פעם, כשבני הגדול היה בכיתה א' הוא ערך רשימה של הלוחמים שהוא מכיר:
בתור אישה חזותית שתמיד רואה כל מילה, הערב-רב הזה של לוחמים מתקופות ותרבויות שונות נקרא לי כמו שיר ותהלוכה, משהו בין תצוגת אופנה לדף מאנציקלופדיה מצוירת.
כבר מזמן אני מרגישה צורך ברשימה נוספת, של ליצנים שאפשר לזַמן או סתם למְנות בימים של עצב (כמו היום). ליצנים הם כמובן לא רק שמחים אלא גם עצובים, ליריים, אכזריים, מרושלים, הדורים, גסים, תמימים, ערמומיים ועוד כמה דברים. וטוב שכך, אם הם היו סתם שמחים הם היו מחליקים על הנפש. ככה הם מסתננים לתוכה ושם הם עושים כאוות נפשם. כי בסופו של דבר ליצנות זה על חירות, כלומר על חתרנות.
אז אני מתחילה פה רשימת-תהלוכת ליצנים, תמונות נבחרות ובסופן רשימה שאותה אתם מוזמנים לעדכן.
התלבטתי אם לכלול בה שמות פרטיים (אין הרקולס או ג'ינגיס חאן או טרומפלדור ברשימת הלוחמים, ועדיין). לעת עתה החלטתי שכן. אם זה ליצן קצת נשכח כדאי להוסיף כמה מילים, אף שרוב השמות/כינויים ממילא מדברים בעד עצמם.
התמונות והרשימה מוקדשות לבני נמר, שבגיל שלוש או ארבע (הרבה לפני רשימת הלוחמים), היה מסתובב עם קלף של ג'וקר בטענה שזו תעודת הזהות שלו, והיום הוא להטוטן.
*
*
מסיבות היסטוריות אין יותר מדי נשים ליצניות. למי שמצטער ומוחה נכתב ספר הילדים הנלבב הזה שעניינו מלך ששוטה החצר שלו ברח ללמוד רפואה, והוא זקוק למחליף. בתו הנסיכה חושקת במשרה, אבל כמו שאמה המלכה מסבירה לה: "בארץ הזאת רק בנים גדלים להיות שוטים…"
*
ג'יובני דומניקו טייפולו, צייר במאה ה-18 אינספור סצנות של פולצ'ינלות (דמות מהקומדיה דל ארטה) בכל מיני הקשרים ופעילויות
*
סצנה מן הקומדיה דלארטה
*
ליצנית פוטוריסטית של דפרו 1918
*
ליצן פוטריסטי של הנרי לורנס, 1915
*
ירון מילגרום ב"ציק", מחווה לליצנים-לוליינים הליריים הכחולים והוורודים של פיקאסו (מתוך עבודות שכונה שאצרתי בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות).
*
ליצן מתוך "אין פרפרים פה", קובץ ציורים ושירים של ילדים מגטו טרזין.
*
בובת ליצן משבט ההופי האינדיאני (מבנה הכובע מתחרז עם מצנפת שוטים מערבית)
*
ליצן חצר של ולסקז, המאה השבע עשרה. קראתי פעם ששוטי החצר לא היו בהכרח ננסים מוכי גורל, אלא אנשים נבונים ושאפתנים שהבינו שרק בעמדה הזאת יוכלו להתבטא בחופשיות ולהשפיע.
*
ז'אן פוקו, פורטרט של גונלה, ליצן החצר של פררה, סביבות 1445
*
ליצן מהמחלקה לתיאטרון של הבאוהאוס
*
בובות פנץ' וג'ודי
*
ג'וזף גרימלדי, שנחשב לליצן המודרני הראשון, בדמות "ג'ואי", ליצן שהפך לדמות במופעי הבובות של פנץ' וג'ודי.
*
ליצן רחוב קשה יום של דומייה, המאה התשע עשרה
*
ליצנים של ואטו (סצנה נפלאה ומסתורית) המאה השמונה עשרה
*
פרט מתוך "העוויות ואומללות" ציורו הנפלא של פרנאן פלה שעליו כתבתי פה
*
גילגי (הלא היא פיפי) היא דמות ליצנית לכל דבר, מן הצמות המזדקרות ועד לשמלה המוטלאת, לגרביים השונים ולנעליים הענקיות
*
לפוסט על האדם הצוחק של הדס עפרת
*
למעלה, ברוס נאומן: Mean Clown Welcome
*
ליצנים מאיימים של ארנה ברומברג. היום נפתחה בגלריה דביר תערוכה חדשה שלה. ועם או בלי ליצנים היא ציירת נהדרת (ולמען הגילוי הנאות גם חברה שלי).
*
והנה גם הג'וקר, הארכי נבל של קומיקס באטמן, שגולם בין השאר על ידי ג'ק ניקולסון והית' לדג'ר.
*
קרגוז, לץ הצלליות הטורקי בצורת עז (ותודה למירי פארי ששלחה אותו)
*
"אילו בני אדם הם האמנים הללו! אך האומנם בני אדם הם? הנה הליצנים למשל, אותם יצורים משונים מעצם טבעם, שלא נבראו אלא להצחיק, עם ידיהם הקטנות האדומות וכפות רגליהם הקטנות בנעלי הבד ובלוריתם האדומה מתחת לכובע הלבד הכדורי, עם לשון העילגים שבפיהם ומנהגם ללכת על ידיהם, אלה הניגפים ונופלים בלי להרף, מתרוצצים רצוא-ושוב באין תכלית ומנסים לשווא לעזור לכולם, מתאמצים נואשות לחקות את תעלולי עמיתיהם הרציניים – הליכה על חבל לדוגמא – ונוחלים תבוסה מוחצת לקול מצהלות ההמון – האם אותם יצורים בני בלי גיל שקומתם לא צימחה די צורכה, בנים אלה של רוח השטות, שסטאנקו ואני התגלגלנו מצחוק למראיהם (אף שאני עשיתי כן מתוך איזו אהדה מהורהרת), האם הם, עם פרצופיהם הלבנים כקמח, המפורכסים בהפרזה שאין כמוה לגיחוך – גבות עיניים בצורת משולש, ערוצי דמעות מאונכים מתחת לעיניים אדמדמות, חוטמים שאין מוצאים כמותם בשום מקום, קצות שפתיים מעוקמים כלפי מעלה בחיוך אווילי – מסכות, בקיצור, המנוגדות תכלית הניגוד לתלבושתם המרהיבה; אטלס שחור מרוקם פרפרים של כסף, חלום ילדות ממש – האם, אני חוזר ושואל, בני אדם הם, גברים, בריות שניתן לתארם כאנשים מן היישוב, כבורגנים מן השורה? בעיני אין זו אלא רגשנות ריקה, לטעון ש"גם הם בני אדם" עם "לב אנושי פועם", ורצוי גם עם אישה וילד. לא, אני מהדר בכבודם דווקא, אני מגן עליהם מפני כל אותה הומאניות תפלה באומרי: לא, לא בני אדם הם, אלא מפלצות נלעגות של צחוק מטלטל סרעפת, נזירים מנצנצים של רעות-רוח שפרשו מן העולם, יצורי כלאיים כרכרניים, פרי הכלאה של אדם ואמנות התוהו."
