אמבט החלב של וופי גולדברג, כך נקראה הרצאתי בכנס פנים בהזמנה, ועניינה שוטטות בכמה מתצלומי הידוענים של אנני ליבוביץ. שם היא נדחסה בכף נעליים לחצי שעה, וכאן היא נפרשת לה בנחת על פני 6 פוסטים. זהו החלק השני.
לחלק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול לחצו כאן.
*
1. הדגל
זהו ברוס ספרינגסטין ("הבוס") זמר ששירו BORN IN THE USA שימש מן הסתם השראה לצילום. בהמשך למה שכתבתי בפעם הקודמת – ספרינגסטין כבר לגמרי מצולם בתוך דימוי. הדגל הוא המרחב שלו.
לדגל יש מעמד מיתולוגי בפופ ארט, בין השאר בזכות ג'ספר ג'ונס.
וכיוון שויטו אקונצ'י נמצא עכשיו בכותרות, אז הנה גם עבודה שעשה ברוח הפופ ארט והדגל, רגע לפני שהפך לארכיטקט. ארבעה דגלי דיקט פרושים על הרצפה, מחוברים בחבלים לנדנדה שתלויה ביניהם. כשמישהו מתיישב על הנדנדה, משקלו מושך את הדגלים והם מתרוממים והופכים לקירות של מעין בית, ותוך כדי כך מתגלה גם "הצד הסובייטי" שלהם.
2. ספרינגסטין אינו אלא
ובחזרה לספרינגסטין: ליבוביץ לא סתם מצטטת את הדגל, אלא משתמשת בו כמפתח צורני לדיוקן. על בסיס השורה של טשרניחובסקי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" אפשר לומר שספרינגסטין אינו אלא תבנית דגל מולדתו. לא רק רעיונית, אלא באופן הכי פיסי וחזותי. הוא לבוש ומאובזר בסמלים אמריקאיים בצבעי הדגל: ג'ינס כחול, טי שירט לבן, וכובע בייסבול אדום (זהו כנראה החפץ הלא ברור שמשתרבב לו מהכיס).
זאת ועוד. הפסים והכוכבים משמשים תיבת תהודה לדמות:
הפס האדום ממשיך את הגיטרה ואת כובע הבייסבול – מאופק עד אופק ועד אינסוף.
ולא במקרה ליבוביץ כללה בפריים רק פיסה של הדגל, רק שלושה כוכבים שמתחרזים עם הזווית של הזרוע ומלווים אותה כמו אדוות.
שאר הפסים, כמו טרמפולינה, נותנים מין קונטרה לדילוג.
אני מאד אוהבת את הצילום הזה בגלל הפורמליזם ומין קלאסיות שנובעת משלל חתכי הזהב של הקומפוזיציה אבל לא נכנס לזה עכשיו.
3. והאקספרסיוניסטים
ליבוביץ הופכת את הקומפוזיציה ל"תיבת התהודה" גם בצילומים אחרים, אבל את האוסקר של ההדים לוקחים לעניות דעתי, האקספרסיוניסטים הגרמנים. הנה כמה דוגמאות:
צפורניים
המוטיב החשוב בתמונה הוא הצפורניים המבעיתות, ואפשר לראות איך השלבים בסולם החבלים משמאל, ועוד יותר מהם – החבל המלופף על התורן שמימין – חוזרים על הצפרניים כמו הד ומגדילים את נוכחותן בתמונה.
*
נערה עם כדים
מבחינת כתם וצבע – הכדים מטופלים בדיוק כמו הנערה עצמה. הם הדהוד של דמותה הנוכחית (וגם העתידית – אלה הכדים-דדים שעוד יצמחו לה. קליי אוהב לשחק בשטח שבין התמונה לשמה)
*
החפצים מאזינים
זו אחת התמונות הקיצוניות בגזרת "הסביבה כהד לדמות". החפצים כאן מצטרפים למעין דמות שהיא מעין צל חפצי, של הדמות האנושית:
הנקניקיות על הצלחת מקבילות לפיסת החולצה בתוך הז'קט.
הקופסא הכחולה היא גלגול-הדהוד של המלבן הירוק כהה (פפיון?) ליד הצוואר.
