יוסף הירש היה המורה שלי. למדתי אצלו ארבע שנים. שלוש שנים אחרי שעזבתי את המחלקה לאמנות בבצלאל ואת ירושלים המשכתי לנסוע לשיעוריו כתלמידה מחוץ למניין. הוא לימד רישום. כלומר גם רישום. הוא היה רשם בחסד אבל מורה עילאי. אחד ממליון. ורישום היה רק האליבי, המדיום שדרכו לימד. יוסף הירש פתח לי במוח ערוצים שלא שיערתי את קיומם; ספרי החדש המפגיש בין המילים של דויד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י, מוקדש לו: "לזכרו היקר של יוסף הירש שלימד רישום כאמצעי חשיבה". זאת לא רק מחווה של אהבה אלא תשלום חוב: הספר הזה לא היה נחשב ונכתב לולא למדתי אצל הירש לפני עידן ועידנים.
פעם, בנסיבות שנשכחו ממני, הזמין הירש את כיתת הרישום לבקר בסטודיו שלו, ששכן – עד כמה שאני זוכרת – בקומת המרתף של הבניין שבו גר. על הקיר שפנה לרחוב היה תלוי תצלום שחור לבן של גבר במסגרת עץ פשוטה. שאלתי את הירש מי האיש והוא ענה: "הו, הוא היה המורה שלי…" למחשבה שחלפה במוחי היתה צורה מתימטית – "המורה של הירש…" זה היה סוג של חֶזקה. ונזכרתי גם באמא של סטינה מירושלים של סלמה לגרלף, שהיתה אומרת לבתה: "עכשיו צריכה את לעשות קידה, סטינה, כי הנה נוסע ובא אינגמר בן אינגמר." היה לי מין דחף כזה, לקוד קידה.
לעולם לא אוכל למנות כאן את מה שלמדתי מהירש; לא רק משום שיש דברים שאינם מתמסרים למילים, אלא משום שאין לזה סוף. מה שקיבלתי ממשיך לפעול בתוכי. זה הפך לחלק ממני, לפעמים קשה להבחין בין שלי לשלו. ובכל זאת אנסה לכתוב קצת ממה שאני זוכרת, דברים שאפשר להגיד בלי יותר מדי הדגמות.
*
פעם כשבוטל שיעור בגלל שביתה, הירש אמר לתומו שבשעה שנועדה לשיעור הוא מתכוון לטייל בחורשה ליד תיאטרון ירושלים, ואם במקרה ייתקל בתלמידים הוא יעצור מן הסתם לשוחח איתם. ביום ובשעה המיועדת יצאנו כמובן לרשום בחורשה. אני רשמתי קטע שביל בפרספקטיבה. משני צדדיו היו עצים נוטים או עקומים, או שכך לפחות הם נראו מהזווית שבה ישבתי. הירש הביט בסדרת האלכסונים ואמר: "הנושא שלך הוא שיכרות." לתלמיד אחר שרשם קבוצה צפופה של עצים אמר "הנושא שלך הוא אסיפת חברים", וכן הלאה. לכל רישום, על פי הירש, היה נושא שהאמן אמור לחשוף. מאוחר יותר, כשלמדתי תיאטרון, התוודעתי להבדל בין טקסט לסבטקס, לפער בין המילים שהשחקן אומר לכוונה שבה הוא מטעין אותן. ובחזרה לרישום – הטקסט כאן הוא הָעצים, והסבטקסט (שיכרות וכדומה) הוא שמנשים וחושף את הרגש. לא הייתי יכולה לקרוא את האיורים של אנתוני בראון ל"גורילה" בלי השיעור הזה.
ועוד אמר באותו יום ליד תיאטרון ירושלים, שאפשר להתייחס לרישום של עצים גם מנקודת מבט אנטומית. הנושא הוא זרועות. אצל הזית למשל, שצמיחתו איטית, אפשר לראות את מאמצי הצמיחה בעיקולים של הגזע, כל מיני זרועות שלא היו או שכמעט צמחו.
ופעם אחרת הסביר שיש הבדל בין המסמן למסומן; "כדי להראות שהקיר עשוי מלבֵנים לא צריך לצייר כל לבנה ולבנה," הוא אמר, "צריך לחפש מה המסומן אומר לך."
*
פעם הביט ברישום שלי ואמר "את יודעת, כשארנבת רצה בשדה, כמה שהשדה יותר חלק הארנבת יותר רצה." בזכותו גיליתי שגם אני כמו כיפה אדומה, נוטה להתפתות ולבזבז על חשבון העיקר. הירש חזר ולימד איך להוליך את העין של הצופה בציור: "ההולכה היא הכוריאוגרפיה של הרישום," הוא היה אומר, "והיא במסלול של חצי קוף חצי ציפור." הוא לא התכוון לקווי המתאר, אלא לקצב הפנימי של הרישום ולדרך שעושה העין בתוך התמונה.
*
ופעם אמר "כשדרך הרישום אינה מותאמת לנושא, היא הופכת למניירה." כלומר, זאת בעצם הבעיה במניירה, הנתק בין התוכן לצורה.
*
בדרך כלל בתחילת השיעור הוא היה פורש איזו תיאוריה, עיקרון מארגן: למשל הדים. בתקופה מסוימת הכל התפענח דרכם. היינו הולכים ברחוב ומנסים להבין האם העננים הם הדים של הבתים והאם האנשים הם הדים של הפנסים וכן הלאה (ממכר לגמרי, נסו). בתקופת ההדים הוא חילק לנו דף מצולם מספר, שמשווה בין סיטואציה של תפילה, שבה הציבור חוזר על מילות החזן לבין הכפילות העקרה של נאומים שמחולקים מראש לקהל. לא מצאתי את הדף אבל אני זוכרת שהוא רשם מעליו בכתיבה תמה: "הכתם וההד שלו, הצעה לפירוש דתי".
הירש היה בינתחומי אמיתי, טבעי. הוא גילה לי שגם אני כזאת. בפעם הראשונה שבה אמר על הרישומים שלי "ליריים", הופתעתי. היום זה נשמע מצחיק – אבל אז לא ידעתי שרישום יכול להיות לירי, ועוד רישום שלי. הרגשתי כמו אותו גיבור של מולייר שגילה שכל ימיו דיבר רק פרוזה. אבל הפנמתי מהר. זמן מה לאחר מכן כשצפיתי בפינה באוש כבר זיהיתי את הליריות בעצמי.
