינן מוצאות חן בעיני," אמר. "אני כמעט מוכן לומר שאינך צייר טוב ואפילו שהינך צייר גרוע מאד. רק דבר אחד מונע אותי מלומר זאת. כשאתה מניח על הבד כתם שחור הוא נשאר שם. כל ימי טענתי שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד. שחור שוב אינו צבע. אולם אתה דובר את שפת הצבעים. וכשאתה שם את השחור, השחור נשאר. לפיכך, אף כי אין תמונותיך נראות לי כלל, ויש לי נטייה לומר שהינך צייר גרוע, אני סבור אחרי ככלות הכל, שהינך בכל זאת צייר."
*
עוד על צבע
כחול הוא צבע שערך הצהוב (כולל הסיפור המאלף על איך ציירנו צבעים בשחור לבן)
מי שאיבד ילד – על סיפור פרספונה
*
ובלי קשר אבל חשוב מאד!
בסוף השבוע הקרוב, כלומר היום ומחר תתקיים בבית בנימיני (מרכז הקרמיקה) ברחוב העמל 17, ת"א, תערוכת ההתרמה השלישית למען ספריית גן לוינסקי.
ההכנסות הכספיות משתי התערוכות הראשונות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ובסיס כמעט בלעדי לפעילותה השוטפת.
כיום, הספרייה מציעה אי של שפיות וידידות בלב שכונה הסובלת מדורות של הזנחה. בשנה האחרונה היא הרחיבה את פעילותה והיום היא כוללת מרכז תרבות, חוגי מוסיקה ואמנות לילדים ולמבוגרים, קבוצת תיאטרון של פליטים, להקות מוזיקה הפועלות במסגרת מרכז התרבות ואת האוניברסיטה הקהילתית שלנו (ה – CEC), בה לומדים אלפי סטודנטים בכל שנה מגוון רחב של קורסים.
מיטב האמנים הישראלים תרמו עבודה אחת או יותר. מעל 180 עבודות יפיפיות במחיר אחיד של 1250 ₪. זו הזדמנות בשבילכם וגם בשביל הספרייה. נשמח אם תפיצו את ההזמנה בכל דרך אפשרית!
התשובה הפרספונית שלך לטלי העלתה בי דמעות. נכון, את הלילה אי אפשר לקחת מאתנו ואת חלומות. בדיוק לפני שקראתי נזכרתי בשיר של עמיחי על זה שאומרים לו שהוא צריך לחיות במציאות וזה נשמע לו כמו מאסר עולם.
מרית יקרה, שכחת את הרשימה השחורה; היצירות התרבותיות המעניינות יותר יוצאות לא-פעם תחת ידיהם של מי ששהו חלקים לא-מעוטים מחייהם באיזו רשימה שחורה.
(אלך לשתות קפה שחור ואזמזם "עטור מצחך זהב שחור").
היא לא היתה בשום רשימה-שחורה, אבל איי קראמבה, איזה ביצוע.
גם אני מרשה לעצמי לחלוק על העמדה של טלי בנושא האלימות. אני חושבת שמבט המתמקד רק בחיפוש או סינון האלימות מפספס לפעמים את עיקר הספר. דוגמא שצצה מיד בראשי היא "מקס הילד הלוחם" של עוזי וייל ואיריס דה בוטון. ספר שילדיי מאוד אהבו וגם אני נהניתי ממנו מאוד. הביקורת על הספר (למשל של אריאנה מלמד) עיקמה אף לנוכח הפירוט הגדול של כלי המלחמה שהילד משתמש בהם לאורך כל הספר. רק מה, לא שמו לב למי שהילד נלחם בו: שד השתיקות, מפלצת העצבות, כל מיני אלמנטים רגשיים שהסתננו לתוך חיי המשפחה של הילד ומתבטאים במתחים ובהתרחקות בין הוריו (שמתוארים במפורש). זה ניכר במיוחד כשהילד אומר להוריו, המסתייגים מכלי הנשק, משהו בנוסח "אבל אני מגן עליכם!".
רוצה לומר, אפשר לראות שם אלימות, אבל זו הדרך הילדית למצוא הגנה ותחושת עוצמה במצבים כאלה, שצצים בשעת לילה מאוחרת כשהילד מתעורר ואינו מוצא מנוח. לכל הפחות הוא יכול לדמיין שהוא מחסל בפשטות את הגורמים להם.
