אני לא רואה האח הגדול, לצערי. ניסיתי. לא מסוגלת. אני מציינת את זה רק כי המידע שלי הוא יד שנייה ושלישית, ואני מקווה שהוא לא שובש בדרך, כמו בטלפון שבור. אבל כל פרשת הארוס הנבגד והמוזמן נשמעה לי מוכרת באופן מוזר. ואתמול נזכרתי. עגנון:
מעשה באדם אחד שכפתה אותו אהובתו שיישאנה לו לאשה. הלך וכינס כל מאהביה שקלקלה עמהם קודם חופתה, כדי להזכיר לה חרפתה וכדי להתנקם מעצמו שהסכים לשאת אשה זו. כמה מכוער אותו האיש וכמה מכוער אותו מעשה. אבל אני, חביב היה עלי אותו אדם ואותו מעשה יפה היה בעיני. (ההדגשה שלי)
אני אפילו לא זוכרת מאיזה סיפור של עגנון זה נלקח. זה מופיע כמוטו לסיפורו של א. ב. יהושוע "חתונתה של גליה". נזכרתי בציטוט לא רק בגלל הסיטואציה, אלא בגלל וידויו של המחבר – כמה חביב עליו אותו אדם וכמה יפה המעשה. תמיד היה שמץ רשעות בעגנון. אני לא בטוחה שהוא עומד בכלל שקבע מורי ורבי יוסף הירש: "אסור לאמן להישאר בלי אף טיפת חמלה בכיס", אבל מאותה סיבה הוא גם נפלא. ההפך מדידקטי. השיפוטיות לא מגבילה ומצנזרת את מבטו.
גם הטלוויזיה המסחרית מחבבת את האיש ואת מעשיו, מטעמיה שלה הכלכליים. זו לא הפעם הראשונה שגבוה ונמוך נפגשים באותה נקודה. עוד אין לי שורה תחתונה אבל זה גורם לי לחשוב מחדש, על שניהם.
*
על "שלוש אחיות" של עגנון
בדיוק קראתי עכשיו את "חתונתה של גליה" והציטוט הזה גרם לי לחבב את עגנון מאוד. טיפה של חמלה בכיס אחת וטיפה של רשעות בכיס האחר.
יהושע עושה מהסיפור הזה צימעס. שלושת המרעים, מאהביה לשעבר של גליה, מתעללים בבעלה הטרי, ובכל זאת הם נופת צופים לעומת הבעל עצמו. יש לו שם אמירה אחת באמצע הסיפור שמכאיבה פיזית.
קשה לי ללכת איתך ולחשוב טובות על הפקת האח הגדול. הם יש להם אוקיינוס של רשע, ואף לא טיפה של חמלה. כשיש חמלה על המסך, היא נצלנית. היא מיועדת להפיק דמעות מהצופים.
גם אני לא רואה את האח הגדול, אבל ראיתי לא מעט בעונה הראשונה, וזה הספיק לי לחיים שלמים.
אני מאוד אוהב האח הגדול לא בגלל שאני מוצא זה עניין אינטלקטואלי אלא יותר השעשעו שלראות אוסף של בני אדם רבים ובוכים בשביל המיליון או הפירסום אינסטנט שהם מקבלים.
עגנון, הרופא וגרושתו, פרק ה.
הרופא העומד תחת חופתו נזכר בסיפור הזה.
"הלך וכינס כל מאהביה" בלי "את" (אם כבר טרחתי לקחת את הספר לידי).
רוני, איזו אמירה של יהושוע?
ואני ממש לא חושבת טובות על האח הגדול. רק שהטהרנות הזאת, ההפרדה בין מניעים נעלים ונחותים, בין אידאלים ורטוריקה, היא קצת מתחסדת. העולם הרבה יותר מעורבב מזה.
עדו, אני משתתפת בצערך.
נועם, תודה! הצלת אותי מנבירה אינסופית בזיכרון. (וה"את" מופיע אצל יהושוע, אבל עגנון קובע, אני כבר מתקנת).
מרית, היה באמת כיף לקרוא.
הלוואי שתכתבי יותר על עגנון.
זה נראה כאילו ממילא הכל (כל נושא) זורם לך מהמקלדת, וכל-כך מעניין לקרוא על עגנון מהזווית שלך.
תודה על מה שכתבת.
מרית קרובתי,
פעם עוד ייכתב הספר "עגנוֹנִיוּת היהודים". קשה לי עם עגנון . יש לכך לפחות שלש סיבות (אמן כתיבה אבל אכזר נכאב, ומר, קפיטן אחאב של הספרות העברית).
