אז ככה. לנסיכות יצא שם רע כאילו כל מה שהן עושות זה לחכות לנסיך שיציל אותן. (זו סתם דיבה, אבל זה לא הנושא עכשיו). באו אנשים טובים וניסו לכתוב אגדות מתוקנות ותקינות. זה יצא שנון ומתפקע מאג'נדה אבל הקסם, התת מודע, הרב משמעות, הפיוט והחן נעלמו. מישהו עלול להסיק שצריך לבחור: או קסם או קידמה ושיוויון. אז זהו שלא. מתחשק לי לכתוב על שלושה ספרים שחומקים מהמילכוד. שניים מהם עוד לא תורגמו, והשלישי שתורגם מזמן קשה להשגה ומשווע למייקאובר.
מסוחרר מרוב שוטים כך נקרא הספר הראשון (בתרגום מילולי וזמני). הוא נפתח בנסיכה קטנה שחולמת להיות ליצנית, שוטת חצר. אמא שלה מסבירה לה שזה בלתי אפשרי:
– בארץ הזאת רק בנים גדלים להיות שוטים.
– אבל למה? שואלת הנסיכה.
– ככה זה היה מאז ומתמיד.
– אבל זה כל כך נחמד, טוענת הנסיכה. את לא צריכה להיות מכובדת וללבוש שמלות כבדות. את יכולה להיות מצחיקה וחכמה ולהשכיח מאנשים את הצרות שלהם. ילדה יכולה לעשות את זה!
– שאבא שלך לא ישמע אותך מדברת ככה, אומרת המלכה. את יודעת איזה רגזן הוא.
יום אחד בורח שוטה החצר כדי ללמוד רפואה. המלך מתעצבן, אבל ככה זה עם שוטי חצר, הם מאד לא צפויים, והמלך מכריז על תחרות לבחירת השוטה הבא. שוטים מכל הסוגים והגדלים נוהרים לארמון. כמה מהם רכובים על חזירים, לאחרים יש שרביטים מפוספסים או נעלי פעמונים, ויש אפילו שוטה אחד שמכוסה בעלי שלכת ומנגן על טוּבּה זעירה. השוטה הזה מדהים את כולם כשהוא חוצה את החדר בגלגלונים כפולים, ואם לא די בכך, הוא גם חד חידות שאיש לא מצליח לפתור. המלך מזעיף פנים אבל מחייך לעצמו בחשאי. השוטה הזה הוא באמת משהו מיוחד! ואז הוא מתרווח בכסאו וצופה בכל המועמדים האחרים עד שראשו מסתחרר. לבסוף הוא פורש לחדרו כדי להגיע להחלטה; זה קל מאד, ברור מי זכה, הוא פשוט נהנה למתוח אותם קצת. אבל כשהוא חוזר אל המתמודדים הזוכה הקסום נעלם. מחפשים בכל מקום ולא מוצאים. המלך פשוט הרוס.
בלילה, מגיעה הנסיכה הקטנה לנחם את אביה האומלל. השוטה הכי מדהים בממלכה חמק לי מבין האצבעות, הוא מקונן, ככה! הנסיכה מציעה להתחפש לשוטה הנעלם כדי לנחם אותו.
המלך צוחק בזעף. שטויות, ילדתי, בנות לא יכולות להיות שוטות. כך זה היה מאז ומתמיד. כה אמר המלך! הוא פוסק. ובקול רך יותר הוא מייעץ לה ללכת לישון, זה היה יום קשה. הנסיכה נושקת לו בצייתנות על מצחו, והופ… חוצה את הדלת בגלגלון כפול!
כשהמלך מתאושש מתדהמתו הוא פורץ בצחוק. הוא מבין שנפל בפח. הוא רודף אחרי בתו וקורא לשוטה הטובה בעולם לחזור ולנחם אותו. וזה בדיוק מה שהיא עושה.
*
*
טוב, זה די ברור, ובכל זאת אגיד שלושה דברים (ופמיניזם לקינוח).
