השיחה עם עמוס נוי היא אחת המתנות הגדולות שקבלתי מעיר-האושר.
המאמר המרעיש (אני מגזימה? תשפטו בעצמם) שלו על קופיקו התפרסם בגיליון החדש-חדש של פנים כתב עת של הסתדרות המורים שעורך רוביק רוזנטל.
***
ילד ישראלי לכל דבר
אפשר להגיד שאני האבא של קופיקו והסיפור הזה ממש דיבר לליבי. מאוד אהבתי את הקוף שהגיע לישראל מאפריקה כשהוא אוכל בננות והפך לילד ישראלי לכל דבר עם כובע טמבל.
(אריה מוסקוביץ, המאייר של קופיקו, בראיון עיתונאי)
.
אני רוצה להיות כמוך
ללכת כמוך, לדבר כמוך
עוד תראה – קוף כמוני
יכול ללמוד להיות אנושי כמוך.("שיר הקוף", מתוך סרטו של וולט דיסני "ספר הג'ונגל)
בשנת 1958 פרץ לתרבות הפופולארית הישראלית אורח לא קרוא, שעיר ופרוע הליכות, שהגיע מאפריקה, אך תקע יתד בליבה של החברה הישראלית ומוסדותיה הותיקים והמובהקים, והפך לאחד ממותגי התרבות העממית המקומיים רבי העוצמה והתפוצה (וגם הרווחיים) – אחד מגיבורי התרבות היחידים שיצרה והגתה תרבות עברית במדינת ישראל, שעשוי להשתוות לטרזן, סופרמן ובני מינם. גם היום, לאחר למעלה מחמישים שנה ומאתיים כותרים, ממשיך קופיקו לשלהב את דמיונם של עשרות אלפי ילדים.
כידוע, הרקע הפרוזאי של ספרי קופיקו מעוגן בהווייתה של שכונת עין-גנים הפתח-תקוואית, שכונת המגורים של תמר בורנשטיין-לזר, אמו-יוצרתו של הקוף המדבר. עין גנים נחשב למרכז רוחני מובהק של "זרם העובדים" בתנועה הציונית: הוא מושב העובדים הראשון בארץ, שהוקם ב 1908; בו הוקמו ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל וקופת החולים הקשורה בה; התגוררו בו, בתקופות שונות, אישים כמו יוסף חיים ברנר, ברל כצנלסון, וא. ד. גורדון. והמשפחה הגרעינית, שלהווייתה היומיומית חודר הקוף הפרוע-לשמצה, היא העתק מדויק של משפחת המחברת, אפילו בשמותיה – האם תמר, האב שלומ'קה, הבת נוגה, בני הדודים יורם ואורנה, והתאומות, המצטרפות למשפחה – בספר ובמציאות – בשנת 1963. גם השכנים ודמויות מפתח אחרות בשכונה ובבית הספר הם בני דמותם של תושבי עיר גנים.
כמו גילויים אחרים של ספרות פופולארית (ותרבות עממית המסיחה-על-פי תומה בכלל), יכולים גם ספרי קופיקו לספק מסמך סוציולוגי מדוקדק על אורחות חיים, הווי, ושגרות יומיום של (סוג מסוים של) מעמד בינוני (ובינוני נמוך) של אותם ימים: אשכנזי, חילוני, המתגורר בשכונות העוברות עיור מואץ בערים המתפתחות של שנות החמישים והששים. תיאורה המזדמן של עין-גנים ותושביה מזכיר את שכונות זרם העובדים הוותיקות ברחבי גוש דן (או חיפה) בכלל – בגבעתיים, רמת גן, חולון, פתח תקווה, או רמת השרון. השילוב שבין חקלאות זעירה, הכוללת עצי פרי, ולעתים כמה תרנגולות ועז חולבת, ובין עבודות צווארון לבן בפקידות (במוסדות הנכונים) והוראה; בעלי מלאכה זעירים כסנדלר וחייט; המשפחה הגרעינית, הכוללת גם סבתא; יחסי השכנות והטשטוש האופייני לתקופה שבין מרחב ציבורי ופרטי; חברת הילדים האוטונומית ותרבות הפנאי שלה, המתנהלת ברובה במרחבי חוץ…
בסתירה משוועת לרקע עתיר הפרטים, הזוטות, והליכות היומיום, עומדת הסטאטיות הכמעט-סטרילית של סיפורי קופיקו – הן זו של העלילות הנפרדות, הבנויות כאפיזודות בלתי תלויות הדדית, והן זו של הסדרה כולה, הנקראת בראייה רחבה ולאורך זמן: החברה המתוארת קפואה בזמנה, ללא מיתון, צנע, התעשרות, מלחמות, פיגועים, מתחים חברתיים; ללא דת, על טקסיה ומוסדותיה (למעט גרסה חילונית ודהויה של חגי ישראל), והיא נעדרת כמעט לחלוטין "אחרים" – ערבים, מזרחים. אומנם, גילויים מוסדיים וביטויים ארגוניים של החברה הישראלית מהווים תפאורה מתחלפת לסיפורי קופיקו, ומכוננים מעין גלריה של מקומות, אירועים, מוסדות, ופעילויות של המעמד המסוים הזה שאליו נקלע הפרא האפריקאי: קיבוץ, מושב, גן ילדים, מילואים (הצבא, אצל קופיקו, ממש כמו ב"אמי הגנרלית" או "גבעת חלפון" – משמש עוד כר נרחב לתעלוּלָנות, שלומיאליות, וחלמאות, אבל הוא רחוק מכל קונפליקט ויחס רב-ערכי, שלא לדבר על השתוללות פורעת-חוק וחתרנית באמת), העיר הגדולה. חגי ישראל, בית הספר וגן הילדים, הצעדה, המסיבה הכיתתית. גם ניסיונות מאוחרים לעדכון ברוח הזמן – אולפן טלוויזיה, מחשב, קבוצת כדורסל, מפלגת ילדים – אינם משנים את חוסר הרלוונטיות המוחלט של אתרי ההתרחשות לעלילות-מזימות קופיקו.
הסטטיות המוחלטת הזו, המדהימה ממש בקריאה רצופה, היא גם מנת חלקם של הסיפורים הבודדים עצמם: הדמויות, של הילדים והמבוגרים כאחת, נטולות כל אפיון של ממש. הן אינן מעורבות בעלילה או מניעות אותה באופן פעיל. הן נעות כמריונטות כבויות ואוטומטיות במסלולי חייהן הקבועים מראש (והמוכתבים על ידי לוח השנה הישראלי-אזרחי – חגים בציביון חילוני, החופש הגדול, מחנה קיץ, מילואים של אב המשפחה). והן משמשות רקע דהוי לתעלוליו של קופיקו – היוזם, המתכנן, המגיב. אין להן – כמו לספרי הסדרה כולה – זיכרון, היסטוריה, הקשר חברתי וזמני, התפתחות דרמטית ואישיותית, או מהלך הרפתקני כלשהו. העדרם המוחלט של קונפליקטים עלילתיים, דילמות אישיות או מוסריות, תעלומות המבקשות פיתרון, או עימותים בין אפשרויות פעולה, נותן לסיפורי קופיקו איכות מכנית ונטולת זמן (בניגוד קיצוני לעלילות הבלש ההרפתקניות ורבות התושיה של צ'יפופו, קרובו של קופיקו ויציר רוחה של אותה מחברת-אם).
על רקע הזמן החברתי, המשפחתי, והאישי שקפא לחלוטין, בולטת, אם כן, התבנית הסכמטית והאחידה לחלוטין של "תעלולי" קופיקו – זו כמעט תמיד מהווה תגובה נקמנית ותוקפנית לעלבון ופגיעה בכבודו, שנובע, בעצם, מאי הכרה באנושיותו, ובהדרתו מחברת בני אדם ומפעילויותיהם. כבר בספר הראשון בסדרת קופיקו, אי-אז בשנות החמישים, הוא לא מוזמן לאפיית מצות, במודע ותוך חשש כבד ("נזכרו הילדים בתעלולי קופיקו והתחילו מתלחשים כדי לא למשך את תשומת לבו"); על דחיקותיו אלו מגיב קופיקו בנחישות נמרצת ונטולת עכבות – הוא משקר, גונב, משפיל בפרהסיה, מלכלך, מכאיב, מזהם דברי מאכל (צפרדעים בריבה!), מחריב עבודה שנבנתה בעמל רב, וגורם נזק חומרי וגופני; תעלוליו מתקבלים בתחילה בתדהמה, אבל כשמתגלה שקופיקו הוא האחראי להם, הוא נפתר בבת-צחוק משחררת, ובאימוץ מחודש אל לב המשפחה, המסתכם במשפט המפתח החוזר – "מי יכול לכעוס על קופיקו".
אל שתי מפתחות מרכזים אלה בהבנת דמותו של קופיקו – הסטטיות של חברת זרם-עובדים אשכנזית שקפאה בזמן בשנות החמישים, וההתמקחות המתמשכת של קופיקו על אנושיותו, זכויותיו, כבודו, ומעמדו בקרב אותה קבוצה חברתית עצמה, יש להוסיף את שיבוש המערכות המגדרי (המוזר, הבלתי צפוי, והחושפני) שקופיקו עומד במרכזו: ההתחפשות לאשה. אפילו עיון שטחי בכותרי הסדרה מגלה גלריה ססגונית של התחפשויות ומשחקי זהות, שלא היו מביישים מופע של דראג-קווין פעיל ויצירתי במיוחד: קופיקו הגננת, קופיקו העוזרת, קופיקו הרקדנית, קופיקו המטפלת, האחות, המורה לזימרה, מלכת היופי, מלכת האיטריות (!), חיילת המילואים, המנחשת בקלפים, הספרית הבדרנית, השוטרת המצחיקה, הנוסעת הסמויה… לספרי קופיקו קדמו ששה סיפורי קופיקו שהתפרסמו בדבר לילדים, וכבר הראשון שבהם, שהתפרסם ב 1954, נקרא, באורח אופייני וטיפוסי, "הקוף שהתחפש" (…לאשה, כמובן); הששי, והאחרון בסידרת הסיפורים, שראה אור ב 1957, הוא "קופיקו אם החתולים", וגם בו, כמובן, שוב מתחפש קופיקו לאשה.
ההיפוך הקרנבלי שבחיה מדברת, ובודאי שבקוף דמוי אנוש המתחפש לאשה, משבש ניגודים קשוחים, מערפל חלוקות נוקשות לקטגוריות של זכר-נקבה, חיה-אדם, פראות-תרבות; התעלול האכזרי, המגושם, נטול החן, התחכום והחמלה, הקשור בטבורו לנקמה מיידית על עלבון הכרוך ב"מעמד" וב"כבוד" – מכל אלה עולה חרדתו של מעמד חברתי בעל צביון תרבותי מובהק, המבועת מכוחות אפלים, פראיים, "זרים" ופורקי עול, המאיימים לפלוש אל עולמו היציב, לשבש את חוקיו, תקנותיו, ונוהגיו, ולשנות סדרי בראשית של עולם שלו תוך תביעה לשיוויון. דבריו המאלפים של מאייר הסדרה, המצוטטים בראש מאמר זה, רק מדגישים את תובנותיו הלא-מודעות – קופיקו הוא סיפור על מאבק סיזיפי להתקבלות בחברה מאויימת, ושל הניסיון להפוך מ"אפריקאי אוכל בננות" ל"ילד ישראלי עם כובע טמבל".