המנורה העומדת בצירוף האהיל של מנורת התקרה – משכפלים ביחד את הפרצוף של האיש, כולל הזקן הירוק.
תנועת ההאזנה של הדמות משוכפלת במעין אסמבלאז' (שילוב של כמה חפצים ליצירת אמנות אחת).
*
רגליים משוכלות
מוקד התמונה של מונטר הן הרגליים המשוכלות של האיש, המשוכפלות בזעיר אנפין ובאופן קומי מעט, על ידי כלבי החרסינה בחזית השולחן.
מוקד התמונה של ליבוביץ הוא זנב הכלב המשוכל על רגלו, ומהדהד-מחקה באופן קומי את רגליו המשוכלות של האיש.
הדמיון בין הקומפוזיציות גרם לי לחוש כאילו פרצתי לתת מודע של אנני ליבוביץ. אני יודעת שזה מקרה, אבל זה בכל זאת הזוי: בשתיהן דלת משמאל, שולחן קטן במרכז שלימינו ולשמאלו שני כסאות. על הימני יושב גבר מזוקן בשיכול רגליים. אצל מונתר הכסא השמאלי ריק, אבל השמַטֶע הבהיר שמוטל עליו מזכיר את הכתם הבהיר של הכלב, התחליף לשני כלבי החרסינה של מונתר.
הנה בקטן (וקצת חתוך) שתוכלו להשוות.
המשך יבוא
*
לפרק הקודם – אנני ליבוביץ, דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק הבא – דיוויד לינץ' וחבורתו
עוד בסביבה:
גינה לאורפאוס – על היחס הפיוטי-מצחיק-ארס-פואטי בין הציורים של פול קליי לשמותיהם
אמנות פלסטית ברשומון לקורסאווה
עוד על אקספרסיוניזם וצילום:
על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ
עוד על צילום:
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי, וגם – חמסין באושוויץ
איזה תענוג הפוסט הזה.
פוסט גאוני
תודה! נהדר, צבעוני ועשיר. בושה לומר שלא היכרתי את מונתר, ואני אוהבת מאוד את הציור שלו.
מינטר היא ציירה והיתה תלמידה ושותפה של המהפכן האמיתי הגדול ביותר בתולדות האומנות.
מי שיושב בכורסא הוא אמן אחר שמרית אוהבת ואני לא כל כך…
ז'ניה, מירי, אביבה, תודה רבה לכן!
ואביבה, זאת ממש לא בושה. הוא לא מהשחקנים הראשיים, אבל יש בציורים שלו משהו נוגע ללב וקצת מצחיק, מין תום וקשב וחוש להדים.
היי מרית, מאוד אהבתי את הפוסט המהדהד הזה.
על ג'אספאר ג'ונס אני מת במובן הכי מילולי של המילה. והדיוקן של ברוס ספרינגסטין גם הוא מהאהובים עלי ביותר. אני מהדהד שוב הערה שהערתי פה בעיר האושר (פעם מזמן) ש'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו' הוא פסוק דו כיווני וישנה בו גם המשמעות ההפוכה והיא שהאדם מעצב את הנוף. והדבר אכן נכון מאוד גם לגבי ברוס קשישא.
אחחח אנונימי, (סליחה על האיחור בעליית תגובה, הוורדפס זרק אותך לפח כהרגלו המעצבן) מה הייתי עושה בלעדיך! תראה מה זה. אני מכירה ואוהבת את מונתר כבר שנים, וגם תמיד התפלאתי על התום והקשב ומין מתיקות בלתי אקספרסיוניסטית בעליל שמתלווה לציורים שלה, ומעולם לא עלה בדעתי שהיא פשוט אישה. זה מראה על אוטומטיות מבישה וחוסר ערנות מגדרי. הייתי מעמידה את עצמי בפינה אם הייתי מאמינה בעונשים. באשר לאיש שבכורסא – שוב צדקת, באמת כתוב בסוגריים שזה פול קליי חביבי, זאת אני שלא טרחתי להתעכב כי מיהרתי לקרוא את התמונה…
ולכל מי שרוצה לדעת יותר על מונתר http://en.wikipedia.org/wiki/Gabriele_M%C3%BCnter
(ואיך אני אדע אם אתה חולי או לא?)