חוץ מזה, שמחתי לפגוש שוב באודיון רדון, שיש לי פינה חמה המוקדשת לו (ובפינה יושב קיקלופ ולידו נסיכה הודית והמון קווקווים).
עוד תרומה לדיון (יהלום שרוצה להישאר פחם):
…..ואני נזכרתי באכארים מ"הסיפור שאינו נגמר", היצורים האומללים ביותר בפנטסיה ,שדמעותיהם יוצרות כסף עדין וממנו הם בונים מבנים יפים לאין שיעור. בעיני עצמם הם יצורים מכוערים ביותר שעצם קיומם הוא אשמה בלתי נסבלת, והם מתחננים בפני בסטיאן שיתן להם דמות חדשה. בסטיאן, ברחמיו, הופך אותם לפרפרים צבעוניים וקלי דעת, ומובן שהם הורסים בתוך כמה רגעים של פחזות וצחוק את מה שבגלגולם הקודם העגמומי בנו בעמל. "…צורח וצוחק בקולי קולות, נסק כל הנחיל הענק אל על ונעלם במעוף סחרחר. ההמולה נמוגה במרחקים. בסטיאן עמד תחתיו. בקושי ידע עוד מה שמו הנכון. עכשיו כבר לא היה בטוח כל עיקר שעשה באמת מעשה טוב"
לי, למדי אותי לבכות!
שועיקי, מעניין שהשחורים שאני אספתי היו לגמרי קונקרטיים ופיסיים (כמו גם זהב שחור). בעוד שרשימה שחורה ושוק שחור הם לגמרי מטפוריים, הם לא מתארים גוון או מרקם.
אביבית, ראשית, רק כדי לדייק, ההסתייגות מאלימות לא היתה של טלי בלבד. גם עדנה אברמסון הסתייגה וגם חלק מהתגובות. אני לא מכירה את מקס, אבל אני בכלל לא מאמינה בצנזורה. ואם נמגר את האלימות לא יישאר הרבה מרוב האגדות והמיתוסים שהכי נגעו ללבי. תזונה שמבוססת על סיפורים ריאליסטיים יומיומיים, גם הטובים שבהם, היתה גורמת (לי לפחות) לרככת של עצמות הנפש. יש יוצרים, כמו העיפרון השחור, שנפשם נטועה בעצב או בכעס, ומה שהם יוצרים מתוכם מרחיב את העולם במקום לכווץ אותו (אבל גם כשהיצירות גסות וירודות אני לא מצנזרת). ובלי שום קשר לזה אני חושבת שאנחנו מאד שטחיים וטכניים בהבנה של אלימות; לקשקש על ציפור נפש זה פי אלף אלימות מטנק מצויר. ואף על פי כן הטנק יותר מקפיץ את מתנגדֵי.
ואודיון רדון באמת מגיע ישר ללב.
שטוי, זה כמו שפנחס שדה כתב במשלי בתולות:
ואם תאמר, שדומים הם לעשר בתולות, אשר בבוא להן מועד
יצאו לקראת החתן.
חמש מהן, אשר חכמות היו, עדו את עדיי התוגה
וחמש הכסילות את עדיי הששון עדו. –
אומר לך, שבבוא החתן
– והוא לוהט וחזק כשמש הצהריים במרומיו –
הנה ימסו עדיי הששון והיו לגועל, רק גועל.
אבל אני קצת חשדנית בקשר לזה. אז מה, נקרבן ונייסר את עצמנו כדי להפיק דמעות כסף? בעצב יש משהו פתייני. לא יכול להיות שאי אפשר ליצור גם מתוך שפע ושמחה.
נראה לי שבשביל ללמד לבכות צריך לדעת גם לא-לבכות…
יש מבחן/חידה כזה ששמות צבעים רשומים בצבעים אחרים ונדרשים להגיד את שם הצבע (או לקרוא את המילה. לא זוכר מי מהשניים) והקושי במבחן מעניין ומפתיע. לא הצלחתי למצוא קישור, אך מצאתי את זה וגם הוא מעניין
http://www.xrite.com/custom_page.aspx?pageid=77&lang=en
לי, אין בעיה, את זה אני יכולה ללמד אותך 🙂
יעקב, מהר מאד נהיו לי דמעות מאמץ. הקשר שלי לצבעים הוא לגמרי רגשי. בתקופות שונות אני זקוקה לצבעים שונים. הם כאילו מאזנים אותי. בשנה האחרונה אני זקוקה להמון ורוד מה שדורש מאנשים שמכירים אותי (כמסתבר) הרבה הפנמה והסתגלות.
