כשהוזמנתי להרצות בכנס המאייר הזה הוא אני לא היה לי מושג על מה אני עומדת לדבר. זה היה תירוץ להרפתקה, מסע בין איורים שתחילתו בספריית אגף הנוער במוזיאון ישראל וסופו בספרייתי הפרטית. זהו חלקו הראשון של השיטוט, פוסט חופשי ואסוציאטיבי בדרך אל האיור הלא מתאים, לא מחשבות סדורות אלא אוסף של גלמים לפני שהפכו לפרפרים.
סבתא שלי והסביבון של מאטיס, תזוזות וחילופים קסומים
האיור של אפטר מבוסס בבירור על "המזנון האדום" של מאטיס – פה ושם יש תזוזות וחילופים קסומים, גדלים, זוויות, שמאל ימין, אבל שום דבר לא נשכח: המפה האדומה, המוטיבים הצמחיים, הדמות הישובה, הכסא, החלון (שהפך ללוח שנה), סל הפרחים של הטפט (שהפך לחנוכייה), קערת הפירות והפרחים (שהפכה לסביבון).
סבתא ציפורה היקרה שלי אהבה אדום מכל הצבעים. סבי שהיה טיפוס אמנותי צבע באדום את הקיר למראשות מיטתה, וגם את ארון הבגדים שלה צבע, וצייר עליו פרחים כאילו יצא מציור של מאטיס.
שנים אחר כך, כשגדלתי, נהגתי לתת את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה לאנשים שפגשתי בחוץ-לארץ, ושרצו לשמור על קשר. הייתי מסבירה שזה הכי בטוח, כי אני תמיד נוסעת, חוזרת, מחליפה דירות, ואילו היא נשארת באותו מקום ויודעת איפה אני. עד שמישהו העיר לי בתום-לב, ואולי באירוניה, שהיא עלולה יום אחד למות.
זה הרס אותי. זה פשוט לא עלה על דעתי. עליה חשבתי שתמיד תישאר: אישה ששערה אסוף לפקעת על קודקודה, לבושה בחלוק פרחוני, כף ידה מוטלת על מסעד הכורסה ומאחוריה מעקה המרפסת, וקיץ תמיד עם שזיפים סגולים ענקיים, ורקע אדום כמו בציור של מאטיס, וצפירות אוטובוסים עם ריחות ים, קרם-ידיים ותרופות נגד עצירות.
כך מסתיים ספרי "אסור לשבת על צמות". גם ברקע שלו נמצא "המזנון האדום" של מאטיס עם קצת תזוזות וחילופים שבשיאם הופכת הדמות ברכות ובטבעיות לסבתי.
גוטמן-רוסו (עוד תזוזות וחילופים)
ואם לחזור אל נושא הפוסט – חשבתי להרצות על התנועה מאמנות לאיור. ממאטיס לאפטר או מאנרי רוסו לנחום גוטמן. האיור הזה של גוטמן מ"לובנגולו מלך זולו" הוא וריאציה על ה"צוענייה הנמה" של רוסו. גם כאן יש היפוך שמאל ימין, הירח הפך לענן, הפסים זזו מהצוענייה לנמר, המנדולינה, כלומר המוסיקה של הצוענייה, התגלגלה במחברת הציור של גוטמן (שימו לב איך הזרוע והמחברת בתמונה הצבעונית יוצרים ביחד מעין מנדולינה) והחיה התקרבה עוד צעד, כמו בחלום.
בין רוסו לגוטמן יש זיקה ששווה הרצאה, אבל לא שלי. ו"זהה את מקור האיור", זה משחק נחמד, אבל לא מספק. המשכתי הלאה.
