"פיראט באמבט" היא הצגת ילדים מצחיקה וחתרנית, שעוסקת בדילמות קיומיות בחיוך שיש בו גם דמעה. היא יצאה לעולם לא מזמן, בסופו של מסע שהתחיל לפני שנים, כשמרים זלצברג וציפור פרומקין קנו אמבטיה ושוטטו איתה בירושלים כמו הצמד מסרטו הקצר של רומאן פולנסקי "שני אנשים וארון" (1958).
הן רצו לעשות הצגה באמבטיה, רצוי על פיראטים. הן חיפשו בספרים ולא מצאו סיפור מתאים. בסוף הן כתבו אותו בעצמן: מחזה לפיראט ולאמבט. היה לי הכבוד והעונג ללוות את התהליך (גילוי נאות).
יכולתי לכתוב על השפה הבימתית. לא חסרות המצאות חזותיות בהצגה. אבל לב לבה של "פיראט באמבט" נמצא במחזה, בסיפור. וכדי להסביר למה הוא כל כך נפלא אני צריכה לספר אותו קודם, בקיצור ארוך ועתיר ספוילרים. ראו הוזהרתם!
*
"פיראט באמבט" – סיפור ההצגה
וכך זה מתחיל: וילון אמבטיה נפתח כמסך תיאטרון; מאחוריו מתגלים שלושה ברווזי גומי שמרקדים על שפת האמבטיה לצלילי אגם הברבורים. אל תוך ההרמוניה פולש צלצול טלפון צורמני. "הטלפון" של המקלחת רוטט כמו בסרט מצויר. יד מגששת נשלחת אליו מעמקי האמבטיה. זוהי ידו של סְמי, שודד הים המתגורר באמבטיה עם ברווזיו האהובים.
"בוקר טוב," אומר קול נשי מעברו האחר של הטלפון.
"בוקר טוב," עונה סְמי.
"האם אני מדברת עם סְמי הפיראט?" שואל הקול.
"כן, סְמי הפיראט."
"אבל זה לא ייתכן."
"למה לא?" שואל סְמי מבולבל.
"פיראטים לא אומרים בוקר טוב," עונה הקול.
הדוברת היא שרונה מאגודת הפיראטים הבינלאומית. היא מתקשרת לברר האם סְמי מחזיק בתעודת פיראט. לא? חמור מאד, בלי תעודה הוא לא יוכל יותר להיות פיראט. מה הוא צריך לעשות? למצוא אוצר, כמובן. יש לו יום אחד שבמהלכו הוא צריך למצוא אוצר ולהתנהג כמו פיראט. איך מתנהג פיראט? הו, זה קל מאד, אומרת שרונה, ומדקלמת את כללי היסוד: "הפיראט מחסל את אויביו. הפיראט מתבטל בכל הזדמנות. הפיראט לא מצחצח שיניים, לא מחליף תחתונים, והכי חשוב: אמבטיה – לעולם לא!"
יש כמה בעיות עם הכללים האלה: ראשית, סְמי מזכיר קצת את הפר פרדיננד. לבו הרך והחומל אינו נוטה לחיסולים. שנית, לא קל להתבטל כשאתה מטופל בשלושה ברווזונים. ושלישית, סְמי דווקא אוהב להחליף תחתונים, ויותר מכל הוא אוהב לעשות אמבטיה.
ובכל זאת הוא יוצא לדרך. כלומר, הוא מנסה לפחות; בכל פעם שהוא מוכן להפליג, אחד הברווזים שלו מטיל ביצה. ("עוד מישהו רוצה להטיל ביצה?" שואל סְמי המתוסכל את הקהל, בתום שרשרת עיכובים.)
בסופו של דבר הם יוצאים לדרך ומותקפים על ידי צבא יתושים. סְמי נלחם באומץ ולוכד את מפקדם שמתחנן על חייו בזמזומית וטוען שגם לו יש ברווזים קטנים בבית! סְמי משחרר אותו כמובן. הטלפון מצלצל.
"בוקר טוב," אומרת שרונה.
"בוקר טוב," עונה סְמי.
"פיראטים לא אומרים בוקר טוב!" היא נוזפת בו.
"סליחה," הוא אומר.
"פיראטים גם לא מתנצלים!" היא אומרת. "נו, איך התקדמנו?" היא מבררת, ולא מרוצה מתשובתו; כדי להרשים אותה סְמי צריך לחסל מפלצת אמיתית, ירוקה.
"ואז אני אוכל לעשות אמבטיה?" הוא שואל, כולו תקווה.
"אמבטיה – לעולם לא!" היא מתרתחת ומנתקת את השיחה.