מיהו הכוח האנרכי, פורע החוק, שהגיח מאפריקה בשנות החמישים כדי לאיים ולהעכיר את שגרת יומם השלווה של שכונות עירוניות כפריות-למחצה של מעמד בינוני אשכנזי-חילוני, מכונסות בתוך עצמן, נבחרות ומתעתדות – בדימוין העצמי והציבורי – להיות חוד חנית וחיל חלוץ של הנהגה ועלית תרבותית וחברתית? ואיזו חרדה קיומית לא מודעת חלחלה ומצאה את ביטויה היצירתי בדמותו של קוף שעיר, דובר עברית, חבוש בכובע טמבל, המתחפש בבגדי נשים, ומתכתש ללא הרף במאבק תעלולני בלתי פוסק על מעמדו והתקבלותו לחברת "בני אדם"?
כפתם נסגרת על גרוננו
זוהי עליית גזע שלא ידענו כמוהו בארץ… לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים… צורות חיים אלה מביאים האפריקאים למקומות יישוביהם.
(אריה גלבלום על העולים מצפון אפריקה, עיתון הארץ, 22 אפריל 1949)
.
…כעבור עשרות שנים מועטות נהייה כולנו עדות המזרח!
(עדה מיימון, דברי הכנסת ק"ט, 24 בינואר 1950)
.
אם אתה מעביר עשרה ילדים ממעברה או ממחנה למקום ישוב קבוע, וילדים אלה משחקים עם ילדים אחרים, אתה יכול להיות בטוח כמעט שהעברת את המחלה.
(פרופ' חיים שיבא, מזכר לסוכנות)
גם אחרי עשרים, שלושים, וארבעים שנה של פרסום אינטנסיבי, ממשיכים ספרי קופיקו להתעלם מכל התייחסות מפורשת למרקם והמארג האתני שמכונן את החברה הישראלית החל מאותן שנות החמישים שבהן נהגתה ונוצרה הסדרה. בניגוד לחסמב"ה, שבה "מנשה התימני" הוא היחיד המזוהה אתנית בקרב חבורה של צברים "אוניברסליים" וחסרי עדה (ושמחברו, יגאל מוסינזון, גם הוא, במקרה, יליד עין-גנים), הרי שבספרי קופיקו מיוצגת אתניות רק ברמיזה קלושה ונפתלת – אם בקופיקו ביום הולדת מאופיינת עדינה העוזרת (מקצוע מזרחי מובהק בספרי התקופה!), שקופיקו ממטיר (בטעות) אגוזים על ראשה, רק בעילגות המזכירה ילידים-פראים בספרי הרפתקאות אירופיים – "מהשמיים נפל על הראש שלי בום בום… הכל מסביב בום בום. אני הולכת הביתה", הרי שבקופיקו בג'ודו המאוחר יותר כבר משורטטת עוזרת אחרת על ידי שם ותלבושת אתניות אופייניות, החושף בגלוי את הקשר שבין היפוכי הזהות המינית של קופיקו ובין הרובד המודחק והסמוי יותר של משחקי זהות אתנית: "יש לי רעיון – מלמל לעצמו – אתחפש לשרתית, כמו מזל השרתית של בית-הספר. אלבש את מכנסי הסטרץ' השחורות של עמיתי, את החצאית הפרחונית של זהבה, אקשור לראשי מטפחת צבעונית ואנעד עגילים".
חיות מואנשות – ובודאי קופים דמויי-אדם – מייצגות, בתרבות עלית ועממית גם יחד, מתחים שבין פראות ותרבות, יצריות והתנהגות מרוסנת. מאז ההתקבלות הרחבה של תאוריית דארווין ועד קינג קונג המאוהב (ברומאנסה שהופכת פארסה) מייצג הקוף ניסיון נואש וכושל של יצריות גולמית למצוא את מקומה בחברת בני אנוש. באחת הסצנות הבלתי נשכחות מתוך סרטו של וולט דיסני "ספר הג'ונגל" – המוכיחה שגם אמירה גזענית-לעילא יכולה להתבטא בדרך אמנותית רבת חן, סגנון ותנופה – שרים הקופים את השיר "אני רוצה להיות כמוך" שקטע קצר ממנו מובא לראש המאמר. מלך הקופים, "המלך לואי", שר בסגנון ג'אז שחור ומוקצן ובחיקוי גלוי (שמבוצע על ידי זמר איטלקי!) לקולו של לואיס ארמסטרונג (המפורסם, כמובן כ"המלך לואי"!) על תשוקתו "להיות אנושי" – לצעוד במרכז העיר בחופשיות, לדבר נכון, ללכת נכון – בסרט שנעשה בשנות הששים, ממש בשלהי ההפרדה הגזעית בארצות הברית.
מאמר זה אינו עוסק בסוציולוגיה ובהיסטוריה חברתית, אבל כדאי להזכיר: עבור חברת שנות החמישים שקפאה בזמן בין דפי קופיקו, היו העולים מ(צפון) אפריקה שמועה רחוקה ומאיימת, מבוססת על סטריאוטיפים מעוררי חרדה כמו של גלבלום, ועל אימה משינוי רדיקלי – תרבותי או היגייני – כמו זעקתה המבועתת, מעל דוכן הכנסת, של חברת הכנסת מיימון, וכמו מזכרו של הפרופ' שיבא המובא לעיל. הזליגה של העולים – בעיקר מצפון אפריקה – ממחנות העולים, מהמעברות (שהפכו לאיטן ממחנות הרמטיים ומפוקחים בקפדנות לשכונות עוני בשולי הערים), מכפרי העובדים וממושבי העולים אל הערים המבוססות והותיקות ואל המרחבים הציבוריים שבהן, הייתה איטית להחריד, ונתקלה במחסומים פרוצדוראליים, אדמיניסטרטיביים, ובירוקראטיים שהתבססו על מדיניות פיזור אוכלוסין סלקטיבית שנאכפה בנוקשות; ענישה חמורה – ובכללה פגיעה בהקצבת מזון ובסידור לעבודה – ניסתה למנוע הגירה פנימית אל ערי המרכז. עבור שכונת עין-גנים של שנות החמישים הייתה אפריקה המון ברברים חסרי פנים הצובאים על שעריה, תובעים שיוויון וכבוד.
קופיקו מבטא חרדה לא מודעת, מודחקת, שאין לדבר עליה, המכרסמת בליבה של חברה המבקשת לשמור עצמה מחוץ לזמן מבשר רע ותהפוכותיו; זו בדיוק אותה חרדה שאלתרמן בחר לבטא בדרך שירית נדירה, מפעימה, ונוקבת חדרי לב בכנותה, הנועזת והנוראה, ב"עיר היונה". כמה חושפני המעבר מדימוי המציל האינטימי (המזכיר כמובן את "…נושא את עמו עלי שכם"), וחרדתו ממטענו המוצל (שיחנוק את גרונו), לאבן הרחיים הקשה והאלימה, הטוחנת את גרעיניה כדי להשביחם ללחם; וכמה מפורשת האימה הזו מ"מלחמת שנים סמויה וקנאית" –
.
בְּלֵיל הַהוֹרָדָה, בּהְיוֹת כּוֹכָב רוֹאֵנוּ,
עֵת כִּי עוֹמְסִים אָּנוּ אֶת הַבָּאִים בַּחֲשֵׁכָה, עֵת כִּי נוֹשְׂאִים אָנוּ אֶת חַיָתָם עַל גָּב,
חָשִׁים אֲנַחְנוּ אֶת חֶרְדַּת נְשִׁימָתָם וְאֶת אֶנְקַת גּוּפָם הַדָּךְ וְהַנִּגָּף
אַךְ גַּם אֶת כַּפָּתָם נסְגֶּרֶת עַל גְּרוֹנֵנוּ.הָעָם יִרְבֶּה בָּאָרֶץ, לֹא כְּכַת גֵּרִים
נִתְעֶה בַּהֲמוֹנוֹ. אֲבָל מִלְחָמָת שְׁנַים
סְמוּיָה וְקַנָּאִית בּוֹ תִּשְׁתַּחֵל כְּחוּט וּמִבַּחוּץ תָּבוֹא בּוֹ וּמֵחֲדָרים,
לַחֲרוֹץ אִם יִטְחֳנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין
אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם.
.
***
פנים הוא רבעון לתרבות חברה וחינוך של הקרן לקידום מקצועי של הסתדרות המורים. הגיליון הנוכחי החדש-חדש מוקדש לספרות ילדים, ובו מתפרסם בין השאר גם דיוקן עצמי בין גיבורות ילדות, מסה ארוכה שכתבתי בעקבות סדרת גיבורות ילדות שפרסמתי כאן בבלוג (ושבה אני אורגת ומצליבה וקורעת אותן זו מזו).
סדרת גיבורות ילדות כאן בבלוג:
גילגי (ופנטזיית היתמות)
פצפונת (או סופי קאל לילדות)
הילדה אילת (על הבחירה בשיגעון), וגם תוספת מאוחרת: בדיוק כפי שזכרתי
מוכרת הגפרורים (על עלייתי השמיימה בזרועות סבתי)
פוליאנה (על דת השמחה והציונות)
*
לגרסה המקוונת של גיליון פנים המוקדש לספרות ילדים (הגרפיקה הסתדרותית בלשון המעטה, אבל הטקסטים נראים מבטיחים.)
*
ובלי שום קשר תיכף ראש השנה.
הברכה הנושנה הזאת של חולי היא עדיין המלכה.
לחצו להגדלה ותיהנו. ושנה טובה ומבורכת לכולכם!
***
והודעה של הרגע האחרון על המאבק בהחלטת התאחדות הכדורסל לא לשתף ילדי פליטים, שנשלחה אלי מהאזרח רותם:
ביום שלישי הקרוב, 27.9.11, בשעה 16:00, נקיים אירוע מחאה במגרש הכדורסל שבגינת לוינסקי (גן הקווקזים) בדרום תל-אביב. במסגרת אירוע המחאה נקיים משחקים בהשתתפות תלמידים ותלמידות חברי נבחרות הכדורסל של קמפוס ביאליק-רוגוזין. קבוצת התלמידים, המשתפת פעולה עם מועדון בני יהודה, וקבוצת התלמידות, המשתפת פעולה עם מועדון אליצור ת"א, כולם תלמידי כיתות ז-ח בבית הספר, ישחקו בקבוצות מעורבות של בנים ובנות. כמו כן נבחרת התלמידות של כיתות י-יב (שמתאמנת לקראת האליפות העירונית של בתי הספר בתל-אביב-יפו) תשחק נגד נבחרת התלמידות של כיתות ז-ט (שתשתתף בליגת מועדוני הספורט של התאחדות בתי הספר). בהפסקות בין המשחקים נקיים אליפות שלשות ואליפות הטבעות בהשתתפות תלמידי ותלמידות החטיבה העליונה, שכמו תלמידי חטיבת הביניים, אינם מורשים להירשם לקבוצות באיגוד הכדורסל.
איגוד הכדורסל אינו רושם שחקן או שחקנית בגילאי נוער או נערות אם אין לו או לה אזרחות ישראלית. כלומר, פליטים, מבקשי מקלט וחסרי אזרחות יכולים לשחק במסגרות איגוד הכדורסל רק עד גילאי נערים-נערות ב, וגם אז מתירים רק לשני חסרי אזרחות לשחק בכל קבוצה. ברגע שמלאו להם 16 שנים מצווים חסרי האזרחות לעזוב את הקבוצה לתמיד. עבור נערים ונערות רבים העיסוק הספורטיבי הוא מקור להנאה ולחוויית הצלחה והזדמנות יחידה לקחת חלק במסגרת חינוכית וחברתית משמעותית לאחר שעות הלימודים.