מתוך "פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים", מאת תומאס מאן, תרגמה נילי מירסקי
*
ליצנים, שוטים, בופונים, מומוס, פולצ'ינלות, הרשל'ה, חושם, מוקיונים, בדחנים, לצים, שוטי-חצר, ג'וקרים, ארלקינו, פיירו, פנטלונה, פטרושקה, קרגוז, גיניול, פנץ', קספרל, ג'ואי, ג'וזף גרימלדי, הרפו, גילגי, גראוצ'ו, צ'יקו, צ'רלי צ'פלין, כביריה, טיל אולנשפיגל, ג'וחא, חווג'ה נאסר-א-דין, ליצנים ללא גבולות, ליצנים רפואיים, השמן והרזה, באסטר קיטון, ג'נגו אדוארדס, בהלול, וַקְדוּנְקַגָה
הסברים
* פנץ', גיניול, פטרושקה, קספרל הם גלגול של אותו לץ בצורת בובת כפפה בארצות אנגליה, צרפת, רוסיה, גרמניה. קרגוז או קרגיוזיס הוא הדמות המקבילה בתיאטרון הצלליות הטורקי והיווני
* בהלול הוא שוטה-חכם פרסי
* וקדונקגה הוא הלץ של שבט הוִינֶבָּגוֹ בצפון אמריקה. הוא נושא על גבו בתוך קופסא את אבר המין הענקי שלו שתוך כדי הרפתקאותיו נאכל על ידי סנאי. ובלי שום קשר הוא מסוגל גם להפוך את מינו וללדת. ובכלל יש לו יחסים מיוחדים עם גופו. פעם הוא אוכל את מעיו שלו, ובשלב מסוים של הרפתקאותיו מתחולל קרב איתנים בין ידו הימנית לשמאלית (ראו כתוב בגוף 7 – אהרון והצרה היצירתית נגד היד החמקנית והמוח האופצלוכי). הפרטים המאלפים הללו מופיעים בספרו של אריה זקס "שקיעת הלץ".
*
על סיפורי ליצנים:
*
עוד רשימות:
דברים נפלאים (על מלכת הרשימות, סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית ואמנית קונספטואלית שהקדימה את זמנה)
*
פוסט מענג לעיניים, תודה!
הדמות המרכזית מהציור של ואטו נראתה לי קצת מוכרת, אימצתי קצת את הנוירונים –
http://readingmachine.co.il/home/books/1251106571/1251107539
אבל זה ציור אחר
מרית יקרה, כשהייתי צעיר ובצבא התאמנתי בטאי-צ'י עם מישהו שהיה שנים במנזרים בסין; אחד הדברים שלמדתי ממנו הוא שלעתים העמדת פני לץ או שוטה עושה את העבודה באותה היעילוּת
(הוי הארפו, הארפו)
יש כמובן את הבדיחה ההורגת ממונטי פייטון (לא זוכר עם ממשהו אחר לגמרי או מטעם החיים) שמנצחת מלחמות. היה פעם איזה סמוראי דומני, שבמקום סאפוקו (או חרקירי) פשוט הצחיק את עצמו למוות. ואם לא היה, הרי צריך היה להיות.
(-:
מעניין לאתר מוטיבים ליצניים אצל דמויות שהן לאו דווקא דמויות ליצניות
הכובע של איש הפח, והפפיון המתכתי
איפור הפנים של הדחליל, האף האדום, הצווארון העגול. הרושם הכללי הוא של שני ליצנים, אחד עצוב – צבעים קרים ומתכתיים, אחד שמח – צבעים חמים, אף אדום בולט
מירי, זה גם ואטו, צייר נפלא ועכשווי באופן מוזר.
ובקשר לדחליל ואיש הפח – גם אני חשבתי עליהם אבל חששתי לפתוח פתח להמוני דמויי ליצנים או ליצנים בדיעבד. זה מצדיק פוסט נפרד מתישהו.
שועי, העמדת פני לץ עושה את העבודה הרוחנית?
טאי צ'י, בכמה מיישומיה היא אמנות לחימה לכל דבר ועניין, לא לשם המכות ולא לשם הרג, אבל ישנם מהלכים היכולים לנטרל יריבים, אלא שיש להימנע מכך ולהשתמש בזה כמוצא אחרון. אגב, גם בעבודה הרוחנית, כל עבודה רוחנית, בעת שהיא נעשית ללא כל הומור וחיוך, לא ברור לי מה רוחני בה בדיוק. איך ניתן לאהוב מָשהוּ באמת ללא דוק של דמעה וחיוּך?
בלי חיוך אין אוויר, לא רק אהבה. אין רווח בינך לבין שום דבר. ו"זה המוות!" כמו שהמורה שלי לבלט היה אומר על הטיות מסוימות של הגוף.
והגדול מכולם:
אתה צודק, Les Enfants du Paradis, הוא באמת חויה טרנספורמטיבית (ראיתיו לראשונה בנעוריי).
והוא מוסיף על הקטעים האחרים, גם איזה פיוט בלתי שכיח.
לתשומת ליבך:
http://clownswithoutborders.org/
אני חושב שלכל עם יש הליצן או השוטה הלאומי שלו. אפשר להוסיף לרשימה את ג'וחא הערבי ואת חוואג'ה נאסר-א-דין הטורקי, ובטח יש עוד רבים.
גם השיר הבא מתקשר לי לכאן – Send in the Clowns: http://www.youtube.com/watch?v=BnwJ5KIcKX4
אלמוני, תודה על כל המתנות! את שלושת האחרונים ("הצחק אותם", צ'יטי צ'יטי בנג בנג, וילדי גן העדן) הייתי בטוח מביאה בעצמי לולא התאפקתי לא להתפשט עד אינסוף לסרטונים, ליצנים ספרותיים, וליצנים בדיעבד כמו הדחליל ואיש הפח שהציעה מירי. ותודה גם על אלה שלא הכרתי.
שועי, כמובן וחשוב, תודה, הוספתי!
ורוני ה. זהו בדיוק, איך שכחתי את ג'וחא. ונאסר-א-דין עמד לי על קצה הלשון. תודה!
מירי – אתמול לא הייתי בשיא צלילותי, אבל דחלילים הם בכלל ליצנים וגם סוג של בובות תיאטרון וגם אֵלי גינה עניים וממוחזרים. הם מרתקים מסיבות רבות. במשך שנים חיפשתי ספר על דחלילים ולא מצאתי. ועד שהגיע האינטרנט כבר עבר זמנם. פספוס. אבל אולי בכל זאת אכתוב עליהם יום אחד.
עשיתם פה סלט, וואחד סלט…
אפשר עכשיו גם לצרף את ביבי נתניהו בתור ליצן, לא?
נכון, לביבי יש באמת פרצוף של ליצן, פרצוף של בובת ליצן מגומי!
וזה באמת קשה לבחור, לנווט בין העושר לסלט, כי ליצנים לא מסתדרים עם סלקציות, ומצד שני אם נפתח את הסכר התהלוכה תהפוך לשיטפון וכולנו נטבע.
מרית – תודה
והקשר בין ליצנים לבין קיטש?
כלומר מה הדבר הזה שיש בליצנים שמזמין ייצוג קיטשי יותר מאשר דימויים אחרים?