1. הסיפור והמשחק
אחד הזכרונות המוקדמים שלי מגיל שנתיים, אולי שלוש, הוא משחק משפחתי, מחזה קטן מוסיקלי שהוצג מדי ערב בסלון. המילים והלחן חוברו על ידי בנימין עומר, אביו של ע. הילל, עוד ב1931 (ותודה לזמרשת):
לֹא בָּעֶרֶב, לֹא בַּבֹּקֶר,
לֹא שִׁלְשׁוֹם גַּם לֹא אֶתְמוֹל
טִיְּלָה הַגְּבֶרֶת תַּרְנְגֹלֶת
עם אָדוֹן הַתַּרְנְגוֹל.רָאֲתָה הַתַּרְנְגֹלֶת
שְׁנֵי גַּרְגִירֵי סֹלֶת –
חִישׁ קָפַץ הַתַּרְנְגוֹל:
"לִי הַזְּכוּת לֶאֱכֹל!"קִרְקְרָה הַתַּרְנְגֹלֶת,
שַׁרְווּלִים הִפְשִׁילָה,
הִתְנַפְּלָה עַל הַכַּרְבֹּלֶת
הַקְּטָטָה הִתְחִילָה.בֵּינָתַיִם מִן הַמַּיִם
הִתְגַּנְּבָה צְפַרְדֵּעַ…
לְאָן נֶעֶלְמוּ הַגַּרְגִּירַיִם? –
אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ.
אבי ואמי גילמו את התרנגול והתרנגולת. הם היו מטיילים שלובי זרוע בסלון ונעצרים מול קופסת הגפרורים שייצגה את גרגרי הסולת. אמי בצעה את תפקידה בחוסר חשק אבל אבי גילם את התרנגול בכישרון גדול; אני זוכרת את הפליאה המבוהלת שלי בכל פעם שנופף בזרועותיו המקופלות וכמו התנפח והתעצם בקרקור מחריש אוזניים. אני הייתי הצפרדע. ארבתי בסתר הכוננית. כשהקטטה התלהטה הייתי מתגנבת וחוטפת את קופסת הגפרורים.
אין לי הרבה זכרונות טובים מילדותי. וזה ללא ספק הוא המואר שבהם. הרגע הזה שבו הורי הניחו לרגע את נשק הכוח והיידע שלהם (וזה מה שהוא היה בעיני, נשק שמכוון נגדי) וגם אם רק במשחק ובכאילו, הזמינו אותי להערים עליהם, לנצח אותם מבלי לשלם את המחיר. זה הרגיש כמו אהבה.
ובחזרה ל"מסוחרר מרוב שוטים": בקריאה תמימה הוא עוסק בנסיכה שמערימה על אביה, מתעלה על כל שוטי הממלכה ומגשימה את חלומה. אבל בקריאה נוספת, פקוחת עין, מדובר במשחק משפחתי שבו מתהפכות הררכיות ונחצים גבולות. בעיניים בוגרות מתברר שהלהטוטים המדהימים של השוטה הקסום הם בקנה מידה של ילד/ה: הבגד מקושט בעלי שלכת, הטוּבּה הזעירה היא טוּבּת צעצוע, החידות הן של גן ילדים וגם האקרובטיקה בסיסית. ההתפעלות האוהבת של ההורים היא שגורמת לכל זה לזרוח באור יקרות. האב רק מעמיד פנים שלא זיהה את בתו, הוא נותן לה לנצח מתוך אהבה. גם ילדים קטנים קולטים את זה. זה מוסיף הרבה חום לאג'נדה.
*
*
2. ילדים ושוטי חצר
בני הגדול היה קורא לזיקוקי דינור אַקוּקֵי עדינות, וכמובן שמעולם לא תיקָנו אותו, זה היה פיוטי מדי. האחות בטיפת חלב סברה שזאת אנוכיות ובגידה בייעודינו החינוכי. ילדים לא נועדו לשעשע את ההורים! היא נזפה בנו. איזו שטות. כמה נפלא שילדים יכולים להצחיק ולנחם. לא כל הזמן, זה לא תפקידם, אבל אלה רגעי חסד; תחושת עוצמה ויקר לילד/ה ומתיקות להורה.
