כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת. הייתי בת שש כששמעתי את הסיפור על רפונצל בפעם הראשונה. שכבתי במחלקת הילדים של בית החולים בבאר שבע. יום לפני כן כאבה לי הבטן. לא יכולתי להזדקף. לקראת חצות הובהלתי לניתוח. האפנדיציט שלי התפוצץ.
במיטה לידי שכבה ילדה שנותחה בשתי עיניה. היא היתה בודדה ומבוהלת ודיברה צרפתית בלבד. רוב שעות היום היתה לבדה, עם עיניה החבושות וכמה צעצועים חדשים ונוצצים. בין הצעצועים היה ספר יפהפה על רפונצל. אמי קראה אותו לשתינו, בצרפתית עם תרגום מאולתר לעברית.
ההקראה לוותה ביבבותיה הבלתי פוסקות של נערה בדואית ששכבה בקצה האחר של החדר. במשך שנים היא גידלה צמה מפוארת, וכשהגיעה לבית חולים – "טריש טראש" – קצצו אותה. כך, ללא רחמים. אולי היו לה כינים. אולי סתם.
כדי להשתיק את זעקות השבר שלה חיטטו ושלו את הצמה מן האשפה, חיטאו אותה, והניחו בקופסת קרטון צרה וארוכה שהיתה שייכת במקור לפריט של ציוד רפואי. בכייה של הנערה השתנה ממחאה לקינה. היא ערסלה ונישקה את הצמה כאילו היתה תינוקת. היה משהו מפליא במידותיה של קופסת הקרטון, בהתאמתה המושלמת לצמה, כמו מגדל שהשתטח, ארון מתים שנבנה על פי מידה. ברגעים של היסח דעת הזכרון מקבל חיים עצמאיים והקרטון נהפך לזכוכית, מעין תיבת תצוגה, אקווריום צר וארוך כמו ארונה של שלגייה.
כל המרכיבים הרעים של הסיפור היו שם במחלקת ילדים: הכאב, חוסר האונים, העוורון, הברוטאליות, הצמה הכרותה – מחולקים באופן לא שווה בין שלוש ילדות, ביני לבין הצרפתייה חבושת העיניים, לבין הנערה הבדואית. ולעומתם – הגן הנפלא והירק הטעים התקיימו רק בין דפי הספר ובצלילי הצרפתית המורקת לעברית.
התמונה מתוך "קלועה", עבודה של כנרת מקס, תלמידה לשעבר ואמנית מאחוות הצמה. בחלק הראשון של העבודה (כאן למעלה) היא שוכבת על מפתן בית הספר לתיאטרון חזותי כשצמתה קלועה לשטיח סף. בחלק השני היא התהלכה בשווקי הארץ כשמראשה משתלשלת צמה באורך ח"י מטרים. היא לא הגיבה לאנשים. רק הלכה. הצמה, כפי שכתבה לי, היא בין השאר החוט הדמיוני הקושר אותה לבית הוריה, וגם חרב בנדנה – תמימה למראה ודרוכה (פתאום אני חושבת על המשמעות הכפולה של "דרוכה"). "התגובות של האנשים ברחוב היו בעיקר 'זה לא אמיתי' ו'זה שקר', מה שנכון נכון… היו כאלה שניצלו את זה שמסתובבת אישה עם חבל ומשכו וקשרו אותי לדברים ובכל פעם כזאת צץ איזה 'רומיאו' שבא והציל אותי (אגב רפונזל)."
מאז היו לי צמות רבות (אם כי מעולם לא הגשמתי את אידיאל-הצמה-עד-התחת, כמו אותה תלמידת בצלאל שכונתה על ידי גדעון עפרת "רוח הגליל"). בכיתה ה' נלקחתי לסַפָּר שגזר (בהסכמה, בהסכמה) את צמתי הכבדה. לא ידעתי כמה היא כבדה עד שהופרדה מראשי והוא ניתר כמו כדור פורח שהושלכו ממנו תועפות של מטען. כשהשיער חזר וצמח עברתי לשתי צמות. הייתי קולעת אותן בזריזות אצבעות שהוציאה לי שם של להטוטנית בין ילדי הגן.