טוב, אז את תלמדי אותי ואני אלמד אותך וחוזר חלילה 🙂 אבל מה עם הקערה ההיא בדמיון המודרך? דמעות שלא נבכו?
ועם הצבעים גם אני בדיוק כך, וכשאני צריכה צבע אני ממש צריכה אותו. ולא ורוד, אבל ורוד מזכיר לי דנטל אז א פרופו – אהבתי מאוד את המכנסיים שלך בכנס הפנקס…
"לא ורוד" – התכוונתי שהמכנסיים היו ורודים, לא שאני לא אוהבת ורוד. אני מכורה לוורוד.
השחור של מאטיס הוא צבעוני ושמח,אין בו כלום מהאסוסיאציות הרגשיות-תרבותיות שמזוהות עם השחור בדרך כלל,בגלל זה הוא יושב במקום הנכון.
וזה גם הקטע עם אלימות,שמצד אחד ברור שאין בה שום דבר טוב אבל מצד שני בדיוק בגלל זה הסטת המבט ממנה וממקורה ומנוכחותה לא תאפשר לעולם לקדם את קיצה
יצירה מתוך שמחה ותענוג ואהבה בוודאי שאפשרית ואף רצויה
גם המיתוס של האמן הסובל בסך הכל מספר לנו מה קורה בחברה ובעולם שלנו למי שמנסה לאהוב וליצור אבל בכלל לא בטוח שהסבל הוא חלק בלתי נפרד ממקור היצירה וממהותה,
להפך
הסבל מבוטא כנסיון להשתחרר ממנו
ארנסה, מעניינות מאוד השורות האחרונות שלך.
אם כתבת/תכתוב על זה בהרחבה איפשהו אשמח לקרוא.
קודם כל – מה שלי אמרה, בדיוק…
דבר שני, לפרק ההערות הנוקדניות: מה שכתבה אלונה פרנקל אינו מבוסס על שיר עם פולני, אלא על שיר עם יידי… ומה שיותר חשוב ויפה בו (ורבים מסוגו – יש גרסאות שהמלך והמלכה הם משחמט, אבל כמה יותר יפה שהם מתוקים ואכילים) שהוא מתחיל במלים "פעם היתה מעשיה" ("או "היה היה מעשה") – לא רק המלך והמלכה היו פעם, אלא גם הסיפור עליהם… והמודעות הזו לסיפור בעת סיפורו היא בדיוק ההבדל שבין "אלימות" שבדימיון ובין אלימות בלי מרכאות
ארנסה, שמחת אותי מאד בתגובה הזאת.
לי, תיזהרי, יום אחד עוד אתייצב אצלך לשיעור.
עמוס (התגעגעתי!), בפינת ההערות הנוקדניות – טענות בדלפק של אלונה http://www.hasifria.org.il/heb/books/book/?Id=90605
(ומן הסתם זה מופיע בהרבה תרבותיות וגלגולים. אחרי שגיליתי גרסה יהודית מהמאה התשע עשרה של רשומון היפני, אני כבר לא מתפלאת על שום דבר).
וההכרזה מראש על המעשייה קשורה בעיני לרטוריקה יותר מאשר למהות. הגרסה של אלונה היא פשוט סיפור פואנטה. בדיעבד אתה מבין ש"עבדו עליך", זה לא היה "אמיתי" כמו שחשבת. למרות שבימים האחרונים אני מסתובבת משום מה עם המונולג קורע הלב של ארנבת השוקולד של לאה גולדברג:
אוי לי איך אוכל לסבול
אם יתחילו לאכול
גם את בני גם את בתי
קודם כל איכלו אותי!
אוי, השיר של גולדברג… זה הדבר הבא שרציתי לכתוב – שזה לא פחות "עצוב" שאוכלים את המלך והמלכה… (ועל חייל הבדיל לא בכינו, אנו-שיש-לנו-דמעות?)… אין בזה שום נחמה… בעניין הגרסאות – כל המקצוע שלי היה מבוסס על הכרה בריבוי גירזאות, אבל הנוסח היידי מאוד מוכר וידוע ומושר עדיין… אני לא בטוח שהפתיחה היא "רק" רטורית – יש ז'אנר כזה שאומר – ילדם חמודים, בואו אני אספר לכם סיפור מחריד ומזעזע ואלים אבל חשוב שתזכרו שזה רק סיפור. זה מהותי לז'אנר ולא לפואנטה (הפואנטה מניחה אי-ידיעה והפתעה, הפתיחה מבצעת שיתוף והכרזה סוגתית)
דמעות מאמץ? לא נורא, העיקר שהבאתי אותך לידי דמעות.