קבוצת הכדורסל לתלמידות שהוקמה בביה"ס ביאליק-רוגוזין לאחרונה בשיתוף עם מועדון אליצור תל-אביב נאלצה לבחור מבין שחקניות רבות שהן חסרי אזרחות רק שתיים שיורשו לשחק בהתאם לכללי האיגוד. אנו, התלמידות, בחרנו שלא לשתף פעולה עם מסגרת שהתקנון שלה מפריד בינינו ומבדיל אותנו, ועל כן החלטנו להשתתף השנה רק בליגת מועדוני הספורט של התאחדות בתי הספר, שאינה מפלה בין תלמידות החיות בישראל ולומדות במערכת החינוך הישראלית. איננו מוכנות לבחור מי מהילדות תזכה להשתתף במשחקי הליגה של איגוד הכדורסל ואיננו מוכנות לגזור הדרה על שחקנית זו או אחרת. יחד איתנו במאבק נמצא גם מועדון בני יהודה תל אביב, שהקים קבוצה של תלמידים מבית הספר, ברובם ילידי ישראל במעמד של תושב ארעי, וכמו קבוצת התלמידות, גם קבוצה זו לא תשתתף בליגת הילדים של האיגוד לפי התקנון נוכחי.
הפניות שלנו לאיגוד הכדורסל במהלך החודשיים האחרונים לא הואילו. התשובה שקיבלנו הייתה: "הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל דנה ובחנה את הנושא בעקבות בקשה של אחת הקבוצות הרשומה באיגוד. חברי הועדה דחו את הבקשה בטענה כי שיתוף שחקנים/יות אלה יפגע בשחקנים ישראליים". אנו מתרשמות שחברי הוועדה לא לקחו בחשבון את המצב המתואר, שבו נוצר מצב של אפליה כואבת ולא צודקת כלפי ילדים שישראל היא ביתם כבר שנים רבות. ניתן לתקן את המעוות על ידי תיקון התקנון של איגוד הכדורסל.
אנו קוראות לכל המזדהה עם מאבקנו להצטרף אלינו להפגנה מול משרדי איגוד הכדורסל בקריאה לשינוי ולשוויון
את נופלת למלכודת.
אם המאמר "מרעיש" אינך שונה במאום ממושאי הביקורת.
כאילו- גם את מעיר גנים…
אתה יודע, היססתי לרגע לפני שכתבתי מרעיש בגלל שציפיתי לתגובה הזאת בדיוק, ואחר כך כתבתי. דווקא. מרעיש, כי זה כל כך פשוט. זה היה מוטל כל הזמן מתחת לאף של כולנו ואף אחד לא ראה (אני מדברת על קופיקו, לא על הגזענות). וגם בגלל אלתרמן.
אני מבאר שבע ואצלנו היתה הכחשה. ההצהרות היו הפוכות. כפתם נסגרת על גרוננו זה כמו הדלפה של ויקיליקס על ילדותי.
שלום מרית
תודה על הדברים.
קראתי את הרשומה המאלפת (כרגיל) ואמא שלי הציצה מעבר לכתפי ותהתה לגבי זהות התמונה ב- theme של הבלוג. איפה אפשר לקבל פרטים עליה?
שנה טובה!
תודה (בשם עמוס, עד שיגיע)
ובאשר לתמונה זה קטע ממשהו שצילמתי. השלם נמצא פה http://wp.me/pSKif-hJI
ושנה טובה!
ממה שקראתי, השיר "רוצה להיות כמוך" אכן יועד במקור ללואי ארמסטרונג, אבל ניתן לבסוף לביצועו של לואי פרימה (האיטליאנו), בדיוק בגלל החשש ליצור רושם של זיהוי שחור = קוף. זה לא אומר שפרימה "מחקה" את ארמסטרונג מתוך כוונה זו או אחרת. הוא פשוט היה הבחירה השנייה.
מצוין
נהדר, תודה רבה. זה באמת היה כל הזמן "מתחת לאף", אבל זהו בדיוק. "כדי לראות את מה שמתחת לאף", כתב אורוול, "נדרש מאבק מתמיד".
ולמי שלא מכיר את כתיבתו החריפה של עמוס נוי, במגוון תחומים, הנה עוד שתי המלצות משלי:
http://www.tarabut.info/he/articles/article/silwan-settlers/
http://www.kedma.co.il/index.php?id=2251
מרית שמחתי לגלות שישנם מלבדך עוד בני אדם שיודעים להסתכל על סיפור מבעד לצידו האחר (הסיטרא אחרא שלו). פוסט נהדר. החברה הישראלית של הימים ההם הייתה חברה שמרנית וגזענית על אף הסוציאליזם המעושה שלה. ממש כפי שהיא חברה גזענית היום.
וכך ניראה ביקור של לואי ארמסטרונג בסוף שנות ה-50 במדינת ישראל: "ב-14 באפריל 1959, עלה ארמסטרונג לבמת היכל התרבות. כמו שכתב "הארץ" למחרת, ההופעה "עברה ללא תקלות ובאווירה של אדישות בולטת מצד רוב הקהל. רק חלק קטן של קהל המאזינים ליווה את ארמסטרונג ותזמורתו בתשואות קצובות ושריקות". אם לא די בכך, הרי ש"הופעתה של הזמרת כבדת המשקל (כ-150 ק"ג) ולמה מידלטון, עוררה הסתייגויות רבות מצד הקהל, בשל קרקורים ופיזוזים שהלמו הופעה קרקסית יותר מאשר מופע של כוכבי ג'ז". אחרי הדרן אחד הקהל קם ויצא מהאולם.
הבעיה, נדמה, היתה נעוצה דווקא בחצוצרה, כלי ההיכר של ארמסטרונג. "ארמסטרונג חצוצרן
נהדר ומפיק מכלי-נגינתו צלילים בלתי ידועים עד כה", כתב א.א בוסקוביץ במדור "אמש בקונצרט". "אולם ערב שלם חצוצרה! אל אלהים, נזכרים אנו בימים שעברו בהם שמו כלים כאלה על מגדלים כדי להשמיע מוסיקה ממרחק מתאים לכלי!". "המוסיקה של ארמסטרונג", פסק המבקר, "אינה למעשה בידור, היא תוקפנית מדי לשם כך"; היא "התקפה מדבירה וישירה על העצבים של המאזין". גם קולו של ארמסטרונג לא עזר להאזנה. "קול צרוד ומשומש", כינה אותו המבקר, ואף שהודה ש"ייתכן שחן רב שופע מזמרה כזאת", אבל "במחילה, כיצד ליהנות מזמרה בהיעדר קול?", תמה.
בהופעות הבאות, 30-40 אחוזים מהכיסאות באולם נותרו ריקים. אבל ארמסטרונג כבר למד את לקח הקהל הישראלי. "לאחר קונצרט הבכורה בתל אביב ?חימם' לואי ארמסטרונג את תכניתו והכניס בה יותר ג'ז ?לוהט'", דיווח "הארץ" ב-19 באפריל, ואף רמז שהשיממון הצורם של הופעת הבכורה היה מתוכנן. "עתה מותר לגלות, שלפני הקונצרט הראשון נתבקש ארמסטרונג שלא להרבות בקטעים ?לוהטים' מחשש התפרעות של חוג מסוים בקהל" – ככל הנראה אותם "נערי רחוב" שדונביץ' תיאר בהסתערותם על מסלול הטיסה בלוד. "ארמסטרונג נענה לבקשה", נמשך הדיווח, "וזאת היתה, כנראה, הסיבה לתגובתו הצוננת של חלק ניכר מהקהל בקונצרט הראשון".
כשאני מגלה היום עד כמה אני מתענג על קולו החם והמחוספס של קינג לואי וכשאני קורא את תגובות הקהל בהיכל התרבות ב-59 אני מגלה כמה הרחקנו מאז. אך כשאני יוצא לרחוב אני שב ומגלה שלא כל כך הרחקנו מאותם ימים כמו שחשבתי.
ודרך אגב "המרעיש" בפתיחה דווקא מאוד התאים לי.
עידן, נכון נכון, נדרש מאבק.
פעם לפני עידן ועידנים כתבתי על הצד המצחיק של זה. http://wp.me/pSKif-bMe
דודו, אני לא יודעת אם הביקורת על ארמסטרונג מלמדת על גזענות או סתם על בורות ופרובינציאליות.
ובאשר לפעמיים מרעיש – ברור שזה התאים לך, חוקי האינפלציה לא חלים עליך, איש התופים והחצוצרות. אבל אצל האחרים יש חשש להוזלה…
תודה לכל המגיבים והמגיבות, וכמובן למרית בן-ישראל, שהעניקה לי כבוד יוצא דופן (בעיני) בהעמידה לרשותי את האכסניה המשובחת שלה… אני לא בטוח שהמאמר מרעיש. זאת אומרת, אם לא מדפיסים אותו, שמים אותו בקופסת פח יחד עם ברגים ומסמרים, וקושרים אותה למכונית… (הייתה פעם בדיחה נושנה כזו, וולגרית וסרת-טעם ועם זקן, על עולה-חדש יקה בשם ליכטנשטיין שחיפש שם עברי; איזה לץ מקומי הציע לו "לך-תשתין". "אבל זה לא מצלצל", התלונן היקה. ענה לו הליצן: "אם תעשה את זה על פח זה יצלצל"). כמה נקודות
1. לדודו פלמה, הנה ביקורת קטלנית מעיתון "דבר" ב 1930 על ברכה צפירה, ללא ספק אחת הזמרות הגדולות ביותר שקמה לנו כאן: "אין לה קול, וגם המעט שישנו יוצא פגום על ידי סגנון הזימרה האופייני לשירי תימן, ספרד, ערב, וכו'. אין ספק כי את שלושת רבעי הצלחתה יש לזקוף לזכותה של אותה מידת התיאטרליות המלווה את שירתה (תאורה, תלבושות, תנועות, וכו'), ולא לזכות המוסיקה אשר כמוה כאיין"
2 לגבי וולט דיסני עצמו (יוצר גאוני בעיני!), אישיותו והשקפותיו – כאן אין הרבה ספקות, והכל מתועד וממוסמך. דיסני היה אנטישמי ושונא שחורים מוצהר ובוטה, ובעל נטיות פרו-נאציות שהתנגד למעורבות האמריקאית במלחמת העולם השנייה
3. לגבי הסצינה מ"ספר הג'ונגל" (שהיא, כפי שכבר כתבתי, רבת חן, מה לעשות) – טוב, אפשר לפתוח דיון (ראוי וחשוב וסבוך) על האופנים השונים שבו אנו קוראים ומפרשים טקסטים (במובנם הרחב) וכל הויכוח הזה שבין מודרנה ופוסט-מודרנה וכו'. ובכלל, תרבות פופולרית נוטה לסוגים שנויים במחלוקת של סטריאוטיפים אתניים – מפייגין היהודי ועד מנשה התימני… בכל זאת, גם אם הייתה מחשבה להזמין את ארמסטרונג לתפקיד (קראתי את זה גם, וגם הכחשות של הביוגרפים של ארמסטרונג), בכל זאת, כאשר – בשנות השישים של הסגרגציה ושל הגזענות הגלויה והלגיטימית כלפי שחורים (ומי זוכר אצלנו שעוד בשנות החמישים היו האוניברסיטאות הפרטיות הגדולות, כמו כל המועדונים החברתיים, סגורות בפני יהודים?!) – שרים קופי-אדם מוסיקה שחורה במובהק, ובראשם המלך-לואי בחיקוי של קולו השחור של המלך-לואי המפורסם ביותר של אותה תקופה, והמלים שלהם אומרות "אני רוצה להיות אדם כמוך, ללכת כמוך" וכו – אז גם אני, כמו כל הפעילים השחורים של אותה תקופה, נוטה דווקא לפרשנות מסוימת אחת
4. יחד עם זאת, אני יודע שפרשנותי אינה חד-משמעית. הערך הבא של הויקיפדיה ל"קינג לואי" (באנגלית) מזכיר (בפיסקה האחרונה) את הדעות השונות ומפנה לספרות מחקר חשובה בתחום
http://en.wikipedia.org/wiki/King_Louie#cite_ref-4
5. יכול גם להיות מעניין להסתכל על תשעת יצורי דיסני הגזעניים ביותר כאן http://www.cracked.com/article_15677_the-9-most-racist-disney-characters.html
6. שנה טובה ומתוקה!!!!