וישנה גם סיבה רביעית.
על מה בדיוק הצער של מרית? את חושבת שיש לך איזה עליונות אינטלקטואלית עליי בגלל שאני רואה את האח הגדול? או שאת מצטערת כי את חושבת שאני בן אדם רע וחלול שנהנה מהתבזות של אחרים לעיני האומה?
רוני המשמחת, תודה! (והבקשה נרשמה :))
שועי-חזי, עגנון לא קצת בורגני מכדי להיות אחאב?
עדו, אני לא מכירה אותך. זו היתה תגובה לגמרי אינטואיטיבית. לא הרגשתי שאתה נהנה.
אנו בעד הנביא יחזקאל (-:
[מלבד זאת, כבר שמעתי על ביבליופילים לכאורה שהאוקיינוסים שלהם הם ספריות דווקא (הם אפילו מקפידים על שלאף-שטונדה ועל שטרודל וכוס תה בסוכר), אלא שיש המפליגים שם חופשיים כליוויתנים ויש המפליגים שם בכדי לקפד את השמחה הפראית ואת הרוח המתרוצצת-נושבת].
זהירות ספוילר (-:
מרית, ראשית, אני אוהב את הרשעות של עגנון עד נקודה מסוימת, ממש כמו שאני מתעב את ה'אח הגדול' בלי נקודות ופסיקים.
ושנית, לצערי לא אגיע הערב לעלמא, כי לשמחתי ביתי יולדת עכשיו את נכדתי הרביעית ואני נותרתי לבד לעשות בייבי סיטר לדניאל נכדי השלישי. ככה באו לי צרות טובות…
דודו, מזל טוב על הסבאוּת המתחדשת (-:
מרית – שיהיה ערב מוצלח, ושתהני מהחגיגה
(לא אהבתי את הזדון המתריס של עגנון בציטוט שהבאת)
דודו, מזל טוב ורוב שמחה על הרך הנולד (אחד הביטויים הכי מדויקים בעברית. רכות מושלמת, ממיסה).
מירי, חן חן! תחסרי.
אחד הדברים שאני אוהבת אצלך זו הקופצנות של הסיסמוגרף בין חמלה למיזנטרופיה. זה לא נובע מהססנות אלא משורה של פרמטרים נסתרים שאי אפשר להתווכח איתם. כמו במקרה של סאי שונגון.
ואם דיברתן על שלל מאהביה של אותה אישה – זה מזכיר לי את אמסטרדם, איאן מקיואן, שהוא לטעמי הטוב בסיפוריו, ומתחיל בלוויה של אותה אישה – נדמה לי ששמה מולי – ובמפגש הרסני בין מאהביה. למזלה היא כבר לא בחיים כשהם מתגלים במלוא יפעתם, בחיי למזלה.
אח אמסטרדם אמסטרדם (אם כי אני נשבעת באהבה עיקשת)
ואכן עגנון ידוע שהיה רשע לא קטן, אבל אם מדברים על רשעות אני חושבת שאיש לא הגיע לקרסוליו של ביאליק, ומי שלא קרא מה כתב על ברנר לא יודע מה זו קטילה אינטלקטואלית מרושעת אכזרית ואיומה.
ברשותכם אני מצרפת לינק למאמר של ביאליק "טעות נעימה". כאן אפשר לראות מה זה רשע. מנוסח להפליא כמובן.
http://www.benyehuda.org/bialik/taut.html
וחוץ מזה בצער גדול אני מצטרפת לדוד פלמה שלא הגיע הערב, רק שאצלי הסיבות אינן כה משמחות.
מחכה לשמוע חוויות מהערב שהוא בטח מקסים ומרתק.
קצר על עגנון-is it mistake? or just i dont underdtand it?
הי מרית, לא קראתי כמעט אגנון ולא ראיתי כמעט את האח הגדול ובכל זאת – אני מזדהה אם תחושת המעורבבות של הכל. לפעמים נדמה לי שזה (התחושה הזו) מדרון חלקלק של בילבול מוסרי ולפעמים אני חושב שבטח ככה מבשילה הארה.. משהו זני כזה
אבל…למה זה הזכיר לך את האח הגדול…?
דפנה, עגנון זכה בנובל עם המשוררת נלי זק"ש. כששאלו אותו מה דעתו עליה, אמר: "אין היא משורש נשמתי". אני לא זוכרת כלום מאמסטרדם, אבל כך אני מרגישה כלפי מקיואן…
אסתי, אכן אכזרי, אבל זה ביאליק מבקר. כסופר/משורר יכול להיות כעוס או מריר באופן מקומי (במיוחד כלפי סקס), אבל אין לו את צינת הלב של עגנון.