ההגזמה שממילא קיימת? העיניים העגולות שמשותפות לדימויים קיטשיים נפוצים? הקישוטיות?
או שמא דווקא הדיכוטומיה שמתקיימת בתופעת הליצנות ('הליצן העצוב') שהיא דיכוטומיה קלה לעיכול ולכן מדרדרת בקלות לקיטש?
על הדחליל שציפורים באות ופורחות מראשו.
אפילו מילה.
מרית, כתבת שעבר זמנם של דחלילים בעידן האינטרנט. לא הבנתי, מה, עכשו מגרשים ציפורים דרך טוויטר?
(אגב, הדחליל הוא דווקא דמות מפחידה בסיפורים אנגלים)
ג'וחא וחוג'ה אינם שוטים לאומיים אלא מרחביים – ג'וחא הוא גיבורם של יהודים-סםרדים גם כן, וחוג'ה הוא מבוכרה, אבל תעלוליו מפורסמים ממרכז אסיה ועד סוריה
נדמה לי שגם בסטר קיטון והשמן והרזה הם סוג של ליצנים
אין לזה סוף,
לא כל קומיקאי הוא ליצן, ולא כל מי שיש לו אף אדום הוא מוקיון.
לא כל מי שצוחק עושה את זה מבדיחות, לפעמים זו רק עווית בשפתיים.
כשהייתי קטנה, בכלל פחדתי מליצנים.
אני עדיין, קצת…
אבל תהלוכת הליצנים שלך העלתה לי חיוך על הפנים- תראי! ((-:
ועכשיו יש לי חשק לראות את התהוכה הזו צועדת ברחוב ממש, ומוביל אותם בנך המג'נגלר.
אני מקוה שתהלוכת הליצנים הוירטואלית הזאת העלתה חיוך גם על פנייך וגרשה כל עצב אפשרי.
ודחלילים, וספרים,מכירה את זה? הדחליל ומשרתו, פיליפ פולמן-
http://www.keter-books.co.il/%D7%94%D7%93%D7%97%D7%9C%D7%99%D7%9C+%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%A8%D7%AA%D7%95/
מירי (פארי?) – אכן חלפתי על פני הרבה קיטש בדרך לפוסט. אפילו תמונת סטיל מילדי גן העדן הנפלא גלשה לשם שלא בטובתה.
יש קיצורי דרך כאלה, בין רגש לרגשנות, בין ליריות לקיטש ובין ארכיטיפ לסטריאוטיפ וגם הליצנים מועדים.
בדמויות של דומיה ושל ולסקז יש עצב מאד ארצי, בגלל זה הן נוגעות ללב. בסרט ילדי גן העדן יש תנועה בין הפיוטי למופשט ואפילו המנוכר שסוכר את הקיטש.
שועי, אתה כידוע הדחליל שמצחיק את הציפורים, וגם את בעלת הבלוג.
ע, מתי ראית דחליל לאחרונה מחוץ לספר ילדים? זה זן נכחד (וכן אני יודעת שרק התממת, אבל אין לי שנינה על טוויטים וציפורים). ותודה על התוספות, אני כבר מכניסה אותן לתהלוכה.
אלמוני, בגלל זה לא הכנסתי את הקומיקאים לתהלוכה, אבל השמן והרזה הם לגמרי ליצנים. וגם דמעותיהם של הליצנים הן מצוירות או משפריצות כמו מזרקות וחיוכיהם צבועים בהגזמה, הכל מסוגנן ומוזח עד כדי מנותק מהרגש המקורי.
טלי יקירתי, אני לא פחדתי מליצנים אבל לא צחקתי מהם. היום אני צוחקת אבל בילדותי הניכור שלהם היה מכאיב מדי.
פליני הילד פחד, יש בסרט (עד כמה שאני זוכרת) מין חלום או הזיה מפחידה עם המון ליצנים לבנים הדורים ואכזריים, ישר מהתת מודע. את פולמן ראיתי בחנות, לא קראתי. יומו יבוא.
אז איזה מין מאמר זה?
תעשו פוקוס כדי שיהיה על מה לדבר. צריך גבולות למילים, לא?
זה כמו רשימת הרכש של מערכת הביטחון… גם זה ביטחון, וגם זה, וגם זה, וגם הטיול שלי לחו"ל זה ביטחון… וכו'
זה כמו שאני אכתוב רשימה על אתרי הנצחה יהודיים בישראל, כמו הכותל, מרכז הרב, ירוחם, רחוב הירקון, ואז יבוא שועי ויגיד שלפי כתבי הסופי הנודע משה כהן גם צפת היא אתר הנצחה, ואז יבוא ע ויכתוב שביידיש הנצחה זה דרך המלך ולכן גם כביש 443 שייך לרשימה, ומשהו בלי שם יביא קישורים מסרטים טיפשיים לילדים דבילים, ומירי תביא תמונה של פיקסו בתור הוכחה שהוול סטריט הוא גם חלק בלתי נפרד, ואז בסוף תבוא טלי שמחה ואוהבת…
עכשיו תגידי לי שאני משתין כאן….
נותנים לך תהלוכה שהיא לשם שינוי אינה מצעד צבאי ביום העצמאות, ואין תרגילי סדר ומשואות ולפידים, ואין מטוסים ספיטפייר ופאנטום בסירקולציה מטורפת, ונעשה קשה להבין את זה? אני לא מבין,
צועדים ליצנים, ליצנים צועדים, וזה לא מובן?
אומר לך דבר, ככה אישי, בילדותי התלבטתי הרבה האם לזיקו, כוכב נבחרת ברזיל, יש קשר כלשהו לזיקו גרציאני מנצח תזמורת צה"ל. ונעשה לי קשה עוד יותר כי היה שם גם סוקרטס אחד ולא הבנתי איך הוא חי כל כך הרבה זמן אחרי שהרעילו אותו
תושבי אתונה, ואיך עזב את השאלות שלו ונפל בכדורגל.
עכשיו סוף סוף חויתי הארה
זה לא שלא הבנת, זה בגלל שהליצנים צועדים
אם הם נניח היו יושבים הכל היה ברור
כי היה זה מושב ליצים
אבל ליצנים צועדים זו כנראה דיספוזיציה מטורפת
למי שהורגל במושבי ליצים מנערותו
מישהו יכול לעזור לי עם זיקו גרציאני?
(תמיד אגב, חשדית כי זיקו הוא שמו של האח החמישי הביישן של האחים מארקס, אומרים שהוא היה הכי מצחיק, הוא היה מצחיק אותם על הסט,
אבל איש לא ראה את פניו, הוא היה יושב בסתר, בצל, קשה לי להחליט אם הוא נפל בכדורגל או בתזמורת צה"ל)
זה לא מאמר, זו תהלוכה (או מנטרה)
בניגוד למנהגי, ובכל זאת.
וזה טיבן של תהלוכות, הגבולות לא ממש חדים, ומדי פעם מישהו מתפרץ לכביש או משתרך בשוליים.
ואגב – רשימות לכשעצמן הן עניין מרתק, שירי ומיצגי כאחד. וכבר מזמן אני מתכוונת לכתוב פה על ספר הכרית, היומן של סאי שונגון, אשת חצר יפנית מן המאה העשירית ומלכת הרשימות של כל הזמנים.