סְמי מחפש מפלצת ומוצא תנין ירוק ונשכני. הוא מפרש את הנשכנות שלו כרעב והולך להכין לו ארוחה. התנין כפוי-הטובה בולע את שלושת ברווזיו. סְמי מחלץ אותם בזה אחר זה ומשליך את הנבל מספינתו. אבל עכשיו הברוווזים שלו רעבים. הוא מתקשר להזמין פיצה. שרונה (שנמצאת בכל מקום, כמו האח הגדול) עונה לטלפון. היא לא מרוצה מזה שסְמי מחזיק ברווזים על הסיפון. מאד לא פיראטי מצדו! היא דורשת ממנו להתבטל ומנחה אותו, שלב אחרי שלב: "שכב על הגב, שים משקפי שמש, ספור את השחפים בשמיים…" וכן הלאה.
"ואז אני אוכל לעשות אמבטיה?" הוא מברר.
"לא!" היא קוראת וטורקת את הטלפון.
סְמי המסכן, הוא דווקא מנסה להתבטל אבל הברווזונים הרעבים מקימים מהומה. הוא קם לבשל להם, ובינתיים עד שהאוכל יהיה מוכן הוא שם מכונת כביסה. כשהוא תולה אותה לייבוש, שחף חצוף מחרבן לו על התחתונים. הוא מחזיר אותם למכונה, וחוזר חלילה. וכך הוא מתרוצץ לו בין הברווזים לאוכל, לכביסה, עד שמותש כולו, הוא צונח ונרדם.
בחלומו הטלפון שוב מצלצל. השפופרת מתרוממת מעצמה ובולשת בספינה. ואז היא מתחילה ללחוש לו דברי חנופה ולפתות אותו להיפטר מהברווזים. "קח את הברווזים שלך, סְמי, ושים אותם על סירה קטנה. חשוב רק על התעודה…" מזמרת שרונה בקולה המהפנט. החפצים נעים מעצמם. הסירה מתרוממת לתוך ידו של סְמי. הוא משלח את הברווזים. מנופף להם בממחטה. הרוח מתגברת והופכת לסערה. אנחנו עדיין בחלום. האמבטיה מתהפכת והופכת לצוללת. סְמי מגיע לאי בודד (בעצם זה החלוק שלו שמוטל על האמבטיה ההפוכה. השרוול הריק משמש כמנהרה והכיס כמערה). הוא מוצא תיבת אוצר ופותח אותה. מן התיבה מזנקת לה שפופרת המקלחת, מסתחררת מתרוננת: "מזל טוב סְמי, מזל טוב סְמי, מצאת את האוצר!"
"שרונה? אַת האוצר?!" הוא נדהם. הוא רוצה לקרוא לברווזים שלו אבל אין יותר ברווזים. "אנחנו פה רק שנינו," היא מזכירה לו, "נפטרנו מהבעיה!" זה לא מוצא חן בעיני סְמי. עוד מעט לילה. הוא דואג. הוא בכלל לא אוהב את החלום הזה. הוא מתאמץ להתעורר בעזרת הקהל, אבל מי שמעיר אותו לבסוף הם הברווזים האהובים שמטפסים עליו ומגעגעים. סְמי מאושר. זה היה רק חלום. הוא לא איבד את הברווזים שלו. איזה סיוט, הכל בגלל שרונה, מי צריך תעודה! הוא אומר, ואז הוא קולט פתאום את ההשלכות של מה שאמר: אם לא צריך תעודה, אפשר… לעשות אמבטיה!
הוא פותח את הברז, ובמקום טיפות של מים, צונח מן הטוש אשד של אבנים יקרות. האוצר היה כמסתבר בבית, מתחת לאפו. ושוב מצלצל הטלפון: שרונה כמובן. היא מתקשרת לברך אותו על קבלת התעודה.
"איך אתה חוגג?" היא מתעניינת.
"אני מקריא סיפור לילה טוב לברווזים שלי," הוא עונה.
"הפיראט אינו מקריא סיפורי לילה טוב," היא נוזפת בו.
"אבל אני פיראט," הוא אומר, "ואני כן מקריא סיפורי לילה טוב לברווזים שלי."
הוא מניח את השפופרת על כנה, ומתחיל: "היה היה פעם פיראט שקראו לו סְמי. והיו לו שלושה ברווזים…"
*
עד כאן הסיפור (בהשמטות ניכרות וכואבות). ועכשיו נניח לרגע לרוח השטות והפנטזיה ונחזור למציאות, כלומר לאותן דילמות שהוזכרו בהתחלה, ושבהן מטפלת ההצגה בחיוך שיש בו גם אנחה או דמעה:
*
המתח בין התשוקה להתקבלות והכרה, לבין הנאמנות לעצמך
סְמי הוא פיראט; פיראט באמבט עם ברווזי גומי. אלא שהממסד (בדמות שרונה, הבירוקרטית המצמררת) אינו מסתפק בהגדרה עצמית. הוא דורש תעודה. הוא מצפה מסְמי לנהוג על פי כללים נוקשים הנוגדים את אישיותו. גם סְמי עצמו משתוקק לתעודה. הוא באמת משתדל לרַצות את שרונה. אבל אחרי שרשרת של כשלונות מצחיקים ומסויטים הוא מבין את מחיר ההכרה. הוא מחליט להישאר נאמן לעצמו ולאהוביו. ודווקא ברגע הזה של הוויתור, שבו הוא עובר על האיסור המפורש ובוחר באמבטיה, דווקא אז הוא זוכה באוצר ובתעודה!