ויש עוד זיקות רבות בין ילדים לשוטי חצר, מגודלם הגמדי ועד לקשר העמוק המיסטי כמעט שנרקם בין שוטים לנסיכים. והשוטים אגב, לא היו רק מצחיקים. רובם היו אנשים חכמים וחתרניים שהשתמשו במצנפת השוטים כדי לומר אמיתות שאיש לא העז. (קלמנס אמלונקסן מדגים את עזות המצח של השוטים בסיפור על נסיך הנוזף בשוטה שצועד לימִינו בניגוד לכללים. השוטה מקפץ אל שמאלו של הנסיך ומעיר, "לי דווקא לא איכפת ששוטה צועד לימיני").
אצל פניה ברגשטיין הליצן הוא שלוחה של האב. "מסוחרר מרוב שוטים" עולה מדרגה ומזכה את הילדה עצמה בתפקיד. וזה נפלא. כי הורים כמו מלכים, זקוקים לשוטים שעוד לא הפנימו את המוסכמות.
*
3. האם ילדות יכולות לשנות את העולם?
פעם, בעקבות הפוסט הזה ניצת פה ויכוח, האם נשים יכולות להיות מצחיקות. ל"מסוחרר מרוב שוטים" אין ספק. ילדות יכולות לפשוט את השמלות ולעשות גלגלונים כפולים. ולא פחות חשוב ונוגע ללבי – הן יכולות להיות חכמות מן המבוגרים. להבין ש"כי ככה זה היה מאז ומתמיד" זה לא נימוק. אפשר לשנות. וזה מעודד, לפחות אותי.
*
*
ומשהו למו"לים
כיוון שאני מקווה שלפוסט הזה תהיה גם תוצאה מעשית, כלומר שוטת חצר בעברית – עוד שתי הערות: ראשית, נדרשת רגישות וגמישות מיוחדת בתרגום. היצמדות נוקשה מדי לשנינויות עלולה לסרבל ולייבש את החיות והפשטות. ושנית – אני לא אוהבת את האיורים המקוריים. יש בהם משהו אחיד ומפוזר מדי. זו הזדמנות לאייר מחדש.
*
קסם פמיניסטי מנצח
הפמיניזם המפתיע של האחים גרים
צרחות של דגים (על נסיכה צעצוע של מרי דה מורגן)
את תצטרכי לטפל בכל נסיך לגופו (שוב מרי דה מורגן, מנצחת לפחות לאיזה זמן)
זכרונות ילדות
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה (שלושה זכרונות מכוננים מילדותי)
קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות
בדיוק כפי שזכרתי
ליצנים בעיר האושר
רשימת הליצנים
פניה ברגשטיין והליצן
*
בדיוק השבוע כקונטרה למתקפת הורדרדות והנסיכות קניתי לבתי הגדולה (שקוראים לה מלכה אז מה אני מתפלאת..) שני ספרים : ׳מחנה אימונים לנסיכות׳ ו׳אוליביה והנסיכות בורוד׳. באחרון יש עמוד כפול בהשראת הקינה של מרתה גרהאם כאשר אוליביה החזרזירה רוצה להיות יותר נועזת וחדשנית מחברותיה הנסיכות והיא עטופה מאוזניים ועד אלפיים בשמלה כהה וארוכה – שווה הצצה בשביל החיוך.
כתבת מקסים. אני חושבת שעם השנים והבגרות והלא אכפת לי כבר כמעט מה יאמרו הצלחתי להרשות לעצמי להיות שטותניקית שזה עניין נפלא ומשחרר. אבל תוהה למה לא בעבר ודי בטוחה כי כל זה קשור למשמוע, לקונפורמיות .ואולי זה קשור כפי שכתבת שהומור הוא עניין מאוד רציני כי אם הוא לא שטחי יש בו אכן חתרנות כלפי הזרמים המרכזיים בחברה. אז במין היפוך.. אם זה עניין מאוד רציני אז שוב זה עניין לגברים בלבד. תענוג לקרוא אותך …
מרית יקרה יקרה, את כותבת את הפוסט הזה בדיוק בשבוע בו היו לי הרהורי נסיכות ואבירים ואיך הסיפורים הללו נתפסים אצל ילדים (בעצם אצל הילד הפרטי שלי) ובעיקר מה נשאר שם אצלו , על תפיסה של גברים ונשים ותפקידם: הסתובבנו בחנות של מוזיאון תל אביב….והבטחתי לנועם "משהו קטן"….יצאנו מהחנות עם מעטפה ובה ארמון, נסיכה, אביר ודרקון מקרטון, כאלה שיש לגזור ולהרכיב ולעשות הצגה קטנה. נועם כמובן היה מאושר ורצה לעשות הצגה כבר באוטו…עשינו הצגה אחת ופתאום קלטתי שזהו זה אני משתפת פעולה עם נסיכות חלושות ומסכנות שמחכות לאביר שישחרר אותן. מאותו רגע, אני ממציאה סיפורים שבהם הנסיכה מצילה את האביר….מביסה את הדרקון וכו וכו …ולא תמיד זה עובד…נועם רוצה להיות החזק:) והוא לא מוכן להיות הנסיכה "אני בן ואת בת אמא"….אני עובדת על זה.