אלא שקראתי אותו לפני יותר מעשר שנים, ועוד לא מצאתי רווח לחזור אליו קצת.
אז אתה יכול סתם לצפות מן המדרכה (חוויה חדשה) ואם אתה רוצה לדון במשהו פשוט תסמן מעגל.
שועי, כמה טוב שאתה פה (וזיקו היה פשוט זיקית וכך התאים את עצמו לסביבה המתחלפת).
ובעצם אלמוני – איך אתה מגדיר ליצן?
ראית פעם משחק בייסבול?
ראית איך זה עם הנבוט ביד מתרכז בזה שלפניו?
ראית באיזה ריכוז הוא עוקב אחרי הכדור שמתקרב אליו?
ראית את העיניים שלו?
ראית איך בכל הגוף, בכל הגוף הוא מרכז את המכה בקצה הנבוט שביד שלו?
ראית איך הכדור נמעך על הנבוט ונבעט ממנו למרחק של עשרות פרסאות?
ראית את כל זה?
אז מוקיון זה בדיוק להפך.
תודה על הסעד, זוהי תגלית כבירה
לא פחות. מעתה אחפש את זיקו בסרטיהם של האחים מארקס הוא חייב להיות שם היכן שהוא, רק מוסווה כזיקית הם פשוט לא הכניסו את שמו בכותרות
יכול להיות שב-Duck Soup הוא הברווז
וב- Monkey Business הוא הקוף.
זה בצריך עיון.
הבנתי פתע מדוע תמיד חשדתי בקיומו של זיקו.
אצל אפלטון הכל הולך בחמישיות
כלומר, ישנם למשל חמישה עולמות לפי הדיאלוג טימיאוס שבו מדבר דווקא סוקרטס
שהיה המורה של אפלטון
וסוקרטס הרי כיכב עם זיקו בנבחרת.
זו שירה צרופה.
יפה יפה.
למשל, ההפך שהצטייר לי זו ההליכה של צ'רלי צ'פלין (וכמובן שלכל אחד הפרשנות שלו), ליצן שמח ועצוב.
והתגובה הראשונה הייתה מצחיקה (ומבקרת מבלי להעליב).
מעניין אם יש לך בלוג.
פתאום אני מבינה את הקשר בין פורים לפסח. כל כך יפה תהלוכת ליצנים לכבוד חג החרות.
וגם בעלי המלאכה בחלום ליל קיץ.
מצטערת, אבל דעתי הוסחה מתהלוכת הליצנים אל התהלוכה המחתרתית של האנונימים המבליחים ממלבני התגובות. אני מנסה להבין איפה כל אחד מתחיל ונגמר.
רוני, יפה מאד אמרת: תהלוכת ליצנים לכבוד חג החירות! (וגם כדי לפרוע את המילה הזאת, "סדר". את החגיגה עצמה אני דווקא אוהבת, אבל בכותרת דרוש בדחיפות קצת בלגן ליצני).
אז את השופטת בתחרות הבייסבול שאומרת אם הרץ הגיע בזמן לתחנה או לא?
אל וא נמזב עיגה צרה מא תרמואש לובסייבה תורחתב תטפושה תא זא?
גם אני מתחיל להיות מבולבל כמו מרית, לפחות כבולבול אקבולבול, לנוכח מה שמסתמן כשחזור של סצנת המראה המפורסמת מתוך Duck Soup של האחים מארקס
נו, אם את זה אתם לא מכירים אז בטוח שהבאתי לכם חיוך רחב מתנה לחג
לפעמים זה נהיה כל כך הזוי פה.
בני היקר קרא פעם איזה מאמר שכל שעה של צחוק מאריכה את החיים בכך וכך שניות בגלל העיסוי לאברים הפנימיים. אז תודה לכם על הארכת חיי וחג חירות שמח
נכון, ליצנים לפסח נשמע כמעט כמו חג הקורבן.
(תעשו טובה, לפחות אות או משהו – תלמדו מ ע'…) שצועדים פה בסך עם אפים אדומים, שלייקעס צבעוניים ונעליים גדולות מדי, אבל הבנתי מה קרה פה – מרית פשוט, לשם שינוי, התאימה את הטקסט לאתר. הרי קוראים לדבר הזה "רשימות", לא? נו, מתי ראיתם פה לאחרונה רשימה ממש, כזאת?…
והארכתם גם את חיי, כמה טוב! (-:
כמה הערות לסדר: נבחרת גרמנית בלי שלמה מיימון,
הרמן כהן ופרנץ רוזנצווייג. מה לא מגיע איזה יהודי על הספסל? האם אנחנו ואבותינו לא סבלנו מספיק? (בעצמם קרל מרקס נראה שם על הספסל, אבל בעיניי הוא לא ממש פילוסוף, אלא תיאורטיקן חברתי)
נבחרת יוון עם פלוטינוס. האיש לא היה שנייה ביוון. הוא חי במצריים (אלכסנדריה) ואחר כך ברומא. גם רוב הפרה-סוקרטיים למי שייבדוק היטב
חיו באסיה הקטנה או באיטליה, ורק מיעוטם באתונה תיבנה ותכונן
עכשיו, לא ברור לי מה אומר תקנון ההתאחדות, לגבי שילובם של שחקנים זרים בנבחרת יוון. וגם דומני, כי אפשר היה לשלב כמו כמה נשים משוררות, נאמר: סאפפו בצד היווני, ואלזה לסקר שילר בצד הגרמני
וקונפוציוס שופט? נו, מתאים לו. זה מה שהוא עושה בשעה שחבריו הדאואיסטיים מילילים אל הירח
או סתם מטיילים ביערות ובאגמים הסובבים את האצטדיון הזה.
עם יש כל כך הרבה זרים בנבחרת יוון
אי אפשר היה לשים גם שם אחד משלנו
למשל, מרינוס השומרוני, שהיה ראש האקדמיה האפלטונית המאוחרת באתונה אחרי פרוקלוס הגדול
וממש הגביר יסודות רציונליסטיים בניאופלטוניזם ההלניסטי המאוחר, חוץ מזה היה לו משחק ראש יוצא מן הכלל וגם מיספרת לאחור קטלנית שפיתח בשעה שבעט כדורים מהר גריזים להר עיבל.
פילון נבחן לנבחרת, אבל לא לקחו אותו בגלל החדק
טלי
תנסי את זה בשביל המתנה האקולוגית:
טלי, כמה שאת צודקת, וכמה נכון להיפרד מרשימות (בגלגולו הנוכחי) ברשימה, ובתהלוכת ליצנים. זה לא היה מכוון אבל אם לצטט את נורית זרחי בפעם המי יודע – או ליתר דיוק את אחד הג'וקים בספרה היפה "אמורי אשיג אטוסה": לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת. (ושימי לב למשל איך חולי בוחר להתרחק, בצעידה על גללי כלבים קפואים…)
זה חיבוק של מוקיון:
)))(((
אהלן מרית וכולם,
מזמן לא הייתי כאן, ואני שמח להגיע בדיוק לחגיגה.
תהלוכות זה דבר מאוד פופולרי בתרבות המערב. יש מלן חגים שעושים בהם באירופה תהלוכות. בעיקר דתיות אבל גם כל מיני מצעדים, ובכלל הפגנה ניידת זו גם צורה של תהלוכה. ואם כבר דיברנו על ליצנים ותהלוכות, אז היה מקובל בזמנו שכשמגיע קרקס לעיר הוא עושה מצעד ראווה ביום הראשון.