דודו, חן חן לך. לא יודעת לגבי ברוס, אבל אתה צודק, ובמובנים הרבה פחות ערטילאיים ממה שהתכוונת מן הסתם: "נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים" … "המדבר אנו דרך בו נחצובה, הביצות אנחנו נייבשן", וכן הלאה. (ובעצם זה תמיד שני צדדים של אותו דבר, הפיסי והערטילאי, הלא על זה הבלוג).
מצגת בעברית על מונתר (ציירת אהובה מאוד) ועוד דברים שווים
http://www.clarita-efraim.com/UploadedFiles/Gabriele%20Munter.pps
אבל הנוקדנות לפרטים האלה אינה צריכה להשכיח את העובדה, שההשוואה בין העבודה של מונטר ושל לייבוביץ גאונית ממש. ותודה על הפוסט
ה"הדהוד" הוא רעיון יפה, והדוגמאות שהבאת משובבות נפש ודעת. יחד עם זאת נשארנו שואלים את עצמנו שאלות חשובות – "מה זה ההדהוד הזה? מה גורם לאפקט שלו? איך הוא יכול להתפתח? והאם בכלל יכולה להיות יצירת אמנות ללא הדהוד? (אפילו אגרטל בוואקום לבן – יתהדהד מול הריק שמסביבו). בקיצור הפוסט היפה שלך גרם לנו להרהר (בשבת בבוקר זה כייף) ובוודאי בפוסטי ההמשך נמצא להם תשובה או שתיים.
בינתיים: הכי רוק, הכי דגל אמריקאי, הכי סקסי, הכי התר גראם, הכי לני קרביץ. המון תודה ושיתפנו בפייסבוק.
וואללה היה עדיף לסגור את האתר הזה לתגובות, איזו אינפלציה של סופרלטיבים רצה פה, זה נהיה כמו לעשות אמבטיה בדבש. אחלה מאמר אמנם, אבל צריכים לשמור על הפרופורציות, לא להגזים.
בקשר לציור של ההקשבה: אז המנורה על השולחן היא מנורת נפט, לא תקרה, משהו כזה:
http://www.auktionshaus-geble.de/index.php?page=11&auction=87&nummer=314
די בדיוק, עם מיכל נפט מזכוכית שבציור מופיע בהיר, בניגוד למנורות עם מיכל מתכת. הכתום הוא כנראה כיסוי צד כזה.
האיש התמה הוא הצייר יבלנסקי שבדיוק מקשיב לזיבולי השכל של קנדינסקי בעניין התאוריות הדביליות שלו לגבי האמנות.
לעומת זאת נקודת המבט שלך, מרית, מרנינה.
מה הסביבה ומה האובייקט אני לא יודע, אבל נראה לי שאם המנורה היא סימן קריאה, הדמות היא סימן שאלה…
בקשר לאקונצ'י, אז מה שמדהים בצילומים שהבאת כאן, זה איך- שאישה נאה, עדינה ובלונדינית, ברגע שיושבת בנועם אלגנטי ושברירי, על כיסא המתנדנד מחוטים דקים מהתקרה, הופכת באחת לגבר גס לבוש שחורים שאוטם אוזניו בבלהה עלתית, וזה ברגע שהגוש הקומוניסטי סוגר עליה…
מדהים!
🙂
נשים! היזהרו נא מכיסאות מתנדנדים ביער!
ע, תודה לך, חביבי.
ערוץ האמנות, אני אוהבת שאתה מדבר במקהלה, זה מוסיף מוסיקליות ונופך רויאליסטי. תודה על הכל ובייחוד על הקליפ הדגול (פשוטו כמשמעו). המשך יבוא.
אנונימי, באמת לא הסתדרתי עם האנטומיה של המנורה, והכובע הלבן שלה נראה מחובר לתקרה… ואוי ואבוי אם הייתי סוגרת לתגובות, הייתי מפסידה את כל התיקונים והעדכונים ואת הצחוק המתגלגל שגרמה לי התגובה שלך.
וגם על השאר תודה. אזהר!
איזה מזל שאף פעם לא סגור פה לתגובות!