פעם אחרת דיבר על הדף כעולם: כל מה שלמטה הוא אדמה ובס וכל מה שלמעלה קל וטנור. היה לו מאגר שלם של דמויים מתחום המוסיקה, שרובם פרחו מזכרוני. אפשר לשנות את זה ברישום, הוא אמר, אבל צריך שתהיה הצדקה, ותמיכה בחלק השני.
והיתה לו גם תורת צבעים: שצהוב למשל זה הצבע של החיים. "אבל יש צהובים כל כך עכורים ומתים!" מחיתי, והוא אמר "כמובן, אם זה הצבע של החיים הוא יכול גם להרוג."
מה שלימד היה תמיד קצה הקרחון, הבלחות של קוסמולוגיה לירית שמעולם לא נחשפה בשלמותה. ה"הצעות" שלו היו ההפך ממתכון. הן לא היו מסלולים מסומנים מראש אלא מַקפֵּצות. הכללים שלו היו סוגסטיביים, גמישים כמו המשפטים של האורקול מדלפוי. כל אחד הבין אותם בדרכו.
הירש עצמו היה מתבונן חסר פניות. הוא יכול היה לגלות אוצרות ברישום שאחֵר לא היה מזכה במבט נוסף. אי אפשר היה לצְפות מה ימצא חן בעיניו, וזה היה מאד משחרר. זה פינה את התלמידים לעצמם.
ובכל פעם שהוא היה גומר לשטוח איזו תיאוריה הוא היה אומר: "עכשיו תשכחו הכל ותתחילו לרשום." בהתחלה הייתי מתרעמת. למה לשכוח, ואיך אפשר? ומתישהו הבנתי; אי אפשר להשתמש בדברים האלה כשהם חדשים. הם צריכים להיטמע קודם, להסתנן לעולם הפנימי.
עשר שנים אחרי שלמדתי אצלו, פתאום מצאתי את עצמי אומרת לתלמידים "קיצוניות, קיצוניות…" וזה צלצל לי מוכר. ופתאום נזכרתי: זו היתה המנטרה של הירש. אז לא הבנתי למה הוא מתכוון. הנחתי לזה, ופתאום בלי משים זה נהיה שלי. פעם תהה בקול "איך רושמים את האוויר", כלומר, כשממלאים את הרקע ברישום, באיזה זווית יצטופפו קווי העיפרון על הנייר. אני זוכרת שהציע שהאוויר ליד מישהו שמן הוא מאונך, וליד מישהו רזה – מאוזן (קיצוניות, בין השאר, זה להבליט על דרך הניגוד).
*
במשך כמה שבועות אינטנסיביים "ציירנו צבעים" בשחור-לבן; זה היה אחד התרגילים המאתגרים בלמודי האמנות שלי. מופרך לגמרי ומשנה תודעה. כשלוקחים לך את הצבע עצמו, את כבר לא יכולה לתפוס אותו כְּמובן מאליו, את מוכרחה לברר לעצמך מה זה בעצם כחול, מהי "כְּחוּליוּת", מה זה אומר מעבר לציפוי, האם אפשר לתרגם את זה ואיך?
הירש היה מסתובב בינינו בזמן שרשמנו, מעקם את חוטמו בספקנות, או צוהל: "זה כחול פרוסי," הוא אמר פעם על רישום של איזה סטודנט. לא סתם כחול, אלא דווקא פרוסי. ובזמן שהנהנתי מתוך מאמץ לתפוס, להבין, כמעט פרצתי בצחוק; לא יכולתי כמובן, שלא להבחין בדמיון לבגדי המלך החדשים…
לפעמים הוא היה אומר "זה כחול כתמתם" או "אדום ירקרק", ומוסיף עוד דרגת קושי למאמץ החושי-קונספטואלי (עוד על האפיזודה הזאת וספיחיה המשעשעים בפוסט כחול הוא צבע שערך הצהוב).
*
קרה שרשמנו אותו מודל באותה תנוחה במשך כמה חודשים (קצת פחות אמנם, מלאונרדו דה וינצ'י שצייר את המונה-ליזה במשך ארבע שנים). ואז, בלי כל התראה עברנו לרישומים של 5 ו-2 שניות. "הירש הוא חומר טוב במיוחד לחמדנים," כתב לי איש שאני לא מכירה, "מעורר ומרסן בוזמנית". הוא התכוון לרישומים, אבל זה גם תיאור נאה של הירש המורה.
*
הידע של הירש לא היה נתון מראש, הוא השתנה והתחדש כל הזמן. פעם הגיעו בוגרים לשיעור ושאלו בקינאה: "למה אותנו לא לימדת את זה?" והירש נאנח ואמר "אבל אז לא ידעתי את זה…"
*
את השיעור האחרון שלי מיוסף הירש קיבלתי יד שנייה: ידידי היקר המלחין איתן שטיינברג היה שומע חופשי בשיעוריו. פעם, סיפר לי, עמד הירש ליד אחת התלמידות וצפה בה בזמן שרשמה. ופתאום שלח יד לכיסה והפך אותו. הכיס היה ריק. "ריק," אמר הירש. והתלמידה משכה בכתפיה: "כן, ריק…" ואז הירש אמר: "אסור לאמָן להישאר בלי אף טיפת חמלה בכיס."
***
אשמח אם תלמידים אחרים יוסיפו ממה שלמדו אצל הירש (אנא העבירו הלאה). דבריהם יצורפו כאן בהמשך, לזכרו של יוסף הירש ולשימושם של אלה שלא זכו.
יורם קופרמינץ: אחד מהצערים שלי שלא התמדתי להיות תלמיד לו. הימים אחרי מלחמת יום כיפור, המורים ברובם מבולבלים ולא יודעים מה לעשות אם הדבר הזה שהגיע זה עתה, קונספט. והמצחיק מכול, לו היית מביא ציור לביקורת עבודות היו ממהרים להכריז, מה לך? הציור הרי מת. והיה גם הירש. עד כרגע אני מסוגל להרגיש את הנוכחות הפיזית שלו. ובאחד השיעורים היחידים שלקחתי אצלו, לקח אותנו לחורשה, ורשמנו. הייתי מפוחד באותם ימים. ובלי לדעת ניגש לרישומי ואמר, יורם, לא טוב, אתה צריך לרשום את מה שמסתתר מאחורי העצים, את הפחד, שם זה נמצא. מעטים המשפטים שמלווים אותי זמן רב. את מה שמתסתתר מאחורי העצים, אני ממלמל לעצמי פעם בשבוע לפחות. ופרט בלתי ידוע או ידוע אודותיו, בצבא הבריטי היה מצייר את מספרי הרכבים. אבי והוא שהו ביחד במצרים. נדמה לי. ויש זיכרון על תלמידתו, מאירה ז'ל. תמיד הם מופיעים לי בצוותא בזכרונות.