עמוס. אהבתי מאוד את הפוסט. ובקשר לברכה צפירה הרי שהיא כידוע אימו של הזמר אריאל זילבר שהתחרפן לאלוהים לאחרונה. שנה טובה ושיהיה כבר שלום לעזאזל…
נטיעת הפחדים והסטיגמות בשנות האלפיים פשוט מתוחכמת יותר, או שמה מקצועית יותר. רק לפני מספר שבועות, בקמפיין רדיו לדלתות פלדה שמענו הקלטה מכנס חרום של גנבים ופורצים שמתלוננים על האיכות של סדרת הדלתות החדשה. אני שמעתי בפרסומת מיבטא מזרחי, אישתי שמעה מיבטא ערבי. כך או כך הפרסומאי הצליח.
עמוס יקר ומרית קרובתי,
א. צפיתי אחר הצהרים בספר הגו'נגל עם בני בן הכמעט-שנתיים .
הוא נהנה מאוד. זה מצחיק, כי בקטע עם קינג לואי נעשה לי
קצת לא נוח מן הסיבות המתוארות לעיל. אבל, צריך לזכור
את העיטים המסייעים למוגלי במלחמתו בשירחאן, הנראים
כיהודים או כמחווה בלתי מודעות להגדת ראשי הצפורים., כשם שהעורבים בסוף דמבו
הם מחווה, אני חושב, לאפרו-אמריקנים. סוג של אחוות דחויים.
ב. נזכרתי ב'אליקמא הקטן' ספר שאתם ודאי מכירים (ראשית הוא כושון/שנית שחרחרון/שלישית הוא יודע לרכב על פילון). הואיל וקראו לי אותו הרבה כאשר
הייתי גור השגתי לי עותק ממנו לפני כמה שנים למען אדע מאין באתי ולאן אני הולך.
אליקמא אמנם חביב וגם אימו סמבינא, אבל על הרבה פחות מזה היו מעמידים את המחבת לדין בארה"ב.
ג. פתח תקוה מעולם לא הוכרה כעיר ממש על משולש תלאביב-גבעתיים-רמת גן,
אני זוכר שבנעוריי תמהנו החבר'ה לא אחת האם פתח תקווה בכלל קיימת
אפילו כשביקרתי בה לא הייתי בטוח. ישנם דברים שאין להם שיעור.
ג. צריך לזכור כי בפאתי פתח תקווה שוכנת ראש העין, ממנה
הגיעו לא מעט מן הא/נשים שבנו את תל אביב.
ד. אני בחרתי לקרוא את הפסוט למעלה, לנוכח בעייתם הנמשכת של קליטתם של תלמידים עולי אתיופיה המתגוררים בפתח תקווה בכתות רגילות.
ה. אני מחכה בכיליון עיניים לפוסט על תוכידס מאת עדו סתר, ספר אנרכיסטי הרבה יותר מאשר תמר בורשטיין-לזר המהוגנת-מכופתרת. למשל, אם יתגלה לפתע כי גב' פשקוביצי היתה ניצולת שואה כפי ששמה אולי מרמז, נוכל לפתוח את הדיון האתי
בספרי תוכידס מחדש.
ו. כבר שנים אני מוחה בקול, גם בפני ילדיי. על שתמר בורשטיין לזר מעולם לא כתבה את הספר "קופיקו בשטחים". הגיע הזמן לומר זאת בקול רם
קופיקו של היום היה מקל את מעבר הפלסטינים במחסום על-בטוח.
ומסייע לפעילי זכויות האדם באשר הם שם.
שנה טובה מטוב.
שוויק, אני לא יודעת אם מדובר בנטיעת פחדים או בשימוש ציני בהם. כמו שמאבחן אומברטו אקו במאמר שלו על ג'יימס בונד, ששם הרשעים הם רוסים כל עוד יש מלחמה קרה וכו'. כלומר פלמינג הוא לא אנטי רוסי ולא פרו רוסי, הוא פשוט רותם את הפחדים והטינות של האדם הממוצע לצרכיו הרטוריים.
שועיקי, ספר הג'ונגל והגדת ראשי הציפורים – זה באמת שעטנז נאה.
והגזענות כלפי הילדים האתיופים היא הכי חשופה וחסרת בושה ושוברת לב.
ובאשר לפשקוביצי, עמוס היה הראשון שעלה על זה, כאן, בשיחה איתך. אתה אמרת, באחת מאותן השתטויות, שפשקוביצי באה לבדוק אם יש לך תוכי מדבר, וזה מה שהוא ענה:
"שועי, די מוזר שהזכרת את פשקוביצי; אני מתכנן לכתוב עליה (ועל שכמותה) מאמר (אם תחשוב טיפה תגלה כמה אני צודק); למאמר קוראים: "הזקנה האשכנזיה הערירית המולעגת בספרי ילדים עבריים היא 'ניצולת השואה' השכונתית"…. כשהייתי ילד בכל שכונה של מעמד בינוני אשכנזי היתה אשה ערירית, מעורערת מעט (או הרבה) בנפשה, עם שם אשכנזי מצחיק, שהיתה ניצולת שואה, ושהילדים פחדו ממנה, או הציקו לה, ובדרך כלל שניהם. האומללה הצעקנית הזו – שבקופיקו מלכלכים לה את הכביסה הנקייה על החבל, בתוקידס היא שותה קפה עם מלח, וכו וכו וכו – היא הביטוי הספרותי של הדמות ההיסטורית ההיא."
השיחה המלאה (והמסתעפת) כאן: http://wp.me/pSKif-ilv
וגם את המאמר שעוד לא נכתב על ניצולות השואה אשמח לארח פה…
המאמר נפלא
וטוב שחלקו פורסם פה, כי "פנים" הוא לא רק 'עיצוב היסתדרותי' אלא מקרה חמור של עיוורון, שאינו נופל ממקרים אחרים של אי-ראייה המוזכרים פה.
מפנה אתכם בשמחה ל"דנידין" של הילה נועם. זה היה פרוייקט הגמר שלה בבצלאל.
הי נעם, ברוך הבא.
לא הכרתי את פנים עד שרוביק רוזנטל פנה אלי (גם את רוביק לא הכרתי) ואני עדיין לא מכירה. אני מחכה לגיליון המודפס כדי לקרוא. אבל שום דבר בהתנהלות עד כה לא מלמד על מה שכתבת. רוביק לא נגע במה שכתבתי (וגם לא כחכח ליד המילה זין שמופיעה שם באדיבות סופי קאל) וכנ"ל לגבי המאמר של עמוס.
ותודה גם על הדנידין הדחוס והאפל. זה עורר בי הרבה מחשבות על פרודיה ותעמולה, מכל הכיוונים. בין השאר כי לפי מה שאני זוכרת מילדותי, המקור היה לא פחות לאומני. הדנידינים העתיקים האלה יכלו לתפקד היום כפרודיה כפשוטם.
לא הייתה לי כוונה להטיל דופי ב"פנים" או בעורכו. נהפוך הוא, ראיתי באכסניה הזו הרבה חומרים טובים ומעניינים. אני פשוט כבר לא מצליח להפריד בין תוכן לצורה. נכות כזו.
זה באמת קשה (חשבתי שרק אני סובלת מהבעיה הזאת).
שמחה שהבהרת.
שנה טובה מרית,
שנה טובה לכולם כאן…
תודה אנונימי, גם לך!
(מגניב, זה טוטו של פזוליני, רק הרבה יותר צעיר ומאופר)
אכן, זה מזכיר את פזוליני, שמין הסתם הכיר את הסרט הזה, שהיה הסרט האיטלקי הראשון בצבע…
יכול להיות אפילו שהקטע הזה היה ההשראה… ?
הדמויות ממש הפוכות, כאן טוטו משחק אדם. אדם שמתחפש לבובה (פינוקיו) כדי להימלט ממשהו. אצל פזוליני טוטו משחק בובה. בובה אבל הכי אנושית שיש, עם כל הרוע…
כאן טוטו הוא אקרובט של חיקוי הבובנות, אצל פזוליני זו פואטיקה. חיקוי הבובה הוא במישור שירי, לא ראליסטי.
האמת שדווקא חשבתי על ציפורי טרף ציפורי שיר. סתם שמחתי להפגש שוב בטוטו. הנה שיר הכותרות:
תודה מרית על עמוס. ב"פנים" פשוט לא הצלחתי לקרוא. שנה טובה
קופיקו הספורטאי היה, אם זכרוני אינו מהתל בי, "הספר האמיתי" הראשון שקראתי. הפוסט הזה הוא שער לגעת באותיות האש הלבנה הללו מחדש (אני כותבת וספק שיעול ספק צחוק קופיקי רועם בגרוני) תודה לך ולעמוס. ולא יכולתי שלא לפזול גם לידידי דני דין. אודה, לא זכרתי אותו כה בוהק בדם. ועל רקע המראות הגרוטסקיים הללו, שצבעו את ילדותנו, ארים כוסית לחיי קופיקו בשנה החדשה. מרית, שנה נהדרת
שנה טובה, אנונימי.
כרמית, צחוק קופיקי?
המשפט הזכור לי ביותר מספרי קופיקו הוא: חַ חַ חַ צחק יורם בהנאה.
והזיכרון הכי חזק היתה הפליאה שעורר בי שם המחברת. שמות משפחה כפולים לא היו שכיחים אז, ואת ה"בורנשטיין-לַזָר", פירשתי כאילו הספרים מכוונים ומוקדשים לאיזה זר, וכל הזמן תהיתי, למה לא לישראלי.
אוהבת את הכתיבה המסובבת שלך ואת האדוות. שנה נהדרת גם לך.
מרית, בעקבות האזכורים התכופים לדנידין
חשבתי על כך שבמידה רבה היו קופיקו, ציפופו, דנידין, תוכידס, הספורטאים הצעירים וגם חסמב"ה ושמונה בעקבות אחד התחליף הישראלי לחוברות הקומיקס של גיבורי העל בארה"ב
כי בעצם קופיקו וציפופו היו סוג של איש-הקוף, תוכידס איש-התוכי, דנידין– באמת סוג של
סופר-הירו, וחסמבה והספורטאים– סוג של ג'ימס בונד
אבל בקווים כלליים ספרי הילדים והנוער הדגישו לרוב את מלחמת בני אור (ישראלים ציונים)בבני חושך (ערבים ונאצים) ונקטו מן דיכוטומיה מבהילה של אפיון דמויות טובות ומיטיבות ולעומתן דמויות המגלמות רשע.
לעתים אני משתעשע להחזיר את דנידין. הפעם בדמות גיבור לא-רואה ואינו נראה. אבל זאת רק מן מחשבה שכזאת.
יש סיפור יפה מאוד (ועצוב) של אתגר קרת, ובו דנידין הוא כבר בכיר במוסד (כמובן!) ובעל משפחה
נדמה לי ב"צנורות", אחפש אותו, שווה מאוד
הרבה אי-דיוקים היו אצלי. הנה מתוך הויקיפדיה (אבל לדעתי הסיפורי הוא לא "פארודי, אלא על העדר – האב הרואה ואינו נראה):
הסיפור הפארודי גדידין בהרפתקאות נגד הריגול הנגדי מאת אתגר קרת (בקובץ "געגועי לקיסינג'ר") כתוב מנקודת ראותו של גדי, בנו של דנידין, המתאר כיצד נעזב אביו בידי הממסד הביטחוני ובידי פרופסור קטרוס ומת מנזק לכבד שנגרם בגלל הנוזל הסגול ששתה. הסיפור מסתיים כאשר ירון זהבי מחסמבה, שהפך לסוכן בכיר במוסד, רודף אחר גדי דין כדי להשיג מסמכים סודיים שהיו כביכול בידי אביו.