אחרת איך מרית היתה יכולה לקרוא ש (מרית – שבי…תנשמי עמוק, סביר שגם כוס מים לא תהיה מיותרת בסביבה…)
שהעבודה הזאת עם דגלי הקירות והנדנדה זו הפעם הראשונה שעבודה של ההוא גם עוררה אצלי חיוך קל וגם לא עוררה אצלי שום התנגדות.
(לא שיצאתי מגדרי מהתפעלות אבל זה לא …הממ…התחלתי לכתוב רשימת שמות תואר שליליים אבל ויתרתי, למה לעצבן סתם? בקיצור, רגע הסטורי! (מסוים)
ומעבר לזה, אני דוקא חשבתי שיש שם בצלחת בננות, לא נקניקיות.
ומעבר למעבר – שאלה: אמיתית: תגידי, ה"עיניים האלה", כלומר המבט הזה שמסתכל בכל תמונה ורואה בעדה תמונות אחרות, את חושבת שזה משהו מולד או נרכש? זה מגיע ממקום אינסטינקטיבי וטבעי או דוקא מידע והשכלה באמנות פלסטית? שואלת באמת, כמו שעיוור מלידה שואל על צבעים, נגיד. או חירש על צליל של ים ועל מוסיקה.
התגובה של עריץ האמנות הכי פוסטמודרנית – מצד אחד שאלת שאלות גדולות ומעניינות, ומצד שני העלית קליפ ובו תצוגת שוק בשר בקליפ חרמני קונבנציונלי וולגרי. לנוכח המנעד הרחב של הסתירה אפשר לחשוב שאתה כמעט אישה, ערוץ.
בכל אופן אם כל זה יוביל לפוסט של מרית על איך ה hero walk שינה את חיינו – דייני.
יהייה מעניין באם מרית תאפשר לך פוסט אורח בסגנון "הרוק כתופעה שובניסטית" – שבו תסקרי את נענועי הירכיים המהווים את ה-DNA האמנותי של החל מאלביס פרסלי וכלה ב"בוס" וסחרוף. בפוסט האורח הזה, נהייה מוכנים לכתוב את הפרק (אורח בתוך אורח) אודות הקשר הגורקי שבין מוזיקה לסקס וולגרי ולהציע לחילופין קליפ מקורי שיופק במיוחד, בו נשמע אלביס ב"רוק מסביב לשעון" מול תמונות מתחלפות של סזאן ומירו. תוציאי את הוולגריות והפרובקטיביות מהרוק ולא ישאר ממנו כלום.
בנימה רצינית יותר נטען, כי הקליפ הזה משדר תופעה תרבותית ושורשית של הווית-אמריקנה מרכזית, גדולה בהיקפה ומשפיעה, עד שלמולה הפמינזם מתגלה כתנועה הרבה יותר שולית. קשה להתעלם מתופעה שכזו, ( עם כל הביקורת המרקסיסטית-פוסמודרניסטית-מגדרית שבוודאי ניתן לטעון כנגדה) אבל מי אמר שכמות מוכיחה איכות.
אמריקה זה גם, מה לעשות, שיווק, מסחור, ניצול, וכו' וכו', לצד הדברים היפים יותר.
בינתיים, קצת נענועים (ותודה על כל הרמיזות האישיות, הסמיקונו):
כדי למנוע בלבולים- מה שכתבתי למעלה זה באמת, הציירה ספרה בעצמה שיבלנסקי מקשיב לקנדינסקי בציור שציירה.
בקשר לברוס, אני לא מבין במוזיקה הזו, אבל העטיפה של האלבום האמור, היא עוד צילום דומה. אפשר לגגל את שם האלבום ולראות.
טלי, כדי להבין שפה אין די בהיכרות עם אוצר המילים ועם כללי הדקדוק. צריך גם לדעת איך הדוברים משתמשים בה. כדי להדגים את העיקרון הזה טניה רינהרט היתה מספרת את הסיפור הבא: ג'וחא אמר לחבר שלו: "בוא נלך לבקר חברים." אמר החבר: "אני לא יכול, אין לי מה ללבוש." אמר ג'וחא: "אין בעיה, אשאיל לך את הג'לבייה שלי." הלכו לבית הראשון וג'וחא אמר: "זהו חברי זה וזה, והג'לבייה שעליו שלי." כשיצאו משם החבר מחה וג'וחא הבטיח להיטיב את דרכו. הם הלכו לבית השני וג'וחא אמר: "זהו חברי זה וזה והג'לבייה שעליו – שלו." ושוב החבר התעצבן ושוב ג'וחא הבטיח להיטיב את דרכיו, והם הלכו לבית שלישי וג'וחא אמר: "זהו חברי זה וזה, ועל הג'לבייה שלו – מוטב שלא נרחיב את הדיבור."