בחירה היא יצירה – רמברנדט ושמעון צבר
הצירוף הזה של אפטר-מאטיס-סבתא גרם לי לחשוב על אמנות ומשפחה, מה שהזכיר לי באופן טבעי כמעט את "בוא הביתה, טיטוס!", הסיפור שטווה שמעון צבר על רמברנדט ומשפחתו על פי רישומים של הצייר. בילדותי הוקסמתי מהספר שלא דמה לשום ספר אחר, שלא לדבר על המסתורין של השם: טיטוס הרשע מהחגים, נולד מחדש כילד קטן ונלבב, בנו של הצייר. לא מצאתי את "בוא הביתה טיטוס" בספריית המוזאון. אבל גם לו הייתי מוצאת לא הייתי מרצה עליו. בחירה היא אמנם סוג של יצירה ושמעון צבר כאן הוא לפחות רבע מאייר, אבל זה חוסר טקט להרצות על רמברנדט בכנס על איור ישראלי…
ההמשך בפוסט הבא
עוד פוסטים על אמנות פלסטית כהשראה וכמודל
חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד
אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה (הדיאלוג הפורה של קורסאווה עם ואן גוך, עם האימפרסיוניזם ועם הקונסטרוקטיביזם)
המסעות שלך – אשר גרעינם תמיד הוא מעשה היצירה – מהלכים עלי קסם. מנתקים אותי לזמן מה מהטירוף השורף ומאפשרים כמה דקות של נעם. זהה את מקור האיור הוא בהחלט עניין משעשע ומעניין, אבל אני חושב שהוא מצביע על נקודה מעניינת שלמעשה, מדגימה את היחס השלט בנוגע לאיורים. הרי רובנו לא נזהה את המקור של האיור, רק ברי-מזל (כמוך למשל) הנושמים אמנות, ידעו לקשר בין היצירות, או שיתעניינו מספיק בכדי לגלות זאת באמצעים שונים. אני חושב (ואם אני טועה, נא לתקן) שבארץ כלל לא מתייחסים לדיאלוגים של איורים עם יצירות אמנות. זהו סממן נוסף לזילות או לשטחיות שבה מתייחסים לאיורי ספרי ילדים. במקרה הטוב, דנים בהם בנפרד מהספר ובמקרה הרע, רק מציינים את שם המאייר או המאיירת. אם מתלכתחילה הכתיבה על איורים היתה רצינית, ייתכן והיינו נחשפים לאוצרות איוריים, להשפעות מרתקות, לנבכי לבם ואמנותם של היוצרים וכן הלאה. לכן, אני חושב שהפוסטים שלך, גם אלו שרק זורקים פיסות קסומות של ידע (מילולי וויזואלי), יש להם חשיבות גדולה. הרי הכל כל כך מעניין, רק צריך להוציא אותו החוצה.
איזה כף שהזכרת את שמעון צבר.הזכרתי אותו לאחרונה בהיקשר אחר. ספרי הילדים שלו, כל אחד בדרכו, מקסימים ביותר.
מצטרפת לבקשה שיודפס זה וגם האחרים מחדש.
קריאה מענגת. שמחה להצטרף למסעותיך. תודות המון
יותם, תודה תודה.
דווקא בכנס היתה הרצאה יפה של ד"ר נעמי מאירי-דן מהמחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל – שהתייחסה לציורי מקרא כמקור לאיורים.
לפעמים זה ממש מרגש כשדברים מתחברים. זה קרה לי כשצפיתי למשל ברשומון ופתאום קלטתי שהשודד המנמנם שנראה לי כל כך מוכר הוא מחווה לניז'ינסקי של אחרי הצהריים של פאון. כתבתי על זה בפוסט על אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה, ושם זה באמת מהדהד באופנים רבים. אבל אני לא בטוחה אם זה פועל גם ב"לסביבון" מעבר ליופי ולחיוך.
אצל גוטמן לעומת זאת יש קשר הרבה יותר עמוק. אני אפילו לא בטוחה אם המחווה מודעת. זה דימוי ארכיטיפי שמזמין השתהות.
מחסנאית, בשמחה. ולפחות טוסברהינדי הגיבור (המלבב מאין כמוהו) כבר הודפס מחדש.
דפנה, תודה (ויש לך גם נעליים מתאימות! :))
מרית יקרה (זהירות תגובה ארוכה במיוחד),
איי קראמבה, על הפוסט השוזר בין סבתא, אדום, נמר, ורמברנט.
התמונה של גוטמן והנמר היא משורש נשמתי, ולראשונה הבנתי למה. לא הכרתי את אנרי רוסו, אבל התמונה שלו של "הצועניה הנמה" על יד החתול הענק לאור הירח, היא ממש משהו שאקח איתי הלאה.
רמברנט אגב נתפס בעיניי מומחים לאמנות בני ראשית המאה השמונה עשרה, כמורד-אור, אנארכיסט-אמנותי, שמרד בסדר הטוב.
הם אמנם הכירו בגאוניותו, אך טענו שהוא עשה שימוש נלוז בכשרונו בכך שלא אימץ את סגנונם של הקלאסיקנים, וכמו עסקני-דוגמטיים קטנים הממלאים את שדות האנושות מקדמת דנא, ניסו להיאבק באתגר שהציבו ציוריו בפני הציירים הצעירים.
וכך כתב אנדריס פלס בשנת 1681:
"הה, רמברנט הגדול, שאצל טיציאן לא הלך
ואת ואן דיק, ואת מיכלאנג'לו זנח
שהעדיף לתעות ולהיצמד בעקשנות
לתואר "הגדול שבכופרים באמנות",
אשר במקום ליופי- לטבע אמונים שמר
ומכחולו סטה הרחק מדרך הישר! –
בושה לאמנות, בושה הוא וכלימה!
מדוע לא עשתה ידו, היד התמימה
שימוש מוצלח יותר בשלל כישרונותיה?
אין בציור- אין לה, לא אח לא רע!