עמוס, תודה לא זכרתי את הסיפור של קרת.
אני הייתי נוקט בצעד טראגי לא פחות (אולי בהשפעת רוב הסרטים הערביים בערב שבת בערוץ הראשון בהם צפיתי כילד) וטוען כי דנידין התעוור מרוב קריאה בספרי היסטוריה על מלחמות ישראל והפך לא-רואה ולא-נראה. נראה לי ממש עצוב להיות לא-רואה ולא-נראה. כלא-רואה ולא-נראה קשה מאוד, אני מניח, לקבל מן המדינה כלב-נחיה. אבל אל דאגה, הסוף הוא טוב, הוא פוגש מנטור סיני עיוור, המלמד אותו קונג-פו ומנסה בתמורה לגייס אותו לעבודה בביון הסיני,
אגב, עמוס בגרסא ההוליוודית של קופיקו הייתי רוצה לראות את אל פצ'ינו בתפקיד הראשי,
הוא אמנם הזדקן אבל אני זוכר לו עדיין את סרפיקו, אבל כבר איני זוכר האם המדובר היה בשוטר המעיד כנגד חבריו המושחתים או בקוף המתגורר בפאלם ביץ' (סוג של עין-גנים אמריקאית, המשמרת את שמה של כותבת הצללים תמר בורשטיין-לזר) היוצא מדי בוקר בבוקרו לגלוש באוקיינוס השקט. .
כמדומני, אנדי וורהול הקדיש לו את העטיפה של האלבום הראשון של הוולווט אנדרגראונד.
זה רק מוכיל עד כמה הצליחה סדרת סרפיקו גם בחוף המזרחי.
Surfing USA , שרו הביץ' בויז
והעיד הנביא: 'שׂרפינג עומדים ממעל לו שש כנפים לאחד' (ישעיה ו)
ועוד לא דיברנו על בוננזה השימפנזה במערב הפרוע.
לא הכל בפעם אחת.
שועי, עמוס, הסיפור של קרת מרתק דווקא משום שהוא סוטה מסימני הקריאה הלאומניים. איכשהו קל מדי להתעסק בזה. גלוי מדי. אני בטוחה שאם הייתי חוזרת לשם הייתי הולכת לכיוון אחר.
ואגב, מלבד הבלחות כמו הפעם שבה דנידין התיישב על צבע טרי, ופיסת עכוזו הצבוע ריחפה באוויר כמו החיוך של חתול צ'שייר – אני זוכרת רק סצנה אחת, שהושאלה, שלא לומר הועתקה מהאחים הגרים, מהסיפור הנלבב על החייט האמיץ, ושבה משסה דנידין שני ערבים (נלעגים ומשופמים ככל האפשר) זה בזה, בדיוק כפי שעשה החייט האמיץ לשני הענקים.
נכון, ולכך רמזתי: סיפורו של קרת הוא (גם)על האב הישראלי הנעדר, נושא שגם אני מכיר קצת
אגב, לא יפליא אותי אם שרגא גפני=אבנר כרמלי=און שריג הוא גם אחד מהאחים גרים
אם הייתי שועי אולי הייתי כותב: "קשים גרים (האחים) לישראל כספחת"….
והמהדרין יגידו כצפחת.
עמוס ודודו, עד שיבוא השלישי ויכריע ביניהם: רומן גארי לישראל כגבחת.
ועוד לעמוס: צריך גרים , דווקא כי הם קשים לישראל, וגם ישראל צריכים קשים בכדי לשתות טרופית ביום קיץ חם. ובכלל קשים הם מצרך חיוני. הקשים של הלחם טובים לשיניים. ועוד דבר,
הקשים טובים לאנשים בודדים בכדי להעביר את החגים, שנאמר: 'מבדידות האנשים הופכים קשים/מעטים יוצאים ממנה נשכרים' כלומר דרך בדוקה להתמודד עם הבדידות היא לשחק בהפיכת קשים עד מוצאי שמחת תורה.
מרית, בכל פעם שאני רואה פסל של בודהה, אני חושב כי בודהה עבורי הוא קודם כל אתגר כרס.
כלומר: מורה לטאי צ'י שפעם היה לי המליץ לי לגדל כרס קטנה, המעידה על חוזקו וטיבו של הצ'י.
הבירות והבורבון עוד לא הועילו לכך. אני צריך להפסיק עם אימוני החד אופן בנגב, אולי זה יעזור.
אבל זה חזק ממני, אני חייב לפטרל בנגב, שמא תגענה הסופות בנגב ותפזרנה את כל הקשים.
מעניין שצבע העיניים של קופיקו באיורים של מוסקוביץ הוא דווקא כחול
אולי בגלל זה קשה לכעוס עליו… הוא אמנם יצור "פראי", אבל משהו במבט שלו בכל זאת בכל זאת "מוכר". כאילו, הוא בכל זאת קצת "משלנו"
פוסט יפה ומענין של עמוס.אין לי מושג למה התכוונה "המשוררת"-אני לא בטוח שהסופרת תמר בורשטיין חשבה וכתבה על המזרחי במונחים קופיים.אני מרוקאי פעיל מזרחי וחברתי לא חש את עצמי קוף -גם לא אריה .גם "הפנתרים השחורים "לא נולדו בג'ונגל.
לא צריך לחפש את המזרחי בדמויות הספרותיות.המזרחי כאן והוא קיים כמו האשכנזי הצורר
שעדיין בועט ביתר שאת.
גלדע שליט חזר הביתה .ברוך השם.
קצת באיחור, אבל נוסף על כל הדברים הנכוחים שכתב עוס נוי – גם על קופיקו וגם על "ספר הג'ונגל" – אפשר לחשוב גם על "ג'ורג' הסקרן": סדרה קלאסית של ספרונים אמריקאיים – פרי-עטם של זוג יהודים שברחו מאירופה הנאצית – על האיש עם הכובע הצהוב שנסע לאפריקה, לכד את הקוף הסקרן בתוך כובעו והביא אותו איתו לאמריקה, ושם נקלע ג'ורג' לשלל צרות משעשעות. הדגם הקבוע הוא של שובבות שעלולה לגרום לאסון אבל מובילה דווקא לתוצאות טובות…
לא ראיתי את המאמר המודפס ב"פנים ". אני מקווה שצויין שם שחלק מהחומר לקוח ישירות ( למעשה כמעט מועתק מילה במילה עם תוספות ) מהמאמר שלי על קופיקו שנמצא ברשת זמין לכל וגם בספר "מטרזן עד זבנג " ויצא לאור בהוצאת בבל 200 או שזה מאוזכר בביבליוגרפיה כראוי .
בברכה
אלי אשד
לגבי הטענות שקופיקו הוא דמות גזענית כנגד ה"מזרחיים ",יש להביא לכך הוכחות מעמיקות יותר מאלו שנוי הביא.והוא לא מביא לכך אפילו הוכחה אחת.אם נוי היה קורא את העשרות הרבות של הספרים של קופיקו ולא רק את הדוגמאות הבודדות שהבאתי ושאותן הוא מעתיק ( ואני מקווה שהוא נתן הפנייה אלי במאמר שלו כי אחרת זה עלול להיחשב כפלגיאט ) הוא היה רואה שקופיקו מוצג משנות השבעים ואילך בצורה הרבה יותר סימפטית משהוצג בשנות השישים הוא למעשה דמות חינוכית .וזה אומר שאם נקבל את הטענות שלו שקופיקו מייצג את "המזרחי " הרי סדרת קופיקו מראה על יחס משתנה למזרחיים של סימפטיה ואהדה גוברת והולכת ככל שמכירים אותם טוב יותר.
ועוד תגובות של עמוס נוי הפעם לגבי דבורה עומר :מאמר מעניין מאוד הופיע בעיתון "הארץ " בשם "דבור עומר :גבורה שנויה במחלוקת " http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.2018025על הסופרת המנוחה דבורה עומר.
המחברת תמר רותם ( או העורך שלה ) שואלת :"האם הסופרת שכבשה דורות של ילדים סיפרה את הסיפור הישראלי, כפי שספדו לה בשבוע שעבר – או את הסיפור הישראלי כפי שהיה רוצה להיות, ומזווית אשכנזית מדי?"
הטענות שמובאות במאמר הן אוויליות.
רותם כותבת :"בקריאה מחודשת, החדרת האתוסים הלאומיים בספריה של עומר צורמת במיוחד ב"צוללים קדימה" ו"על הגובה". הגיבורים בספרים, שהתפרסמו בתחילת שנות ה-70 ומזכירים את הסוגה של רומן חניכה, הם עולים חדשים: רומיה התימנייה נהפכת לרמה, טבול ממרוקו – לשחר. הם זוכים להתקבל לחברה הישראלית תוך מחיקת שמותיהם והזהות המזרחית שלהם. סופו הטוב של הסיפור הוא התקבלותם, הוא ליחידה סודית בשייטת והיא לחברת אל על כדיילת, ונישואיהם לאשכנזים, בני קיבוץ."
ולמה שהם לא ישנו את שמותיהם ? באותה התקופה רוב האנשים מזרח תיכונים ואירופיים שינו את שמותיהם כדי שיתאימו לארץ החדשה ולתרבותם .ובדרך כלל השמות החדשים היו יותר יפים מהישנים שחלקם נקבעו בידי פקידי שלטון 100 שנה קודם לכן.
למה זה בדיוק "צורם" שהם נישאים ל"אשכנזיים בני קיבוץ" ? האם המחברת רואה בזה גיזענות שבני עדות שונות מתחתנים זה בזה ? האם היא חושבת בדומה לחרדים שהעדות השונות צריכות להישאר מופרדות לחלוטין ?
לי הטענה הזאת נראית כגזענות.
מובאים שם טענותיו של פעיל הזהות המזרחית עמוס נוי שטוען שניתן למצוא אצל עומר "נקודות עיוורן אשכנזיות ".האומנם ?בואו ננתח את טענותיו:
"זה סוג של ספרות נרקיסיסטית. יש בה פטרונות. ברור שהיא מתארת עולם של ישראל של תנועות הפועלים, תמונת עולם אשכנזית קיבוצניקית". נקודת העיוורון היא בבחירה מי מוצג ומי לא מוצג בסיפור, אומר נוי, שכותב דוקטורט על האינטליגנציה היהודית המזרחית בירושלים בשלהי התקופה העותמנית. "אם אתה מסתכל על ‘הבכור לבית אב”י’ כעל מסמך היסטורי, אליעזר בן יהודה הוא משכיל חילוני שמגיע לירושלים, העיר החשוכה והחרדית. אבל במציאות זה לא היה כך. האינטליגנציה הספרדית בעיר דיברה עברית ולמדה עברית של חול. אליעזר בן יהודה לא החייה שפה, אלא הפך אותה ליום-יומית. בעיר חיו נסים בכר מאליאנס, דוד ילין ועוד אישים ידועים ממקימי ועד הלשון. היו רשתות שהוא התחבר אליהן בטבעיות. והתפישה שלו היתה לחדש מלים על יסוד הערבית. הוא כתב ‘היום ראיתי את היהודי החדש’ על תימני שראה. הוא חזה רנסנס. הריב של חייו היה דווקא עם אודסה, עם ביאליק ועגנון, ולא עם החרדים. הסיפור של ‘הבכור לבית אב”י’ הוא לא הסיפור הנכון".