*
הרשומה פורסמה גם בערב רב
תודה מרית,
איזו רשימה יפהפיה על מורה, על מה שהוא מלמד ועל הרישומים שזה מותיר בנפש התלמידה.
אחת לכמה שנים אני מצטער שאיני אוהב לצייר. הרשימה הזו היא עוד הוכחה לכך שהצער מוצדק.
אביב
מרית קרובתי,
איזו רשימה. רישום פחם על גבול היהלום, שבמקום להתגבש ממשיך להתרוצץ לכל עבר (-:
רישום האישה בחולצה הלבנה הזכיר לי כמה פורטרטים של לוסיאן פרויד, אבל אז בא הסיפור על החמלה בכיס, והבנתי את ההבדל הגדול ביניהם.
ועוד דבר, לרשום כחצי-חתול חצי-ציפור זה מובן לי אינטואיטיבית לגמריי, חצי-קוף חצי-ציפור, זו שפה שאיני מסוגל כרגע להתחקות אחריה.
הוא נקרא לי יותר פילוסוף ומשורר מכל דבר אחר, יוסף הירש…
מרתק. כמה מרתק.
ואחרי כל הטקסטים הנפלאים שכל אחד מהם יכול להיות תמה לספר ("אסור לאמָן להישאר בלי אף טיפת חמלה בכיס.", "כשארנבת רצה בשדה, כמה שהשדה יותר חלק הארנבת יותר רצה." ) הציורים שלו שהבאת לכאן פשוט נפלאים.
אגב, כחול פרוסי זה שם של כחול. כמו שיש חום סיאנה. אני זוכרת שנורא התפעלתי מהשמות האלו כשהתחלתי ללמוד ציור.
תודה על פוסט מקסים, ועל דמות מדהימה שהכרת לי.
היי מרית.
אני חושב שלא אחדש לך דבר אם אכתוב שמי שלא יודע לרשום לא יכול באמת לצייר. יוסף הירש צייר בחסד. מה שברור יותר מכל הוא שיוסף הירש איננו זקוק בעצם לצבע. השחור-לבן שלו כל כך צבעוני וחם עד שהוא מייתר את שאר הצבעים. ישנם כמה יחידי סגולה כאלה. הרישום שלו קיים ועומד ברמה של הרהורים פילוסופיים. הרישומים שלו נפלאים בעיני. תודה גם על הפוסט המרגש שמשרטט את הקשר המופלא שעמד ביניכם. למרות שלא הכרתי אותו מצאתי את עצמי בסוף הרשומה מתגעגע אליו. מאוד. תודה.
אביב, תודה, הרישומים (בנפש) אכן עמוקים וממלאי שמחה.
שועיקי, רישום פחם מתרוצץ על גבול היהלום, הגדרה מפתיעה אך מדויקת בדרכה. והירש לא היה מתנגד שתחליף את הקוף בחתול.
אסתי, תודה. משורר, פילוסוף, מיסטיקן, כן, בטח. אבל בשבילי הוא היה קודם כל קוסמולוג ומורה שאין שני לו. ואני מכירה את הכחול הפרוסי (ולהוטה אחרי שמות של צבעים), מה שהצחיק אותי זה שלא די שהוא רואה כחול ברישום שחור לבן, זה גוון כל כך ספציפי…
דודו, אתה היית מרגיש שם כמו דג במים, זה ברור! וחן חן.
יפה וחשוב ועוד דברים רבים. תודה.
איזה פוסט נפלא ושימושי. אני מקנאת בך שהיה לך מורה כזה.
יפה,
מיכל, תודה לך וברוכה הבאה. (הסתובבתי קצת בבלוג שלך בהנאה גדולה!)
ז'ניה, שימושי, זאת היתה הכוונה!
אנונימי, תודה (מה נמחק או לא נכתב אחרי הפסיק?)
ואני עדיין מחכה לתלמידים של הירש. בסבלנות רבה.
נקודה זה כשכותבים עם עט.
סימן קריאה זה כחותכים עם סכין גילוח!
פסיק זה כשרושמים,
אבל הכי אני אוהב זה שלוש נקודות… זה כמו ללטף ענן עם נוצה…
מרית, ב'החיפוש אחר המופלא' שואל אוספנסקי: בשביל מה לחיות ולחוות עוד רגע, עוד שנה, עוד עשור, אם אנחנו שוכחים — כלומר מתים — כל כך הרבה? ובכן, לפעמים יש מי שמזכיר לנו באופן מעורר-חיים, מוליד, ולא באופן של תפילת-אשכבה נוסטלגית. בשרביט-הקסם הכותב שלו הוא משיב משהו ממה שהיינו והנה זה חדש, ססגוני, נוצץ בחדווה. למקרא המאמר הזה הרגשתי כמו חוני המעגל שמתעורר אחרי שבעים שנות תרדמה. מה שהיה לעולם אינו מה שיהיה. אחרת אין טעם לרשום עוד דיוקן, או לנשום שוב את האוויר הזה. בזכות הזיכרון החי אפשר ללמוד — שכן למידה היא ההיפך משיכחה — ולשכוח הכל(!) ולהתחיל לרשום, או ללמד רישום, כפי שלא היה ולא יהיה עוד. את המאמר הזה שכתבת אקרא שוב ושוב. אני מקווה, שכך יעשו גם אלה, שלא ידעו את יוסף, וילמדו משהו ככל שאפשר ללמוד בעולם-השיכחה הנוכחי, עולם ללא קשב (רגע, הפלאפון מצלצל!), ללא פנים (פ' בשווא ופ' בקמץ), ללא מקום לחזור-לחתור אליו — פני-שטח מוחלטים, חלקלקים, שנועדו לגלישה אנה ואנה, ללא מרחב של הכלה: התהוות ללא הווה. יותר ויותר אני חווה זאת כאמן וכַמורה לרישום שלאחר הירש, מאז 1982 במחלקה לאמנות שב'בצלאל'. יוסף הירש הוא מקום לחזור אליו, כלומר לצאת ממנו לדרך חדשה. על התזכורת הזו אני מודה לך שוב!
