זה הפוסט השני של ההרהורים. לקריאת החלק הראשון.
כשהוזמנתי להרצות בכנס והמאייר הזה הוא אני לא היה לי מושג על מה אני רוצה לדבר. זה היה תירוץ להרפתקה, מסע בין איורים שתחילתו בספריית אגף הנוער במוזיאון ישראל וסופו בספרייתי הפרטית.
זהו חלקו השני של השיטוט, פוסט חופשי ואסוציאטיבי בדרך אל האיור הלא מתאים, לא מחשבות סדורות אלא אוסף של גלמים לפני שהפכו לפרפרים.
*
תוך כדי דפדוף נתקלתי במציאה:
קטינא כל-בו" מאת ביאליק, איורים א. ביהם ורחל שליט מרכוס, קליגרפיה פרנצ'סקה ברוך, הוצאת רימון, ברלין תרפ"ג.
והנה עוד כמה דפים בסדר אקראי (התודות לספריית אגף הנוער שאיפשרה לי לסרוק!):
האיורים של א. ביהם הם מחווה מחויכת לאיורים של כתבי יד מימי הביניים.
אני מכירה איורים פסאודו ימי-ביניימיים בספרים "תקופתיים" כמו הספר הנהדר הזה. נהדר בזכות הטקסט המבריק והפמיניסטי. באיורים המרשימים בדרכם, יש איזו כבדות וחוסר חיים בלתי נמנע כמעט, כשמדובר בחיקוי, מין פיחלוץ של סגנון. אבל במקרה של "קטינא כל בו" לא מדובר בחיקוי אלא במחווה חופשית. זעירותם של הגיבורים והצעצועים מצדיקה ומרעננת את אריגתם-רקימתם לדוגמאות ועיטורים בשולי הכתב. החרקים שמחליפים את הדרקונים והיצורים הקסומים של ימי הביניים, מוסיפים הומור ומין נופך יומיומי ועכשווי (יחסית לימי הביניים).
למטה – כמה כתבי יד מימי הביניים לדוגמא:
דף ממורה נבוכים לרמב"ם
שימו לב לסלסולים המשתרבבים מן הA בתמונה למעלה. זה היה מאד שכיח בסוף ימי הביניים. פעם כשהייתי קטנה עבדתי אצל כורך ספרים שנתן לי לשחזר חלק מדף חסר בהגדה מהמאה ה-14 (זה נשמע דמיוני, אבל בחיי, אפילו קיבלתי פיסת קלף לאימונים, כי זה מגיב קצת אחרת מנייר). ובכל אופן – גם לאותיות העבריות היו כאלה קנוקנות. וא. ביהם "תרגם" אותן ל"שרוכים".
כמעט הרציתי על זה, אבל לא. המשכתי הלאה…
השורה שלפני גן העדן
חשבתי לדבר על הזיקה בין האיורים של "ויהי ערב" (חיים האוזמן) ל"לילה בלי ירח" (דוד פולונסקי), על הדמיון וגם על השוני: התיאטרון של "ויהי ערב" לעומת הקולנוע של "לילה בלי ירח".
האיור הראשון של "ויהי ערב" החזיר אותי לסביליה, לתיאטרון שבו ראיתי מופע פלמנקו. כמו להרבה תיאטראות אירופאיים, היו לו ארבעה יציעים והגבוה והזול שבהם נקרא "השורה שלפני גן העדן". וכך גם באיור – רגע לפי תחילת ההצגה היציעים מלאים קהל: בעלי חיים ביציע הגבעה, ינשופים ביציע הענף, וכוכבים בשורה שלפני גן העדן, ביציעי שביל החלב והעננים.
האיור הראשון מתוך "ויהי ערב" מאת פניה ברגשטיין, צייר: חיים האוזמן
אבל מהר מאד הבנתי שהרבה יותר דחוף לי לכתוב על הטקסטים של שני הסיפורים (על "ויהי ערב" כבר כתבתי, על "לילה בלי ירח" – בקרוב).
חשבתי אולי לקחת שיר קלסי כמו "קן ציפור" של ביאליק, או "מיכאל" של מרים ילן שטקליס, ולבדוק איך איירו אותו במשך השנים. (הרעיון היה הרבה יותר מלהיב מן הממצאים הסתמיים). חשבתי לדבר על השפה הסיפורית-איורית של מקדה בן נאה (בפעם אחרת), על הפיוט של עפרה עמית, בעיקר ב"ילדה משם" וב"כנפיים", אבל… תמיד היה אבל. פעמיים נסעתי למוזיאון ישראל ופעמיים חזרתי עם קדחת מחשבות ובלי שום החלטה, ובינתיים התחלתי לקבל מיילים שדוחקים בי למסור את שם ההרצאה…
וכאן (בשיא המתח) מסתיים החלק הזה של המסע. לספר הבא שבו עצרתי מגיע פוסט נפרד. גם משום שהוא הוביל בסופו של דבר ל"האיור הלא מתאים", וגם בזכות דלתות אחרות שהוא פותח. המשך יבוא.