אויה!, אך אם תהיה הרוח אצילה מאוד
בלי סדר ומשטר הרי סופה למעוד,
אם לא תצעד על קרקע החוקים המוצקה
ומעלה לבדה תשאף, אל שלמוּת לא-מושגה
(מובא בספרו המומלץ של הרסטורטור דורון לוריא: רמברנט: מיתוס מול מציאות, הוצאת מפה: תל אביב 2006, עמ' 13)
ועתה תוספת משלי: במאה השבע עשרה רווחו מאוד איורים של בית המקדש העתידי בכתבי יד יהודיים ונוצריים, בדרך כלל הציורים די חוזרים על עצמם, בוורסיות שונות.
עד כמה שאני זוכר רמברנט לא הצטרף לזה.
פלא שהוא קרא לבנו טיטוּס?
היי מרית, תודה על שביל קליפות התפוזים האסוציאטיבי שהשארת אחריך בדרך אל הכנס "המאייר הזה הוא אני". אני פוסע בשביל קסום ומלקט את הקליפות אחת לאחת.
אני אוהב מאוד את הנפשות הפועלות בפוסט הזה. החל במאטיס וכלה בשמעון צבר הזכור לי לטוב מימי ילדותי (וזה כולל כמובן גם את סבתא ציפורה וסבא גדליה). גם גוטמן אהוב עלי ביותר והוא מותיר בי תמיד כמו טעם מלח של דמעת געגועים לזמנים שאני לא בטוח שהיו כאן פעם באמת.
אבל הדיאלקטיקה שלך מאוד מתאימה לרוחי. אני אוהב את הפראות השיטתית שאת רוקמת בינות לדברים ואת הנכונות המוחלטת שלך להמשיך ולהיות פתוחה לכל אשר יקרה בדרך. אהבתי גם את הפוסט הקודם על הבלט בגן לוינסקי והשארתי שם את חותמי. בקיצור אני מרגיש קצת כמו הדבורה מאיה, כי אני רודה אצלך דבש. תודה
שועי יקרי, תודה.
(והטקסט של פלס מזכיר לי את המאקאמות שאנשים חורזים לאירועים – בלי שורות אלמותיות כמו זו שחיברה פעם אחות החתן: "רבות חרשת וגם זרעת בשדות האהבה…")
דודו דבורי, תודה. אני לא טיפוס נוסטלגי כך שגוטמן לא מלחלח את עיני, אבל לחן אי אפשר להתכחש. ופראות שיטתית זו הגדרה יפה, וכמה שאני פתוחה זה אף פעם לא מספיק (לי).
אנחנו מכירים מאנשהו? (לא רק בגלל סבתא ציפורה וסבא גדליה, כבר מזמן אני תוהה…)
כדאי לשוב ולהזכיר שהנמר של גוטמן – כמו רובו של לובנגולו מלך זולו – לא נצפה מעולם באפריקה, כי יש לו פסים! הנמר האפריקאי הוא נמר חברבורות (כתמים), וזהו נמר בנגלי………
רובו של לובנגולו נכתב בבית החולים של קייפטאון בו שכב גוטמן שבעה שבועות מייד לאחר שהגיע לדרום אפריקה. אפריקה שלו היא אפריקה-של-רוח (על משקל הודו-של-רוח של נסיך המשוררים גומילב) – מדומיינת, בדויה. המלך לובנגולה (כך!), אגב, היה אוייב של הזולו וכו וכו וכו
ע ,
הנסיעות הכי שוות הן הנסיעות שברוּח
לכן פרננדו פסואה לא עזב את ליסבואה נניח לברצלונה, הבאנה או לונדריש.
אז מה נסגר, חוץ מזה שהוא לא היה מלך זולו? האם הוא היה או לא היה אבי אב המטבולו אשר בהרי בוליוויה? ידיעה על כך שלובנגולו לא היה ככלות הכל אבי עם המטבולו עשויה לגרום לי בעיות מטבוליות, מה שכרוך במפח נפש רב. כלומר לחשוב שלובנגולו גם אינו מלך זולו זה להפוך אותו ללא בן גולו. אחרי שלושים שנה שוא היה מלך זולו האכזר וגם לובנגולו זה יהיה קצת יותר מדיי עבור נפשי הרגישה שהוא לא זולו ולא גולו. העיקר שהליוייתנים עדיין מחזיקים את קו המשווה בפיהם. קולולולו. זה המעט שנשאר. (-:
בתגובה הקודמת צ"ל 'אחרי שלושים שנה שהוא'
שועי שועי – כל כך הרבה דברים אני יכול וצריך לומר לך, על ספרות (מקסימה ורבת חן), על מציאות (קודרת ונוראה ואכזרית), ועל הקשר שביניהן. לובנגולה המסכן, מלך שבטי המטבולו, שנדחקו מפני הזולו – שבנו אימפריה מודרנית בראשות מלכם האכזר שאקא ולחמו בבריטים ובבורים – לעבר אזור בולאיו, שהוא זימבבווה של היום, כן, לובנגולו המסכן, איש גאה ונצר לשליטים אמיצים, פגש למרבה האימה את האדם הלבן – את ססיל רודז (רודזיה, זוכרים?), שחייליו חטפו את בנו יורש העצר כבן ערובה, שבפגישה רשמית ומכובדת בינו ובין לובנגולה למשא ומתן הוא השקה את המלך יין (שהנוא לא שתה מעודו) מעורב באופיום (שבו סחרה הממשלה האנגלית ברחבי תבל), ואז החתימו את המלך המום הצער והסמים על מסמך רשמי (!!!!) שבו הוא מעביר באופן חוקי את אדמותיו לרשות המלכה ויקטוריה… כך נרכשה רודזיה עבור הכתר, בחוזה חוקי וישר לפני אלוהים ואדם (מזכירה קצת את רכישות הבתים של עמותות המתנחלים בסילואן)
למה אני כותב את זה? יש לי סיבות משלי אבל לא אגלה אותן……… אגב המערב הפרוע וכורדיסטן של קרל מאי – שישב בכלא בעת כתיבתן – יפות כל כך, וגם סין של מיכאל אנדה… בואו נכתוב אטלס של ארצות מדומיינות שהיו באמת (לא דימיוניות! לא ליליפוט! אמריקה של קפקא, מדברעיות ערב של חורגין…)
הו ע' המולך מידיש ועד כוש, על תגובתך הראשונה עלו לי רק הברות, מילות קריאה ואנחה כמו אוי אוי אח אח ועוד כהנה שירה פוטוריסטית רק לכאורה.