תודה מרית על הרשימה הזאת.
כמו שקף על שקף (אבל על אדם).
(ולא בשביל לחלץ משמעות. נראה שהיא קיימת מאליה בנוכחות שהיתה בעולם ונישאת הלאה, אצל מי שפגש בה.
כדי להציל מנשייה או להפגיש עם מי שלא ).
אנונימי, שלוש נקודות זה כמו פירורי הלחם של הנזל ואם הציפורים יאכלו אותן אנחנו אבודים.
דורון, איזו תגובה מרגשת! (מאד מאד מרגשת!) תודה.
שירלי, כדי להציל מנשייה או להפגיש עם מי שלא. בדיוק.
לא אכפת לי להיות אבוד… זה ממילא מצב הצבירה שלי…
אבל לחשוב שציפור תאכל בטעות סימן קריאה, גורם לי לשיהוק… היא יכולה להחנק מזה, וזה הרבה יותר נורא מללכת לאיבוד…
מרית יקירה ,,
אני נעזרת בהירש הרבה ,מגיסת אותו ,,
למשל כשאני רושמת מציירת אוטופורטרט ( בימים אלה שיא הפעילות האומנותית שלי ))אני תמיד מביטה בראי ומחיכת,
רואה את שהירש אמר לי והתפוצץ מצחוק
באותו יום שרשמנו אחד את השני
"את נטולת פרופיל ,,, חחח) ענק !
ציורים שלו מסתובבים אצלי בכל התיקיות שלי בלי שום סיבה הגיונית,
תודה לך , ריגשת אותי , עלי לקרוא שוב,
ויטה יקירה ונטולת פרופיל (לא זוכרת את זה, אבל רואה מיד) ברוכה הבאה לכאן, שמחה ותודה!
תודה מרית. מה שמרגש אותי בעניין זה הוא הזיכרון העז, הבלתי-נלאה, שלך והיכולת שלך להחיות את הירש (להוות אותו — לעשות אותו הווה) וזאת בשני כיוונים: לעשות כך, שגם מי שלא הכיר אותו יתגעגע אליו (כפי שכתב אחד המשוחחים כאן), ולעשות כך, שמי שהכיר אותו יפגוש אותו מחדש, כאילו הוא, הירש, צץ מעבר לפינה, לאחר שהשיל מעליו את שכבות-הקליפה, המצטברות בזיכרון וההופכות את אישיותו לדמות ואת הדמות לחפץ-פולחן , ל-איקוֹנה. בכל דת יש מסורת של 'סיפורי בשורה' — שבחי הדמות האלוהית, או הנבואית, או הנבואית-למחצה (החכם במקומו של הנביא). היהדות, בתורה שבעל-פה, שופעת סיפורים כאלה ובזמן החדש אלו הם סיפורי החסידים על הרבי שלהם. קצתם מרגשים באופן שהטקסט שלך על הירש ריגש אותי. הם עלו בדעתי מתוך מעשה הכיס והחמלה. הסיפורים האלה נועדו ליצור אינטימיות עם האיש מעבר לַדורות שמפרידים בינו לשומע, או לקורא וכך — להאריך, או להעמיק, את טווח-החיים הן של גיבור הסיפור והן של הנמען. על האינטימיות הזו עם הירש, שהחזרת לי, אני מודה לך שוב.
הי מרית,
תודה על הרשימה המדהימה על אבא,
אשמח אם תצרי איתי קשר,
דורית,
הבת הצעירה של הירש
דורית, בשמחה גדולה! וזה הוא שהיה ועדיין מדהים. (כתבתי לך גם מייל)
דורון יקר, חשבתי הרבה על התגובה הזאת שלך. למשל האם זה נכון שאני "זוכרת" את הירש? כן ולא. כי זיכרון איכשהו מתקשר לי למשהו שעבר, והירש בשבילי הוא לגמרי הווה. זה לא מקום שבקרתי בו פעם, אלא דרך שבה אני עוברת מדי יום, בדומה למה שיורם קופרמינץ כתב, שלפחות פעם בשבוע הוא ממלמל את דבריו, כלומר משתמש בהם. וחשבתי גם על האי נוחות שה"ריבּוּן" שלו (מלשון רבי) גורם לי. אולי משום שבמהותי אני "מתנגד" ולא "חסיד", והמיתולוגיוּת של הירש כמו המיתולוגיות של סבתא שלי (למשל http://wp.me/pSKif-g7m ) היא לגמרי ישירה (כמו דמוקרטיה ישירה) וחיה ואינטימית, בלי הנופך המרחיק והמרתיע של התפקיד והממסדיות, שאיכשהו, תמיד מתקשרת לי לחסימה כמו שהירש מתקשר לי לפתיחה. ובעצם, כשאני קוראת את הטקסט שלך שוב, אני מבינה שלזה בדיוק התכוונת, ההפך מחפץ פולחן ואיקונה, ובכל זאת.
אכן — ההיפך מחפץ-פולחן מת, אלא משהו כמו "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". הדיבור ה'יהודי' הזה נוגע לפרק האחרון בחיי-הרוח המורכבים של הירש: הלא הוא נכנס ליהדות — אני לא נוקט "חזר בתשובה" — לאחר ימיו כסוציאליסט שמאלני. ובכן "מורי ורבי" נמצא איתי לא רק כשאני עוסק באמנות, אלא בכל שיעור ושיעור שאני מלמד, ואזי הוא שוֹרה גם על התלמידים שאיתי. מדבריו, העולים כעת בזכרוני (בעיוות ובעיבוד ההכרחיים) בהקשר מילת-המפתח שלו — ה'תוקף', או הערך, של האמנות: "אמנות צריכה להיות מסוגלת לדבר לא [רק] עם אנשים שיחיו בעוד אלף שנה, אלא עם אלה שחיו לפני אלף, או שלושת אלפים, שנה". זו היא 'עכשוויות' בעיניי: נוכחות בעבר ובעתיד כממדי ההווה. הירש נוכח כפי שהאבות הקדומים נכחו בבתיהם — גם במשמע בית-אב, משפחה — ה"פרימיטיביים". שם, הצאצאים מקיימים אותם (בִּצלמים ובדמויות) ונועצים בהם: האבות הללו נוכחים שם כממד ("עבר") של ההווה. אין טעם לפרש אותם, לכתוב את תולדותיהם, לספר את דברי-הימים שלהם, אלא לשמוע ולראות אותם. כך יש להתייחס לאמנות ולאמנים שיצרו אותה. המאמר שלך משמיע את הירש ומראה אותו — לזאת, ולא להנצחת העבר, התכוונתי כשכתבתי 'סיפורי-הבשורה', או 'האגיוגראפיה'.