לתהלוכות ומצעדים יש ציר. כיוון, התחלה וסוף. הליצן אין לו ציר. הוא עובד לרוחב. לכן ברשימה של ליצנים יש איזו תזזית שלמשל ברשימת נשיאי ישראל לא נימצא.
בהקשר של האנונימי עם הבייסבול, אם ההפך מעצוב זה שמח, אז לליצן אין ההפך. אפילו גרטה גרבו היא לא ההפך מליצן. ליצן זה כמו ענן, אין דבר שהוא להפך מענן.
ע,
היוונים הבקיעו שער עצמי…
:+)
חומוס עם Fool ושתי פתיות
זה מעולה לפני פסח
וההיפך מליצנים זה חמוצים
תחשבו על זה רגע…
(חמוצים הולכים נהדר עם חומוס)
וחולי, אתה בטוח לא הייתי כאן כל הזמן
כמו זיקו מארקס….
חולי, אתה בטוח שלא היית כאן כל הזמן
כמו זיקו מארקס?…
שועי,
בקשר לפסח,
שנה שעברה שפכתי את חמתי על הגויים, ומאז היא לא סולחת לי.
וגם הם…
אבל יצא לי לשיר השבוע כמה בלוזים באיזה אירוע ואיזה שניים מן הנוכחים סקוטי וניו יורקי,בלתי נימולים, באו ואמרו לי שאני חת'כת בלוזר,
כך שמעתה איני שופך חמתי על הגויים
אני שר להם בלוזים
שנאמר:
שיר בלוזים לגויים
אשר לא ידעוךָ
שועי,
הלוואי וכולנו היינו רק שרים בלוזים לגויים… היה כאן גן עדן. אם רק היינו כולנו חכמים כולנו זקנים כולנו נבונים…
זו הגדרה יפה, חולי
והיא מבהירה גם את ההסתייגות האינטואיטיבית שלי משירת הבייסבול של פלוני; עד השורה האחרונה כמעט, דמיינתי ליצן עם אלה.
ונכון גם שליצן זה כמו ענן (במכנסיים), אבל לענן דווקא יש ההפך, אני בטוחה.
ענן ביד/ע' הלל
מדוע התעקשתי כל כך ולא הסכמתי ללכת לישון, בעוד שאר הילדים שכבו כבר במיטותיהם, ומדוע לא רציתי אפילו להתפשט וללבוש את הפיג'מה?
את זאת לא הצליחה המטפלת להבין גם כששאלו אותי לא הסכמתי לענות ולא נותרה ברירה אלא לקרוא לחווניה הגננת. באה חווניה ואמרה לי:
ובכן, הלל שלי, מה זה שאנחנו לא רוצים ללכת לישון?
לא יכולים, הסברתי לה.
למה לא יכולים? שאלה.
הרי את רואה, חווניה, שאני לא יכול להתפשט כשהיד שלי סגורה.
כן, אני רואה. אבל מה קרה לה, ליד, שנסגרה פתאום?
אני סגרתי אותה, הסברתי בסבלנות.
ולמה סגרת?
כי תפסתי ענן ולא רוצה שיברח לי.
איך זה תפסת ענן?
הוא התכופף נמוך מדי, אז אני התנפלתי עליו מאחורה ותפסתי אותו.
אז מה יהיה עכשו?
עכשו הוא שלי ולא רוצה שהוא יברח לי.
הרהרה חווניה ואמרה: מה דעתך, הלל שלי, אולי נכניס את הענן לארון, שיישן לו שמה בלילה, וגם אתה תוכל לישון, וכשתקום, תוציא אותו מהארון ותיקח לך אותו?
אבל איך אני אכניס אותו לארון, חווניה?
אני אעזור לך. תן לי את הענן ואני אכניס אותו לארון.
אבל שתסגרי במפתח, ביקשתי.
בוודאי, בוודאי!
פתחתי את היד ומסרתי את הענן לחווניה, והיא לקחה אותו, הכניסה לארון, נעלה את הארון ואמרה: עכשו הוא לא יברח לך.
מיד התפשטתי, לבשתי פיג'מה ,קפצתי למיטה ונרדמתי.
כשהתעוררתי בבוקר, מצאתי את חווניה עומדת ליד מיטתי ומחייכת.
בוקר טוב, אמרה, יש לי משהו בשבילך, הלל שלי.
אני יודע. ענן.
נכון מאוד. קח לך את הענן, אבל תשמור עליו יפה, אמרה.
בטח, אמרתי.
לקחתי את הענן, החזקתי בו בכל הכוח, עד שהיד כאבה לי קצת.
אחר כך קראו לנו לארוחת בוקר, לאכול דייסה ,דייסה עם קקאו וסוכר, הרי זה מה שאני הכי אוהב בעולם.
אז לקחתי את הכף הגדולה והתחלתי לאכול במרץ.
ולא הרגשתי כלל כיצד חמק לו הענן מתוך ידי.
(ע' הלל, 'ענן ביד', מתוך: תכלת וקוצים, ספריית הפועלים: תל אביב 1989)
כבר השתמשתי בסיפור הנפלא הזה פעם
אבל אני מוריד בפניו את הכובע כל פעם מחדש
ונותן לעננים ללטף את ראשי המאפיר והולך באביב
(הרגשה קצת ליצנית להאפיר באביב, בחיי)
(-:
ירד לך הצבע מהמגבעת?…
אני תמיד בעד הסיפור המופלא הזה, מצידי – תשתמש בו כמה שיותר (-:
אתם גורמים לי לצטט בראשי את ד"ר סוס, רק שתדעו…
ובמשחק הנוכחי (לא מעיזה לקרוא לא בשם, אולי משחק האין היפך? לא מספיק טוב), אני יושבת ביציע, עם כובע ובקבוק מים, ומשתעשעת.
שנאמר – ישחקו הליצנים לפנינו. תמשיכו…(-:
אבא שלי אהב מאוד כדורגל. פעם הלכתי איתו למכתש ברמת גן. כולם כעסו על השופט וקיללו אותו. וגם הוא עמד וצעק: *השופט סומא!!!* בחיי. לט הלכתי איתו יותר.
בענין הנבחרת היהודית – האם יבקשו "פתח לנו שער"? האם יצעקו "בבא קמא" אחרי הגול הראשון? ו"בבא בתרא" אחרי גול בזמן פציעות? בעצם, אצל היהודים כל זמן הוא זמן פציעות
סיפרתי כבר? בילדות היה לי ספר שמקבלים-לבר-מצווה של הביוגרף אמיל לודוויג שנקרא "גולים מפרוסמים בהיסטוריה" – מירמיהו דרך הוגו ומולייר ועד מרקס ומי-לא – כל איש חושב שהוגלה מארצו. פעם בא אלי חבר חובב כדורגל ונדלק על הספר: מה, כל הגולים המפוטרסמים שהובקעו? אמרתי לו כן, והוא לקח את הספר בשקיקה הביתה….