ואם לא די בזה – הוא יוצר תקדים: מעכשיו מותר גם לפיראטים לספר סיפורי לילה טוב. הוא מרחיב ומגמיש את גבולות המיינסטרים (סיפור חיי, העסק הזה).
*
האם אפשר להיות פיראט ולשבת ליד שולחן, או איפה האוצר?
סְמי הוא פיראט-אמא וגם עקרת-בית שדואגת לבישולים ולנקיונות. אין אמא בקהל שלא מחייכת בהזדהות למראה התמונה שבה הברווזים מטפסים על סְמי הישן ומעירים אותו בגעגועים, או כשמישהו תמיד צריך פיפי (סליחה, להטיל ביצה) בדיוק כשכולם ערוכים לצאת, או כשסְמי מנסה להרשים את שרונה בקשיחותו הפיראטית בזמן שהברווזונים זקוקים לו, והוא חוזר ומסמן להם שֶ-ששש… עוד קצת סבלנות, הוא כבר מתפנה…
כל יצירה היא גם פורטרט עצמי; "מאדאם בובארי זה אני", אמר פלובר. סְמי הוא ציפור ומרים. גם הן כמוהו, מתמרנות בין חיי הבית לחיי הפנטזיה, בין האימהות לאמנות. במהלך החזרות ראיתי שוב ושוב איך הפלגות עתירות רום ומפלצות, נקטעות כשהילדים מתקשרים: זה שכח לקחת אוכל לבית ספר, וזה חייב לספר משהו. שלא לדבר על חופשות מבית הספר…
"לבנות הדרקון באשר הן", זו ההקדשה הפותחת את ספרי "בנות הדרקון" ומעוררת צחוק של הבנה והזדהות. כש"פיראט באמבט" יהפוך לספר (במהרה, אם זה תלוי בי!) אפשר יהיה להקדיש אותו לכל האמהות הפיראטיות, שמגלות את האוצר, לא במרחקים אלא בבית, מתחת לאפן.
זוכרים את סיפורו של רבי נחמן מברסלב על בן המלך שנפל לשיגעון? הוא חשב שהוא הינדיק (תרנגול הודו), וישב עירום מתחת לשולחן וניזון משיירי ארוחות. [הסיפור מובא במלואו בסוף הרשומה הזאת], עד שהרופא החכם לימד אותו שאפשר להיות הינדיק גם אם יושבים אל השולחן. ובחזרה לציפור ומרים: אפשר להיות פיראט גם אם עושים אמבטיה וקוראים סיפורי לילה טוב. עובדה.
*
זה לא בן, זה לא בת, זה… פיראט
הקהל של "פיראט באמבט" שמח ונהנה אבל בסוף ההצגה, כולם, ילדים והורים כאחד, שואלים: "זה בן או בת?" (הכוונה לשחקן שמגלם את סְמי, האם הוא בן או בת?).
ואני מצטטת בתשובה, את מה שאמרה ציפור בהרמת כוסית לכבוד הולדת ההצגה: "אחרי שנים של נסיונות במעבדה, הצלחנו לגדל מגדר חדש. הוא לא בן, היא לא בת, גבירותיי ורבותיי, קבלו את… הפיראט!"
ובמילים אחרות (גם הן של ציפור): "אחד הנושאים הסמויים-גלויים בהצגה, מבחינתי, הוא שאישה מגלמת תפקיד של גבר. זה עדיין לא מובן מאליו, למרות מאות ואולי אלפי שנים שבהן גברים גילמו תפקידי נשים…"
וגם זה חלק מהקסם, המורכבות, השחרור משבלונות, ססמאות ושאר מרעין בישין.
*
ולסיום, המאמר שלא נכתב
"לכוד בין לובן הלוויתן ללובן המטבח." כך מגדיר גיא בן נר את מובי דיק שלו, סרטון סלפסטיק אילם המתרחש בתוך מטבח ביתי, בהשתתפות בתו. וזה כל כך קשור ל"פיראט באמבט"… הן מצד שפת החפצים (שבכלל לא הגעתי אליה) והן מצד המתח בין הבית והמשפחה לחיי הרפתקאות. יכולתי לכתוב מאמר שלם על האופן שבו מטפלות אמניות-נשים בנושא לעומת האמן-הגבר. אבל הארכתי דיי. תהנו.