דורון, הכל נכון, אני לא חולקת. רק שאני באה מדלת אחרת. בשיעורי רישום אחרים שלמדתי בבצלאל (ואני זוכרת לפחות שלושה נוספים), די היה להעיף מבט ברישומי התלמידים כדי לדעת מי המורה. הסגנון היה ברור כשמש. הירש היה המורה היחיד שלא השליט את סגנונו. ובמידה מסוימת, למרות חדוות הזיהוי שהפוסט הזה מעורר בקרב תלמידיו (רציתי להגיד "לשעבר" והתחרטתי), הירש היה מורה שונה לכל אחד ואחד וזה מה שכל כך נפלא בו. כשכתבתי את הפוסט הזה חשבתי על הירש כמובן, זה מין מכתב תודה מאוחר, וחשבתי קצת על אלה שהכירו אותו, אבל עוד יותר על אלה שלא. התחשק לי להעביר הלאה את המתנה שקיבלתי. אבל איכשהו, בגלל מי שאני ובגלל מה שהירש בשבילי, דמיינתי נמנעים בודדים (לא מבחינת הכמות אלא מבחינת האחד-על-אחד) ולא את הקהילה, ובעצם את סדרת הקהילות המכונסות זו בתוך זו כמו בבושקות עד סוף הימים ותחילתם, שנשקפת מדבריך. זה לא ויכוח. אין לי שום רצון לשלוט או לכוון. כל אחד מוזמן להשתמש בזה כראות עיניו. זה נפלא בעיני ולגמרי הירש.
הדף של התרשים נראה כמו פרטיטורה לאלכימאי.
לפי הכתב הוא היה תלמיד חכם (במובן הרליגיוזי של המילה).
באסוציאציה שהיא תולדת חנוכה, בהפוך: אם הוא היה נר, זו היתה ודאי מצווה וזכות גדולה לעשות שימוש באורו. עד כלות.
גם אני למדתי אצלו פעם פעם. לא זוכרת ציטוטים, אבל זוכרת היטב את נוכחות הקסמים: איך בכמה המהומים צנועים לתוך הצווארון שלו היה יכול לשנות לך את כל ההסתכלות.
וההומור העדין.
תמיד כשאני חושבת עליו אני מחייכת
הגעתי – כן, גם אלכימאי וגם תלמיד חכם, ולהשתמש, בטח. ובקיצור, ברוך הבא!
עפרה, המהומים וצחקוקים ועכשיו גם אני מחייכת.
מרית יקרה,
הפוסט שלך ריגש אותי מאד ואני מודה לך מאד שהבאת אותו לכאן.
הירש היה דוד שלי, אח של אבי ז"ל, דוד ואדם מופלא מאין כמוהו. הוא ליווה אותי בחכמתו, בחוש ההומור שלו וכמובן גם בצעדי הראשונים בכתיבה. תמיד תהיתי בליבי, מאין ידע, הבין כל כך עמוק כל מילה, שורה, משמעות בטכסט, הרבה לפני שהבנתי בעצמי. היינו יושבים שעות בסטודיו, הוא ברישומיו ואני במילותי ופתאום היה צוחק, מתבונן, ממשיך לרשום ואני תמיד שתקתי, לא להפריע לצייר הנערץ בעבודתו.
לאחר שביקשתי כמה פעמים, הסכים גם לרשום את פני. לאחר שסיים, הבטתי בתדהמה , אפילו קצת בזעזוע בציור המוגמר, והוא רק חייך ואמר: כך תראי בגיל חמישים!
שוב תודה,
מיכל הירש-נוי.
הי מרית,
הרבה חומרים בכתבה שלך, למחשבה של היד והראש,
היה מהפנט לקרוא על השיעורים אותם את זוכרת.
ועל דמותו של יוסף הירש.
עברה בי מחשבה שהיה צייד של אור בהרבה נדבכי מובן.
תודה
תודה
דיתי
מיכל, תודה, איזה סיפור מקסים ואופייני להירש בחידתיות ובהומור שתמיד הזכיר לי את ההומור של קלייסט. הירש אגב, בכלל לא החשיב נעורים. פעם שיבחתי את אגון שילה (צייר ורשם שמת בדמי ימיו) והירש אמר בזלזול "צעיר מדי…" ושאלתי, "מה, לא יכול להיות אמן צעיר ושווה?" והירש אמר במין קול אֶפִּי כזה: "כן… היה פעם אחד… מוצרט…"
תודה דיתי, זו שמחה גדולה.
וברוכות הבאות לכאן.
הדיון הזה מתחיל להיראות כמו אולם-ריקודים ענק, שבו מתנהל מחול מורכב ומהפנט: כל אחד רוקד את הריקוד שלו, פוסע את הצעדים שלו, והכל ביחד נראה הרמוני להפליא. המוסיקה היא נוכחות של הירש. כמה מרגש להיווכח בה — לאחר שהארת אותה בתוכנו — וכמה כואב להיווכח בהעדרותו של האיש! הערה קטנה: הירש לא היה נחמד תמיד. הוא היה מורה מאתגר מפני שהיה כריזמטי ודעתן כל כך. כדי להפיק את הייחוד שלך ברישום ומכאן — באמנות — היה עליך להיאבק בהשפעה שלו, לפתח אישיות וכלים כדי להתמודד איתה. היו תלמידים שנרתעו מזה, או שנפגעו ממנו ככל שהעריכו אותו. בהקשר זה, אחד הדברים שלמדתי ממנו: אמנות היא עניין של אישיות, לא של כישרון. כלומר, לא כל מוכשר מסוגל להיות אמן. כישרון, בכלל, תלוי בתרבות ובאופנה; אבל מי שיש לו אישיות מתאימה יכול לפתח את הכשרון הראוי, ויותר מזה: יכול להמציא כישרון חדשני, שטרם היה עד אז. הירש היה מסוגל להביט ברישום, שנראה לי חסר-תקווה, ולהעלות משם את מה שיכול להתפתח ולהיות עבודה טובה. אני מתכוון, בין השאר, לרישומים שלי עצמי; אבל לשיטת של הירש: לימוד בקבוצה פירושו, שכל תלמיד לומד, בעזרת המורה, מהעבודות של כל השאר. אני שמח שזכיתי לקחת ממנו יכולת-הוראה מעין זו ואל השיעורים שאני מלמד.