דומה מאוד: מכירים את הרומאן הארכאי של יעקב כהן "בלוז"? זה מחזה המתרחשת בעיר "לוז" (כמו "לוז" החז"לית של בראשית רבה ומסכת סוטה, שאין מלאך המוות שולט בה והיא מוקפת חומה!) המקיפה עצמה חומה כנגד חידושי הטכנולוגיה טוב, כמובן שבלוזרים כמו שועי עטו על הספר בתור אנציקלוםפדיה של "בלוז"
ואסיים ברציני מכל: כשהייתי ממש ממש קטן הייתי שר "אנחנו החמוצים נבנה את תל אביב". ואולי צדקתי
יא ווראדי, אני גבעתיימי במקור, והמכתש היה חלק בלתי נפרד מההווי. אפילו התאמנתי זמן קצר בהפועל רמת גן, בעלת הבית, אבל לא ממש בהצלחה
ועברתי לכדורסל.
באשר לשערים מפתחות וכיו"ב ראה רשימה יפה מאוד של טלי ושל נושא כליה (איי, אני הולך לקבל כזאת שטיפה עכשיו, אבוי לראשי)
שרל דה-גול באמת גלה
אני חושב שב"בלוז" של כהן ישנה דמות הנקראת בת-שוּע (על שם זו המקראית) ועד כמה שאני זוכר זה מה שעורר את הוריי הביולוגיים לתת לי את שם החמד אותו אני נושא כריחיים (באיזה שינוי ניקוד קטן והתאמה לשועים שבמקרא), זה עידן ועידניים.
ע' כל תולדות הציונות היא משחק כדורגל: חלוצים, הגנה, קצין קישור, שער האריות, שער האשפות, מלחמה ההתשה (מה זה עם לא לשחק בונקר כדי להגיע לתוצאת תיקו). וכולם שרים שירי עידוד לירושלים. לא ברור עד הסוף למה.
סנשו פנשו, אתה רוצה להוריד את המגבעת לפני שאני שופכת עליך דלי של צוננין או שהיא זקוקה לכביסה?
מה נושא כליה מי נושא כליה- השתגעת?!?…
בוא נעשה כאילו לא שמעתי טוב, כלומר – לא קראתי טוב…בסדר?
ובפעם הבאה- תן לו לינק
http://ha-pinkas.co.il/?p=14
אלמלא היית עונה לע.אנונימוס פה, הייתי משוכנעת שאתה זה שכתבת את התגובה הזאת שלו עם רשימת ההערות הרציניות. אתם בטוחים שלא ערבבו ביניכם או משהו?
אני בכלל לא מבינה דבר וחצי דבר בכל הגימנסטיקה הזאת שהולכת פה לאחרונה עם פרוץ האביב, אבל תמשיכו, אתם עושים את זה טוב, ותהלוכת הליצנים כבר ממלאה את האיצטדיון!
הדבר הכי מצחיק (???) שקרה לי בכדורגל זה שאוהד של רמת גן שעמד לידי עם תינוק כעס על השוער וצעק: אם לא היה לי חבל על התינוק הייתי זורק אותו עליך!
וקרו לי הרבה דברים בכדורגל
"הציונות כמשחק כדורגל", את זה בטח אפשר להכניס כמאמר לתיאוריה וביקורת (עם קישור לחוליית הקישור!), תמיד חשבתי שקריינות כדורגל היא הדרך לספר סיפור היסטורי: מבצע ברברוסה – הגרמנים תוקפים משמאל לימין בתלבושת כל-חומה
טלי- ממש תמהתי. במיוחד על "בלוז" של יעקב כהן
כנראה שזו היתה יצירה פופולרית בתחילת שנות השבעים.תודה על המקלחת, היא מזכירה לי את הים ואת החופש הגדול. וכמובן את בלוז לחופש הגדול גם כן.
עגנונימוס- קרו גם לי כמה דברים בכדורגל (פעם זה נגמר בטיפול נמרץ ילדים) אבל מה להגיד, מסתמא הייתי כשרוני בזה כל כך, עד שנתנו לי להיות מגן בספרוּת עד לבחינת הבגרוּת.
עם כל הקורות והמשקופים שהבאתי בימי חיי במשחקים אמיתיים ומול שערים ריקים, הייתי יכול להיהפך כבר מישהו, עם היתה ליגת סְטַנְגָה (זאת הערה למיטיבי לכת, מי שלא מבין, לא אמור להבין)
ובאשר למבצע ברברוסה, צריך היה את נסים קויתי שם שיקריין: לצופים בשחור לבן הזקן של פרידריך ברברוסה (האיש שלא היה שם) באדום.
(-:
לא לזלזל בי
זוכר את הסטיקרים "אנחנו ננצח!" של תחילת מלחמת לבנון השנייה? היה מי שהחליף אותם ב"אפילו על תיקו אני חותם", ובסוף היה – כנובן – "העיקר ההשתתפות". מקאברי……..
שאף פעם לא היה פופולרי או ידוע מדי
חלילה זלזול. "הפופולריות" מקורה בתמיהה מסוימת. כלומר, מה הסיכויים שכמה בני אדם יקראו
את אותו החיבור הנשכח למדיי או יכירוהו וישלבהו בשיח תגובות, העוסק בבלוז, במכתש אשר בגבעתיים ולא נניח בבית אל שהרי לוז שם המקום בראשונה (אגב, אם אני זוכר נכון היה עם שטבחו בני שבט דן בעוברם ממישור החוף צפונה, שהיה לו קשר ללוז, צריך עיון).
פעם התפרסמה הסיסמא (אנתפאצ'ת אלאקצאא'?) "תנו לצה"ל לנצח" (יש כאן כל כך הרבה מלחמות, שכבר הספקתי לשכוח מתי) שנועדה להשתיק את הביקורת על פעולות החיסולים הממוקדים הצהליו"ת. אני דווקא העדפתי לקרוא אותה כתחינה נואשת מירושלים לפלסטינים שיתנו לנו לנצח. מה איכפת להם, כולה ניצחון. אחר כך נבוא עוד פעם לחומוס עם Fool.
וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ, תְּהִלָּה לְכָל-חֲסִידָיו
וְהִנֵּה-אִישׁ מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה נְחֹשֶׁת, וּפְתִיל-פִּשְׁתִּים בְּיָדוֹ, וּקְנֵה הַמִּדָּה; וְהוּא עֹמֵד, בַּשָּׁעַר
זה מעניין מה שאתה אומר, כי "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקוב ואת נווהו השמו…" תמיד נשמע לי כמו ילד קטן שמדבר על עצמו בתינוקיות בגוף שלישי, ומנסה במין ערמומיות של חלשים לתמרן את אחיו הגדול (או סתם את הבריון של השכונה) לנקום את נקמתו.
וכל האחרים, תמשיכו בבקשה, אל תפריעו לעצמכם:-)
הזכרת לי מקרה משעשע בן כמה שנים שבו המצאנו אני ואחד מעמיתיי-חבריי היקרים דמות רבנית, סוחר עבדים אמסטרדמי בנגלה והומניסט פילנטרופ בנסתר, שמו יחזקאל אבן בסט
אף שמות כתבים המצאנו לו, כגון: 'מרים קרן לעמו', 'ראש חלוץ', 'שכל הנבדל' ו'בעיטה (בעיתה) אחישנה' כולם כמובן על שם משחק הכדורגל. והרבינו לשוחח ולהתכתב אודותיו, במיוחד בכנסים אקדמיים (עת ישבנו בקהל). סוף דבר הגיע אחד מעמיתיי הותיקים לברר מיהו אותו יחזקאל אבן בסט, והיכן מצאתי את כתבי היד.