אז מה כן הסיפור הנכון ? דבורה עומר באה לספר סיפור דרמטי של אדם שנאבק עם החברה סביבו כדי להפוך שפה שבה משתמשים רק כשפת קודש לשפה יום יומית.זאת דרמה.בחברה של היהודים ממוצא מזרח אירופאי שבה הוא חי דיברו ביידיש והשימוש בעברית למטרות יום יום היה בגדר אסור אם כי היו יוצאי דופן . הוא נאבק כדי לשנות זאת .למה אסור לה לספר את הסיפור הזה? כי הגיבור הוא ממוצא מזרח אירופאי? זאת לא סיבה מספיק טובה לא לספר אותו.
בסיפור של היהודים ממוצא דרום אירופאי שדיברו כבר בעברית אין שום דרמה ,הם לא נאבקו באף אחד ורק מומחים יטרחו לקרוא את הסיפור שלהם בנושא או לכתוב אותו. עם דבורה עומר הייתה כותבת את הסיפור שלהם עבור ילדים הוא לא היה זוכה לכל הצלחה.
עוד ציטוט :
"ב”שרה גיבורת ניל”י” אין זכר למזרחים, מציין נוי, אם כי בפועל "לאהרן אהרונסון היו קשרים מצוינים עם דוד ילין, שהיה האינטלקטואל המרכזי של התקופה ושפת האם שלו היתה לדינו. אין בספר שום אזכור לכך שדיברו לדינו בארץ. אין תימנים, למרות נוכחותם בתקופה הזאת בכל מושבה בארץ". "
מן הסתם בני משפחת אהרונסון היכירו את דויד ילין שאיני בטוח כלל שהיה האינטלקטואל המרכזי של התקופה .זה כנראה חידוש של נוי.הוא היה אחד האינטלקטואלים הבולטים של התקופה. הם היכירו עוד עשרות רבות של אישים חלקם ממוצא מזרח אירופאי וחלקם ממוצא דרום אירופאי וחלקם ממוצא מזרח תיכוני .גם הם לא ניכנסו לסיפור.יש כמות מוגבלת של דמויות שאפשר להכניס לסיפור ללא קשר למוצאם ,וסופר מיקצועי מכניס דמויות לסיפור רק עם הם תורמים משהו לדרמה.לא ברור לי במה ילין היה תורם לדרמה של הסיפור.התימנים היו נוכחים במושבות .אז מה ? האם הם היו קשורים לסיפור של ניל"י ? לא ידוע לי שהיה יהודי ממוצא תימני שהיה קשור באיזו שהיא צורה לפרשה. לסופרת היה מספר מוגבל של עמודים והיא לא יכלה לאזכר את בני כל העדות כפי שרוצה נוי.מבחינתה זה לא היה רלבנטי שהרי הם לא "אשכנזים " ולא "ספרדים " ולא "תימנים" אלא הם כולם "עברים".
הוא מוסיף שבמציאות ניל”י לא תרמה שום דבר לסיום מלחמת העולם. “זה קוריוז של חסמב”ה שעלה בחיי אדם. הם לא העבירו ידיעות חשובות. בתוך הסיפור עם הנקודה העיוורת עומר אמנם תיארה קשיים בצורה תלת-ממדית, אבל זהו רומן היסטורי שבוחר מה לשכוח”.
אז ? איך זה קשור לבעיה העדתית שנוי תוקף עליה ?זה שניל"י נכשלו זה לא אומר שלא צריך היה לכתוב עליהם רומן .נוי כנראה אינו מודע לעובדה שדווקא הכשלונות הם אלו שנותנים את הסיפורים הדרמטיים ביותר ולא ההצלחות.
ציטוט נוסף:
"גם “אהבת איתמר” פרי עטה בעייתי בעיניו מבחינה זו. הפוליטיקה של איתמר בן אב”י, שהתאהב בלאה אבושדיד, היתה מזרחית, מציין נוי. “‘מזרחים אנו מזרחים נהיה’, הוא כותב. הוא מתכוון, האוריינטציה שלי מזרחית. בשבילו זה לא עניין אתני אלא בחירה תרבותית פוליטית. אבל הפן הזה לא נמצא ב’אהבת איתמר’. איתמר מוצג כגיבור רומנטי, כמו ברומן צרפתי. עומר מעבירה את התקופה בתוך מסננת רצינית, שמשאירה מחוץ לסיפור הרבה אנשים, מאז ועד המעברות. אין אחרים, אין ערבים, אין אליטה מזרחית, שהיתה נוכחת מאוד בתקופת העלייה השנייה. היא מספרת את מה שההיסטוריה הרשמית מספרת לנו על יישוב ישן מול יישוב חדש".
לא ברור לי מה נוי רוצה לאמר כאן.שעומר לא הייתה צריכה לספר את הסיפור של הנישואין של המזרח אירופאי בן אבי למזרח תיכונית אבושדיד ?
666, נזדמנתי הנה באחד מביקוריי החוזרים באתרה של מרית, קראתי תגובותיך, אני חושש שאתה ממהר מדיי לנפנף בקרטון שמעל הגחלים.
הרי אם לקרוא את תגובתך במצטבר (וכך עשיתי), אתה מלין על כך שעמוס נוי כתב על קופיקו (שהריי בנראטיב המזרחי של נוי אינך רוצה להכיר). ובכן, מכיר אני (תוכל לתת לי קרדיט על כך)
הרבה מאוד כותבים וחוקרים המזכירים במאמרים אקדמיים ובלתי אקדמיים ספרים וכותבים
ואינם מצטטים את כל הספרות שנכתבה על הנושא, לא משום שנטלו ממנה רעיונות מלוא חופניים, אלא משום שאינם רואים לנכון לצטט כל מאמר ומאמר שנכתב אי פעם על התחום הספציפי.
עם כל הכבוד למומחיותך הידועה בקומיקס, מקרא ונחיתות חייזרים, תולדות פטריק קים, הגולם,
וספרות הסטאלגים– אינך יכול לזעוק פלגיאטור על כל מי שמעז לכתוב על ספר ילדים מוכר מאוד.
הנה אף אני נשתקעתי בילדותי בקריאת תוכידס וקופיקו (וגם זאגור), ואם נניח הייתי שוקל לכתוב מאמר מקיף על אפיסטימולוגיה ואנארכיזם במשנתו של תוכידס או על תפישת הצדק בחוברות זאגור (תרגמן גאיו שילוני שתרגם גם את איטאלו קאלווינו) לא בהכרח הייתי נזקק לספרך אשר כתבת (לצערי, לא קראתיו עד היום); שלא כך הוא אשר לספרות הסטאלגים שלא קראתי לא בנעוריי אף לא בימי חורפי, ועל כן, לו הייתי רוצה לקרוא מקורות (חומרים ראשונים), ורשימת כותרים ומחברים, אמנם הייתי אנוס לפנות ולהרחיב דעתי ברשימותיךָ.
בנוסף ניכרת אי חיבה גלויה ומוקדמת בכתיבתך כלפי הכותב לעיל וכלפי מה שאתה תופס כאג'נדה חברתית ופוליטית שלו שאינה מקובלת על דעתך;ובכל זאת הטה אוזן ללשון הגר"א על משנת אבות פ"ד, מ"ד: "מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה" ואיתא שם: "ואזהרה לגסי רוח מנין וכו' כל אדם שיש בו גסות רוח לבסוף מתמעט'. ומרחיב תלמידו, ר' חיים מוולוזין על אתר: 'ולא יחשוב שמקיים מצות ענוה במה שהוא שפל רוח בעיניו כי אם יחשוב באמת שאינו כלום שתקוות אנוש רימה ואין לו במה להתגאות". ודברי מחותן הגר"א ר' אברהם דנציג ב"חיי אדם": "יקבל על עצמו בפרטות לאהוב כל אחד ואחד מבני אדם כגופו, כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך" ועל ידי זה יכלול תפלתו בכלל תפלות ישראל ויהיו לאחדים". הארכתי במקורות תורניים נגישים, רק משום שבעבר התנאֵיתָ כמה פעמים בעמוד הראשי של "רשימות" בהימנותךָ על צאצאי הגר"א. אם נאה דורש וגם נאה מקיים אתה, מובטחני כי תשים את דברי זקנך ותלמידיו על לוח ליבךָ, שלמיטב ידיעתי היו נזהרים מאוד בדבריהם, ולא נהגו להתגדל בפרהסיה על זולתם, וודאי לא השתדלו להקטין מידתם.
שועי:תודה על תגובתך הארכנית
.וודאי שאיני טוען שכל מי עוסק בקופיקו הוא
פלגאטור.אלא שכמדומני שזיהיתי קטעים שלמים
במאמרו של נוי שנראים כאילו הם לקוחים מילה
במילה ללא שינוי סיגנוני במה שנכתב במאמרי.
והסתקרנתי כתוצאה לדעת האם ניתנה לי הפנייה
כראוי.התכוונתי להשאיר את העניין בכך ולא באמת ביצעתי בדיקה .אבל
מיכוון שהעלית את הנושא.אחפש את "פנים"
ואבדוק האם יש שם הפנייה ראויה למאמרי
או שיש שם סימני שימוש לא הולם ללא הפניהי. .
666, חזרתי מחופשה ומצאתי את שפע תגובותיך. לגבי קופיקו – אני דווקא מכירה את ספרך "מטרזן עד זבנג" כמקור מעולה לכל מידע על הספרות הפופולרית העברית (כולל הסקופ על מחברו של "הייתי כלבתו של קולונל שולץ", ורק בשבוע שעבר אגב, עיינתי בו כדי לברר משהו על "רינגו"), ואני גם מכירה את עמוס נוי כאוצר בלום של יידע בתחומים שונים ומשונים, משירת יידיש ועד היסטוריה וכמובן ספרות ילדים מכל הסוגים. אין לי מושג אם הוא קרא את הפרק שכתבת על קופיקו, אני בטוחה שהוא קרא מקורות רבים לקראת הכתיבה וחזר גם לספרי קופיקו עצמם, אף שהם חקוקים מן הסתם, בזכרונו המעולה ("בור סוד שאינו מאבד טיפה" זה עליו). ובכל מקרה, אצל עמוס בכלל ובמאמר הזה בפרט, הבקיאות בקופיקו היא רק מרכיב אחד, שנארג ביחד עם יידע פוליטי, היסטורי וספרותי, לתשתית שממנה נגזרות המסקנות המקוריות והמשכנעות (ככל שזה נוגע לי).
ובאשר לדבורה עומר, היידע ההיסטורי הלוקה שלי לא מאפשר לי להתווכח או להסכים עם דוגמא זו או אחרת שעמוס מביא, אבל המשפט הזה "זה סוג של ספרות נרקיסיסטית. יש בה פטרונות. ברור שהיא מתארת עולם של ישראל של תנועות הפועלים, תמונת עולם אשכנזית [קיבוצניקית]" לוכד ומסביר את ההסתייגות שלי מדבורה עומר כילדה. בתור תולעת ספרים במובן הטרמיטי והמחמיר של המונח, קראתי רבים מספריה והם מעולם לא דיברו אלי. ודרך עמוס פתאום קלטתי שהיא היתה הנציגה הנאמנה של אבא שלי, אשכנזי (לא קיבוצניקי) מתנועת הפועלים, בשום פנים לא גזען, רק פטרוני תם לב. הספרות של עומר ספוגה ב"מסר" שעל ססמאותיו גדלתי (ובספרות חיפשתי את הקונטרה ואת המפלט ממנו). אם ניקח את צוללים קדימה למשל, זה הכי "כור היתוך" שאפשר. לכאורה מונח שוויוני, כאילו זורקים את כל התרבויות ומהערבוב יוצא ישראלי, אבל הכוונה היתה שהמזרחי מוזמן בנדיבות פטרונית להיות קיבוצניק. ובעצם, הספר היחיד של עומר שגרם לי לעצור ולחשוב (ויום אחד עוד אחזור אליו) היה "הבכור לבית אב"י". בן יהודה מוצג בו עד כמה שאני זוכרת, כאָב איום ונורא. בשביל ילדים כמוני שגדלו על "המסר", שבו כל כתם נמחק או הודחק למען המטרה והאידאל, היה להתנגשות הזאת בין החיים והתעמולה, טעם של כפירה.