דורון, ברור שהירש לא היה נחמד תמיד. גם בסיפור המקסים של אחייניתו יש צד קצת אפל. ובכלל כשמביטים, רואים גם דברים לא חביבים, והירש היה מתבונן גדול. אבל באשר להשפעה – החוויה שלי הפוכה. אולי בגלל שרישום היה תמיד רק אמצעי בשבילי, את הדברים שלמדתי ממנו יישמתי בתיאטרון חזותי, בתיאטרון בובות (והירש היה מאד תיאטרלי וחובב בובות) ובכתיבה. ובזמן ההמרה הם נהיו לגמרי שלי.
בסוף השנה הרביעית כשהוא התחיל ללמד את טכניקות הרישום שלו בדיו, זה נהיה יותר מדי אחד-לאחד בשבילי, ואז גם פרשתי.
וזה כל כך נכון, גם מותר האישיות על הכישרון וגם מותר הלימוד בקבוצה. זה פשוט עובד וגם קושר בין בני אדם באופן משמעותי, עושה אותם איכשהו ערבים זה לזה, בלי הדבק הסנטימנטלי.
הכרתי את הירש מקרוב בתור אב של שניים מחמשת נכדיו.
הוא לא הפריד בין ציור ,אמנות מוסיקה ופילוספיה.
הוא דגל בהתבוננות נקייה באובייקט על מנת להגיע לאמת לפני הנצחתו.
כל מי שהכיר אותו מקרוב יכול היה להרגיש אותו גם ללא המצאות פיזית בקרבתו.
ברגע שהוא נגע בך בפנים הוא הפך חלק מדרך החיים שלך.
חוש ההומור שלו היה מרכיב חשוב גם בלימוד.
גם במצבי חולי פיזי הוא ברח אל הציור כדי לאגור כוחות , עם סיסמוגרף מתאים אפשר לראות הבחנות מענינות על מצב בריאותו.
לכל האוהדים אני רוצה לספר שהיה לו זיכרון מדהים הוא היה מרצה מתוך זיכרון בלבד תכנים של מחברות בהיסטוריה מתקופת בית הספר.
לכן לא התפלאתי שכשהזכרתי לו שם של מספר תלמידים שלו , כגון ציפי פרל,דבורית,פרוספר ועוד , הוא היה מתאר לי עבודות שלהם כאילו היו תלויים על קיר מולנו.
הגעגועים אליו עזים והחום שממטירים עליו התלמידים מרגשים מאוד כל פעם מחדש.
תודה לכולם.
אני מודה לכולכם,
שושנה,
אשתו של הירש.
מרית,
שמחתי לקרוא את זכרונותיך מהירש, וגם את התגובות המרובות. מחמם לב לגלות איך התקבצו בבלוג שלך רבים מאוהביו, בני משפחה ותלמידים, להעלות את דמותו באוב ולדבר בשבחו ביום השנה השלשה עשר לפטירתו.
שפר גורלי ואני מלמד רישום כמעט ארבעים שנה, וזכיתי גם בכמה מחפציו של הירש, המככבים לא פעם בסידורי טבע דומם שאני מציב לתלמידיי. כקרוב משפחה, וכמי שלמד אצלו מגיל שש עשרה, ואחר כך בבצלאל, ולבסוף אצר את הרטרוספקטיבה שלו, צברתי כל כך הרבה "שעות הירש". בשיעוריי, במשך כל השנים, אני מקיים דו שיח מתמיד איתו, וכמוך, גם אני תופש את עצמי לא פעם משמיע "מנטרות" משלו כגון: "מהכללי לפרטי, מהבהיר לכהה, מהגדול לקטן…" וכמובן גם שלל אבחנות ביחס לתנועת העיפרון, כיוון ההנחה של הקווים ופרשנות הפעולה.
במובן זה הירש הניח יסודות לתקשורת בעברית על רישום, שמקורותיה כנראה יונקים מארדון, ודרכו מפול קליי והלאה מפון מנצל.
יחד עם זאת צודק דורון לבנה באבחנתו שמי שלמד בשקידה אצל הירש, היה חייב להתאמץ ולהשתחרר מאחיזתו במשך הזמן. היה משהו בטוטליות של התורה הזו, כמו גם בדקות האבחנה והביקורת, שחייבו כל מי שרצה להיות אמן עצמאי "לשכוח" את החוקים של הירש, לפחות לתקופת מה. כמובן כשאנחנו מתבגרים, ההטבעות הראשונות נעשות ברורות יותר וצפות ועולות שוב.
היום יש גם דור חדש, שעבורו רישום מן הטבע והתבוננות ממוקדת מהווים חידוש מופלג וצורך אמיתי, בניגוד לשנים שבהן הירש פרש מהוראה בבצלאל, שבהן כל מה שהריח מ"אקדמיזם" ו"ריאליזם" נחשב מוקצה מחמת מיאוס. לכן מי שעוד זכה בחינוך המחמיר והמעמיקי שלו כמורה, נושא איתו נכס יקר ערך לכל אורך דרכו.
אוני, שושנה, תודה גם לכם. שמחה שהגעתם.
אבישי, תודה! ומעבר למנטרות? כל כך הרבה שעות הירש, בטוח יש לך מה להוסיף, וכולנו מחכים…
ובאשר לאחיזה – אני לא מתווכחת איתך או עם דורון, אבל החוויה שלי שונה. בשבילי הירש היה האיש שהראה לי דלתות במקום שבו חשבתי שיש קיר, ואני פתחתי אותן והלכתי לדרכי.