:):):)
נהדר!
אני חושבת שפוליטיקלי קורקט בדרך כלל לא מתיישב על אגדות בכלל. הוא לא קסום ולא פלאי ונטוע כל כך ביומיום שהוא אירוני מדי בשביל אגדה (אם כי הספר "אגדות פוליטיקלי קורקט" דווקא נורא מצחיק. הוא פשוט לא ספר אגדות).
ומעבר למלכוד: נסיכות ונסיכים יכולים לעשות דברים ביחד – למשל לנצח את הדרקון ביחד, או לעוף על דרקון ידידותי להרפתקה בארץ רחוקה, או לעשות תעלולים להורים המלכותיים, לשחק במשפחה (מלכותית) או (הגרסה הביתית) לשחק בבית ספר (מלכותי) P: (?!)
וההורים שמעזים להתבדח – אוי, הלב נכמר.
ואגב, אחד הטייקים שדווקא קצת משעשעים (אם כי פוליטיקלי קורקט לאללה) על סינדרלה הוא "סינדרלה והכדור הפורח": http://www.amazon.co.uk/Cinderella-Hot-Air-Balloon-Jungman/dp/1845077105.
חיפשתי תמונה של נסיכה מנצחת דרקון כדי לאייר את הבלוג שלי. לצערי רק נסיכים מנצחים דרקונים, חוץ מאיזה סיפור נוצרי על מרגריטה הקדושה. הנסיכה, במקרה הטוב, מצליחה לברוח מהדרקון, אבל לנצח זה מעבר לכוחותיה של אשה, אפילו אם היא נסיכה.
ולגמרי בלי אזהרה התחלתי פה להתייפח, ואני לא מתכוונת לדמעונת ענוגה המתגלגלת חרש על הלחי, פה: "ההתפעלות האוהבת של ההורים היא שגורמת לכל זה לזרוח באור יקרות. האב רק מעמיד פנים שלא זיהה את בתו, הוא נותן לה לנצח מתוך אהבה."
מה שמחזק את היותך כל כך צודקת לגבי ההפרדה בין ספרות ועיון – שאין באמת.
שרון, אציץ, אוליביה מצוינת.
ציפי, תודה רבה (ואני מכירה את הכמעט הזה, הוא כמו אבן בנעל).
ענתי! (התגעגעתי) תודה. תני לו להיות אביר, זה כיף להציל. הרי אם היתה לך בת היית שמחה שהיא דוהרת להציל. למה לעקם סיפורים ופנטזיות, אי אפשר לדעת באיזה מקום הם פוגשים את הבן אדם הקטן. פשוט טוב שיהיה גיוון, שיהיו כל מיני סוגים והוא כבר יגלה מה מתאים לו, תסמכי עליו. ובסופו של דבר אם את לא מחכה שיצילו אותך אין סיכוי שאיזה נסיכה תשכנע אותו שככה העולם…
יעל, תודה רבה, ונכון, לא קסום ולא פלאי ושכלתני וקר ושטוח. והספר הזה מצליח בזכות התחתית הכפולה, המשחק בין ההורים לילדה מחמם את קומת האג'נדה. וגם הקסם של שוטי החצר עוזר. ובלינק לא כתוב מה קורה שם בכדור הפורח 🙂
הו לי, אני כל כך מקנאה בך על הדמעות. בילדות הייתי מלכת הבכייניות ועכשיו השם האינדיאני שלי הוא עין יבשה. אפשר ללמוד לבכות? יכול להיות שגמרתי את המכסה?