אני נזכרת בסיפור הזה בכל פעם שאת מנסה לא לומר משהו רע על אקונצ'י, או רחמנא ליצלן לומר משהו טוב…
ובאשר לשאלה האמיתית, לא יודעת מה לענות על זה. זה לא משהו שלמדתי.
וכולם – הקליפ של הערוץ הזכיר לי את הבלנשין הזה. וזה מעניין שגם כוריאוגרפים נאו קלאסיים משחקים בדגלים של פופ ארט. (זה מתוך "כוכבים ופסים" 1958)
שיהיה ברור: אני מאוד קמצן במחמאות! ואני סולד מהבלוגים האלה שבהם כל המגיבים מוחאים כפיים בסופרלטיבים (מין מטפורה משובשת כזו יצאה לי, ולא אחזור בי!) עם סימני קריאה!!! וגרוע מזה, "מחבקים אותך, מרית", "זה נורא נורא, נוגע, מרית" וכו! ואת שם התואר "גאוני" אני שומר, וגם זה במקרים נדירים, להתבטאויות של יהורם *גאון* שהשטן לא ברא!
ההשוואה בין מונטר ללייבוביץ היתה גאונית, עתירת תובנות, והיא גם מהדהדת – כן, כן – את תפקידם של אנשים גלויים ונסתרים כמו קנדינסקי, קליי, ומונטר עצמה (וגם את יוהנס אייכנר התאורטיקן) בכל מיני הדהודים שמשלבים תיאוריה של האמנות והאמנות עצמה…
כמו שכתב לי פעם אסיר עולם במכתב מהכלא (באמת, לא חשוב פרטים): "זו גירסתי והיא האמיתית"
ערוץ, מירי,
אשמח מאד לארח וגם לארח בתוך האירוח, ככה זה באלף לילה ולילה, כששתי דמויות מתווכחות למשל, ומביאות סיפורים כדי לתמוך בטיעוניהן וגם הדמויות שבתוך הסיפורים מביאות סיפורים משלהן וכן הלאה.
ובאותו עניין – ע' – אשמח לפוסט אורח על ההדהודים הגלויים והנסתרים (גם של יוהנס אייכנר התיאורטיקן(?).
ובכלל, לא תמיד אני יודעת מה לעשות עם האהבה והפרגון שהרוח נושאת לכאן, אבל אני חופשיית תודה, ועוד יותר על התובנות והתוספות והתיקונים וההשלמות. יש לי מזל גדול באורחים, וזה ממש לא מובן מאליו.
מרית קרובתי,
א. מאוד אהבתי את גרסת-הכיסוי של אורנה ומשה דץ לשירו של ספרינגסטין. אני חושב שקראו לה 'כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי'.
ב. אני לא כל כך חובב דגלים. וספרינגסטין (למרות שמדובר באלבום מצוין) היה באותה תקופה, ימי רונלד רייגן, בן דוד רחוק של סילבסטר סטאלון בסרטי 'רוקי' שנהג להתעטף בדגל האמריקני אחרי נצחונות נגד ענקים רוסיים, ומצד שני היה 'רמבו', הלוחם הפוסט טראומטי עליו הושר: 'שמש עולה/יורד גם הליל/אך הטראומט/עוד ממשיך וקוטל'.
ג.זה גמל גדול.
ד. הבית של ויטו הזכיר לי (לא ברור לי למה) את הבית של פיסטוק (ספי ריבלין בטלויזיה החינוכית) ואז גם נזכרתי שלפיסטוק היתה חולצת פסים, שמפאת השחור לבן קשה היה לראות אם הם אדומים כחולים ולבנים כמו בדגל האמריקאי. נסים קיויתי אף פעם לא אמר על כך שום דבר.