:הי מרית טענותי כנגד עמוס נוי לגבי דבורה עומר
בעינן עומדות.הטענות שהוא מביא אינן רלבנטיות
בכל קנה מידה שאפשר להעלות על הדעת.
ואין לי בעיה להתווכח עימו בעניין.כצאצא של הגר"א
כפי ששועי טרח והיזכיר אני רואה חשיבות בויכוח.
אגב הוא מתלונן על כך מדוע היא
מתארת את המזרח תיכוניים (אגב אני עצמי מזרח תיכוני) כך וכך.אבל
אם לא כך איך בדיוק כן הייתה צריכה לתאר אותם?כ
אלי, להגיד שטענות אינן רלוונטיות זה לא ויכוח, זו סתם התנצחות. אני לא הדוברת של עמוס. בעניין דבורה עומר והפטרונות והנרקיסיזם האשכנזי עניתי לך מטעמי ולא ראיתי שום תשובה עניינית לזה.
שועי .אני לא מכיר כלל את עמוס נוי ואין לי שנאה כלפיו
ולא התתיחסתי אליו אישית כך שכל תגובתך הארוכה הייתה מיותרת לחלוטין.עניתי לאו
ענייני ולא רלבנטית ואף מתמיהה." אני ממליץ שתענה לעניין ולא תתייחס לדברים לא רלבנטיים.
.לגבי קופיקו שניכם לא קראתם את מאמרי עליו ובעצם אין לכם מושג עליו.
אני ממליץ לכם קראו אותו..אינני טוען שהמאמר הוא פלגיאט רק שהוא התבסס על חומרים
שאני הבאתי .
http://no666.wordpress.com/2008/10/14/%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%95-%D7%9B%D7%95%D7%9B%D7%91-%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F/
נכון התזות שלנו מנוגדות.
התזה שלי היא שקופיקו מייצג את הצבר הישראלי ,
התזה של נוי שהוא מייצג את המזרחי והוא דמות של
שלילית דמונית.
יש לי ספקות גדולים עם נוי קרא יותר מכמה ספרים
של קופיקו בימי חייו.בסך הכל עוד תזה שבאה לנגח
את הקבוצה המדומיינת של "האשכנזים " שנוי בנו של חוקר הפולקלורי דב נוי מרגיש את עצמו משוייך אליה כנראה
בהאשמות פראיות ולגבי מי שכן טרח לקרוא את ספרי הסדרה מגוחכות לחלוטין..
גילוי נאות אני לא רק קרוב משפחה של הגאון מוילנה
אלא גם של משפחת בורנשטיין לזר .ואני יכול להעיד שהסופרת
מעולם לא העלתה על דעתה לזהות את קופיקו עם "המזרחי"
בני משפחתה מזהים אותו עימו ורואים בדמות של קופיקו פורטריט עצמי של תמר
.אבל לא עם "המזרחי."אני מזהה את קופיקו
עם הצבר הפראי שנוצר בארץ הזאת.
וזה כמובן רלבנטי גם לגבי תמר .היא צברית
זאת המצאתו של מר נוי
לדעתי על סמך קריאה סלקטיבית במאמרי וכמה ספרים בודדים.
.
אלי, איש לא טען שהסופרת התכוונה (וכבר נלאיתי מלצטט את נורית זרחי באמורי אשיג אטוסה: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת"). חבל שאתה מעדיף לתקוף את עמוס במקום לענות לי בצורה עניינית. בכל אופן חצית את הגבול מבחינתי. ההתקפה האישית הבאה תימחק.
ואני אגב, קראתי את ספרך מכריכה לכריכה, כולל הפרק על קופיקו.
יש כאן שתי תזות שונות ומנוגדות :את מי ואת מה קופיקו
מייצג.אני טוען הוא מייצג את הצבר כדמות סימפטית מעצם מהותו.
.נוי טוען שהוא מייצג את המזרחי כדמות מאיימת
ושלילית.למי כדאי להאמין איזו תזה עדיף לקבל?
הצעה לקוראים:כל שעליכם לעשות הוא איפוא
לפתוח ספר קופיקו חדש ולראות שקופיקו למרבית
ההפתעה מוצג כדמות של גיבור סימפטי.זוהי כבר הוכחה כנגד התזה של נוי
הוכחה שנייה מסייעת שאמנם אינה חיונית באוירה
האינטלקטאלי שלהום .האפשוט לגשת ולאל את החבר.
.
צ"ל:לגשת ולשאול את המחברת.וכדאי להוסיף שהמחברת
כמו דבורה עומר כלל אינה חושבת במונחים של "עשכנזים" ו"מזרחים"
אלא במונחים של "עברים " המונח שהיא גדלה עליו.והוא
הרלבנטי מבחינתה.
יש גם מן העניין להעלות השערות :מדוע לנוי חשוב לו
כל כך העניין של "אשכנזים ו"מזרחיים" דווקא אצל אותם סופרים
שאצלהם העניין הזה חשוב פחות הרבה מקליפת השום.וזאת משום שדווקאהסופרות האלו גדלו על האידיאולוגיה של "העבריות" הייתה חשובה ביותר כפי שהיה מגלה עם היה עושה מחקר קטן על חייהם.השערה: נוי הוא דובר של "הזהוןות האשכנזית"
חשוב לו להעלות בכל צורה את עצם קיומה של הזהות הזאת .כיביכול היא נוכחת בכל מקום.
ולו גם בצורה שלילית.דהיינו מבחינתו היא נוכחת תמידאבל למרבית הצער היא אינה נוכחת כלל בספריה של תמר בורנשטיין לזר,שאינה רואה
את עצמה כלל וכלל כ"אשכנזית" יב
.
ההשערות על מדוע זה חשוב לעמוס אין מקומן פה.
אתה מדבר איתי עכשיו. זה ממש ממש לא הנושא שלי אשכנזים-מזרחים, אני לא משוחדת על ידי שום אג'נדה, אבל יש דברים שמהדהדים, דברים עמומים מהילדות שנהיו פתאום ברורים.
זו תמימות גדולה או התממות להכחיש את קיומו של סבטקסט, להאמין שאין פער בין הצהרות של אנשים לתחושות שלהם, כאילו אין הדחקה בעולם.
אני מתארת לי שהיתה גם גזענות הארד קור, ראה למשל אמא של אהרון קליינפלד מספר הדקדוק הפנימי, גרוסמן לא המציא אותה יש מאין. אבל אותה אני לא מכירה מהבית, רק את הססמאות האלה שאותן אתה מציג כעובדות אבל זה בדיוק מה שהן היו, ססמאות מלאות להט וכוונות טובות על אחווה וישראליות וכור היתוך. אני חושבת שזה טוב להתבונן במה שטואטא מתחתן, האמת משחררת.
ועוד משהו, בניגוד להיסטוריה, בדימויים אני דווקא מבינה. וצבר וקופיקו אלה שני דימויים הפוכים. כל הרעיון בצבר זה שמבחוץ הוא קוצני ובפנים הוא מתוק, קשה להגיע ללבו אבל משתלם. מה שאין כן קופיקו שכולו מוחצן וזורם.
666, מזמין אותך לקרוא את "עור שחור מסכות לבנות" לפרנץ פאנון, לפחות את עשרים העמודים הראשונים, משם תלמד על דרכים שבהם אנשים נאורים ליברליים סימפטיים וחברמניים בעיני עצמם מסווים את הגזענות שלהם (או למצער, מהסים אותה); אלמלא ראיתי את זה קורה יותר מדיי פעמים לנגד עיניי, הייתי חושב שמה פאנון הוזה ממוחו הקודח.
קראתי את פאנון שועי. אני במקומך לא הייתי מזכיר אותו בהערכה כלשהיא .גזען בפני עצמו. אחד מההוגים שאחראים לחורבנו של העולם השלישי עם הממשלות הגזעניות הרדיקליות שקמו שם גם בגלל האידיאולוגיה שסיפק להם פאנון.
לעצם העניין ,אתם שניכם הפסקתם כבר לענות לעניין.יש לכם אידיאולוגיה סדורה שמישהו סיפק לה תחמושת.הצרה היא שאותו איש לא טרח לחקור כראוי .הייתה לו תזה סדורה "על הגזענות האשכנזית "הוא נטפל למקרה של קופיקו ומרגע שמצא אותה שום דבר ספציפי כבר לא רלבנטי .היא לא רלבנטית במקרה של קופיקו,אין בכלל שום קשר חוץ מזה שמר נוי רוצה להראות שכל הזמן חשבו על "אשכנזים ומזרחים ".
לא ,הם חשבו על "עברים" "אשכנזים " ו"מזרחים " היו דברים מתועבים מהארצות הישנות שרצו לברוח מהם לזהות חדשה.
.מרית אומרת "כל הרעיון בצבר זה שמבחוץ הוא קוצני ובפנים הוא מתוק, קשה להגיע ללבו אבל משתלם. מה שאין כן קופיקו שכולו מוחצן וזורם."
גבירתי מאיפה בדיוק לקחת את ההכללות האלו ? האם ראית אי פעם את הציור של הקוף בעל כובע הטמבל ?עבור הצייר שלו לפחות מ.אריה הוא אמור לסמל את "הצבר". "מ.אריה " ראה בקופיקו את ה"צבר" " ואמר לי זאת שוב ושוב. "הצבר " שהוא העולה מאירופמר נוי אגב הביא ציטוט שלו שבו הוא מתגאה על כך שהוא "אביו של קופיקו " .הציטוט לקוח ממאמר שלחי על מר מ.אריה אם כי בשלב זה עדיין איני יודע אם נוי טרח לתת קרדיט לכך
במאמר שפירסם ב"פנים".
מ
בעל כ
צ"ל כמובן :גבירתי מאיפה בדיוק לקחת את ההכללות האלו ? האם ראית אי פעם את הציור של הקוף בעל כובע הטמבל ?עבור הצייר שלו לפחות מ.אריה הוא אמור לסמל את "הצבר". "מ.אריה " ראה בקופיקו את ה"צבר" " ואמר לי זאת שוב ושוב.אולי תתני קרדיט לצייר לפחות שהוא יודע האם הדמות שאותה צייר מאות פעמים את מי בדיוק היא אמורה לסמל ? "הצבר " שהוא העולה מאירופה רצה להיות כמוהו. נוי אגב הביא ציטוט שלו שבו הוא מתגאה על כך שהוא "אביו של קופיקו " .הציטוט לקוח ממאמר שלי על מר מ.אריה אם כי בשלב זה עדיין איני יודע אם נוי טרח לתת קרדיט לכך במאמר שפירסם ב"פנים".
מחקר ששווה משהו על מה תמר בורנשטיין לזר חשבה על "המזרחיים " היה מתמקד לא דווקא בספרי קופיקו שבו הם פשוט בגדר לא קיימים מאחר שכולם שם הם "עברים " לא "אשכנזים " ולא "מזרחיים ",אלא בספרה "הבריחה מן הארמון " המתאר בריחה של גיבורים יהודי תימן מתימן לישראל.מהספר הזה אכן אפשר להסיק מה היא חושבת על יהודי תימן.והקריאה הפשוטה היא שהיא רואה אותם כגיבורים שעליהם לעזוב את הארץ הפרימיטיבית שבה הם חיים תימן ולהיהפך לאנשים חדשים על ידי זה שיעברו למדינת ישראל. אני מניח שמר נוי יוכל לעשות מטעמים מהספר הזה ולהראות שגם הוא בסך הכל עוד יצירה גזענית ושעל הסופרת היה להראות שכל היהודים היו צריכים להישאר בתימן ולשמור על תרבותם במקום לעבור לישראל ולקבל שם את התרבות "האשכנזית "( המילה של נוי לתרבות העברית המתועבת ) . אבל זה מה שאפשר להסיק על ידי קריאה פשוטה.