אני לא יודעת אם אפשר ללמוד, כי אף פעם לא לא בכיתי. ודמעות והעדר דמעות זה גם נושא נהדר לאגדה…
מרית קרובתי, נזכרתי ברשימת יומן של קפקא מן ה-29 ליולי 1917:
"הימים הגדולים של ליצנות-החצר ודאי חלפו ולא ישובו עוד. הכל פונה לכיוונים אחרים. אין להכחיש זאת. על כל פנים, אני עדיין התענגתי עד תום על ליצנות החצר, גם אם אפשר שעכשיו היא הולכת ונעלמת מרשותה של האנושות"
אולי בשם המהפכה המגדרית, יימצאו הנשים עת להשיב לנו את ליצנינו ואת הצחוק המתגלגל שאיבדנו בשדות הקרב ובמגדלי המשרדים?
[חוץ מזה לפעמים אני מסוחרר מרוב שוטים של ברנדי, אבל זה רק בגלל שהעולם בחוץ כל כך רציני ומחמיר, ונטול שוטים, שוטות, ושטויות].
לי, אני לא בכיתי כמעט עשרים שנה ואז קרה משהו, וכשזה קרה, התחלתי לבכות בשצף קצף, והיה בזה הרבה יותר שחרור מכל צחוק מתגלגל שהתגלגלתי בו; רק כשזה מתחדש מבינים את החוסר.
שועי, קשה לי לדמיין לא לבכות כמעט עשרים שנה. אבל ההשוואה לצחוק מתגלגל מאירת עיניים וכמו שלא כל צחקוק הוא צחוק מתגלגל, גם לא כל בכי הוא הבכי המשחרר 'בשצף קצף' – אלה באמת נדירים יותר. ותודה שסיפרת 🙂
לי, פעם כתבתי באחת התגובות כאן למרית:
"יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו
איכות של אותיות הנופלות מן העיניים
ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען"
זה אולי נשמע מרחוק כהתחכמות אסתטית אבל זה נכתב במלוא הכנות ולאחר הרבה מאוד זמן שלא בכיתי וחשבתי שכבר לא אבכה לעולם.
לא, זה לא נשמע כמו התחכמות, זה נגע לי מיד בלב, בעדינות.
לי, את לא יודעת כמה קלעת 🙂
שועיקי, זה מצחיק, כי קלמנס אמלונקסן שציטטתי למעלה מאשים את הפילגשים בדחיקתם של שוטי החצר אל הקרקס והיריד. זה קרה לטענתו בתקופת הרוקוקו שבה התחזק מעמדן של הפילגשים. ובעצם הוא מציג את הבחירה בין הפילגש ולליצן כבחירה בדרך חיים…
וכן, בגלל השוטים האלה של הברנדי שם הספר לא אפשרי בעברית.
טוב לדעת שהבכי חוזר. אני חושבת שאני מבינה את החוסר כבר עכשיו.
מה, את כבר כותבת אותה? או כתבת?? 🙂
ארגמן, אבל יש! בספר שלי יש ילדה שמנצחת דרקון (אמנם אין תמונה, מצטערת, אבל ילדה זה כמו נסיכה, לא?)
מרית, זה מה שהולך ומרפא את העין ההיא; יותר ויותר מתברר לי שזו היתה חלק גדול מן הבעיה.
לי, והמבין יבין 🙂
שועי, דמעות מרפאות אני יודעת, אבל אין לי. אותיות דווקא נופלות לי מהעיניים כל הזמן.
לארגמן: הנסיכה שלבשה שקית נייר מצילה את הנסיך שלה מדרקון. לביקורת די מעניינת:
http://ha-pinkas.co.il/?p=8702
יעל, הספר הזה הוא על הכוונת אצלי. התכוונתי להשיג אותו לפני שאני יורדת עליו, אבל מכל מה שקראתי עליו (כולל בקורות מתלהבות) מדובר באג'נדה נאה (כמו בשר נא) בלי טיפת קסם ונפש. ההצלחה הגדולה שלו היא בקליעה ללבן של האימהות שמאסו בהמתנה לנסיכים מטומטמטים.