דבר אחר – מאד מעניין מה שאמר. רנואר. אפילו צדק – בחלק של המחמאות.
שאר המחשבות על שחור נשארות כלואות
(אוף, אפשר לדבר שעות על השחור)
עמוס לא אמרתי "רק" אלא "קשורה יותר". הטהרנות של "רק" היא כמו שערה במרק של כל מה שקשור לאנשים ויצירתם. גם עניין האלימות הוא יותר מורכב ורב שכבתי ונתון לפרשנות ממה שאמרתי בפוסט. מזל גדול שאני נגד צנזורה כי אם הייתי צריכה לבדוק בציציות של כל ספר לא היו רואים אותים יותר. (ודרך אגב בעקבות הפוסט הקודם ועם קשר רופף אליו התפתחה שיחה כה מעניינת על קסם ופנטזיה שהצטערתי שאתה לא חלק ממנה).
יעקב, גם בצל מדמיע אותי. זה לא נחשב. רק הסוג שבא מבפנים. ובאשר לרנואר, אחרי מה שהוא אמר בפעם הקודמת http://wp.me/pSKif-j2r חשבתי שלעולם לעולם לא אקשיב לו יותר (ונכון. גם ה-אוף).
מרית, אני לא יודע מה משמש יותר ליצירה, זה כל כך אישי בסופו של דבר. אבל אני מבחין בין עצב , שמשום מה מנחם ומקרקע אותי, לדכאון שמכבה את המוחין, מתג אחרי מתג.
(לפנחס שדה אין בי שום אהדה. ועוד פחות בעקבות השורות הנ"ל.)
הנה שיר של ניקולס גיין, משורר קובני (בתרגום של טל ניצן) בעקבות ההערה "עורו היה שחור אך נשמתו טהורה כשלג לבן" שנאמרה בהספד למרטין לותר קינג,
"מה צחורה נשמתו, אומרים,
של אותו כהן אציל.
עורו כה שחור, אומרים,
שחור מלבר,
שלג מלגו,
שושנה,
חלב טרי,
כותנה,
מה טהור.
לא היה כל רבב
בפנימו הצחור.
….אך אפשר היה לומר זאת אחרת:
איזו נשמה שחורה אדירה
היתה לכהן העניו.
איזה להט שחור ונשגב
יקד בלבו הרחב.
אילו מחשבות שחורות טהורות
שפעה בינתו הפורה.
איזו אהבה שחורה
הרעיף בלי צבעים
על כל הבריות.
למה לא,
למה לא תהיה נשמה שחורה
לכהן הגיבור?
כמו פחם שחור."
(חוצמזה, היתה איזו תקופ הבחיי שנתקפתי כמיהה משונה לעולם שכולו גווני אפור. אחרי כמה שנים נתקלתי בספר שטען שלעולם שלנו קדמו כמה עולמות, ואחד מהם היה מחוסר צבע, כולו בגווני אפור… אין לי מושג למה.)
(ארנבת השוקולד מעוררת בי כזו בעתה שאני מיד נתקף בדחף לצייד אותה בשניים שלושה כלי נשק, ובעיקר בטנק, כמו זה שמצוייר למעלה. מסתבר שהשלום לא מתחיל בתוכי.)
שט, השיר הראשון שכתבתי אי פעם הוקדש ליבשת אפריקה
ערשֹ ילדוּתי
(אומרים מי שהיה מציץ בלילה בלי ירח בין שתי הגבעות של גבעתיים
כל אפריקה היתה נגלית לנגד עיניו)
יופי, יופי.
עלה בזכרוני אביגדור אריכא, שאמר על הרישום- המרחב הוא שחור, ועליו בוחנים את האור. ולא להפך.
והבת שלי אמרה על פריכית עם חמאה ושוקולד: "דייסת אור ודייסת חושך."