*
פיראט באמבט
הצגה מאת ציפור פרומקין ומירים זלצברג
בימוי: ציפור פרומקין
משחק, הפעלה ועיצוב: מירים זלצברג
יעוץ אמנותי: מרית בן-ישראל
מוזיקה: אסף מתתיהו
תאורה: שחר מרום
הפקה: תיאטרון הקרון
כל הזכויות על הסיפור שמורות כמובן לציפור פרומקין ומרים זלצברג
*
עוד על מגדר:
סעודת הפיות, (או תיאטרון הבובות של סופי קאל)
מה זאת אהבת? מחשבות על זוגיות, יצירה, מגדר וקורבנוּת, בעקבות נדודי ארסמון מאת מרי דה מורגן
*
עוד על הצגות ילדים
למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים? (על בתו של יאן)
על קרקס קוביות ועל התיאטרון של הבאוהאוס
ועוד
*
רעיון נהדר. ומעניין שלא הזכרת את סמי מ'פיטר פן'
בארץ לעולם לא.
בסרט 'הוק' של סטיבן שפילברג הוא מגולם בצורה
מושלמת על ידי בוב הוסקינס. הסמי הכי טוב שראיתי.
הרעיון להצגה על 'פיראט באמבט' שובה לב.
דודו, סמי של פיטר פן נפל בעריכה כמו הרבה דברים אחרים… גם ככה זה יצא ארוך ארוך. אבל צדקת כמובן. בשלב מסוים הן שקלו לגלם את סמי והוק. לציפור יש תווים חדים והוקיים ושל מרים עגולים כשל סמי. התמונה החיה היתה מרנינה אבל לא התפתחה להצגה. מן האפיזודה שרדו רק שמו של סמי ועוד כמה עקבות (כמו המנטרה החוזרת של שרונה: אמבטיה – לעולם לא! שהשתרבבה איכשהו מארץ לעולם-לא).
ועם כל הכבוד לרעיון – בין רעיון מקסים להצגה נהדרת או לסיפור נהדר יש מרחק עצום ופלאי.
ואגב, ציפור ומרים נפגשו לראשונה בהצגה שהתרחשה בתוך ארון http://2nd-ops.com/2ndop/?p=5301
ציפור ומרים בארון זו התחלה של שיר על יציאת מצרים
מרית קרובתי,
ציפור קטנה (תוכי) לחשה לי ששודדי האמבטיות מפולניה היו חייבים להצטייד ברגל מעץ אותה היו משאירים מחוץ לאמבטיה אבל בהישג יד בכדי למנוע התחשמלות (
בהקשר לזה, אחת הסודות השמורים של ילדותי היו שרגע ודודלי כלל לא היו חנוונים טובי לב,
אלא שודדי אמבטיות שׂתומי-עיין, שחביתוש היה שומר עליהם שהם לא יתחשמלו בשעה שהם רוחצים עם הברווזים.
דודו, סמי האולטימטיבי, הוא סמי רוזנשטיין (או רונשטרוק) הלא הוא טריסטן צארה שהיה אחד מרבי החובלים המוצלחים יותר בהיסטוריה של החתרנות כנגד ממסדי האמנות (ממש בוקאניר של טורטוגה), אבל הוא לא היה שׂתום עין, אלא היה לו מונוקול.
והנה עוד שודד ים במסתרים, יעידו ברווזוניו:
ובאשר להצגה, יש לוחות הופעות במרכז? יש לי שני בנים בטווח הגילאים (הגדולה כבר מתנכרת לילדוּת) ויש להם אבא אינפנטיל כנודע.
עוד דבר, שמעתי שקווין קוסטנר עובד עכשיו על הסרט "רוחץ עם ברווזים" שבו הוא מתאר את עלייתו של בן ערובה שנחטף על ידי פיראט באמבט וגדל להיות שודד ים בעצמו.
אני חושב שהוא מנסה למחזר את הצלחת "רוקד עם זאבים", אבל יש אומרים שהוא מנסה להתחרות דווקא ב"שודדי הקריביים" 4-1.
עוד שמעתי שלאחד משודדי הים שבאמבטיות יש ברווזון מכוער במיוחד, בשעתו טרף את הזאב שטרף את כל אחיו (-:
ועוד אחד, לרומן פולנסקי היה סרט בשנות השמונים שנקרא "הפיראטים". בתפקיד הראשי היה
וולטר מת'או. הסרט ככל שאני זוכר לא כל כך הצליח, אבל הלכתי (הייתי אז נער) לראות אותו בבכורה בקולנוע. סרט נהדר בדרכו (אני זוכר שהיו קצת בעיות עריכה, אבל שהיו שם גם כמה קטעים שהצחיקו אותי נורא). מטובי סרטי הפירטים שנעשו. וולטר מת'או מגלם קברניט ביש גדא שמוכן למכור את כל סובביו בערך תמורת מטבע נחושת ולוג רום. הסרט גם אינו מוסרני/הוליוודי כלל וכלל, וזה ממש לזכותו.