כל המרכיבים כבר היו שם, כולל זכרון ילדות מיתולוגי של פייטה עם צמה אבל איני יודעת אם הייתי כותבת את אסור לשבת על צמות, לולא נסעתי ב-1986 להציג בביילסקו ביאלה, פולין, את "נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי". בין באי הפסטיבל היתה בעלת גלריה מקרקוב. אישה צעירה, כבת שלושים, קטנת קומה ולבושה בתחכום עירוני. עורה היה קצת חיוור ומחוטט, אפה נשרי, וצמה נפלאה בצבע זהב עתיק, ארוכה באופן ניכר מגופה, השתלשלה מראשה. כדי שהצמה לא תיסרח בעקבותיה היא כרכה אותה כמו מחרוזת על חזה, כשהשארית הארוכה מוטלת כמו משקולת הרחק אל מעבר לכתפה. כולם התפעלו מהצמה ה"עדינה כזהב טווי" (אם לצטט מ"רפונזל") ואחר כך נפנו לענייניהם. רק אני נותרתי מהופנטת. בכל פעם שהופיעה בסביבה הייתי עוזבת הכל והולכת אחריה כמו עכבר אחרי החלילן מהמלין. אלאן בצ'ינסקי שהבטיח לצלם אותה בשבילי, היה מהופנט בעצמו מן העיירה אושוויצ'ים (אושוויץ) הסמוכה, מן היומיומיות הטעונה שלה. זו היתה תחילתו של פרוייקט צילום חדש שגם עליו אולי אכתוב יום אחד.
בתמונה למעלה – בובת הכלה העשירה ואני, מתוך "אילו" על פי שלוש אחיות של עגנון. הצמה מתחרזת עם החלה ומחזירה אותי לתמונה של מנחם כהנא שפתחה את הדיון ברפונצל. כמו שלחם אינו רק עוד סוג של מזון, צמה אינה רק "מין תסרוקת" כמו שכותבים בתשבצים.
*
גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל
לצילומי היפהפייה הנרדמת של אלאן בצ'ינסקי
לפייטה עם צמה, מתוך "לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה"
מרית,
מצויין. מצויינת הכותרת. מצויינת הסצנה בבית החולים. עד כדי שמיהרתי למצוא הקלטת אודיו של הסיפור בצרפתית. הנה:
http://www.bibliboom.com/rubrique,raiponce,782934.html
נפלא. הנערה בדואית מייד מזכירה את הצמה של סבתא של אהרון מ-"ספר הדקדוק הפנימי".
איזה יופי.
אני אוהבת את השורה של נעמי שמר "וצמתה מוטלת על כתפה". לא יודעת אם הביטוי 'מוטלת' בהקשר של צמה התקיים עוד לפני שמר, אבל יש בזה משהו מדוייק מאד, מבחינת העול וכובד הראש.
אי אפשר לדמיין את לאה'לה מהדיבוק ללא צמותיה. הקליעה ההדוקה של השיער, חבל הצלה, חבל טבור (כמו בעבודה המרתקת של שטיח הסף שהבאת) או חבל תליה. חוט אריאדנה פנימי, מכשיר ניווט פנימי מורה מבוכים. בעבודת המחול 'אוב' של רננה רז, שנעשתה בהשפעת ה'דיבוק', הרקדנית הסתובבה על הבמה עם פאת לאה'לה ושמלה ארוכה שעברו ממנה אל הרקדן ובחזרה.
היו לי ארבע בנות דודה שהסתובבו שנים עם צמה עבה עד לתחת, קינאתי נורא. הן סבלו מכאבי ראש איומים. יום אחד גזזו לארבעתן את הצמה הכבדה והבעייה הרפואית נעלמה כלא היתה.
גם במראה של מרינה אברמוביץ' יש לא מעט מין הלאה'לה:
וואו, מרית!
וואו, וואו, וואו (וגם הו! אחד)
איזה סיפור! שלוש ילדות בבית החולים- כל כך סמלי באלף ואחת משמעויות תרבותיות ומקומיות וספרותיות וכל כל מזכיר לי את שלוש הילדות בבנות הדרקון וכל כך – "סיפורי", דוקא רפונזל היה שם, מכל הספרים שבעולם, ודוקא ליד הילדה המקוננת על צמתה, ודוקא בשתי שפות שהיא לא יכולה להבין…
וכל כך – מציאות. לא סמל ולא תרבות ולא כלום – פשוט מציאות קורעת לב של ילדות בשר ודם. אני בעצמי כמעט בוכה עכשיו על הצמה הגזורה האבודה…
לסבתא שלי ואחיותיה היו זוג צמות דקיקות וארוכות לאורך כל שנות הנעורים שלהן, כשגזרו את הצמות הן קבלו אותן למזכרת.
איפשהו בארון למעלה עדיין יש אצל סבתא צמות, ראיתי אותן ואולי גם נגעתי אבל הן מצמררות אותי. לא חושבת שמישהו שגדל בישראל הפוסט שואתית יכול לראות שיער "לבד" מבלי להצטמרר…
אח, תודה עמנואל! גם על ההקלטה שהרטיטה את הזיכרון.
שירלי, נכון, לגמרי. ותודה, וברוכה הבאה!