מרית, גם אנחנו פתחנו את הדלתות והלכנו איש לדרכו, וכמה נפלא לשוב ולהיפגש בכיכר העיר, עיר האושר, לא רק כדי להעלות זכרונות אלא כדי לשוב ולהביט מנקודה זו אל האופק. חִלקנו, אכן, עוסקים במקצוע שלמדנו מהירש, אבל כולנו בתנועה משם והלאה. מה שלקחתי מהירש זו היכולת לראות, להביט ולהתבונן. "לראות, להביט ולהתבונן" התחלתי ללמוד בגיל הרבה יותר צעיר, שכן זה היה שמו של מדור ב'הארץ שלנו' בשנות ה-1950, מדור שבועי, שנוצר בכתיבה של בנימין תמוז ובתצלומים של בוריס כרמי. הירש עיצב בדרכו את הראייה, את ההבטה ואת ההתבוננות ומכאן עיקר ההתנגדויות שנתקל בהן ב'בצלאל' בשנות ה-1970, כאשר המבט הוצג כביטוי של אידאולוגיה דכאנית, או של תרבות-הצריכה, והמושג תפס את מקומו.
הדלת שהירש הורה לי הייתה פתח לחוות את העולם בעיניים. אבל חווייה זו אינה עולה דווקא בקנה אחד עם הרישום. עד כמה עוזר הרישום לראייה, למבט ולהתבוננות, ועד כמה הוא מפריע להם, חוסם אותם? שאלה זו גם היא שאולה ממנו. למדתי ממנו, שלפעמים, אנשים רושמים כדי לא להסתכל במה שהם רושמים. זה עשוי להיות נכון גם בתחומי-יצירה אחרים. אבל מלכתחילה, בשביל מה לרשום, או להראות, ובשביל מה לראות, להביט ולהתבונן? סימני-השאלה, שליקטתי מהירש, צצים מתוך התשובות שלמדתי ממנו. מי כמוהו יודע זאת.
גיתה אמר: "המחשבה נעלה מן הידיעה, אך לא מן ההתבוננות", וזה היה המוטו של השיעור שלי כשלימדתי, התורה על רגל אחת…
מוזר לי הניגוד בין התבוננות למושג. אצלי הם חיים בשלום גדול ביחד. למעשה, המשחק הוא להתענג על המתח ולמצוא את רגעי החפיפה המושלמת. חשבתי שגם זה מהירש, אבל כבר אמרתי שקשה לי להפריד בין שלו לשלי, אז אולי הזיווג הזה הוא הסיבה שבגללה לא חוויתי שום התנערות אלא מעבר לגמרי טבעי לעולם שלי.
ואולי זה קשור להשקפה שלי על לימוד ועל ידע בכלל. אני מרגישה שלכל אדם יש פוטנציאל ידע מסוים שרק לחלק קטן ממנו הוא יספיק להגיע בחייו. אי אפשר ללמוד (באמת ללמוד, לא להדביק לעצמך חתיכת אינפורמציה) מאף מורה, דבר שלא היית מגלה בעצמך, בסופו של דבר. כך שמורה טוב הוא בעיקר קיצור דרך. ומורה ענק כמו הירש הוא קפיצת הדרך. אבל קפיצה או לא – זו עדיין הטריטוריה שלי, שבמקרה ובמזל חלקים נרחבים ממנה חופפים לאלה של הירש.
והאם הרישום מפריע או עוזר? כמו כל דבר אחר – תלוי איך משתמשים בו. גם במשקפיים אפשר להשתמש כדי לא לראות. אנשים הם מאד ערמומיים ורבי תושיה כשהם לא רוצים לראות. וגם כשהם רוצים.
ובשביל מה לראות? זאת שאלה כל כך גדולה ואני עומדת קרוב מכדי לראות את התשובה.
ובאמת זו שמחה גדולה להיפגש פה.
מה שלמדתי מהירש זה להיות על גבול השאלה "בשביל מה 'ללכת עד הסוף' — לחתור לשלימות — במה שאתה עושה ויודע?" ה"סוף" הזה הוא ניהיליזם, או נירוונה, או אמונה דתית. באורו של הירש אני קורא את ניטשה, את היידגר וגם את דרידא. גבול השאלה נמצא בעובדה, שמצד אחד אין לה מענה אפשרי ומצד שני אין להעלים אותה, היא תהיה נוכחת תמיד. הירש — בהוראתו, בדיבורו המדוייק ובהתנהלותו כאמן — לימד אותי להתקיים וליצור במחוייבות ובאחריות כאילו אני יודע בשביל מה, ובה בעת להביט על הכל מבחוץ — מוטב במידה ניכרת של הומור ובמידה ראויה של אירוניה. כבר אמרו רבותינו: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן-חורין להיפטר ממנה". כלומר, "ע כ ש י ו ת ש כ ח ו את השאלות, הכרוכות בעובדה שהמלאכה אינה ניתנת לסיום, ו ת ת ח י ל ו ל ר ש ו ם!"
ובאשר למבט ולמושג, גם בי יש דו-קיום של השניים. בעברית, 'רשימה' (טקסט) ו'רישום' הם מאותו השורש. העבודה שלי בדו-ממד ובמיצב מושתתת על כפל-המשמעות הזה. אבל רוב האנשים אינם רואים את הקולות. הם מדברים על — ולא את — מה שהם רואים, ואז הם רושמים, או מביימים, או כותבים, את מה שהם מדברים. הקולות שלהם חסרי-גוף, האימז'ים שלהם חסרי-צליל. כאן אני נזכר בהוראתו של הירש את רישום הטבע הדומם. משם למדתי הרבה על תאטרון חזותי, תאטרון של חפצים, שם מבטאים החפצים מצב אנושי. הטבע הדומם של הירש הוא דוגמה לדו-קיום בין קול למבט, בין מילה ואימז'.
וואו, דורון, אני עוד לא הגעתי לשאלה הזאת. מעולם לא התרחקתי דיי כדי לשאול אותה. אני חושבת שאני פועלת כמו שילדים משחקים. בלי צורך בתכלית. אבל את הלך הרוח של הירש, הליצני-רציני עד רליוזי אני זוכרת היטב, וגם את הטבע הדומם שלו הממוקם על הדרך בין ליריקה לתיאטרון.
וזה ממש ממש כיף לדבר איתך על הדברים האלה.