ה. באשר למונטר, קיבלתי שיעור מגדרי בלתי נשכח. אני מניח שהכלב הוא כלבו של ריינר והוא לא הסכים שהוא יישאר מחוץ לפריים, אחרת זה היה אפילו דומה יותר. ולסיום, אולי אפשר היה להשתמש בבית של ויטו כמלונה לכלב של ריינר ובא לציון גואל.
מרית יקירתי – ברור! אני, למשל, יודעת היטב עברית (וגם יודעת די היטב אנגלית ואפילו קצת ערבית) אבל ממש ממש גרועה בדקדוק – לא יודעת ולא מבינה בזה כלום מלבד מה שאני יודעת אינטואיטיבית (שזה לא מעט, אבל לא מובנה).
הסיפור – הצחיק אותי. הוא מוצלח. 🙂
ושועי עזיזי – הבית של פיסטוק היה צבעוני!!!!!!! והחולצה היתה לדעתי אדום-לבן אבל צריך לבדוק את זה. ברגע עם דודלי אכן אי אפשר היה להבחי בצבעי חולצתו של פיסטוק אבל מרגע שהמוקד עבר לביתו- הוא הצבע שלט בכיפה (לא כיפה. אני יודעת. כובע. לא מאוד רחוק משלך). לא יכולתי להחריש בסוגיה כה רבת חשיבות הסטורית.
ו"חופשיית תודה" – זה ביטוי שאני אוהבת ביותר!
טלי עזיזתי, או שההטלוויזיה בבית הוריי היתה בשחור לבן או שלא דפקתי עליה מספיק חזק, אצלי פיסטוק היה בשחור לבן. וכדי שלא נצא מבולבלים, רק אחדש את הקביעה: אני הוא טלפלא, לא פיסטוק, טלאפלא. למרות שאני מעדיף את קרמיט. תמיד חששתי ביני ובין עצמי כי פיסטוק נתן השראה לנוער הגבעות (הולכים קצת ימינה, עוברים את ההר). כלומר, אני מצליח להבין שדודלי עלה על עצביו הרופפים (הוא כל הזמן העיר לו), אבל מה עשה לו חביתוש שהוא התרחק ממנו כל-כך. אולי פשוט פיסטוק נטל משכנתא גדולה וקנה בית צמוד קרקע. זה מן חלום ישראלי בורגני כזה, צמוד קרקע. בתור קרמיט אני מעדיף בית צמוד קווה-קווה, אבל זה כבר סיפור אחר.
אוי, יקירי – הולכים קצת ימינה עוברים את ההר….בחיי שהבית של פיסטוק היתה תמיד התכנית הפחות חביבה עלי מכ—ל תכניות הטלויזיה הלימודית (!) דאז, עכשיו אני מתחילה להבין למה…
ואני דוקא נותנת קרדיט לא מוסבר לטלויזיה בבית הוריך ותולה את האשם בכך שדמותו של פיסטוק הופיעה בשתי התכניות – קודם בשחור לבן (ושם הוא אכן ירד לחייו של חביתוש ידידינו המסכן) ואז, אחרי המהפך, בצבע.