מירי, תודה. עם הצמות של כינרת מקס ושל מונה חתום ושל לאה'לי מהדיבוק ושל סבתא לילי (ראי שירלי) ושל גילגי (אי אפשר לדבר על צמות בלי בילבי!) אפשר להרכיב גם את "רשימת הצמות", בצד "רשימת הליצנים" ו"רשימת הפייטות" שפרסמתי. ואולי אפילו שתי רשימות, כי צמות כרותות זו תת-קטגוריה ולוח יזכור בפני עצמו.
גם אני סבלתי מכאבי ראש וסחרחורות בילדותי, ואף אחד לא תלה אותם בצמה שהיתה כבדה שבעתיים בתור "צמה גבוהה".
ובאשר לתמונה של אברמוביץ' – היא באמת קצת חנה רובינא (לא לאה'לי אלא רובינא) ואני קצת מרחמת על הדיבוק שהיה מחליט לתקוף אותה 🙂
טלי, נכון ונכון ותודה על הקולות 🙂 רוב בעלות הצמות המיתולוגיות שומרות אותן. אני שמרתי את שלי (צמת כיתה ה') שהלכה והבהירה במשך השנים, עד שהתחלתי לעבוד על "מוכרת הגפרורים". פירקתי אותה בנסיון ליצור ענן עם גשם-שיער, וכבר אי אפשר היה להשיב אותה למוטב.
ואני.
אני רק 'זוכרת' את 'אסור לשבת על צמות'. גמעתי אותו בלילה אפל במיוחד, והרהרתי לעצמי שכך אני רוצה לכתוב כשאהיה גדולה.
עכשיו אני גדולה, אז אני באה לקרוא את מה שיש לך לומר גם על צמות.
עדיין גומעת.
…….
תודה, מרית.
מרית קרובתי,
סיפור בית החולים הוא לא ייאמן; ואפילו הביא אותי, אגב הרשימה הקודמת, להרהור קצר על מה בין גזיזת צמה ובין מילת נשים, שבעבר (ואולי עד היום נהוגה היתה בקרב בדווים מסוימים); כאשר הילדה הצרפתיה היתה כנראה אלת הצדק היוונית, השוכבת ועיניה מכוסות.
בגיל 17-18 היתה לי צמה שהגיעה עד לחצי הגב לפחות, אבל לא שמרתי אותה.
עם הצמה, פונצ'ו וכובעי צמר סרוגי-יד משונים שהייתי מסתובב בהם אז, הרבה חשבו שאני תייר מסקנדיביה או סקוטלנד (למרות שאיני בהיר באופן מיוחד). זה היה די משעשע, כי הייתי מטייל אז הרבה, ואיש לא חשב בשום מקום אליו הגעתי שיש איזה סיכוי שאני ישראלי במקור. הגיוס גרם לי להסתפר ואחר כך מעולם לא חזרתי לגדל שיער.
אולי זה היה סוג של טקס מעבר. להשאיר מאחור טקסית את שארית תום-הילדוּת.
(ואגב, עדיף לחבוש חלה על הראש מאשר חבילה של 5 פיתות קפואות בניילון)
"הזכרון מקבל חיים עצמאיים והקרטון נהפך לזכוכית", וגם הטקסט הזה, הכל כך מרגש, גם הוא זכוכית עדינה ושקופה, שאפשר לראות דרכה את מה שצריך, ואת היופי.
תודה מרית על הסיפורים והתמונות בפוסט, ותודה כולם על שיח האסוציאציות היפהפה הזה (:
שועי – מה אתה אומר? גזיזת הצמה -> טקס-מעבר נשי; גזיזת השיער לפני הגיוס לצבא -> טקס-מעבר גברי מודרני?
איזה פוסט! איזה תמונה ציירת פה. עצובה ותיאטרלית ונוגעת ללב. ונדהמתי מהתלמידה עם ה'שטיח'. נפלא, מרית. אם יש סיבה לקיום האינטרנט, זה הבלוג שלך.
גם לי הייתה צמה. למעשה, הייתי 'השמנה עם הצמה'. צמה ארוכה, עד אמצע הגב, ששימשה מכשיר עינויים בידי הילדים שלמדו איתי בביה"ס האיזורי של הקיבוצים והמושבים. גזזתי אותה בסוף כיתה ו', אחרי שקיבלו אותי לביה"ס לאמנויות. לא רציתי להישאר השמנה עם הצמה. שמרתי אותה, כמובן. עד היום (אם כי התפרקה לקילו ומשהו של שיער בשקית). ובתיכון הייתי גוזמת את עצמי בבית לפי מצב הרוח עד שהחלטתי להצמיח. וצמחה שוב צמה, הפעם עד התחת, והייתי איתה בצבא, ממש כמו ההיא שהוא לא ידע את שמה, ומשהו בארכאיות שלה מצא חן בעיניי בין כל החיילות המחומצנות-מסופרות-מדורגות. צמה וסנדלים ומדי ב' מאובקים בצאלים…
וקיצרתי אותה מעט ובכל זאת לא יכולתי להיפרד, ואז, ביולי 2008, עשיתי את התספורת הזו:
(צילום, עריכה והכל- אני)
תודה תודה מיתולוגית.