והשנייה שבה צמח שמך והפך למילה – המיסה את לבי. מפות ואטלסים זו אהבה עזה שלי. זה מחבר בין אהבתי למילים ולתמונות, זה תיעוד שרירותי כביכול ובעצם פיוטי. בספריית המוזיאון הימי בחיפה צילמתי פעם במין דחף רכושני המון מפות עתיקות שגם הן מדומינות, מתוך קוצר ידיעה והבנה, וחן שהוא לפעמים נאיבי ולפעמים פילוסופי. אבל כשהתחלתי לחשוב על הצעתך המפתה (למה רק מפות?) הבנתי שאין ארץ לא מדומינת. זו רק שאלה של כמה זה מתגרה (כמו במקרה של לובנגולו שבו גוטמן הוא כמו הילד שמערבב את החגים במערכון) או מוצנע. אמריקה של פוקנר היא לא מדומיינת רק בגלל המחוז שהמציא, ואמריקה של מרק טווין גם היא מדומינת, כי היא פורטרט של מי שכתב אותה, ובמובן זה היא לא שונה מאפריקה של גוטמן.
(ותמיד יש לך סיבות סודיות שמוסיפות שכבה של סיבוך ומסתורין)
ושועי, עם קצת עריכה התגובה שלך יכולה להכנס בקלות לאמא אווזה בתור אחד מהשירים האלה המתקיימים בתחום שבין הנונסנס למצלול. (בסגנון מלכת הלבבות שטיגנה לביבות ביום של אביב מלבב על פי גירסתו של אורי סלע)
הכל היה מרתק, וכל כך אהבתי את רישום הנמר של גוטמן (לעומת הציור, שפחות אהבתי). מעניין לצאת למסע בראש שלך, ולעולם אני נדהמת מכמות ואיכות ההקשרים שאת עושה.
אבל נשארתי עם ארון הפרחים של סבתא שלך, ועם הרגע המפלח הזה שבו הבנת. זה כמובן גם כי סבתא שלי גוססת ברגעים אלה ממש, אבל לא רק.
ע' [אני לא אומר שמות מפורשים ללא רשות בעליהם, הרגל שהדביקה לי הספרות הרבנית (-:], הרי רוב החיפושים אחר מעיין הנעורים ושאר פלאות בלתי מסתברים והדיווח עליהם– הוא-הוא מעיין הנעורים, כפי שגילה מרקו פולו בשבתו בבית האסורים בונציה, או כפי שגילה מקץ כ-700 שנים איטאלו קאלווינו כאשר ניסה להציג את גרסתו לשיחם של פולו ושל קובלאי-חאן (אחד הספרים האהובים עליי, מה אעשה).
ארצות אינן מדומיינות, כפי שגילה הומרוס ורבים מדיי אחריו.
למה להכחיש את שירת הסירנות? היא נשמעת היטב וגלויה לעין מכמה היבטים.
למה להכחיש את המוסיקה שמפיק היקום? אם אזניים יש, מדוע לא לשמוע.
ולגבי ההצעה, היא מעט הזכירה לי את מדריך-הנסיעות שביקש אביו של דנילו קיש לחבר, שחרג הרבה מעבר להיות מדריך נסיעות.
עוד נצטרך לעיין בזה. אולי לבדוק מה עמדתה של הפונדקית (בעל בית המרזח) שלנו.