תודה רבה לך מרית על הרשימה הנפלאה .
העלית בשבילי דברים שנטמעו אך נעלמו לי המילים.
גם לי היתה הזכות להיות תלמידה שלו. ומרגש מאוד לקבל מן דרישת שלום כזו.
רונית, תודה לך, זו שמחה גדולה. וכמה חבל שנעלמו לך המילים, איכשהו קוויתי שכל אחד יביא מנה… (וברוכה הבאה לבלוג)
בהחלט זכית.איזה מורה מרתק….
נזכרת בקנדינסקי שאמר, שאפשר להתבונן בציור כמו שמאזינים למוסיקה ולכן אפשר לצייר כמו שמלחינים מוסיקה ובמורטון פלדמן שתרגם את ציורי רותקו למוסיקה
עדיה, הירש היה סוּפּר-מוסיקלי ("קונטרפונקט", למשל, היה מילת מפתח בהערות שלו) אבל למרבה הצער, בגלל שאני לא דוברת מוסיקה, החלק הזה לא נתפס.
בשעתו, כשערכתי את קולה של המילה http://wp.me/pSKif-bZc הזמנתי מערן זקס טקסט על תיווי גרפי, מג'ון קייג' (הראשון לפרוץ דרך כרגיל) שכתב לקתי ברבריאן אריה שהוראות הביצוע שלה הן קווים עקומים בצבעים שונים, ועד מישהו בשם ראסל אטקינס שטען שהאוזן אינה מסוגלת להבחין בתבניות וביחסים גיאומטריים ולכן ההלחנה היא אמנות חזותית.
ותודה על פלדמן-רותקו, נסיון מעניין (אם כי בציורים עצמם יש די מוסיקה, לטעמי,..),
מכירה את הספר שלך על קולה של המילה,לא פעם אני חוזרת אליו….מרתקת השיחה בין הויזואליות לשמע.מסכימה,יש גם הרבה מוסיקה בציורים של רותקו,ללא צליליו של פלדמן.
ומצאתי את הספר עם תרגומו של אלתרמן לבלדות….:-)
לאלישבע ששלחה לי זכרונות מהירש – תודה רבה. כתבתי לך מייל והוא חוזר עם הודעת שגיאה. האם אפשר להביא לכאן את הדברים שזכרת?
מרית
אני מעתיקה לכאן את מה ששלחה לי אלישבע רוזנבוים תלמידתו:
(התרגשתי במיוחד בגלל הפֶטיש שלי לאותיות https://maritbenisrael.wordpress.com/2008/08/12/געגועים-לגופה-של-העברית/).
"אהבתי את שיעוריו מן הסיבות שציינת, שהיה בהם יותר מציור, היתה בהם התייחסות לחיים בכלל. לקחתי ממנו משהו שמלווה אותי תמיד גם שאני מציירת ולא רק בציור: לשים לב להבדלים, לא לחזור על מה שכבר הנחת על הדף, למצוא את ההבדלים במרחק, בגובה, בעובי, בחוזק ובאופי הקו וכד'. ההבדלים יוצרים את התנועה ואת הייחוד. התייחסת בדבריך במילים אחרות גם לזה. אני גם זוכרת שהוא פעם אמר לי שלכל אות יש אופי בעצם מהותה וכשהוא כותב הוא מנסה לתפוס ולבטא את זה.
השיעורים שאני השתתפתי בהם היו בסטודיו שלו והסטודיו בעצמו היה יצירת אמנות בפני עצמה. הכל היה מסודר ועם פטנטים שהוא המציא. אהבתי להיות שם. המרתף לא היה בבית בו גר אלא בבית שכן לו."
שלום, גם למדתי עם הירש בבצלאל וגם גרתי בשכנות לסטודיו שלו. כשיצאתי לרחוב עם עגלה ובני התינוק בתוכה, עצר אותי הירש בהתרגשות ואמר: "עזבי הכל, זאת היצירה שלך לעשר השנים הבאות" איילה
רשימה מרתקת ומתסכלת. אני מבינה שהפסדתי בגדול שלא הכרתי אותו….
בענקי ענקים
וגם תודה וברוכה הבאה 🙂
Marit
You just made me cry from joy
And this is just from skimming thru in 2 minutes
Promise to read all of it again and again
BTW – my teacher was Shir Schvadron
I studied with him for two months
Some peoples art is the possibility to give a gift
Thank you thank you thank you
איזה יופי. זו שמחה גדולה להעביר הלאה. ולדעתי גם שיר היה תלמיד של הירש…
I guess that makes you my aunt
I am honored
🙂
מרית יקרה, דבריך על מורי ורבי יוסף הירש ריגשו אותי מאד וכתבתי לך תגובה ארוכה שלצערי נמחקה משום מה. אני שולחת לך קישור לאתר הציורים שלי שרק לאחרונה נפתח וטרם הושלם http://www.rachelkitsis.gavriel365.com/wp/.
אהיה בקשר ואכתוב בקרוב. רחל קיציס
אוף מרגיז שזה נמחק.
ברוכה הבאה ותודה. מחכה להמשך וכבר הולכת לאתר.
התגלגלתי לרשימה הזאת רק עכשיו למרות שאני קוראת די ותיקה ומסורה של עיר האושר. כבר התרגלתי לעובדה שהבלוג שלך מלווה הרבה פעמים בקסם, כמו לדוגמה, שפרסמת את התרגום הנפלא לעץ השיער בדיוק ביום בו בתי בת השלוש הצביעה על ערבה בוכייה וסיפרה לי שקוראים לה עץ שיער. ועכשיו, תוך כדי קריאה על יוסף הירש, חשבתי לי על המורה שלימד אותי להסתכל (ולהקשיב) ואז הגעתי לפסקה האחרונה וכל כך התרגשתי לגלות שהוא כאן באמת! איתן שטיינברג היקר שמבטו היפה והחכם מלווה אותי תמיד.
הפלא ופלא 🙂
[…] הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה, 2001; בן ישראל, מירית. עיר האושר. 2010; ליבנה, דורון. ממשות ועוצמה ברישום. ערב רב, 2012 […]
היה מעניין מאד, הוא אח של סבתא שלי
חבל שלא זכיתי ללמוד אצלו גם אני, נשמע מרתק
תודה ענת, באמת חבל. הוא היה יחיד ומיוחד.