הפוסט הזה מעלה לי הרבה מחשבות, ביניהן השיחה על איך הסביבה מתייחסת לאנשים שחוו אובדן. אבל מה שנזכרתי בו (ובמקרה הזה אני לא עד הסוף סגורה שנזכרתי ולא המצאתי) – הוא שבגן אסרו עלינו לצייר בשחור, ולא היה שחור בנמצא, ואני זוכרת את עצמי משום מה מערבבת צבעים כדי להשיג מה שהכי קרוב. אבל אולי המצאתי. אולי.
שט, אתה צודק. עצב מאד שונה מדיכאון אבל גם מאומללותם של האכארים (אם תשאל אותי). אם אתה לא אוהב את פנחס שדה אני יכולה להחליף אותו בקוהלת "לב חכמים בבית אֵבל, ולב כסילים בבית שמחה". כולם מעוררים בי רגשות מעורבים. אפילו לורקה שאמר ש"הדואנדה אוהב את הפצע".
שועיקי, גבעתיים זה המקום שבו הופיע וממנו נעלם כידוע הנסיך הקטן http://wp.me/pSKif-jl0
יהודה, איזה יופי. הוא פשוט מתחיל מהתוהו ובוהו, לא מהדף.
לי 🙂
מעין, אובדן מאיים לשאוב, לכן ממהרים לקשקש עליו.
יכול להיות שהעלימו את השחור. זה מתנגש עם דימוי הילדות של הרשויות. פעם כשהייתי בקיבוץ נערך שיפוץ בבית הילדים. והזמינו את הילדים להחליט באיזה צבע ייצבע כל חדר. ילד אחד בודק גבולות בקש שחור כדי לראות איך מסרבים לו.
מרית יקירתי (כן כן, אני חוזרת להופעת אורח בעיר האושר המעתירה),
קודם כל – אני שמחה מאוד שהביקורת שלי עוררה את בלוטות התגובה שלך- זה מבורך תמיד (-:
אני מתביישת ומתחבאת בפינה על שלא קלטתי את מידת האלימות של מעשה הונדליזם עצמו, או לפחות לא קלטתי מספיק כדי להתייחס אליו במפורש, אבל בכל זאת חשוב לי לחדד שהאלימות שהתייחסתי אליה היא לא רק זו של העפרון השחור, אלא של כולם- העובדה שהם נקלעו למעין משחק "הורדות" של מי יותר חזק ממי ולא היה שם שום סוג של דיאלוג.
עם כל רתיעתי מטנקים- ויש לי רתיעה רבה מהם- דוקא אני הצלחתי לראות אותם כחלק ממצאי בעלי הכוח שאכן רלבנטי מאוד לעולמם של ילדים (ובעצמי חשבתי גם אני על מקס הילד הלוחם- ספר נפלא ולא מוכר מספיק- בהקשר הזה, הדוגמא של הרשימה שהכין הילד שלך מדגימה בדיוק בדיוק את ההתיחסות הילדית הזאת שהתכוונתי אליה בביקורת.
מעניין שאני בכלל בכלל לא חוויתי את זה כעימות בין עולם המבוגרים לעולם הילדים- נדמה לי שכאן החוויה הפנימית שלך מדברת בקול רם מעט יותר מהספר (וזה בסדר- מישהי חכמה כתבה בתגובות לביקורת שלי בפנקס שכל ביקורת משקפת את כותבה (-: )כל העפרונות באותו גודל והם אפילו לא "זוג הורים" אלא שלושה- חבורה, אפילו חבר'ה.
מה ששבר אותי מבחינת האלימות שם הוא גם ההיעדר המוחלט של פתרון שאינו כוחני- משני הצדדים ולאורך כל הספר- וגם הסופיות, המחיקה, שאני לא יכולה אלא לקרוא אותה כהריגה, ולהריגה אני לא סולחת.
ופתרון פרספונה שלך ממש נוגע לליבי וממש שובר אותו, אבל בעיניי זו לא נחמה אלא להיפך, סוג של – תגיד תודה שאחרי שגזלנו ממך הכל לפחות בלילה אתה יכול לדמיין שזה לא קרה, זה נורא ואיום בעיניי.
(והתגעגעתי)
(והאכארים והשלמופים- גם. כלומר- גם מדברים אלי וממני מאוד)
ההארה שלך שהם שלושה, כלומר חבר'ה, האירה או החשיכה את עיני… *עכשיו* אני מזדהה (ותודה לאל שהילדות נגמרה).