(( :)))
כרגע ההצגות הן רק בירושלים. והן מתאימות לילדים – 3-6 כזה ולהורים, אבל ממש לא לגיל ההתנכרות לילדות.
נשמע מעניין הפולנסקי, יש לו קטע עם ים. גם האנשים עם הארון יוצאים מהים, שלא לדבר על סכין במים.
שלא לדבר על 'ירח מר' שמתרחש בים.
מרית הסרט נפתח בוולטר מת'או אחד, ארכי-שודד-ים, חסר-אניה, קוּטר- שיכּוֹר, הצף בארון מתים על פני המים בתוך השום- כלום (אוקיאנוס שאין בו יבשה מקצה עד קצה). כמובן שהוא מסתיים בסצינה דומה להפליא (זה ספולייר, אבל זה לא ממש משנה). כאשר בדרך הוא מנסה וגם מצליח לרגע קט לשדוד אנייה ספרדית עתירת דוקאטים. ומה שיפה אצל פולנסקי הוא ששודד הים אינו טוב לב. הוא מנוול שמוכר את כל סובביו בכל רגע נתון, ועם פה והילוך שמזכירים קצת את גראוצ'ו מארקס. וגם אייכשהו דמות קצת בקטיאנית (סמואל בקט). אחד הקטעים הזכורים לי משם הוא שהוא ושולייתו נאלצים לזלול עכברוש המוגש להם על ידי רב חובל אנגלי. פה הסרט הוא ממש פולנסקי. דיסני ואפילו שפילברג (עם כל אהבתו לג'וקים, עכבישים ועכברים) לא היו נותנים לזה לקרות.
פולנסקי עצמו כותב על "הפיראטים" (ספר מרתק שנכשל) בספרו האוטוביוגראפי "רומן על רומן" בצורה מעניינת ורפלקסיבית ביותר
הנה הקטע המדובר כולו (מן הדקה ה-7:30 אוכלים עכברוש, אז מי שזה קשה לו/ה שיפסח).
ורב החובל ספרדי, לא כמו שזכרתי, אבל יש לו נוכחות אנגלית למדיי.
דודו, את ירח מר לגמרי שכחתי. לא זוכרת על מה זה אפילו. תודה.
שועי, הסרט נשמע מרתק, וכבר דיברנו על זה. שודדי ים (ויסלח לי סמי) לא הצטיינו בטוב לבם. יומן אמיתי של שודד ים מהמאה ה17 שקראתי היה מלא אכזריות מייאשת מהסוג הגרוע ביותר. כלומר לא אכזריות של זעם אלא של קהות ואטימות.
ע, מי כתב את "הפירטים"?
מרית, אני חושב שע' התכוון לסרט, ולא לספר.
אני עדיין רואה בעצמי סוג של שודד ים אלטרואיסט בהיחבא (עד שהתחתנתי היה לי בקבוק רוֹם קבוע בחדרי, היכן שלא התגוררתי). אגב, דומני כי אם נתבונן על רוב דברי ימי המדינות באשר הן, נמצא היסטוריה מלאה אכזריות מייאשת מן הסוג הגרוע ביותר, הנוגעת לרוב בקהות ובאטימות. כך ששודדי הים לא היו יוצאי דופן אלא שכפרה-אנרכיסטים הם לא הצליחו לייסד אנושות טובה יותר (גם באקונין וחבר מרעיו, הותירו כתבים, ססמות, וגם כמה פיגועים– אבל לא הרבה יותר מזה), אם זה בכלל בגדר האפשר. בסיפור "ממנון" של וולטר מציגה ישות-קוסמית את החיים על פני כדור הארץ כבית משוגעים אחד גדול. יש לזה כמובן גם צדדים טובים (מצד התום), אבל גם צדדים מרושעים כדבעי (מצד האטימות, קהות הרגשות, הייררכיות מדומות). אמנם לא בכל יום מועמס על צלחתנו עכברוש בלתי צלוי, אבל מדי פעם בפעם כל בני האדם נאלצים לבלוע אילו צפרדעים סמליות, הממשיכות לקרקר בבטנם, כמו כיפה כמו צלצול נצחי של
מכשיר סלולארי.
התכוונתי לסרט של פולנסקי….
ועכשיו הבנתי – באיחור (אופנתי?) – עד כמה הכינוי "פיראט" שהוענק לי על ידי ציפור בשרשור אחר אצלך היה *מחמאה עצומה*. תודה!
(וכאילו שלא הבנו את הארמז לתיפור ב"זה לא בן. זה לא בת")
שועי, עכשיו שסמי הרחיב את הגבולות גם אתה יכול להיות שודד ים 🙂
ע, השאלה מי העניק לך את התואר, ציפור או שרונה 🙂 (אתה צריך לשמוע אותה בהצגה, היא פשוט מצמררת, מדוקלמת למשעי, אי אפשר לדבר איתה, נחשית-כסופה בחלום בררר…).