התבלבלת, שועי, הילדה היא האהוב שנפל על הקוצים…
ואל תזלזל בפיתות. בסרט המופלא של פארג'אנוב שקטע ממנו מופיע פה http://wp.me/pSKif-i3o יש שני ילדים-מלאכים עם כנפיים מפיתות, בחיי.
ענת, תודה גדולה וברוכה הבאה.
גלי, תודה 🙂
ונועה, וואו… (מסמיקה, נבוכה). היה לי קשה לצפות בשערותייך ההולכות ומתקצרות. פעם היתה לי תלמידה עם צמה ג'ינג'ית מרהיבה. יום אחד בלי כל התראה היא קצצה אותה. אמרתי לה: איך יכולת? הצמה שלך היתה נווה מדבר, מקור של יופי בעת צרה. והיא אמרה: "עכשיו תצטרכי לאהוב אותי בזכות עצמי." וכך עשיתי.
מרית,
לא חשבתי על זה- זו באמת תמונה שלימה בהרבה.
אגב, אליבא דהילדה הבדווית וצמתה; חשבתי על האמונה המוסלמית הרווחת מאוד כי ביום הדין יעברו כל הנשמות על גשר דק כחוט השערה (כך במקור). הצדיקים יחצו אותו בבטחה ואילו אלו שאינם, יפלו לתהומות. פתע דמיינתי לי את הילדה מתבוננת על צמתהּ שבקופסה וחושבת על האחרית, כפי שמוסלמים, על פי רוב, מתחנכים להאמין.
גלי,
כך הרגשתי בדיעבד בזמנו; אפילו שלא עשיתי מטקס הגז עניין גדול. העובדה שאני עומד להתגייס הטרידה אותי יותר מאשר שימחה אותי.
אם כבר מזכירים את "צמתה מוטלת על כתפה" של שמר, שתמיד הפליא אותי (אכן, בזיכרון התרבותי הישראלי, המלה "מוטלת" שמורות לגופות…) – גם "הוא לא ידע את שמה/ אבל אותה צמה/ הלכה איתו לאורך כל הדרך" הוא מטפורה על כריתה (עריפה), על זיכרון, על שיכחה
רק רציתי להזכיר כי צמה זה מלצמצם (כנראה), כלומר אקט של צמצום הנשיות.
חוץ מזה, היום דחפתי את רינה לפינה, הרבצתי לה עם סרגל וגזרתי לה את הצמה. יו, כמה שאני אוהב אותה (ציטוט חופשי מיומנו של ד"בא "איך לעשות מה").
ספיח'ס.
אה, נזכרתי שהבת שלי בגיל ארבע אמרה שתהייה גדולה היא תהייה או טייסת או מניקיוריסטית (זו הקדמה לפוסט על צפורניים).
יופי של פוסט. אהבתי מאוד את צמת החלה עם הסכין הנעוץ בה כשפניך מופיעים מעל לסכין ומתחתיו (בובת הכלה העשירה קצת דומה לך).
ושוב ככלב השב אל קיאו הסכין מחזירה אותי לצילום של כהנא ולאימה הנרמזת מהצללים שמעבר לידיים הנשלחות אל החלה, כמרמזות על אופציית ההקרבה שהודחקה.
אני רוצה להוסיף ולהעיר גם שנדמה שבמיתוסים העתיקים ובאגדות ישנו משהו לא טוב ואפילו אפל בשיער. שמשון שואב את כוחו משערו, ובעקבות אובדן השיער הוא מאבד אותו. רפונזל משתמשת בשערה כקשר עם העולם החיצון כשהיא משתמשת בו כבמעלית ומאבדת את שערה כעונש על שימוש לא כשר במעלית. וישנו גם אבשלום בן דוד:
כה וּכְאַבְשָׁלוֹם, לֹא-הָיָה אִישׁ-יָפֶה בְּכָל-יִשְׂרָאֵל–לְהַלֵּל מְאֹד: מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ, לֹא-הָיָה בוֹ מוּם. כו וּבְגַלְּחוֹ, אֶת-רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ, כִּי-כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ; וְשָׁקַל אֶת-שְׂעַר רֹאשׁוֹ, מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ. (שימו לב איזו שפעת שיער הייתה לעלם היפהפה הזה)
בירושלמי (סוטה, פ"א, ה"ח) מובא דיון ביחס לשְׂעָרוֹ של אבשלום:
"אבשלום נתנאה בשְׂעָרוֹ. רבי חנינה אמר כחרובית גדולה היה!! יכול ככידון, רבי ביבי בשם רבי יוחנן – בדין בדין היה עשוי!! (כמו ענפים ענפים של עץ חרובית)."