עוד על כתבי יד מאוירים – ליתר דיוק על קומיקס מימי הביניים (בפוסט וגם בדיון בתגובות, וגם הכרות עם פמיניסטית מהמאה הארבע עשרה) עיר הגבירות
לחלק השלישי והאחרון של הרהורים על איורים – יש לי משהו עם אוטיסטים
עיר-האושר 
איורים מקסימים. ובכלל כל הקטע הזה של איורים עתיקים שהם כל כך מלאי דמיון ויופי מרגש אותי כל פעם מחדש.
ובהקשר הזה כשבאתי לכתוב פוסט על ההצגה "שש דמויות מחפשות מחבר" חיפשתי את הפלקט הישן ל"שש נפשות מחפשות מחבר", פלקט שעיצב רפי אתגר ואז עברתי שוב על העבודות שלו. יש שם התכתבויות מרתקות עם יצירות ימי הביניים – מעניין להתייחס אליו בהקשרים האלו.
ודבר נוסף – את מכירה את הספר המקסים של אילה גורדון "איורים עבריים" שהוציא מוזיאון נחום גוטמן על פי התערוכה שהתקיימה שם על איורי ספרי ילדים עבריים מתחילת המאה הקודמת?
אה, כן, אני מצרפת לינק למה שכתבתי על שש נפשות, כי זה הפוסט הראשון בסדרה ויש בו התייחסות לחלק הויזואלי שלדעתי מתכתב עם פליני ואחרים
http://2nd-ops.com/esty/?p=67234
היי מרית, קודם לכל אני פריק של איורים בכתבי יד עתיקים, אז כבר אני אוהד שבוי. שנית לכל, זרקת לי עוד קליפות תפוזים לשביל בדרך אל 'האיור הלא מתאים'. ועוד איך שהוא מתאים לי האיור הלא מתאים הזה.
ויותר כנספח לפוסט מאשר כתגובה, משהו שכתבתי, די מזמן, על 'ויהי ערב'.
סתם כדי להטריח את כולכם בתובנות הלא יותר מדי חשובות שלי רגע לפני כניסת השבת:
ויהי ערב (ויהי בוקר יום אחד)
בשמי ערב כחולים,
בשמי ערב צלולים,
שט ירח עגול ובהיר.
חרש, חרש טייל
ודומם הסתכל
ביער, פרדס ובניר.
ולמטה – למטה, בין כרם וגן
ראה בית יפה וקטן…
כך, בפשטות, נפתח אחד הספרים הזכורים לי ביותר מילדותי, שסיפורו הבהיר והתמונות המצויירות בו, מופיעים בזיכרוני ההולך ונמחק, כמו גלויות צבעוניות המנציחות מסע אל מחוזות אקזוטיים של ילדות וקיבוץ. בבואנו לבקש אחר ספר המבטא ביותר את הוויית הקיבוץ שהייתה וזאת שעוד תהיה, מוטל עלינו לבחור את הספר שמצד אחד יאיר את ימי ילדותנו ומצד שני יחשוף לנו גם משהו על אחריתנו.
נדמה לי שהספר, שיותר מכל האחרים אוחז בתוכו התמים, הווה נקי ומסודר של לילה, ירח וקיבוץ, ובה בעת את הפוטנציאל המכונן שלימים יזעזע ויערער את שלוות הקיבוץ המתנמנם לו כנסיכה נרדמת בין הדשאים המוריקים לבריכת השחייה- היה הספר "ויהי ערב".
הספר המופלא, שכתבה פניה ברגשטיין לפי סיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן, נקרא "ויהי ערב" כאילו ברגשטיין מכוונת אותנו אל מיתוס בריאת העולם שבספר בראשית, כרומזת לנו שמיתוס מכונן לפנינו. אך הניסיון למזרח (על משקל לאזרח) סיפור נורדי קודר בלבנט המאיר מדי, מגלה לנו שבסופו של דבר, הצד האפל, החבוי בסיפור התמים הזה המתאר יפה כל כך את ימי הקיבוץ הראשונים, ישאף להגיח מתוך מעמקיו האפלים של הלא- מודע הקיבוצי כדי לחבל, לשבש ולערער. ממש כמו כל פיה רעה ששוכחים להזמין אותה למסיבה. (כי זהו מאז ומעולם טיבן של הפיות הרעות, שהן באות תמיד כדי לדרוש מאתנו לשלם את מחיר אי הזמנתן).