לא קראתי, אבל גם לי נראה שהוא מדגים היטב את מה שאמרתי קודם על הפער הבלתי ניתן לגישור בין אגדות לאג'נדה פוליטיקלי קורקטית.
לאמהות עם אג'נדה – שחרזדה היא דוגמה טובה לאגדה קלאסית שבה האשה מתמודדת בחכמה ובאומץ עם צרות אמיתיות מהחיים (טוב, אולי קצת מוגזמות) – ברור שהיא הגיבורה האמיתית ולא המלך שחכם על חלשות.
יעל, אני פחות פסימית ממך. אני חושבת שזה אפשרי, כמו שאפשרי נניח, רומן מעולה שיש לו צד פוליטי. אבל אלה גם אלה הם נדירים מאד, כי לא די במתכון ואג'נדה, אחרת זה סתם ססמאות ותעמולה. הסיפור השלישי בסדרה הקטנה הזאת עונה בישירות על השאלה מה הנשים רוצות יותר מכל, ואין בו בדל יבשושית.
האגדה הכי פוליטיקלי קורקט שאני מכירה, באופן עתידני כמעט, היא דווקא בת האיכר החכמה של האחים גרים, והנה שוב הלינק http://wp.me/pSKif-dl9
ואין על שהרזד (לא רק באג'נדה פמיניסטית אלא גם בספרותית – סיפורים יכולים להציל, זה עליה). אבל גם אמהות עם אג'נדה יכולות להתבלבל משפע הסקס של סיפור המסגרת שכולל בגידות למכביר, אורגיות של מלכה עם עבדים, חטופה שאונסת באיומים 572 גברים וכן הלאה. וזה באמת סיפור מופלא, דרמטי, מצחיק, פנטסטי, רב משמעי ומלא חוכמה, חיים ועסיס. כזה שהלב מתקשה לצנזר.
מרית לפעמים אני מנסה לקרוא את י"ל פרץ בצחוק
ולא יודע האם זה אני שקורא וצוחק
או שזה י"ל שפרץ בצחוק
טוב מה שאני בעצם מנסה לומר הוא
שלפעמים אני מנסה לקרוא את י"ל פרץ בצחוק
אבל אין לי את י"ל פרץ בצחוק, בביתי
אז אני פורץ בבכי
ופורצות לי י"ם אותיות מן העיניים
וזה לב המעשה הספרותי
"הלב מתקשה לצנזר", האם התשוקה האמיתית של בנות האדם היא לא פשוט לחוות הכל? את כל צורות הקיום, את מבול הרגשות, התחושות והמחשבות, את העדינות והאלימות, הכל?
ספרים הם דלתות (מסועים, כני שיגור,) לאותו מקום שבו הכל אפשרי,
והחיים ממהרים לחקות בגשמי את האינסופי המובע בהם.. ויש בזה משהו מעורר הערכה וגם מפלצתי באותה מידה, כי הניסיון לערות למציאות תכונות שמהן התרחקה בעל כורחה יוצר גם נזק בלתי נתפש (כמו שכל התערבות בעולם יוצרת), ובדיוק בגלל זה הוא יותר ויותר בלתי נמנע. אני, בקיצור, אופטימיסטית מיואשת (כי לפעמים, כמו הרבנית נחמנית, אני זורקת את ראשי אחורה במרירות; ולפעמים אני נזכרת בסיפור על תלמידה אחת שבאה אל הרבנית ואמרה, לפעמים מתחשק לי להעיף את העולם לכל הרוחות. אמרה הרבנית, וכי העולם שלך הוא…? לכי ללמוד קונג פו, במקום.)
מרית, פתאום חשבתי שאת עלולה לפרש את הציטוט ממך כאילו אני משתמשת בו ככינוי… פשוט ציטטתי והמשכתי במחשבותיי. זהו, שתדעי….