וככה זה נגמר:
וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל-הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ- הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר-תַּחְתָּיו עָבָר.
שערו המפואר של אבשלום היה לו לרועץ. מעניין מה היה קורה אילו היה קולע את שערו לצמה?
שועי, זה מקסים קרקס תחיית המתים. יהיו להן שמשיות לנשמות?
ע', נכון, זה שיר הצמה האולטימטיבי…
אורי, בעניין פוסט הצפרניים – ידידי הדס עפרת עשה פעם עבודה בשם "אחיות" שכללה מניקור לציפורניו שעליהן צוירו מיניאטורות של הנשים החשובות בחייו:
ושום צמצום. בחיי.
דודו, חן חן. הסכין קיבע את החלה לראש. חשבתי עליו כעל נוצת כובע 🙂 אבל היה לו גם צד אפל, זה נכון. ואבשלום ושמשון (ישנו השיר של נתן זך שמתחיל ב: "את שערו של שמשון מעולם לא הבנתי" והבית הבא: "לעומת זאת, אני מבין היטב את שערו של אבשלום", מקווה שדייקתי במילים, זה בלי אחריות, מהזיכרון) ובכל אופן הנושא של השניים האלה הוא שיער (ולא צמות) ויום אחד אכתוב גם על זה, אבל לא היום 🙂 ופתאום נזכרתי – אפרופו הערתך האחרונה בהטלגרד, אישתו של גונאר מהסאגה האיסלנדית של נייל. יפהפייה דמונית עם שיער ארוך ונפלא. היא גרמה למותם של שלושת בעליה, אבל במפגש הראשון שלה עם היחיד שהיא באמת אהבה, מסופר ששערה היה תחוב-קשור בחגורתה…
מרית,
רק את יכולה לחשוב על הסיטואציה הזאת כקרקס (בעצם יש גם באפוקליפסות של הירונימוס בוש ופטר ברחל האב, משהו קרקסי) (-:
אני מעדיף את מה שכותב יונוס אמרה, המשורר הסוּפי, ישירות לאלהיו, בהתייחס לעניין יום הדין:
"זה גשר-שערה — מי יעברנו
יישמט או ייאחז או יעופף
עבדיך בונים גשרים לצדקה
אחדים על הגשר אך יטָיְלוּ
נחוץ שאיתן ייבנה מסדו
שיאמרו העוברים– זוהי הדרך
הצבתָ מאזניים לשקול את דחפיי
אך רצונך לזרקני שאולה
מאזניים יאים לבעל מכולת
סוחרים, חנוונים ומוכרי תבלינים"
ובמקום אחר,:
"מה שגן עדן מכנים
הוא רק טירות ובתולות
נא תנם למי שבם חפץ
לך זקוק, אני, לך"
[תרגמו מתורכית: דניס אוז'לוו, סלים אמאדו ואברהם מזרחי]
מרית, דודו,
לא יודע למה, תמונת הסכין הנעוצה בחלה מעל הראש הזכירה לי את הסכין הנעוצה בליבו של אנטונן ארטו ב"נפוליאון", הנה כאן:
http://www.sensesofcinema.com/2007/feature-articles/film-theory-antonin-artaud/
ע',
בימים אלכוהוליים יותר הייתי נוהג לפזם:
הוא לא ידע את שמהּ
אבל אותו צמא
הלך איתו לאורך כל הדרך
(-:
שועי, ניראה לי שארטו עושה כאן מחווה לציור מאור מפורסם של ז'אק לואי דוד:
צריך להיות מאוד מפורסם.
תודה דודו, אני מכיר את הציור אבל לא זכרתי של מי יוצרו, על כל פנים, לא חשבתי עליו בהקשר של ארטו. אכן, זה נראה כהומאז'. זה יפה. גם מתאים לתפישה החזותית מאוד של ארטו.
נסיתי להפעיל על הציור טכניקה שלמדתי מ"הציור השבועי לילד"מן הימים הרחוקים של הילדות, אבל לא הצלחתי למצוא להיכן נעלמה הסכין החסירה.
(-:
(ואז נזכרתי ששרלוט קורדיי שרצחה את מארה המהפכן, המתואר בתמונה, באמבטיה ודאי לקחה אותה איתה).