ואני מצטערת לשמוע ומקווה שהסיבות יתקנו את עצמן.
אני נהניתי מהערב. היה מיוחד.
נחום, כלומר, משהו קצר על עגנון וכן הלאה.
אור, כשמך כן אתה.
אילונוויי, באופן ספציפי הסיפור של עגנון דומה לסיפור האישה שבגדה בארוסה בבית האח הגדול, אשר הכניס בתורו, את הארוס הנבגד לבית (אם הבנתי נכון את הדי השערוריה).
באופן עמוק וכללי – הווידוי הזה של עגנון על כמה מוצא חן בעיניו אותו איש מכוער עם מעשה מכוער – יכול להיות המוטו של האח הגדול. הרי שערוריות כגון זו מלבות את הרייטינג. רק שאצל עגנון זו (על פניה) הצהרה צינית-פואטית, ואצל האח הגדול צינית-כלכלית.
המממ.. הבנתי 🙂 אכן, עגנון כנראה הבין את המשיכה שלנו ל"טראש", את הקתרזיס שזה נותן לנו, ואפילו לועג לעצמו (בקשר לחיבה שלו לאיש המכוער ולמעשה המכוער) בציניות. למרות ההקבלה, האח הגדול לא ראוי למחמאה שבהשוואה:) אין בו את התחכום העדין של עגנון 🙂
כמה הערות:
~לפני שנה וחצי בערך נפל לי האסימון והבנתי שאיש ממעניקי-הנובל לא קרא אותו בעברית, שפת המקור (ובעצם עגנונית, שהיא כמעט דיאלקט נפרד). תהיתי כיצד ניתן לתרגם אותו, ואף השמעתי את תהייתי באזניו של רוני סומק, אבל לא מצאתי תשובה.
~כשלמדתי שלושה מסיפורי עגנון (וזה ביניהם) בתיכון, לא שמתי לב לעצם הכתיבה שלו והשימוש שהוא עושה בשפה; כה עסוקה הייתי בהתרעמות מהתימות הדידקטיות. מאידך, הרקע היה לימודים בבי"ס תיכון, אז אפשר להבין אותי בדיעבד.
~מאז שקראתי על סאי שוגון אצלך, אני לא יכולה להסתכל על "הרדוף לבן" (שהוא אחד הספרים היותר מעצבים ומשמעותיים עבורי) באותן עיניים. אויה.
~מעולם לא צפיתי ב"אח הגדול", תודה על כך. לעומת זאת, רבים מהמועסקים בעבודה שלי (שהקוגניציה של רובם אינה מיטבית) צופים בתכנית באדיקות, וזה מעניין כל פעם מחדש לשמוע את התכנים "דרך העיניים" שלהם (אופס, יצא לי משפט שסובל מסיניסתזיה. אבל את בטח מבינה את הרעיון).
באמת, את חושבת שעגנון של התיכון דידקטי?
אנחנו למדנו את והיה העקוב למישור, (ואולי גם את סיפור פשוט?), שלא לדבר על שלוש אחיות, ושלושתם די אפלים, לא?
את ההרדוף לא קראתי, אז אני לא יודעת אם אני צריכה להרגיש אשמה.
ובאשר לאח הגדול – לא כדאי לשפוט אנשים לפי מה שהם רואים באדיקות. הדרך לגיהנום רצופה סטריאוטיפים…
לא קראתי (עדיין!) אף אחד מהסיפורים שציינת. ענגון שלומדים כיום (בבחינת הבגרות בספרות חובה ללמוד משהו משלו) הוא אחר; אצלנו לימדו את "הרופא וגרושתו" שציינת, "האדונית והרוכל" הפשטני ו"תהילה" – שאמנם יפהפה בעיני, אבל יש בו כ"כ הרבה מוסרנות יהודית שזה ממש נורא.
ההרדוף עדיין מעולה בעיני, אע"פ שאני (כבר) לא בת 11, אז אולי הוא טוב גם באופן "אובייקטיבי" (לכאורה כמובן).
לגבי האח הגדול והמועסקים שלי – האנשים הנ"ל ~באמת~ מוגבלים קוגניטיבית ברובם הגדול. אני בכוונה לא מפרטת מפחד הזיהוי, אבל חלילה לי מלשפוט אדם על פי התכנים המועדפים עליו 🙂