זה היה השלב שבו החלטתי לשים קץ למהתלה.
בטרם יווסד על שם אבן בסט, ענף חדש בחקר הקבלה
שהראה להם את מבואות העיר
לוז היא עיר פלאית עם הרבה מאוד אגדות ומדרשים עליה
והתמיהה – תמיהה…
זה הכי קרוב לכדורגל שאני מכירה, אם לא סופרים כמה חודשים קשים בשלהי כיתה ג' בהן הוחלט, לצערי, להקים ליגת כדורגל לבנות בכיתתי, אכן היו תמונות קשות.
ועד כמה שאני נגד ענף המעודדות, נראה לי שאני לוקחת פונפון ומנפנפת בעוד אתם משחקים.
מרית, רוצה פונפון. איזה צבע?
(את בטח רוצה פונפון מחליף צבעים. או שאולי דווקא שקוף. קשה לי להעיז לנחש אותך)
(וסנשו, לא היית אמור אשכרה להנות ממקלחת הצוננין הזאת, אתה יודע…אבל אני יכולה בדוחק לקבל את דבר סנגורך ולהאמין שרק נשאת את הכלים להגעלה, אבל גם זה בדוחק, וככה עם אצבע שנמתחת מתחת ל ע'…).
פתאום טלי החזירה אותי להגעלת כלים
ונזכרתי בתמונה ו-Zoo ארץ Zoo
שתחתיה הופיע הכיתובית "מגעיל"
אחחח..ישנם ימים, בהם אני אומר, תחזירו את נבחרות הפילוסופים מיוון ומגרמניה תמורת בדיחה אחת טובה.
אין מצב שאני מנפנפת פונפון. אני כבר מעדיפה לבעוט (פס או שפיץ, אני מחבבת את שני השמות) ואני מוכנה כמובן לכתוב שירי אוהדים. פעם כמעט כתבתי להפועל פתח תקווה. היו לי דיונים שלמים על פואטיקה עם בני – האם המודל צריך להיות שיר אהבה למשל, או שיר חיבת ציון, כמו "כחול ולבן זה צבע שלי…" (זה באמת הצבע של הקבוצה)
אם אני זוכר נכון, הפועל פ"ת משחקים באצטדיון הנקרא "האורווה".
היה את השיר "עגלה עם סוסה" שיכול להתאים לזה בּינגוֹ עם חבטה בגוֹנג
הי הי
דיו דיו
טרללללה הויסה
בואי לאורווה
אני קצת עייף אז קשה לי להחליט עם זה 17 או 18 הברות, אבל יש מצב שמדובר בהאיקו ממש.
שמאתמול מתחלפות לי בתגובות כאן עם ב-אם ו-אם ב-עם אולי זוהי השפעתו של ע', אולי זה האלף של בורחס. אולי אלו ה-א' וה-ע' בשם איציק מאנגער, שהוא ליצן, שיכור, ציפור ומשורר בכרטיס אחד.
שועי, זה שיר לעג וקלס. אין אירוניה בשירי אוהדים, זה הכלל הראשון שלמדתי.
אדון הכט מ"אסור לשבת על צמות" טען שהמעוין (המצויר על בגדיהם של רבים מהליצנים) הוא צורה עליזה כי הוא ריבוע שיכור.
וואלה נהייתה פה חתכת תהלוכה של תגובות
אוי, מרית, ידעתי שאני לא צריכה/יכולה להסתבך בלנסות לנחש אותך…את צודקת. כמובן שעכשיו באור היום ברור כשמש שמתאים לך לבעוט.
וכאמור- כל עוד לא מצפים ממני להתרוצץ אחרי כדור – תבעטו, תרוצו, תשחקו, מה שבא לכם. אני ביציע. מהמעט (מאוד מעט) ששמעתי משירי אוהדים אני קצת חוששת, כמות האלימות והגזענות שם מפחידה אותי, אבל אני סומכת עליך שתמצאי את הפואטיקה שבתוך הבלגן.
למשל אוהד מדומה בקהל אוהדי כדורסל יכול, נניח, בשעה שכולם מזמרים: מ-כ-ב-י מ-כ-ב-י לזמר במלוא גרון: מ-ק-א-ב-ר-י מ-ק-א-ב-ר-י ולהתכוון למעמדה הנצחי של הקבוצה, הדורסת את הקבוצות האחרות כלכלית ועסקנית.
והזכרת לי סיפור (הנה זה בא) פעם ביום פתוח באוניברסיטה שימשתי יועץ עבור המחלקה שבה עבדתי
היה שם מאחורי צילום ענקי של הרב קוק האב עם חלוק (או כתונת) שנצבע כנראה בפוטו-שופ בצבע תכלת-פסים, והיה נראה ממש בלוּק של חלוק משוגעים. לכל מי ששאל אותי מי זה? עניתי: זה הרב קוּקוּ. לכל מי ששאל אותי מאיין באה התמונה הצבעונית הזאת של הרב קוק? עניתי שבאמת איני יודע, אפשר שמישיבת מרכז הרב קוּקוּ. היה כל כך הרבה רעש, שרוב האנשים לא שמו לב, מי שכן היה הפוך על הרצפה ומנענע בידיו וברגליו בצורה בלתי רצונית בעליל. אבל אלו כנראה לא היה קשורים לישיבת מרכז הרב קוּקוּ, שהם אנשים מאוד-מאוד רציניים. מי אמר שאין לעג וקלס בשירי אוהדים? השאלה היא איך הם תוחמים את גבולות אהדתם.
ואדון הכט, זכור לי היטב, לטוב ולרע, לצחוק ולעצב.
(-:
כלום נותרתי לבדי ערירי לחתום את תהלוכת הליצנים הזאת, כשוטה של המלך ליר אצל קורוסאווה?
ומחזיקים את הבטן הכואבת.
מרוב צחוק, כמובן, אחרי סיפוריך האחרונים אני בספק אם אפשר להוסיף משהו…
הוא המקביל של ג'וחא. מוצאו בפרס.
בהתחלה הייתי קצת חשדנית, מרוב צחוקים ולשון נופל על לשון ועל כדורגל – חשבתי על זוהר בהלול, אבל בדקתי ואת לגמרי צודקת – אני כבר מוסיפה, תודה!
פזוליני,
היו לו עיניים של רנטגן.
כאן הוא מראה את הקרביים של הליצנים.
יש חפיפה בחלק האמצעי… זה מה שמצאתי ברשת, בטוח שתסתדרו…
והוקרה רבה על תפקידך כשגריר פזוליני, ולא בפעם הראשונה.
אהלן מרית,
את בטח שוברת את הראש בימים אלו, כיצד ואיך ראוי להעביר את הבלוג הזה לאכסניה החדשה?
טוב זה לא צריך להיות כזה הרואי כמו כאן:
ואני מקווה שלא כך:
כי נאה זה צריך להיות.