שועי, למה רק אני? היכן נמצאים ההולכים על חבל? בקרקס! ומהי שערה שהולכים עליה אם לא חבל דק מאד. ונשמות עם שמשיות זה מראה שקשה לעמוד בפניו.
גם אני מרותקת לסיפור על שלוש הילדות שמכל אחת מהן נשלל משהו – מאחת משהו כמוס בינה לבין עצמה, מהשניה החלון שממנו היא קולטת את העולם, ומהשלישית הדרך שבה היא מראה את עצמה לעולם.
מרית,
הפכת את החיזיון האסכטולוגי כולו, את אחרית הימים הזאת, לסצנת סיום בסרט של פליני, כמעט אפשר לשמוע את הפסקול של נינו רוטה, כאשר הצדיקים המוסלמים עוברים על גשר-השערה רכובים על חד אופן עם אפים אדומים כשל מוקיונים (-:
שועי, ולמה שלא תהיה קצת שמחה באחרית הימים, קצת צחוק וצבע. לא מגיע לצדיקים?
ז'ניה, מסתרי הצמה (של הילדה הבדואית ובכלל) חורגים מ"הדרך שבה היא מראה את עצמה לעולם". לא הכל אני יכולה להגיד במילים אבל צמה היא גם איבר.
הוי מרית,
אם תקראי את היחס לשחוק אצל פונדמנטליסטי-האסלאם (הסונים והשיעים) תגלי שהם מונעים את עצמם מן הצחוק עוד בעולם הזה, וכי כל העולם האלהי שהם מעלים בדעתם הוא כל-כך מכניסטי וחמור-סבר, שאין בו מקום אף לא לצחקוק אחד (יש אף המתייחסים לצחוק כאילו מקורו באיבליס, השטן). מגמות אלו מצויות אגב, גם אצל הפונדמנטליסטים היהודים, המתייחסים למיתוסים ולאמונות בכזאת רצינות, כאילו באמת לא ניתן לחייך על סיפור מקראי או להתגלגל מצחוק כאשר קוראים אגדתא תלמודית (מזל שהיו איציק מאנגער ודומיו). עוד הרבה לפני הפוריטניות-המינית, כאשר שמים גבול לצחוק, משהו בחדוות החיים של האדם מועם לגמריי. קשר הדוק יש בעיניי בין צחוק ובין חירויות, אפילו כתבתי על זה מזמן-מזמן רחוק-רחוק, כאן: http://wp.me/pJa8q-d1P
ולצדיקות ולצדיקים מגיע דגדוג פנימי, משהו שיחייך את התבוננותם בעולם.
והבתולות שחורות העין? סקס כן וצחוק לא?
אני קצת מתממת, כי צחוק זה תמיד חתרני (שזה "קשר בין צחוק לחירות" במילים אחרות).
פשוט אוהבת את הבלוג המדהים הזה. ואין לי מה להוסיף.
יש אנשים שממליצים על ספרים, אני ממליצה על הבלוג הזה, ליקרים מכל.
מרגש ומשמח עד עומק הלב. תודה אפרת.
קראתי את הרשימה, ובמקרה אתמול, נתקלתי בספר הילדים הצבעוני והחמוד "צמות ארוכות-כות-כות", שמספר על שתי אחיות, שהגדולה, מלבד היותה גבוהה ורבת כישורים (היא כבר יודעת לשלם בחנות לדוגמה) גם מטפחת שתי צמות ארוכות-כות-כות שכאלה. האחות הצעירה מאד גאה באחותה הגדולה, חוץ מאותן צמות שגורמות לה לקנא… ואז לילה אחד האחות הצעירה "עוזרת" לאחותה הגדולה לשאת אותן – כלומר היא מקצצת אותן…
אני לא בטוח שילדים צעירים מבינים תמיד את המשמעות האפלה, וגם האיורים לא מסגירים את אותה לגמרי.
ושועי וגלי – נראה לי שהסתפרות זה הכי טקס מעבר בעולם, סוג של ריטואל – בהתחלה אנחנו משהו אחד ובסוף משהו אחר.
רק שגזירת השיער מתקשרת לי גם לסוג של הכנה לקבורה – מה זה אומר על גזירת השיער לפני הצבא…. (!) עולה לי כרגע בראש המחזמר שיער וגם הסצנה המפורסמת מ"משפחת טננבאום" שהאח שאני לא זוכר את שמו מסתפר ומתגלח ואז… מתאבד (מנסה לפחות).
לא מכירה את הספר, אבל "נשיאת הצמות" מזכירה לי הצגת כיפה אדומה מבולגריה שראיתי פעם, שבה שני מספרים גילמו את כל התפקידים, וכשהמספר היה הזאב, הוא הסתובב עם זנב של זאב ביד. 🙂
מרית, תודה על הרשימות הנפלאות, המעוררות מחשבה ורגש ודמיון.