מרית- תודה מעומק הלב. אני מעדיף את השולחן שלי מבולגן, ברגע שעורכים שולחן מקבלים שולחן ערוך, וזו סוג של מיטת-סדום, שגם אם אינה מקצרת או מאריכה את קומתו של השוכב בה, היא מנטרלת איזה יסוד שובב-חיוני-ואנרכיסטי
שעושה את הדברים ראויים להישמע.
למשל, לימדתי את הילדים שלי ששמו האמיתי של עמנואל לוינס היה עמנואל לביבה (הוא נפטר בנר שמיני של חנוכה). עכשיו, העובדה שאני צריך לכתוב בכל מקום אחר כך עמנואל לוינס, כאשר ידוע לכל (לפחות לכל אונותיי) ששמו עמנואל לביבה, היא אחד המקרים המגבירים את כוחה של הגראביטציה ומונעים ממני לעופף עם הצפורים (זה הרבה יותר כבד מהסוודר של אמא של איציק מאנגער).
מי יודע מה עדיף – שולחן ערוך או שולחן הפוך (שלא לדבר על ההוא, שאשתו ערכה שולחן והפכו….), וגם הנמר הוא בסך הכל נמר של נייר. כולנו מדומיינים, חוץ מעמנואל לביבה-חמה-ומתוקה (עד עכשו אני צוחק)
ע'
במקרה בשנה שעברה נפל יום השנה של לוינס בתחילת עופרת יצוקה.
אני חושב שזה התחיל אז.
הבן האמצעי שלי (7) פעם לקח את כרך הקריאות התלמודיות של לוינס והביא אותו אליי ושאל. מדוע כתבו כאן לוינס, הרי קוראים לו לביבה.
(את הפיוט ששרים בראש השנה ויום כיפור: 'ויתנו לך כתר מלוכה' לימדתי את ילדיי לשיר ו'יתנו לך גבינה מלוחה')
כך שאם פעם, מי יודע, אכתוב אילו קריאות תלמודיות, הן תהיינה בבחינת לביבות בטטה.
מי שירצה יוסיף שמנת חמוצה ומי שירצה יוסיף סחוג.
אשית אני בעד סחוג. צריך לדון את כל האדם לכף סחוג.
הנה הגענו מ-אקונה מטטה (של לובנגולו) ללביבות בטטה (של לוינס, סליחה לביבה).
(-:
תסלח לי מאוד, שועי, אבל כזה הוא בטטה קרה שלך….
רוני, תודה, אני שמחה שאת באה לכאן ואני תמיד נדהמת איך את מתבייתת על הרגש בין כל הפיתויים. את אף פעם לא מפספסת. כמו כלי הנשק האלה שמזהים חום גוף. (זה דימוי קצת משונה, אבל זה מה שעלה, והמטפלת שלי בדמיון מודרך היתה אומרת: "מה שעולה ראשון זה הנכון").
ע' ושועי – אל תפריעו לעצמכם ואל תשכחו את שחקני הכדורגל חיים לביבו וטל וניל 🙂
ע', זה רק נמר של נייר וזאת גם לא מקטרת http://www.tbh.co.il/art/20century/20century/images/78.jpg
(כידוע לבני הגדול קוראים נמר, ובגיל שנתיים או שלוש הוא רצה להתחפש לנמר. הבטחתי להכין לו תחפושת והוא היה מרוצה, אבל מדי פעם היה זוקף את אצבעו כנגדי באזהרה: "אבל לא נמר-ילד…" שלא אגיד לו חלילה בפורים, אתה כבר נמר, אתה מחופש…)
ושועי, משום מה נדמה לי שכבר עשינו את השיחה הזאת על חיים לחמנייה ביאליק, ועל הילדים בכיתה של בני שמסיימים את "התקווה" ב"ארץ גלידה, שוקולד וניל".
ע' זה עוד כלום על יד ז'ורז' בטטאי ידידינו הקר והותיק, אשר חיבר את סיפור העין
שזה ספר מעט אלים, כמו שאפשר לדחוס פירה בטטה קר בבצק עלים, ולקרוא לזה
קריאה תלמודית או פנקייק והאינסופי.
ורק הארה לסיום: אירעה לי הפיכת-לב בשלוש השעות האחרונות (השתתפתי באופן פעיל בדיון מעניין על הדמיון היוצר בקבלת רמח"ל בתווך) כנראה שלא אכתוב "תשע קריאות תלמודיות, אבל "תשע קמילות תמהוניות" נראה לי שם הולם לכותר, מי יודע. לפי החישוב של מבצעי ארבע במאה, ובהנחה שהספר יהיה רב-נֶחֶר, הרי שתשע הקמילות יעלו 225 ש"ח שזה יפה לכל הדעות. ואז אוכל לפרוש ולהיהפך לבטטת-כורסא אל מול שידורי המונדיאל הבא עלינו לטובה, והרוח נושבת קרירה שם, בהרי שְטִיריה.
אוי איזה כיף! איזה יופי!