אני מחפש עכשו לשכור איזה ילד כדי שאוכל לבוא איתו להצגה (אני יודע שזה נשמע קצת, אממממ, לא טוב)
ע', אם אלך עם הילדים שלי אודיע לך, תוכל להצטרף…
(הבעיה היא שהם יהיו המבוגרים האחראים ככל-הנראה).
ע', עם כינוי כל כך פיראטי אתה תוכל להצטרף להפלגה גם בלי שום סיפור כיסוי 🙂
האצולה עצמה נאלצה לבלוע עכברושים לא קטנים אחרי שפיראטים ידועים הוכשרו והפכו לחלק מה"צי של הוד מלכותה", וכספי השוד נכנסו היישר לקופת הממלכה (מצד שני, משפחות האצולה הן בהרבה מקרים צאצאיות של בריונים שעלו לגדולה, וכסף הוא בדיוק כמו מים במחזור הטבע – נופל עלינו צח וטהור מהשמים כשאנחנו שוכחים באילו תהומות הוא הסתובב…)
אחד הנושאים הסמויים-גלויים בהצגה, מבחינתי, הוא שאישה מגלמת תפקיד של גבר. זה עדיין לא מובן מאליו, למרות מאות ואולי אלפי שנים שבהן גברים גילמו תפקידי נשים…
חוצמזה, העבודה של גיא בן-נר נהדרת בעיניי. ותודה על המילים החמות, מרית.
(אגב, התברר לי ששחור הזקן, שהיה כנראה אחת הדמויות מטילות האימה בים, גידל זקן אדיר מימדים והשתמש בו לעיתים כדי ליצור מופע אורקולי מרשים – הוא היה תוחב לתוכו עלים ואבק שריפה ומצית אותו, כך שלאוייביו הוא היה נראה כשד שמגיח היישר ממדורות השאול…)
שועי, תודה. תקנה לי גם קרטיב?
כשהייתי ילד היה לי ספר בעברית שנקרא "שודדי שבעת הימים" ועסק בתיעוד היסטורי של כל שודדי הים הגדולים
אני יודע הכל על שחור הזקן (אדוארד טיש), על לויולה, דרייק (שעיצבן את האצילים של ציפור), מורגן ועל לפייט
מרית, האם כתבת פעם על "אי המטמון" (ועל "הזהב מפורטו בלו")? ועל שלשלת הקבלה משחור הזקן (של ציפור! של ציפור!) לפלינט (של אי-המטמון) ולקפטיין הוק (של "פיטר פן")? שושלת ספרותיות מרשימה שבה כל אחד מזכיר במפורש את מורו ורבו הספרותי
ציפור, יפה אמרת. מיד העליתי את המילים שלך לקומה העליונה. ותודה לשתיכן. זה היה תענוג.
ע, ציפור, אני מה זה מצטערת שלא קראתי את ספרי ההסטוריה והתיעוד הפיראטים שלי במחשבה על פוסט…
ולא, מעולם לא כתבתי על השושלת (למעשה, עד עכשיו סברתי שאני היחידה שקראה את הזהב מפורטובלו, בדיוק כמו את עץ השיער), אבל אם יתחשק למוסמך טרי לפירטיות לכתוב על השושלת, עיר-האושר מיד תושיט לו את המפתחות.
הזהב מפורטו בלו נכתב כדי להסביר את אי המטמון
אבל הקסם של אי המטמון היה בעובדה שכל כך הרבה דברים קרו (ונותרו לא מוסברים) בעבר המשותף לגיבוריו אבל לא לקוראים (ולגיבור הצעיר)
ממש כמו להיות ילד ולהקשיב לשיחה של הוריך עם חברים בסלון
כן, היה עולם סדור והגיוני לפני שנולדת
אבל מה שנשאר ממנו עבורך זה רמזי סודות מעורפלים
זו הילדות
(גם במון-הגדול, אם תרשי לי)
מרית, ע', ציפור (לפי סדר אלפאבתיקס),
אדוארד (אברמ'לה) טיש (טיץ'), שחור הזקן, היה למעשה אדמו"ר חסידי שנשבה. הוא גידל זקן כחלק ממצוות אמונתו, והיה מחלק שיירים של דג אותו פיצח בין שיניו לכל חסידיו ודורשי שלומו
כל מוצאי שבת בסעודת "מלווה מלכה". הוא לא היה כזה אכזרי, אבל שבויים "ליטאיים-מתנגדים"
מתלמידי הגאון מוילנה הוא היה קורע כדג, ושולח את השיירים לקרוביהם, על ידי עורבים שחורים שאימן במיוחד לשם כך. הוא גם ניסה לכנות את עצמו "הבעל שם רע" מה שלא כל כך הצליח, כי אויביו האדומיים (כינוי נפוץ בספרות הרבנית לבני הדת הנוצרית) לא הבינו את הסיפור שמאחורי השם. יש אומרים כי רבים מחסידי יעקב פרנק שהיגרו אל האיים הקאריביים הצטרפו אל שורותיו ושבו ליהדותם (אחר שהתנצרו בפולין בשעתו), אבל זאת נראית לי אגדה מופרכת. מקורות יודעי דבר מוסרים כי טיש היה מתחיל כל הסתערות על אניית אויב בהתוועדות גדולה עם אנשי צוותו ובאמירת "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". מה שכן באנייתו לא היה חסר אף
פעם יי"ש (=יין שרף).