הילדה הקטנה, שיצאה בגניבה מהמיטה אל הלול, כדי להרגיע את התרנגולות, מייצגת את הדור הצעיר המבקש ליטול חלק בהתרחשויות הפורצות אל הלילה, לאחר שמשכיבים את הילדים לישון. האב הזועם שתופס אותה בלול וקורא לה בכעס: "ילדה לא טובה!", מייצג את דור ההורים הרואים בעצמם אחראים על שלמות העולם ועל השכנת "הסדר הטוב", שכל יציאה מבית הילדים "בלי רשות" מהווה לגביו הפרה בוטה וברורה של כל הכללים.
למרות הנשיקה, כאב העימות המר והמושתק בין דור ההורים לדור הבנים לא ייגמר ולא ייעצר בבית הילדים. המרד הילדותי התמים שתבע לקחת אחריות ולקחיו, עתיד לפרוץ בעתיד בעוצמות שקיימות רק בשדים שנכבשו זמן רב מדי בבקבוקים אטומים היטב.
"וכשאבא נשק לה אוהב וסולח, נשק לה גם הירח"- במילים אלה נחתם המסע הבראשיתי אל הלול. ברגע המופלא הזה, בו אבא קיבוץ קולקטיבי גהר מעל לביתו הקולקטיבית וסלח לה בנשיקה על שפרצה אל הלול והפרה בכך את הסדר הטוב, או לפחות סיכנה את שלום העולם המסודר, הנקי והמתקתק כמו שעון שוויצרי, ברגע מופלא ומטריד זה, נעשה ברור שזה כבר ייגמר לא טוב.
ה"משהו" המסתורי והאפל, שמסתתר בין דפיו המוארים של הספר הזך והתמים, עתיד לפרוץ ברבות הימים בטינה גדולה ומרה, שבאה חשבון בשם כל הילדות והילדים שהושכבו לישון בחיקו החם, הסולח והכולא של הקיבוץ, עם כל מה שכבר נודע לנו, יחד עם כל הדברים המושתקים האחרים, שכנראה לא נדע לעולם והיה להם עד רק הירח.
מרית יקרה,
טוב כתבי יד מעוטרים עתיקים הם ציורים אימפרסיוניסטיים, באותו מידה אפשר לשים כתב יד על יד ון גוך.
גיבורי ספרו של אורחאן פאמוק: 'שמי הוא אדום' הם מעטרי כתבי יד עות'מאניים, ושם עולה שוב ושוב מרכזיותו של האור, בחוויית האיור של המיניאטורות, וגם העיוורון שלבסוף מערפל את ראייתו של המאייר המזדקן.
כתב היד של מורה הנבוכים שהובא למעלה מצוי אגב, בספריה המלכותית בקופנהגן, שזה קצת על יד הנס כריסטיאן אנדרסן, שהוא מורה הנבוכים שלך (-:
אגב, משהו באיורים של א' ביהם (ששמו מעיד עליו שמוצאו הוא צ'כי, כנראה מפראג) הזכיר לי את ברונו שולץ (מדרהוביץ', פולניה). עוד לא הבנתי מדוע.
לדודו, מקדיש לך את הוידאו הבא:
אסתי, כתבתי לך כבר שם, כמה זה סמלי שהנפשות הפכו לדמויות – לא רק בשם המחזה, אלא בכלל, פעם היו קוראים לדמויות "נפשות פועלות", והיום תהומות הנפש הוחלפו בדמות כלומר בתדמית.
ואני מכירה כמובן את הספר – יש שם אוצר בלום של איורים. עם הטקסט אני לא תמיד מסכימה…
דודו, תודה. כמו תמיד אני מרגישה שאתה מדבר מהחצר השכנה. "ויהי ערב" הוא ספר חריג בעוצמות הרגשיות שהוא מעורר. ומעניין שלכל אחד הוא מדבר על משהו אחר (גגל ותראה). מרתקת הפרשנות שלך ושונה משלי (בקרוב).
שועי, את הדייסה של המשפט הראשון לא הבנתי 🙂
ומזדהה עם תחושת הברונו שולץ שלך.
אכן הדיון על המעבר מנפשות לדמויות שווה פוסט בפני עצמו. כי השינוי הקטן הזה במילים משקף את המעבר הגדול שהעידן שלנו עשה בהתייחסות האנושית לעצמנו ולזולת.