טלי, גם את חווית את העימות בין ילדים למבוגרים, רק הפוך! את חשבת (לפחות לרגע) שהעפרונות הצבעוניים הם ילדים שמפריעים את שלוותו של ההורה… בשבילי הם היו מבוגרים כי הם חשבו שהם יודעים יותר טוב ממנו מה נחוץ לו ולא שאלו לדעתו (ככה זה היה בילדותי. איום ונורא). ומחיקה זה לא מוות, תמיד אפשר לצייר מחדש… (בני הקטן אמר לי פעם, את לא תמותי אף פעם. אמרתי שיום אחד רחוק אני כן, והוא אמר מיד ובשכנוע עמוק: אם את תמותי את תצמחי מחדש.)
וידעתי, ידעתי ש"המקשקשים על ציפור הנפש שלו" יבהיר לך את מלוא החומרה 🙂 ובאשר לעיפרון/פרספונה. השלמות חוללה, אי אפשר לחזור אליה. זה באמת עצוב וגם אוטוביוגרפי. אבל אולי פעם תבוא איזה טלי כוכבי ותכתוב תיקון…
לי, הייתי רוצה לצעוק את זה גם: תודה לאל שהילדות נגמרה!—- אבל אני לא בטוח שהיא נגמרה 🙂
שועי, אבל בלילות של ירח מלא, אם מוציאים יד מהחלון ומכוונים אותו כמו מראה צדדית של אוטו, אפשר לראות את הלבן של אנטארקטיקה, שכה יהיה לי טוב.
במובנים רבים היא לא נגמרה. אבל יש מובנים שכן, למשל שאנחנו מנהלים את שיח התגובות הזה… 🙂
עוד משהו שאהב שחור (למרות שלפעמים חטא קצת בצבע), שמו דיויד בלקווד (עוד שחור) ויש לו סדרת עבודות שנקראת קרח שחור ומספרת על ילדותו בניופאונדלנד. גם אצלו השחור מואר במיוחד.
http://www.gallery78.com/dblackwood.htm
https://en.wikipedia.org/wiki/David_Blackwood
שט, בדיוק כמוך, רציתי לצעוק ונזכרתי שהילדות עוד כאן. אבל איזה מזל שכבר אין לה בלעדיות. יש עוד גילים לצדה.
יובל, איזה יופי. תודה.
(ושם זה קצת גורל. פעם היה פה איש בשם חירות לפיד, שעסק כל חייו בשחרור ושיקום אסירים, ותמיד תהיתי עם שם כמו חירות לפיד, איזו ברירה היתה לו).
כמה היטבת לנסח את המחשבה החצי-אפויה שלי. תודה.
חירות לפיד יכול היה להיות אחלה פסל-אנושי של פסל החירות האמריקאי. רסטורטור אנושי
של ממש.
הרשימה שלך האירה לי בכמה קרנים. כמי שעוסק כל ימיו בשחור לבן, מעט בגרפיקה והרבה בצלום, אני מתעשר מהמעטים שיודעים לומר דבר חדש ולא נדוש. התעוררתי מזה להוסיף צלום אחד לפוסט "שחור לבן" בבלוג שלי.
אביב תודה! (איזה צילום?) הזכרת לי שבמקום שבו צומח עץ השיער (מתוך סיפור נפלא של מרי דה מורגן שתרגמתי פה בהמשכים) זורחת שמש שחורה כפחם. אור זך ירקרק "ממלא כל נקיק ופינה. את הצללים היחידים סיפקו קרניה השחורות של השמש השחורה שזרחה בשמי המקום."
רעיון נהדר וציורים יפייפים.
אפרופו שחור מתחזה והיופי שבו – כבר כתבת פעם על זה?
http://on.fb.me/1lcnZUj
למרית, המדובר בצלום "גבעת שאול"בפוסט "שחור לבן ובעקר שחור"-כמובן! ותודה על שאת מציצה לשם!
אורי, אתה מתכוון לאיורים של דורה לסיפורי פרו? הם מבליחים פה מטבע הדברים אבל אף פעם לא כתבתי עליהם באופן ישיר. כמעט כולם אפלים, לא רק המבעיתים מראש כמו כיפה אדומה וכחול זקן ואגודלוני, אלא אפילו החתול במגפיים (זאת הגרסה הצבועה אמנם) https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2011/12/hmpu.jpg
אביב, תודה לך, על הצילומים ובכלל.