ולשועי, משחק הדמעות:
כרטיסנית, רציתי להשיב לך כגמולך בשיר של הילדה ז'ורז'ט, אבל לא מצאתי שיר כזה…
ולכן אני שם בפנייך שיר של דניאל קאהן והציפור הצבועה שגורם לי לצחוק ולבכות בלבי המטולטל:
חג שמח! (-:
ביצרים של אנטוניוני יש קטע מקסים שבו ליצנים משחקים טניס ללא כדור כאילו יש כדור ובשלב מסוים הכדור שאיננו עף אל מחוץ לגבולות המגרש ודיויד המינגס תכול העין מתבקש להביא את האין כדור (דרך אגב הליצן שמשחק טניס במגרש הוא ג'וליאן שגראן)
נהדר לראות שמרגע שהוא זורק את האין כדור אל המגרש הוא מתחיל לראות אותו
שועי, זה שיר אדיר. תודה. הגירה פנימית מעוררת בי חלחלה ציורית לגמרי, של אורנוס פגוע כל כך פצוע, שהוא אוסף את שלמותיו ונסוג לקצות הרקיע (בענין דמעות, זה לא שהן לא פורצות מעיני מדי פעם, אבל אני תמיד מפחד שהן ימסו את כולי, את הגרעין הפנימי. רק על הטורח שבגיבוש היומיומי לדמות מוגדרת מגיע לנפש הגוף שלנו כוכב מזהב……)
ואת הקטע הזה מ"יצרים", – אני מקוה שזה בסדר שאני מתפרץ – תמיד אהבתי. ברגע שהוא מסכים לשחק, הוא רואה, כמו שאמרת (כלומר, זו לא הפעולה שמביאה לראייה, אלא ההסכמה. זה משחק מושכל..)
שועי, מנסיון, די קשה לקרוא את י ל פרץ בצחוק…
כרטיסנית, כמובן, לחוות הכל, בשביל זה יש ספרים, אבל רוב ההורים, גם אלה שמסכימים עם התפיסה הזאת (ולא כולם מסכימים) לא מחילים אותה על כל גיל…
דודו, מילא לראות, הוא מתחיל גם לשמוע 🙂
יכול להיות שי"ל (= ישעיה ליבוביץ'? יונתן ליוינגסטון השחף? יעקב ליצמן?) פרץ עכשיו בצחוק.
דומני כי י"ל פרץ היה זקוק לז'ורז' פרק שיפרק ממנו את כל חומרת הסבר. ולייבוביץ? אללי, איש
לא לקח אותו לקרקס; איש לא הכיר לו את אלזה לסקר שילר.
ליבוביץ' מעולם לא הילך עלי את הקסם שהילך על אחרים. עכשיו אני מבינה למה 🙂
אני לא זוכרת איפה קראתי שקרבת המשפחה בין פרץ לפרק היא המצאה (של פרק מן הסתם). בין הכתיבה שלהם באמת אין שום קרבה גנטית.
פעם תיקנתי את עצמי, אחרי שקראתי את דיוויד בלוס על פרק (ביוגרפיה) שכתב שאין שחר לאגדה הזאת; אחר כך שבתי, כי הקירבה המשפחתית הלכאורתית הזאת היתה כנראה סוג של הומור של פרק, שאביו הגיע מעיירה יהודית מזרח אירופאית בשם לברטוב, ושמו היהודי היה עשוי להיות ייצק לברטוב פרק (שמו הצרפתי היה אנדרה), מה שעולה י"ל פרק (או פרץ). דברים כאלה מתאימים לז'ורז' פרק להפליא (סוג של משחק הרכבה, שמושם בקונטקסט תרבותי והופך לבדיחה לא-רעה).
מרית, חזרתי ל"סתיו ימי הביניים" של האוזינחה, הבנתי שאנחנו עדיין עמוק בחלום האהבה החצרונית, עם כל הנסיכות והאבירים קוטלי הדרקונים (מצחיקה במיוחד ההערה שלו שבתחילה האוהב סבור שעליו לסבול בעצמו, אבל אחר כך מתגנבת למוחו ההכרה שגם על האהובה לסבול, והרבה, שאחרת ממנה יצילנה ואיך יראה את כוחו..?)
אילו אפשר היה לראות את הפינג פונג שבין שיר השירים לרומן הוורד, לספרות קבלית, לפרשנות הנוצרית ("… מעין נרקיסוס שבפתח העלילה הופך לסמל הטבילה, הזמיר הקורא לאהבה הוא קולם של המטיפים והכמרים, והוורד הוא ישו בכבודו ובעצמו"!) ולפרשנות המקרא, כאילו היה מתרחש בין ליצנים על מגרש דשא – זה היה יכול להיות ממש מרתק.