טי-טוס! בוא הבי-תה! אין לך מושג עד כמה הקריאה הזאת היא חלק מהדי אן איי של הילדות שלי…וכמה קסם הילך גם עלי הספר הנהדר הזה, אי אלו שנים אחרי שהוא הילך עליך…
כמי שלא בקיאה בתולדות האמנות, משחק ה"זהה את מקורות האיור" מקסים בעיניי, אבל זה נכון שהוא לא מספיק רדיקלי בשביל להיות הרצאה שלך.
והסבתא, והארון, והפרחים, והאדום, והאהבה – עכשיו אני בקונפליקט.
כי את מסוג האנשים שנהנים לעורר איזה גל או שניים, ותגובה כה מדושנת עונג כמו שאני מרגישה מהטיול הזה במאחורי הקלעים שלך עלולה לגרום לך לרצות להוסיף בפוסט הבא איזה אקונצ'י מאוננינג או משהו.
מצד שני, אני הרי לא באמת יכולה לא להגיב בכנות. נכון?
אז הנה – בכנות מוחלטת – עוד! אני רוצה עוד! בבקשה…(-:
ע' יא עין…למקרא חלק ממילותיך מתחשק לי לסתום את האוזניים ולפצוח בשיר רם, שלא אשמע…
במקום זה, בצעד תגובתי רדיקלי משהו, אני מעתיקה שוב לאות מחאה את תגובתו של שועי (נכון אתה מרשה לי, שועי?…)
ב יוני 15, 2010 בשעה 11:48 pm שוֹעִי
ע ,
הנסיעות הכי שוות הן הנסיעות שברוּח
לכן פרננדו פסואה לא עזב את ליסבואה נניח לברצלונה, הבאנה או לונדריש.
אז מה נסגר, חוץ מזה שהוא לא היה מלך זולו? האם הוא היה או לא היה אבי אב המטבולו אשר בהרי בוליוויה? ידיעה על כך שלובנגולו לא היה ככלות הכל אבי עם המטבולו עשויה לגרום לי בעיות מטבוליות, מה שכרוך במפח נפש רב. כלומר לחשוב שלובנגולו גם אינו מלך זולו זה להפוך אותו ללא בן גולו. אחרי שלושים שנה שוא היה מלך זולו האכזר וגם לובנגולו זה יהיה קצת יותר מדיי עבור נפשי הרגישה שהוא לא זולו ולא גולו. העיקר שהליוייתנים עדיין מחזיקים את קו המשווה בפיהם. קולולולו. זה המעט שנשאר. (-:
הא!
(-:
ותגידו, אם כבר עושים אטלס ארצות, אי אפשר להוסיף עוד כמה שעות שיאפשרו גם לעשות דברים וגם לא להפסיד את החגיגות שלכם פה?…
טלי,
קודם כל, צריך לשאול את ע' מה השעה בזמן לימפופו. אולי יש אפשרות כזאת להאריף שם את היממה.
אני גם חושב אגב שצריך להיות לינק ללימפופו
יקראו לו לינקוקו…
מי יודע, אולי זו שמהּ של הארץ האינטרנטית המובטחת (-:
המממ…לינקוקו, ערש ילדותך! (-:
אחח, טלי, מאיין את מכירה את השיר הזה של חברי ורעי, המשורר האסמאעילי, נג'ואן אלבאטני, הנעד ונד כסחרחורת על הקו שבין לונדון ובין הודו… מאין, מאין,
ולמי שאינו יודע על מה אני מדבר או לזקוקים/ות לתזכורת אצטט את השורות שלא נס ליחן:
לבן הוא צבעו של השלד
לבן הוא גם צבעה של אפריקה —
ערש ילדותי
[פתאום זה התחבר לי לציור של אנרי רוסו, אבל יכול להיות שכבר ציינתי את זה למעלה?]
היי שועי, כשכתבת בצק עלים התכוונת לבצק אלים?
כי אני מוכן לקבל הכל, אבל אחד הדברים שאני לא יכול לשאת זה בצק אלים!
וזה היה ממני כמובן:
היי שועי, כשכתבת בצק עלים התכוונת לבצק אלים?
כי אני מוכן לקבל הכל, אבל אחד הדברים שאני לא יכול לשאת זה בצק אלים!