רציתי להוסיף מחרוזת מרתקת של סיפורי צמות חלוציים. היא ארוכה וכנראה לא נכנסת בפוסט אז אחלק לשלושה משלוחים… מתוך הספר "בשנה הבאה: שנות טובות מן הקיבוץ" מאת מוקי צור (הוצאת יד טבנקין, 2011)
צמות
1
סיפור הצמות החל להטריד אותי כאשר באתי אל המנהיג הישיש וההחלטי ושאלתי אותו:
"לו היית פוגש את עצמך כילד בן שמונה, מה היית אומר לו? מה הוא היה אומר לך?"
"איך ידעת שזה גיל שמונה?" שאל אותי.
"לא ידעתי. סתם רציתי לציין גיל של ילד."
"אכן זה קרה בגיל שמונה. הקוזאקים נכנסו העירה. אחד הפרשים עבר כסופה את הרחוב הראשי כשחרבו שלופה. אזרח שעמד בפינת הרחוב הותקף על ידי החרב. ראיתי אותו: הוא נחצה לאט לאט לשני חצאי אדם. ראיתי את התמונה הזו כשהייתי בן שמונה והבנתי כי אדם צריך לעסוק בפוליטיקה."
"אז מה היית אומר לילד?" שאלתי.
"הייתי אומר לילד: אל תפחד, אל תפחד ילד."
"ומה הוא היה אומר לך?"
"אני גאה בך".
זה היה יצחק בן אהרן.
אחרי ששאלתי אותו על חייו הפוליטיים יכולתי ללכת הלאה. רציתי לדעת מה עשה אותו לכל כך ביקורתי כלפי הדת.
"אמא שלי הייתה חולה. אני זוכר אותה הרבה שנים במיטה. פעם אחת הוציאה קופסה מתחת למיטה. שם הייתה צמה ענקית. היא אמרה לי: 'אל תשכח בני. זו הצמה שגזרתי בגללם. בגלל החרדים. אל תסלח להם'."
צמות (2)
אממה תלמי כתבה את סיפורה של משמר העמק בספר 'לעת אהלים'.
בספר מופיע זוג חלוצים. היא עם צמה גדולה. בסיפור היא עטפה את בן זוגה בצמתה, נתנה לו מספריים ואמרה:
"תקבל עכשיו החלטה: להיות קשור באהבתי, בצמתי, בי, או להשתחרר – לגזור את הצמה וללכת."
הוא לא היסס אף רגע, חתך את הצמה והלך.
את הספר 'לעת אהלים' כתבה אממה תלמי על סמך ראיונות עם חבריה. כשעברה לבית הקשיש נמצאה המחברת של הראיונות. לא היה בה סיפור הצמה שהופיע בספר, אך נמצא בו סיפור צמה אחר.
החברות של משמר העמק, בימיה הראשונים, החליטו כי מה שיעשו הגברים גם הן תעשינה. שוויון זה שוויון זה שוויון. כל עבודה שעשו הגברים, הנשים גם עשו. והנה הגיעה השעה של פריקת הפחם מהאוניות. הבחורים עבדו בנמל, גם הבחורות באו לעבוד איתם. כשפורקים את הפחם הוא בא בגושים גדולים, אולם השקים האחרונים הם מלאי אבקת פחם. העמיסו הבנות את שקי אבקת הפחם. כשהסתיימה העבודה גילתה אחת החברות שצמתה הנהדרת ספוגה לחלוטין באבקת פחם. קפצה לים להיפטר מהפחם, והפכה הצמה לגוש קשה של זפת ומלח.
הלכה לספּר כדי שיגזור את צמתה והוא סירב:
"אחרי תספורת שכזו לא יהיו לי מספריים."
הלכה לספּר ערבי וזה עשה עמה עסק. כשהיא נפטרה מצמתה, פרצה בבכי. היא נזכרה שאמא שלה אמרה לה:
"בתי, את הולכת לארץ. זה טוב, אבל כואב. תעבדי את האדמה, זה קשה. אך אנא ממך: אל תוותרי על צמתך."
צמות (3)
החברה אסתר לא באה בקבוצת חלוצים. ליד בית הספר החקלאי היא מצאה את חברי הקיבוץ שהיו פועלים בסביבה. היא הביאה לקיבוץ שלה חן ספרדי וצמה נהדרת.
הקיבוץ עבר ממקום למקום, ואחד ממקומות ההכשרה היה ביתניה תחתית – חוות הנסיונות של חברת יק"א, שחלק ממנה נחכר כדי לגדל ירקות.