שועי, אישית אני ממש לא חובבת דגלים (אם כבר, אני מעדיפה סמלי משפחה ימי ביניימיים עם הססמאות הסוגסטיביות – החביבה עלי מכולן: "איני ממתין") אבל אנשים אחרים קשורים לדגלים בכל מיני טבורים ולכן הם שווים התבוננות. (אתה לא תאמין כמה אנשים מגיעים לפוסט שלי על חנל'ה ושמלת השבת בגלל דגל הרצל http://wp.me/pSKif-hWg )
מרית, כמובן, היה סוחר ימי–ביניימי בינלאומי, יואכים זלצמן (זלט= מלח), שעל הנס/דגל שלו היה כתוב: 'אינני ממתיק'. כלומר, בכל זאת לאנשים כבר אז היתה חיבה לסוכר, וללגום שיכר עם מלח היא חוויה מפוקפקת מאוד. כלומר, לא הייתי מנסה לשים ללואי התשיעי (הקדוש) מלח בבירה. זה יכול היה להוציא אותו מידי קדושתו, שהוא עבד עליה די קשה, 7/24. אגב. בהערת שוליים אוסיף כי עד יואכים זלצמן היו יהודים אוכלים סתם דגים בשבת, ואחריו עברו כולם לדג מלוח. כך שקשה לתאר את ההיסטוריה היהודית אירופית מבלעדיו (-:
רק תשימו לב מי עושה פה בלגן בקלות דעת ומי רציני כמת
כמובן, ע', 'חשיבותה של הרצינות' היה מחזה כזה של אוסקר וויילד עם ארנסט והחברה. אבל אני מעדיף את ארנסט לוביץ'. אפילו מעדיף אותו על פני 'אני והחבר'ה' של רוב ריינר המצולם לעיל, ואם אפשר, ברור שאת יואכים זיילר של אריך קסטנר על פני יואכים זלצמן שדווקא מתאים יותר על פניו לקצב-אומן מר קולץ', משום שהוא יכול להמליח את נתחי הקצבים שלו. אני לא עושה בלגן, אני רק מדגים מעדנות עד כמה הכאוס והקוסמוס הולמים אהדדי, מבלי לפסוק מיהו מה-מהו מי, מה שכדרכו מותיר שובל מדומה של מהומה.אגב, פעם קיבלתי מכתב של אסיר עולם שהיה בר בי רב דחד יומא. הוא ביקש שאשאיל לו את ספרי הילדים של רדוארד קיפניס ושל לוין קיפלינג. סיפור ארוך ומייגע. לא בטוח אם הוא מתאים לילדים. היה לו גם תמונה של אנני ליבוביץ' מצלמת את הרבי מלובביץ' זצ"ל מכה בנקניק סלמי גדול וכשר בראשו של פרופ' ישעיה ליבוביץ' ז"ל שעמד בזה בכבוד ובכובד ראש ורק ביקש שירחיקו ממנו את הליצן החסידי הלזה. מי אמר שאין חיים אחרי הרצינות שאחרי המוות.
פוסט יפה ומעניין. שאלה אחת לי – למה את חושבת שהדמיון בין התמונה של מונתר לתמונה של לייבוביץ' מקרי? או נובע מהתת מודע שלה?
האין זה אפשרי שלייבוביץ' הכירה את הציור והוא היה ההשראה שלה?
אולי זה רק בעקבות קריאת הניתוח שלך, אבל הדמיון נראה לי גדול מדי מכדי להיות סתם מקרה.
ניר, תודה וברוך הבא.
זו פשוט לא תמונה ידועה או "חשובה". בדרך כלל לא עושים מחוות לתמונות כאלה. זה נראה לי קצת חצוף להכריז שזה המקור. ההסתברות היא שזה פוקס. האפשרות הבאה בתור היא שליבוביץ ראתה את התמונה וקלטה את התבנית וחזרה עליה בלי משים. ויש גם אפשרות שלישית שהיא התפעלה מההד המצחיק של כלבי החרסינה וגנבה את הרעיון.
טוב. אני הכי אוהב את אפשרות 2 אז אני בוחר בה.
גם אני 🙂
[…] החפצים בציור של מונתר יוצרים מעין דמות אסמבלאז' (שילוב של כמה חפצים ליצירת אמנות אחת) המשכפלת את הדמות האנושית: הנקניקיות על הצלחת מקבילות לפיסת החולצה בתוך הז'קט. הקופסא הכחולה היא גלגול-הדהוד של המלבן הירוק כהה (פפיון?) ליד הצוואר. המנורה העומדת והאהיל של מנורת התקרה – מחקים את הפרצוף של האיש, כולל הזקן הירוק. בהומור של מונתר יש משהו מלנכולי אבל לא שחור. יש משהו חם ולירי בחפצים היוצרים הד לדמות המאזינה (עוד קצת על מונתר וחפציה כאן). […]
[…] זאת ועוד: תום נטועה במודרניזם בשתי רגליה; אבל במקום לבחור בזרם זה או אחר, היא רוקחת לעצמה את התרכובת החד פעמית שלה: היא מציירת בקו הנקי של עידן המכונה (ראו סוניה דלוניי למעלה, או הבאוהאוס ואוסקר שלמר). היא מבטלת את הלינאריות במחי יד דאדאיסטית, אבל בעמקי נשמתה היא בעצם אקספרסיוניסטית. […]
[…] אמבט החלב (2) אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסט… […]