למעשה, עד טיש, לא קראו החסידים לסעודת האדמו"ר "טיש", ורק אחריו טיש החלו לקרוא לכך
הטיש הגדול, שגם התגלגל ברבות הימים למופע פופולרי של שירה בציבור בישראל הציונית של תחילת המאה העשרים ואחת.
הטעות ההיסטורית של טיש היתה שהוא בחר לפעול בקריביים ולא באירופה, בקירבת נמלי המבורג ודנציג. אז היתה לו עדנה. מי זוכר בכלל את היישובים היהודים שהיו במאות השבע עשרה והשמונה עשרה בדרום אמריקה? (למשל את הקהילה היהודית-הולנדית בריסיפי בברזיל בשנות הארבעים של המאה השבע עשרה, ממנה נותרו אפילו תשובות בהלכה, אבל הם לא הותירו אחריהם ולו חד-אופן אחד לדאבון לבי, אחרת היה לי עוד אחד באוסף החד אופנים שאני מקים, אבל זה כבר עניין לתגובה אחרת).
וכמובן,ע', יש מקום להזכיר את שודדי הים בסדרת אסטריקס של גוסיני-אודרזו המהווים גיבורים
ראשיים לא פחות מאשר אנשי הכפר הגאלי ובכל זאת תמיד, משום מה, שוכחים אותם.
וזה עוד כלום על יד פלוגות הנגד של המתנגדים, שהיו מסתובבים בחוצות וילנה וחובטים
בחסידים בכרכים גדולים של מסכת בבא בתרא או מועד קטן (ששניהם עוסקות לא מעט בקברים ומתים). מרוב חבטות הלכו הכרכים המקוריים ונאלצו להדפיס שוב מחדש את התלמוד
בוילנה (1886). האחים ראם והאלמנה (שכאמור, כבר עמדתי על כך שהיו להם שמות של שודדי-ים/בריונים) מיהרו להדפיס את המהדורה שהפכה מאז לקלאסית, ומזמינה את קוראיה
להפליג בים התלמוד עם דגל שחור וללא מציל (רחמנא ליבא בעי).
בשעתו ניסו ליבא כמה חובטים כאלה לקריביים כדי למגר את אברהמל'ה טיש ואנשיו החסידיים.
אבל אסרו על הליטאים להעלות תלמודים על הסיפון וגם האניה לבסוף הגיע בדרך לא דרך לארה"ב. הדברים התגלגלו להקמת ליגת הבייסבול. שבה חובטים. בעבוע חובטים.
ועל זה שרים:
שלושה עשר מתנגדים על ארון מתים
יו-הו-הו וחבית של שום
ע', היתה גם תקופה שבה המתנגדים היגרו בהמוניהם מערבה.
והמערב הפך להיות אלים ופרוע, מרוב חבטות.
למשל באותו זמן מנת הדגל של המסעדות הצרפתיות השתנתה מכבד אווז לפואה-גר"א, על שם הגאון החסיד ר' אליהו בן שלמה זלמן זצוקלל"ה (נהגה כמו לה-קוקרצ'ה), ועד היום היא
נקראת כך ואנשים אינם מבינים מדוע. יש פוסקים וילנאיים, חלקם מאבות אבותיי, שהיו חובטים וחבוטים כעלי ערבות בהושענא רבא, שנחלקו האם יש לומר בזמנם: לפום צערא אגרא או לפום צערא הגר"א. מה שבטוח הוא שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם אומלט.
התכוונת בוודאי
לשום צערא אגרא
או בעברית
על פי הצער השיכר
ע', והנה בן בנו של 'שיכר שיכר אשתה היום/ ומחר יאכלוני הדגים' (סורו מני), בביצוע הבילויים
עם מאיה דוניץ וכמה כליאסטרעס מאוי-דיויז'ן:
אל תאלץ אותי להגיב בביצוע היפה של צלילי העוד
ע', כשהייתי ילד תמיד חשבתי שסוּרוּמֶנִי הוא קרוב משפחה של סוראמֶלוֹ (אברהם, אברם של יוסי בנאי) ולא הבנתי איפה בדיוק יאכלוהוֹ הדגים ברחובות ירושלים.