אבל אם נחזור לפוסט הנוכחי, אז חייבת להגיד שכייף גדול היה לחזור אל הסלון שלך שבו הפוסט שנראה על פניו כמנה העיקרית, הופך למנה הראשונה עם כל התוספות המחכימות של של דודו ושל שועי ועוד מעט יגיעו אחרים שיעשירו את נשפי ואת ידיעותי.
הרבה זמן לא הייתי כאן. עונג צרוף לחזור.
מרית, אני יודע שזה יישמע מוזר, ואולי פעם כבר סיפרתי לך. פעם הזדמן לידיי תצלום כתב יד מן המאה השלוש-עשרה של מחבר שאליו כנראה יש לי קשר-קירבה מיוחד. התבוננותי באותיות כמי שמתבונן ביצירת אמנות מדהימה.
דווקא מפני שיודעת את משהו על רזי-אותיות וצבעים, אפשר כי אותיות יחזו לפני הנפש כצבעים, ואם כן, אין מרחק ניכר בין יצירה אימפרסיוניסטית ובין כתב יד כתוב היטב, מלאכת-אמן.
זה נכון שהדברים גובלים בתמהונות, אבל: [א]. כידוע, אני נהנה מכמה יסודות תמהוניים [ב]. כך אני חש, בדיוק ממש.
אסתי, ברוך שובך ותודה! אכן בורכתי באורחים יקרים.
ושועי – על כך שכתב הוא לא רק אמנות וצבעים אלא עולם ומלואו, לית מאן דה פליג. אבל אימפרסיוניזם? כתב זה על קו ואימפרסיוניזם זה על כתם. וואן גוך הוא לגמרי כתב, אבל לא של כתבי יד מימי הביניים, הוא שוצף מדי. הוא לא היה מסתדר עם השיטין. ומצד שני, מה אני יודעת…
כמה טוב שבקשתי עוד! (כי עכשיו אני יכולה להשלות את עצמי שקבלתי בגלל שבקשתי…).
איך אני אוהבת איורים כאלה שמטיילים על הטקסט והאותיות! (אגב, גם "הסיפור שאינו נגמר", שאני מרשה לעצמי לקרוא לו "שלי", פותח כל פרק באיור כזה של האות הפותחת). מתה על זה בניירות המכתבים היפיפיים שקניתי בונציה ובלוח השנה היהודי העתיק שאמא שלי מסגרה כשהייתי ילדה ועדיין תלוי פה ושם והביאליק הזה, אח, איזה יופי! (-:
"ויהי ערב" זה בכלל מעדן מיוחד, וההברקה שללך על המעבר בין התיאטרון שלו לקולנוע של פולונסקי- שמעת את ה"דינגגגגגג" המהדהד כשנפל לי האסימון הזה?
וואלה. צודקת. וגם – וואו! צודקת!
וככל שאת מתארת את ההרצאות שלא הכנת אני יותר רוצה אותן, הייתי חותמת על יום עיון שלם שכולו ההרצאות האלה שלא נכתבו, אחת אחת.
ודודו, מעניין, בעיני האבא הילדה האלה הכי פרטיים והכי לא קולקטיבים שאפשר.
ואני מכירה ילדה אחת נהדרת , שכשהיתה ממש קטנה, פצפונה, ידעה לדקלם את הספר בע"פ והיתה מושיטה ידיים לסובבים אותה ומבקשת חיבוק רחמים…
((-:
מרית, פוסט ממש נפלא.
גם אני וגם בתי דיקלמנו את "ויהי ערב" בגיל שלוש. יש לי גם תרגום יפה שלו לערבית – חבל שאי אפשר להעלות תמונות בתגובות (אולי אשלח למרית את עמוד הפתיחה?)
ועכשו תגידו לי – אני, כהרגלי, משבית שמחות הילדות – למה ועל מה, לעזאזל, היה צריך האבא לסלוח לה (וכשהוא נשק לה אוהב וסולח, סלח לה בהזדמנות חגיגית זו גם הירח!), למה? למה לא היא היתה צריכה לסלוח לו, על ההתקפה הכעסנית והתוקפנות האלימה שלו, שהתפרצה ללא שום סיבה, רק בגלל שכמה תרנגולות קרקרו (ו, מה, הפריעו את הסדר הקיבוצי? את הינדוס הטבע לתועלת האדם וחברת העתיד?)? מה זה הביתה להכינס, את יודעת שאבא כועס? הלו, הלו, אבא – תתנצל יפה על הכעס והדמעות של הילדה, ואולי אולי אז גם הירח יסלח לך
אח טלי, תודה תודה, ויום אחד (לא בזמן הקרוב, ממש לא, אבל יום אחד) כשאכתוב על האותיות הפותחות האלה, אקדיש לך את הפוסט.