אלי, אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה בבלוג שלך. כאן לא יהיו התקפות אישיות על עמוס. כנראה לא לקחת אותי ברצינות. מחקתי את ההתקפה שלך.
666, אני קורא אנשים על פי דבריהם, לא על פי האופן שבו השתמשו אחר כך בכתביהם. הפתיחה של ספרי זה של פאנון היא מדהימה באינטואיציה הנכונה שלה, לפיה הלבן-האירופאי נטה (פאנון פרסם את ספרו בראשית שנות השישים) לשנות את התנהגותו בנוכחות לא-אירופאי. הוא היה מתייחס אליו ספק כ"ילד" ספק כ"לוקה קוגניטיבית". למרבה הצער היו לי כמה מחנכות כתה כאלו בבית הספר היסודי שהתייחסו לחברים לכיתה ששמותם העידו על מוצאם, כלא-יוצלחים המסוגלים רק לצאת לתרבות רעה. אספר לך על סיטואציה שנתקלתי בה בה פרופ' ממוצא אירופאי סירב להנחות סטודנטית בעלת צבע עור כהה ושם משפחה המעיד על מוצא מזרחי. הוא לא הסכים לתת לה סיבה מניחה את הדעת. וכאשר היא התעקשה על כך הוא אמר לה (לדבריה) שהוא בספק אם היא אוחזת בידע תרבותי מספק. אני חייב לומר שדובר באשת עסקים משכילה, אחת הסטודנטיות דקות ההבחנה והמקוריות שנתקלתי בהן בכל שנות לימודיי באוניברסיטה. היא עזבה את האוניברסיטה ושבה לעסקיה. יכולתי לפרט עוד כמה מקרים כאלה, החל בחברות עסקיות בהן עבדתי, המשך במוסדות אקדמיים. כולל הערות המושמעות מאחוריי גבו של אדם כאשר הוא מדבר בח' וע' גרוניות (שהיא אגב לכל הדעות, ההגיה העברית הנכונה).
אם לא נמצאת אין פעם בסיטואציה שבה חווית הדרה של בני אדם על שום צבע עורם, או מבטאם,
או תרבותם או התנשאות עליהם, אפשר שאיננו חיים באותה מדינה, או שלי פשוט יש מזל רע באופן יוצא מן הכלל להיתקל בסיטואציות כאלו הרבה (לא יודע אם באופן יום יומי אבל כמה פעמים בחודש לבטח); אפשרות אחרת– יש דברים שבהם אינך רוצה להכיר או לא רוצה לשמוע/לדעת.
כאשר אני קורא את מאמרו של נוי, במחילה מן הכותב וממך, עניין קופיקו כאן אינו לב הדברים לדידי, אלא עניין שחשתי בו היטב כמה פעמים בחיי, ואפילו ראיתי בעיניי כיצד השאלה "הוא משלנו?", "הוא מאנשי שלומנו?" משפיע על כל מיני החלטות שמשפיעות על חיי אנשים.
כן, אני יודע, יש במדינת ישראל מזרחים שהתחנכו לשנוא אשכנזים, בין היתר, משום שהאשכנזים היחידים שהיו בסביבתם כילדים היה הייצוגים הגזעניים של האשכנזים בסרטי הבורקס. זוהי תופעה דוחה לא פחות. אני לא מתלהב ממי שמחפשים בכח היכן אירעו עוולות (יכול להיות שזה מה שאתה חש לגבי רשימתו של עמוס נוי), אבל גם איני מתלהב ממי שאומר שאין שום בעיה, ואף פעם לא היתה, היינו כור היתוך הוגן וצודק וכיו"ב…
כמי שזוכר אנשים, ביניהם ניצולי שואה, קוראים לעוזרת-הבית ששכרו באוזני חברים "התימניה שלנו" כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, זה לא נשמע לי מעולם כקריאה של חברוּת וחיבּוב או ברית של שווים, אלא כקריאה המבטאת הייררכיה מעמדית-גזעית, כגון מה שנוהגים היו בו בעלי המטעים בדרום ארצות הברית כאשר העבדות עוד היתה רלבנטית.
מרית .לא התקפתי את נוי אלא ניסיתי להבין את המקורות לגישתו.יש לך הבנה מוזרה מאוד לגבי מהן התקפות אישיות.
לשועי : אתה מתפרץ לדלת פתחה מעולם לא טענתי שאין גזענות .יש גם גזענות אירופאית ויש גם גזענות "מזרחית" אצל הוגים כמו סמי שלום שטרית ואחרים .זאת אחת הסיבות לדעתי שלדעתי הולכת וצוברת תאוצה להפסיק בכלל להשתמש במונחים טעונים משמעויות גזעניות מרובות כל כך כמו "אשכנזים " "ספרדים " ומזרחיים ".ביטויים טובים יותר הם המונחים הנייטרליים שבהם אני משתמש "יהודים מזרח אירופיים "במקום "אשכנזים " "יהודים דרום אירופאיים " במקום "ספרדים ". ו"מזרח תיכוניים " במקום המילה "מזרחיים ". בכל אופן כל זה כאמור לא באמת לרבנטי לנושא הגזענות שפשוט אינה קיימת בסדרה קופיקו מאחר שהדמות מייצגת את "הצבר " ולא את ה"מזרחי " המדומיין של נוי"וההתקפה שלך על גזענות היא לא רלבנטית בעניין זה.
666, למיטב שיפוטי היתה כאן מתקפה אישית כלפי עמוס נוי, גם אם דרך תגובותיך הבנתי כי מה שגרם לה היא תחושת התקוממות כנגד עוול שאתה חש שנעשה כלפי הסופרת, בת משפחתך.
ובכן, יכול להיות שבסיטואציה אחרת הייתי יכול יותר להבין לליבך,אך הואיל וב"יקום תרבות" נוהגים לבקר Ad Hominem לגמרי-לגמרי, וכמה מבקרים אינם חוסכים מאנשים אחרים את שיבטם בתארי "פסיאודו-אינטלקטואל" או "משוררת פייסבוק" (כזילות) ולאחרונה גם הואשם שם אינטלקטואל מן השורה הראשונה בכך שהוא כינה כמה מחבריו הערביים בני העיר נצרת בשם הכללי "מחמד" שעה ששמותיהם ושמות משפחתם צוינה במלואם וגם קירבתו הנפשית אליהם בגוף מאמרו המצוין (המבקר בפירוש סילף דברים באחת תגובותיו ושיקר ביודעין) וכל תגובתך שם על כך היא שביקורת היא ולפיכך ראויה להישמע, כי מוטב שדברים בלתי מתנחמדים יישמעו גם כן, ודאי תסכים איתי, כי לפי אותו אמת מידה לפחות, ראוי אתה להכיר במאמרו של עמוס נוי כביקורת שגם אם משרה בך אי-נחת או עלבון, עדיין ביקורת היא, ולפיכך ראויה להישמע. או שמא, רק מבקרי "יקום תרבות" ראויים להישמע ורק לגביהם חל החוק כי כל ביקורת צריכה להישמע?
אומר לך בכנות, כי אחת הסיבות לפיהן איני קורא וגם איני מגיב ב"יקום תרבות" (נזדמנתי שם כקורא רק לרשימה שעסקה בכתב העת "מקף" בה היה לי עניין כעורך המוסף, הגעתי באיחור ולא הגבתי) היא בדיוק הכוחניות הפוליטית המאפיינת כמה מכותבי האתר; השתלחויות חסרות-פשר ומובן, לא פעם כתובות בטעם רע, ומשתדלות לעלוב ככל יכולתם ביוצרים פעילים, חלקם בראשית דרכם, שלא נשאו חן, מי יודע למה ומדוע, בעיניי המערכת ומבקריה. איני כותב זאת כדי להעליב אותך (רחוק מכך), גם רחוק לחשוב שמשמעותי עבורך שמישהו כמוני ישזוף את דפי "היקום" שלכם. ובכל זאת, לתשומת ליבך, אם תרצה, חומר למחשבה.
לכולם,
[במיוחד הדקה הראשונה והסיום]
666, זו התגובה האחרונה שלי אליך. קצת עייפתי מאוסף המונולוגים הזה שמתחזה לשיחה. אמרתי לך שהשערות לגבי מניעיו של עמוס אין מקומן פה והתכוונתי לזה.
באשר לקופיקו הצבר – צבר פירושו מקומי. מי שנולד בארץ. כמו שיח הצבר. אין קופים בארץ. הם מגיעים מאפריקה. יכול להיות שמ. אריה חשב שהוא צבר. גם אתה חושב ככה. אז מה?
לא רק אני חושב ככה מרית היקרה.ולא רק הצייר חשב ככה .גם הסופרת חושבת ככה.גם כל בני משפחתה חשבו וחושבים ככה. וזאת על רקע התפיסה שכל מי שבא מחו"ל ומקבל על עצמו את התרבות העברית כאן הוא הרי עברי וצבר לכל דבר.לך ולעמוס נוי יש תפיסה אחרת וזאת זכותכם. אבל אתם הרי אפילו לא קראתם כהלכה קריאה אקדמאית מדוקדקת את המקורות ( 130 ספרים )ובעצם אינכם יודעים כלל על מה מדובר
.עמוס נוי אגב מזכיר רק את הספרים הספציפיים שאני מזכיר ברשימה שלי ,ומוזר.למה לא להזכיר גם ספרים אחרים ?יש יותר ממאה מהם.
לפי התפיסות הפוסט מודרניות מובן שדעתו של בעל הדבר למה התכוון אינה שווה יותר מזאת של מבקר. אבל עדיין מצפים שהמבקר יבצע מחקר יסודי כדי להוכיח את טענתו .שום מחקר כזהלא בוצע במאמרו של נוי שהסתפק רק בכמה ציטוטים על " הגזענות האשכנזית " וכמה הערות על קופיקו שאינן מראות כלל על קריאה יסודית כמצופה מחוקר.
כך שדעתו ,מרית היקרה על מיהו ומהו קופיקו וגם דעתך על מיהו ומהו קופיקו צר לי לאמר שווים הרבה פחות מזאת של בני המשפחה שמזהים את קופיקו עם עצמם
אני מבחינתי אין לי בעיה להמשיך בויכוח. אין זה ויכוח אישי אלא על מתודה . אשמח להתווכח בעניין גם עם עמוס נבו עם כי הניחוש שלי שהוא יעדיף לא להתווכח וגם אינו מסוגל להתווכח ויכוח הוגן ..שועי צר לי על הביקורת הקטלנית שחטפת ב"יקום תרבות ". אבל תרצה או לא זאת הייתה ביקורת הוגנת.אני ממליץ שלא תיתן לה להשפיע על הויכוח הזה שהוא בעניין אחר. אם תרצה אביא לה קישור לכאן ,אבל יש חשש שהוא ימחק .
עדכון: מרגע זה והלאה השיחה יצאה לגמרי משליטה והפכה לקטטה פרועה על עניינים שאינם נוגעים לקופיקו בשום צורה. אחרי מחשבה נוספת החלטתי למחוק את כל החלק שאינו נוגע לפוסט ולסגור אותו לתגובות.
עדכון: נאמר לי שאלי אשד רוצה לחזור בו מהאשמותיו ולא יכול כי סגרתי את הדלת. אז אני חוזרת ופותחת את הפוסט לתגובות.
[…] ו"צ'יפופו", הלכה לעולמה בחודש שעבר. קראו פוסט שעמוס נוי כתב בזמנו על "קופיקו" בבלוג "עיר […]
תודה.הסבר ממש מדעי ומושקע