פעם היתה נסיכה חזקה
חזקה כמו עשת יצוקה
(כל עשתון שלה היה גם הוא
מחומר משובח צלול מובן
לא כמו אצלי
איש הפח המגולוון)
בכל בוקר היה ליבה
מטלטל את סורגי הצלעות
בצעקה
הבו לי הרפתקה!
לא ארבה לי סוסים
היא חשבה
(ממלכתי עבור סוס? מגוחך)
לא גברים, לא נשים
(אף כי למי אכפת
מתומתה של איזו בת, כלומר שלי)
לא אחרוט דיוקני בפסלים
או בליבם של אנשים
אני משתינה על הנצח
במצח כה נחושה
שאוכל לנגח בה כל גדר קוצים שיחסום את דרכי.
כה אמרה ויצאה
מן המיטה
מן החדר
מן האולם
מן הארמון
ומן המדינה
אל העולם
ולא שבה מעולם
כ"ק, באופן מפתיע או לא (ולא עד כדי כך מוחלט) זו פחות או יותר עלילת הספר השני שעליו רציתי לכתוב 🙂 ואין על הויזנחה ועל ימי הביניים.
אוווווווווווווווווו
תגלי תגלי תגלי
כרטיסן/כרטיסנית, אני חושב שבזה הרגע הבנתי מהו כרטיסן של קצה ק"ו. ק"ו ר"ת קברט וולטר,
ולהשתין על הנצח, בשביל זה צריך להרים רגל, אבל רק בנוכחות עצים (-:
מרית יקרה, איזה פוסט נהדר!! הזכיר לי את "אבירות מתעלפות" וגם התגובות עוררו אצלי תגובות ומרוב געגועים התחלתי לבכות…וגם קצת תהיתי איך זה שמעולם לא שמתי לב שיש סיפורי בנים וסיפורי בנות. (או שכן ואני עדיין באאוט..) כי פתאום עכשיו, כשנולד לי רוי (לפני חודשיים:) אני חושבת על הסיפורים שאקריא לו מספר חדש שקניתי עם איורים מקסימים לקלאסיקות הידועות, שמתי לב, שעל הספר רשום (!!!) "סיפורי בנות" (ביפנית) והוא כולו ורוד…מי הם שיחליטו מה לבנים ומה לבנות?!? שהוא יחליט בעצמו! וגם אהבתי שכתבת "…ובסופו של דבר אם את לא מחכה שיצילו אותך אין סיכוי שאיזה נסיכה תשכנע אותו שככה העולם…"
קרן, אבירה מתעלפת שכמוך, מזל טוב על הרך הנולד (רק כשיש תינוק מבינים כמה הביטוי הזה מדויק)!!! המון אהבה ושמחה והרפתקאות.
ובאשר לסיפור בנות, נראה לי שרק ביפן זה כל כך מוחצן ורשמי…
שועי, ולחשוב שיכולת להגיד קל וחומר….!
פוףףףףף….. (אנחת רווחה)
זהו, כרטיסן, שאני מעדיף הרבה יותר/ את קברט וולטר/
גם ממגילת אסתר/ממשחק של סוליטר/ואפילו מפטר נוסטר/
מן הנוקם והנוטר/מן הקיפוד והפנתר/ מן הגנב והשוטר/ ומן העוּד והפסנתר/
זה איננו כתב פלסתר/ גם אם עקום כחטוטר/ מובן לאן אני חותר/
אני יודע, זה סותר/ את חז"ל ואת לותר/ ואת הקתדרלה בשארטר/ ואין בזה עיסקות בארטר
במוחי זה מטרטר/ ובלבי זה מאלתר/ ומגרוני זה מנתר/
תמיד אעדיף הרבה יותר/את קברט וולטר!
🙂 🙂 🙂
(בבסיס הבלוז
יש עצם לוז
שמחזירה אל החיים
את המתים שבמתים…!
ואם יש מי
(כולל עצמי)
שעוד לא קם ממשכבו –
שלא יטרח ולא יבוא!
בשבילו זה רק ניג'וז
בשבילנו זה הבלוז,
man!)