שנים אחר כך תמהוני רק גבר, כאשר הבנתי שלא נהגו לשתות בירושלים שיכר כי אם נהגו ללגום מדיצינַל.
אני עד היום חושש בהלכי בירושלים שמא אגיע אל המקום הנסתר היחידי שבו יאכלוני הדגים.
שכחת גם את סורומני ג'וני
הדגים יאכלוך ברכת כהנים
מצויין ע', אבל אני מעדיף את ירח אלבמה ואת חריימה דרבינו גרשם (-:
תודה לכם!
תמיד רציתי לגור ברח' מושב לצים
http://tm7410.blogspot.com/2008/11/blog-post_8800.html
מרית, לו הייתי דג/שמך ירקרק. מעבר לכך, פעם בגיל 17 היה לי דיון עם חבר על הקמת הרכב
רוק שייקרא "מושב ליצים". על עטיפתו הקדמית של התקליט היה צריך לעמוד כסא חשמלי ועל
העטיפה האחורית, שלט בין עירוני ירוק המכוון ל'מושב ליצים'. בדיעבד של עשרים שנה ויותר, זה נדמה לי פתאום כמו ימי הביניים של עצמי, ואולי שני הקצוות הללו עוד מקפצים בי.
אגב, בימים אלו אני ממש לא מתנגד לשבת במושב ליצים כל זמן שהוא מרופד ואורטופדי (-:
חזרתי לכאן בעקבות צפייה בהצגה הנפלאה הזאת – ואיזה רעיון מעולה שיהיה גם ספר! הלוואי…
חוץ מזה שאני אחת האימהות המזדהות שהבחינו בעיסוק האינטנסיבי בשאלת הורות מול קריירה ("רגע… אני רק צריך לקבל תעודה ותכף אני מכין אוכל") חשבתי תוך כדי ההצגה על האתיקה של הפיראט האמפתי – שזה נשמע מאוד דומה לפיראט האמבטי…
הוא מבין את השפות של כולם – של היתוש, של הדג, של המפלצת/תנין… כשהם אומרים לו ש"גם להם יש ברווזים בבית", ומי שיש לו ברווזים בבית מקבל חנינה. לא יכולתי שלא לחשוב איך העולם היה נראה עם אתיקה אימהית כזאת (טוב, הורית, זה קצת סותר את רוח ההצגה להגיד פה דווקא "אימהית"). אבל, אבל! הוא לא פראייר הפיראט הזה. התנין לא יכול לעבוד עליו. "מי שיש לו ברווזים בבית לא טורף ברווזים." ואותו הוא שולח בחזרה אל הים.
ורציתי להריע לסְמי בסוף כשהוא התמרד סוף-סוף נגד שרונה שטענה ש"פיראטים לא מקריאים סיפור לפני השינה לברווזים" ואמר "אבל אני פיראט, ואני כן קורא!"
כמה פעמים אמרו לנו שמה שמתקיים בפועל, לא קורה. "בנים לא יכולים לאהוב ורוד, בנות לא יכולות לאהוב צבי הנינג'ה" (כך לימדה אותי הדר מפי חבר לכיתה). וכמה מדהים שההצגה הזאת היא לילדי גן, ואולי היא יכולה לפעול בהם כמו חיסון נגד הדעות הקדומות האלה.
אבל במשימה אחת סמי לא הצליח, וזו הבטלה. וכמה שזה נכון! שהרי אמבטיה שמיטלטלת על גלי הים וברווזים מדברים, זה לא פוגע בריאליזם, אבל הורה יחידני (או עיקרי) שמצליח להתבטל? זה באמת פנטסטי מדי!
לי, איזה קהל נפלא את. ותודה מיוחדת על האמבטי-אמפתי (גם הוספת פה עוד שכבה של מבטא ערבי כמו בבוהמה הביתית של אפרת מישורי). הספר היה יהיה. ציפור כתבה סיפור נפלא (תוך יום, אחרי שאיימתי שאם היא לא תכתוב אני אכתוב אותו בשבילה) והוא ייצא בכתר עם איורים של שמרית אלקנתי המעולה. הוא כבר היה צריך להיות גמור, אבל ספרים זה מדיום זחלני, והחיים מלאים ברווזונים ועיכובים, אז זה יקח כמה שייקח אבל יקרה.
יו! תודה, ואיזו בשורה מדהימה על הספר, עשית לי את הערב!!!
(אני בדיוק הולכת ללוות פרפזונת למקלחת)
🙂
זה נשמע (או נקרא) כמו המחזה הכי טוב ever
בקרוב (לפי השעון הבדואי של הוצאות הספרים ושל שמרית אלקנתי המאיירת הנהדרת) הספר!