אסתר הגיעה למקום ב-1936, אך דווקא בימים ההם פקד אסון את המקום: טיפוס. צריך היה לעשות דבר דרסטי. החליטו לשרוף את הצריפים לצורכי דזינפקציה. גם לגלח את שערותיהם של הפועלים.
אז שאלו: "ומה עם הצמה של אסתר?"
החברים החליטו:
"עד כאן. את הצמה אל ניתן."
הם הסתירו את אסתר בשירותים והייתה גאווה גדולה: את כבוד הצמה הצלנו!
"מניין אתה יודע את הסיפור?" שאלה אותי אסתר.
"חברייך. חברייך לא יכולים לשכוח את הסיפור. זה היה ניצחונם."
נעמה, איזה תוספות מעולות ומרגשות! תודה רבה רבה.
מצטרפת למודים ומשבחים ומתפעלים מהרשימה הזו ומהבלוג שלך בכלל. אני תלמידה של נעמה שהפנתה את תשומת ליבי לרשימה המרגשת הזו, ורציתי להוסיף את תרומתי הצנועה לדיון הצמה, סדרה קטנה של צילומים של התספורת הראשונה שעשינו לביתי נגה התספורת הראשונה של נגה
חג שמח
יעל, תודה כפולה ומכופלת. הסדרה מרגשת וקצת מועכת לב.
ארבעים וארבע שנים שמרתי בשקית על הצמה שלי. לפני שבוע, בעת סידור הארונות חורף-קיץ נפרדתי ממנה.
מעניין שכתבתי "שמרתי על"..ולא שמרתי את..
תודה מרית,
מזל גדול היה לי לפגוש אותך.
פנינה, ארבעים וארבע שנים זה זמן מיתי, יותר ממה שבני ישראל היו במדבר…
ובקשר לעל במקום את – התגובה הראשונית שלי היתה – אבל אֶת זה כאילו שהיא חפץ…
שמעת נכון את ההבדל.
ותודה גדולה.
גדי
ומה דעתכם על גברים ארוכי צמה?
אני מכירה שניים וצמה זו צמה.
(ובלי או עם קשר – קפטיין טיצ' שודד הים מן המאה ה18, הידוע גם בשם שחור זקן, היה קולע את זקנו הארוך בצמות עם סרטים)
צמה מכובדת? כזו שגורמת לאנשים להסתכל? או משהו שצריכים להידחק כדי להעניק לו את התואר צמה…
אחרי הכל זה קצת חריג בנוף, גם בקרב הבנים ארוכי המחלפות…
לשמשון, אגב, היו שבע צמות.
מעניין אם דלילה הורשתה לשחק בהן…
לקנוט הירש, איש תיאטרון גרמני מוכשר ויקר היתה צמה עבותה וארוכה (הגשמה מלאה של מה שידידתי ע' כינתה "אידאל הצמה עד התחת") ובחיפוש שעשיתי כיוון שהתעוררו געגועי – עדיין יש לו, אף שהשנים דללו אותה קצת.
של אודי רז, המוסיקאי הישראלי ארוכה מאד אבל פחות עבותה.
ודלילה לא בקשה רשות.
תגובה חמודה.
חיפשתי את קנוט הירש ולצערי לא מצאתי אזכור או תמונה.
אודי רז – בהחלט מקסים. סוג של פתרון לגברים שרוצים ארוך אבל חם להם. רק שאני תוהה בקול: אם כזו היא צמתו המפוארת מקווצת שיער כה קטנה, מעניין לראות צמה משיער כל הראש שלו…
דלילה לא ביקשה רשות…
מעניין, אני דווקא מחפש סוג של תיאור של הצמות שלו בהקשר הזוגי שלהם.
חוץ מאקט גזיזת השיער האכזרית – שגזזה גם את כוחו של אהובה (או שהיא לא ממש אהבה אותו…) – אין שום תיאור כזה…
וזה מעניין בהתחשב בעובדה שהבחור היה בהחלט חריג: בן ארבעים שמעולם לא הסתפר.
Knut Hirche זה הכתיב. איש יקר ומוכשר שמופיע בכמה סרטונים עכשוויים דלי צפייה להפליא. ובכמה תמונות מהפקה בלתי נשכחת של "העלמה יוליה" משנות השמונים שבהן לא רואים את צמתו המפוארת.
על שמשון כתבתי בשעתו פוסט שלם אבל לא זוכרת צמות בהקשר זוגי. תחפש ברומן של ז'בוטינסקי, שם יש הרבה מרחב לדברים כאלה.
תודה.
ואת הפוסט על שמשון אשמח לקרוא.
יש הפניה?
תודה.
נראה שחוץ מאתנו הדיון על השיער והצמות גווע