אתם מתחילים בשירים, אה? חכו חכו
ובין הנוסעים הגדולים שלא עזבו את עירם, אסור לשכוח את קוואפיס (ואת השיר "עיר" שלו, בדיוק על זה!), וגם – אני מזהיר אתכם – אוחאן ולי קינוק
ומצד שונה דווקא כן נוסע – נו, שוב גומילב של "שם בית נתיבות בו אפשר לקחת/ להודו של רוח כרטיס נסיעה", מה לעשות, צר עולמי כעולם נמלה – שכתב ככה על הג'ירף (בתרגום מילולי ומקוצר שלי, מה לעשות):
היום, אני רואה, את במיוחד עצובה,
זרועותיך חובקות את ברכייך והן רזות מתמיד,
שמעי: הרחק הרחק על שפת אגם צ'אד
משוטט לו ג'ירף יפה-תואר
…
אני מכיר מעשיות-אושר של ארצות הקסם
על נערה שחורה, תשוקתו של הגיבור הנער,
אך את נשמת את ערפל הכבד זמן רב מדי,
וכבר לא תאמיני בדבר מלבד גשם
וכמה שיכולתי לספר לך על הגן הטרופי,
על דקלים דקי גזרה, על ריחם של עשבים עלומי שם,
את בוכה? שמעי: הרחק על שפת אגם צ'אד
צשוטט לו ג'ירף יפה-תואר
טוב, הנה קוואפיס באנגלית – העיר – בתרגום מופת של דניאל מנדלסון (כן, אותו מנדלסון שכתב את "האבודים" והפך אצלנו לסופר שואה…)
You said: “I’ll go to some other land, I’ll go to some other shore.
There’s bound to be another city that’s better by far.
My every effort has been ill-fated from the start;
my heart — like something dead — lies buried away;
How long will my mind endure this slow decay?
Wherever I look, wherever I cast my eyes,
I see all round me the black rubble of my life
where I’ve spent so many ruined and wasted years.”
You’ll find no new places, you won’t find other shores.
The city will follow you. The streets in which you pace
will be the same, you’ll haunt the same familiar places,
and inside those same houses you’ll grow old.
You’ll always end up in this city. Don’t bother to hope
for a ship, a route, to take you somewhere else; they don’t exist.
Just as you’ve destroyed your life here, here in this
small corner, so you’ve wasted it through all the world.
והתשובה של קאניק לקוואפיס (שאת שיר המסע של "הוי לולו" כבר הבאתי פעם בעברית כאן), גם באנגלית
TO LEAVE A CITY
This is the city to walk around in the rain
Staring at the barges in the harbor
And to hum songs through the night.
The city has countless streets
Bustling with people running around…
The waitress who brings me my tea every evening
And whom I like a lot although she's a White Russian
Is in this city.
The old pianist who turns around
To look at me
When he sneaks in pieces by Schumann and Brahms
While playing waltzes and foxtrot
Is also in this city.
The ferry boats that caryy passengers
To the village where I was born are in this city.
So are my memories,
All those I love,
And the graves of my loved ones.
This is the city where I have a job,
Where I earn my bread money.
And yet, in spite of all this,
This is the same city I'm leaving
Because of a woman
In another city.
אז ככה…
כן, שועי, שכחת שנג'וואן אלבטאני הוא אחד מהמשוררים האהובים עלי?
ועכשיו, חברים, חיפשתי וחיפשתי תשובה ציונית (או פוסט ציונית) הולמת לענייני אפריקה ודומיה, אבל איכשהו כשלתי, הוכיתי אל החומש, וכל מה שמצאתי רק מעיד על כל המים שזרמו בלימפופו מילדותנו ועד היום ועל המקומות התרבותיים הלא מי יודע מה שהם זורמים אליהם.
האמת היא שממש לא נעים לי לשים את זה כאן אצל מרית, ועוד בשלהי פוסט כה משובח וצלול, אז מרית יקירתי – מותר לך למחוק ולחלופין, מותר לך להסתכל על זה כ"הילדים עשו קצת בלגן". לא חושבת שזה מפחיד אותך…נכון?
ולחבריה העליזה –
טלי יקירתי, ה"אקונצ'י מאוננינג" באים לי לגמרי בטבעיות, כך שאל תקחי את זה על אחריותך 🙂 ועל התגובה השנייה תתביישי. (רציתי להסביר למה, אבל זה ברור, לא?)
ותודה על כל המתנות:
שועי, תודה על נהר הלינקוקו ועל אפריקה הלבנה והשלדית.
דודו, תודה על הבצק האלים (מזל שאני לא אופה).
וע', על הג'ירף יפה-התואר, צירוף שלא עלה על דעתי מעולם (את האנגלית עוד לא קראתי).
דודו, באמת ובתמים, הניסית לרדד פעם בצק אלים בליל ירח מלא? (זו ממש סיטואציה לסיפור של עגנון או של יצחק בשביס זינגר)
ע', יש לש"ט לוי גרסא לקוואפיס, שאתה בטח מכיר, (ולמרות הלחן החפלאי-משהו זה ממש מצליח לרגש בכל פעם מחדש).
לטלי, אנחנו לא זורמים לשום מקום לא טוב, זה בסך הכל תחילתו של מבצע שלום הגלים. מבצע שלום הגלים יימשך תחילה כמה חודשים, ואחר כך כמה שנים לפי הנוהל הרגיל (באמצע נדאג שיפשטו על איזה מחנה פליטים); ושבע עשרה, שמונה עשרה שנים אחר-כך, נצא מהים של עזה חד-צדדית.