וע. תודה, אני ממש מופתעת מקבלת הפנים לשני הפוסטים האחרונים.
ובאשר לחלק השני – הוצאת לי את המילים מהפה, חצי פוסט גנבת לי, אבל אני בכל זאת אכתוב אותו כי זה בוער לי, לפחות כמו לך, ויש עוד.
ואת עמ' הפתיחה – שלח, אשמח.
האם את מכירה את ספרו של אליק מישורי על איורי יוסף בדקו לשירי ביאליק? נדמה לי שקוראים לזה לצייר בעברית. ממליצה בחום. לא מסוג האיורים שבהם דנת פה, אבל מאחר שהכרזת בעצמך כי מדובר בלקט לא בהכרח קוהרנטי, אני מוסיפה את המלצתי
איזה יופי, אחכה בסבלנות (-:
ו ע', כמובן שאתה צודק, וכמובן שהילדה לא עשתה מעשה רע אם בוחנים את זה, אבל בעיניי זה לא העניין כאן.
הכוח של הסצינה הזאת נובע מעצם הסיטואציה שמתקיימת לפעמים בכל קשר בין הורה לילד או בין מבוגר לילד – כעס גדול ואחריו פיוס, השלמה וסליחה.
ברור שבדרך שבה אני רואה את העולם ובדרך המקובלת יותר היום (צריך לזכור שבתקופה בה הספר נכתב היו הרבה מבוגרים שחשבו שאפילו דעה של ילד היא חוצפה) היה נכון יותר לו האבא היה מבקש סליחה, אבל הקתרזיס הרגשי בסצנה הזאת כל כך גדול, המעבר מכעס אולטימטיבי לחיבוק ופיוס אולטימטיביים כל כך גדול וחזק, שהוא מנצח את הבעיות, שאכן קיימות.
דפנה, לא מכירה, תודה על ההמלצה! (אם כי אזדקק למכונת זמן כדי להשתיל במסע פיסות מן העתיד 🙂 )
טלי, אוי כמה שאני לא מסכימה. פרטים בעתיד.
אוף איתך!
אז אם את כבר טורחת להפעיל את מכונת הזמן בשביל דפנה את יכולה להסביר על מה ולמה, באותה הזדמנות?….(-:
איזה כף ללכת אחרייך בדרך הגילוי והלבטים. תודה על העלאת הדפים המאויירים הסרוקים של הספר של ביאליק. כף שמזדמן ככה לראות מה שקרוב לוודאי לא הייתי פוגשת ללא מאמצייך. גם הביאור וההדגמה לאיורים של ימי הביניים משובב לב. וגם הלינקים שהבאת לפוסטים קודמים שלך ואל אחרים. וגם… יש הרבה "וגם" לכל המטעמים שהעלית כאן.
התיאטרון של "ויהי ערב" – מעניין. העלאת התמונה כאן מעוררת ערב רב של זכרונות – קוליים וחזותיים בעיקר – אמא שלי מקריאה לי. יום אחר יום, עשרות פעמים אולי. אני מכירה כל מקום של כל ייצור שמופיע כאן והגבהים השונים – מי למעלה ומי למטה מאד חקוקים בתמונות שלי, בראש. אני מקריאה לביתי. גם עשרות פעמים. עשרות ערבים. ניגון הקריאה של אמא שלי מלווה אותי, משתקף ככל הנראה בקריאה שלי ועובר לילדה שלא זכתה להכיר את סבתה. הזכרונות עולים למראה התמונה שהעלית מהספר הזה. במיוחד בספר הזה מה שנשמר אצלי זה האיורים והנגינה . נגינת הקריאה וגם המנח, הנגיעה, אמא, ילדה בת שלוש או שנתים או ארבע, בגדי לילה, מיטה. המילים גם, אבל טיפה פחות. אולי האיורים האלה מזמינים תיאטרליות כזו.
ואת "לילה בלי ירח", אני לא זוכרת, ואין לינק. לא יודעת אם בכלל היכרתי. מסתקרנת.
תודה.
מחסנאית, תודה תודה.
ויהי ערב חרוט על הלבבות של הרבה ילדים, גם כאלה שגדלו. ויש לי השערות משלי למה.
לילה בלי ירח הוא ספר חדש (יחסית לויהי ערב ובכלל) עם איורים עוצרי נשימה של דוד פולונסקי. אבל אני רוצה לכתוב דווקא על הטקסט.