מרית, נג'ואן מודה לך בקפיצות של קנגורו ומנסה לחשוב איזה שיר לכתוב על אוסטרליה. קצת קשה לו עם אוסטרליה. פעם הוא הגיע לאוסטרליה ושאל איפה מתגורר אבו ריג'נים, חבר ילדותו, ואיש לא ידע. אז הוא נסע לאפריקה. אבל גם שם איש לא ידע איפה גר אבו ריג'נים. במר ליבו הוא כתב את השיר לעיל ושלח אותו אליי.
מבצע שלום הגלים! זה אדיר! זה ענק!
וזה בדיוק, אבל בדיוק, המבצע שאני נמצאת בעיצומו בשבועות קייציים ומהבילים אלה…
ונג'וואו, מזל שכשהוא יצא לפוש באילת הוא לפחות פגש את אהובתו נפחא, ואת אבא שלה.
ומרית יקירתי- על השנייה – חצי ברור…ואת לא מבינה, זה שהתביישתי זו הבעיה, לא הפתרון…(-:
מה זאת אומרת הוא לא הצליח לכתוב שיר על אוסטרליה? ומה עם –
באוסטרליה יש חיות שאין כדוגמתן –
אפילו הכי פצפונת יכולה לשים אותך בכיס הקטן
ויש שם כלי נשק שרואים לו גָנְרֶמוּבּ
ורק כשהוא יחזור לך על הראש תראה שזה בומרנג, חבוב
אמנם שבתאי דונולו האמין בגוף האסטרלי –
אבל זה רק בגלל שהוא לא ראה את הגוף האוסטרלי!
אבל זה הכפיל שלו כתב, עג'וואן על עאטאני…(-:
ע'
יש אומרים שבתיי הועף מלוקא בידי סופת מיסטראל
וחכמונו ברפואה לא עזרו, כי כך עלה לו בגורל
וכאשר רמה בים, ומלאכים אמרו שירה
גנב להם מתחת לבתי-השחי את ספר יצירה
יש אומרים תחת אדרתו, הלך נרקם הגולם
כולם יצאו תחת אדרתו — אפילו גרשם שולם,
ואגדות עגנון, פ. שדה (שמא גם יהושע קנז?)
מה בלעדיו היו עושים החסידים באשכנז.
ידידים יקרים, זאת אני שצוחקת כאן בצד.
(וטלי, טוב, אז אל תתביישי 🙂 ואם שלום הגלים שלך זה מה שאני חושבת אז תמסרי ד"ש)
גם אני צוחקת כאן בצד, אפילו שאין לי סמיילים צהובים, רק אדוות ((-:
(אם את חושבת מה שאני חושבת שאת חושבת, אז כן, ואת לגמרי מוזמנת להצטרף – מבצע שלום הגלים בעיצומו עוד כמה וכמה וכמה שבועות)
טלי,
רק תיזהרו שכאשר הילדים הנרגשים בונים ארמונות בחול
לא יגיעו פתאום משום מקום דחפורים אמיתיים של צה"ל/שלטון מקומי
עם צו הריסה על בניה בלתי חוקית
ימצאו דרך לדברר גם את זה בחדשות הערב
ותודה על המפעל המבורך,
כולנו נעשים כתוצאה מכך קצת יותר בני אדם
והבריזה והמים שייכים לכולנו
החול והים, רשרוש של המים…
חכו חכו, בסוף כוווווווווולכם תבואו גם. אפילו ע', ענדר קאבר.
(וברצינות מוחלטת, בשנה שעברה היה ילד שהצביע על שובר גלים ועליו דגל ישראל ואמר "הנה התנחלות")…
מרית,
אני מתקן את שהשתמע למעלה. טיטוס בנו של רמברנט נקרא כך כנראה ע"ש של טיטוס, אחד מתלמידיו של פאולוס, לא על שמו של טיטוס מחריב המקדש.
רמברנט עצמו, באחד מ-80 הדיוקנאות-העצמיים שצייר, צייר את עצמו כפאולוס הקדוש.
ביום מותו של רמברנט נמצאה אצלו עבודה בלתי גמורה המתארת את ישו הילד בבית המקדש (לפי אגדה המובאת בבשורה על פי לוקאס לפיה אבד הילד בבית המקדש ונמצא שלשה ימים אחר כך כשהוא משוחח עם הכהנים ולומד מהם).
רמברנט אמנם צייר יהודים אשר גרו בשכנותו, ובת-זוגו המאוחרת הנדריקה, עימה חי את רוב שנותיו, הוחרמה על ידי הכנסייה לנצח משום שהתעברה ללא נישואין (היא ילדה בת בשם קורנליה). רמברנט כנראה התייחס בבוז לנצרות הממוסדת, אבל היה בעל תודעה נוצרית עצמית עמוקה (בנו שנפטר על פניו ואף הוא נקברו באותה כנסיה)
[…] למרית, בקירבה […]
אני אוהבת מאד לקרוא מה שאת כותבת. שנה טוב וחג שמח.
איזה כיף, תודה רבה! ושנה טובה ומתוקה גם לך שולמית.