החובה לעזוב כזה מקום מאיר פנים לא יכולה לטשטש את העצב, ואפילו המקום החדש יהיה כזה:
לא מכיר סוף טוב מזה…
אבל יש לי רעיון… הכי נכון לדעתי מתקשר לשרשור הזה…
לעבור כדרך הליצנים שבקרקס…
עם שמפניה בסוף, וכשההופעה נגמרת עוברים לעיר אחרת ושם בונים קרקס חדש….
תודה על מתנות הפרידה. את הסרטון הראשון והמופלא התכוונתי לשלב בפוסט שהתחלתי לכתוב על המלך הצעיר של אוסקר ווילד, והאחרון הוא הגדול מכולם. ובכלל אם עשרה קבין של ליצנים ירדו לעולם תשעה נטלה איטליה והשאר העולם כולו.
לו קראתי למקום הזה קרקס האושר במקום עיר האושר (או אולי קרקס העצב כנגד הכפילות) היה לי יותר קל לעקור ולהמשיך הלאה.
(לא שממש קשה לי. אני עוברת לשטח של ההם מהסיפור האמיתי והמזעזע ומיטל שרון מחזיקה לי את היד בנדיבות גדולה ובמאור פנים)
אוסף תמונות מקסים של ליצנים. הם תמיד משיבי נפש וגם מהלכי אימה. עלי לפחות. אהבתי מאד גם מה שכתבת.
הלכתי לאבוד בתגובות הרבות (וכנראה גם מאד מחכימות ומעשירות) ובדיון שהתפתח כאן. אולי פעם אוכל לחזור ולקרוא את הכל.
את יודעת שיש פוביה ספציפית לליצנים? אנשים, ילדים במיוחד, שמאד מאד פוחדים מלצנים ( ובגלל זה למשל מאד פוחדים ללכת לימי הולדת או לקניונים או להצגה?) הכרת כאלה? אני הכרתי כמה. ואני יכולה גם להבין למה.
וליצנים רפואיים? אני מבקשת שאם חס וחלילה אהיה מאושפזת (חמסה חמסה שום בצל, טפו טפו טפו) שלא יתירו לשום ליצן רפואי לנסות להצחיק אותי.
מחסנאית, ברוכה הבאה! איך הגעת לפה? עוד לא גיליתי לאף אחד!
לגבי התגובות – כדאי לחזור, כי משלב מסוים (בסביבות הכדורגל) הן לא רק מחכימות אלא מצחיקות עד דמעות.
אני יכולה להבין היטב את הפוביה מליצנים. הם מין שילוב של מוכי גורל והומלסים אלימים שתווי הפנים האנושיים שלהם מוסתרים באיפור ובקרחות מעץ שמצמיחות אבעבועות. אבל ככל שאני מתבגרת הם יותר מצחיקים ומשמחים אותי.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1167577.html
לו לפחות הם היו משלחים אותו מפני שהיו מבינים את הפוטנציאל החתרני שלו כליצן…
פעם ורדה בן חור מקבוצת התיאטרון הירושלמי (נדמה לי שזו היתה היא, ואם לא אז סליחה סליחה, והסיפור נכון בכל מקרה) העבירה בזירה הבינתחומית סדנא על תיאטרון קומי. באמצע הסדנא מישהי חטפה התקף אסטמה והיה צריך לפנות אותו באמבולנס לחדר מיון. ורדה סירבה להפסיק את הסדנא בטענה שזו סיטואציה קומית מעולה. אולי היא היתה מצליחה למצוא גם את הצד המצחיק כאן, כי אני רואה רק את העצב.
התמונות בפוסט נהדרות! אני במיוחד אוהבת את תמונות הווינטג' של הליצנים. מעניין איפה אפשר להשיג תמונה כזו לתלייה…
ובהמשך ללינק של חולי – עידן לנדו על ההבדלים בין ליצן צבאי לליצנית שמאלנית
שלום לך מרית. קודם כל רוצה לומר לך שאני גולשת הרבה בבלוגים ואוהבת לקרוא תגובות, אבל כזאת כמות התגובות כמו שיש לך בבלוג אני לא ראיתי בחיים, וכמעט לכל הפוסט שלך! פשוט מדהים! עכשיו אני רוצה להתייחס לפוסט עצמו ולליצנים שדיברת עליהם. ממה שאני שמעתי את כל החיים שלי שליצנים הם עם מאוד עצוב בחיים האישיים שלהם. ומרוב שאני החלתי לטפוס אותם בתור עצובים באופן אוטומטי אז החלתי לפחד מהם כי הם היו נראים לי שקרנים, ואימא שלי תמיד אמרה לי בילדות לברוח משקרנים.. אבל אהבתי את התמונות של ליצנים שהעלית 🙂
ברוכה הבאה אודישנית ותודה.
זה באמת פוסט רב תגובות ומתישהו באמצע זה נהיה נורא מצחיק.
העולם היה באמת מקום פשוט אם הוא היה מתחלק לאלה שמתנהגים כמו שהם מרגישים ולשקרנים… יש עוד כמה אפשרויות בדרך. ועדיין, יש משהו מפחיד בפער הזה. מסכימה.
שלום לך מרית. ברצוני להצטרף אל תגובתו של "אודישנים לילדים"! גם אני חושבת שכמות התגובות ישי לך היא עצומה 🙂 ולגבי הליצנים- מה יש לפחד מהם? הם דמויות הכי מצחיקות ומסמנות ילדות לכל ילד 🙂
אודישנים, את לא רצינית? אם לא די במה שיש כאן תחשבי על סדרת הג'וקרים המרושעים של בטמן, שלא לדבר על "זה" של סטיבן קינג…
מרהיב ומפתיע… אבל יותר מהכול הטביע עלי את רישומו הפרט הזה שנמר אמר על קלף הג'וקר שזו תעודת הזהות שלו!
אפשר להוסיף עוד ליצנה?
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=168381&blogcode=13678172
לי, באמת חסרה פה ליצנת חיבוקים בין כל הליצנים המפחידים והעצובים!
חיבוק תמיד לוקח. גם את כל הלוחמים!
הרפו מרקס הליצן האילם harpo marx playing the harp ג'רי לואיס המכונה הליצן האחרון של אמריקה. התלמוד הבבלי מסכת תענית מוזכרים לשבח "שני בדחנים" שהיו משמחים את הבריות. והבלוג שלי כולו מוקדש ללצנים לדורותיהם מהדמויות של אריסטופאנס היווני ועד ימינו. בדורנו בעיקר הסרטים "איש השנה" ובוקר טוב ויאטנם ופאץ' אדמס של רובין ויליאמס העוסקות בדמויות ליצנים http://nekudaemtzait.blogspot.co.il/
רענן, תודה רבה על כל התוספות, אבוא גם אבוא לבקר בבלוג שלך בקרוב. (והאחים מרקס אגב, הם משורש נשמתי, וכולם, מלבד האח הרביעי המשמים מוזכרים בפוסט).
שלום מירית,
מה שכתב בבלוג הוסיף לי הרבה מידע בנושא ליצן החצר ומעניין מאוד.
אני מבינה שליצן החצר/שוטה הכפר היא דמות גברית, וגם את כתבת על כך שאין דמויות נשיות כאלו.
יש מקור אקדמי שוכלי להפנות אותי אולי שיוכיח זאת?
אני עושה עבודה סמנריונית בנושא ומחפשת מקור אקדמי לכך.
תודה מראש!
זה פוסט ישן. אני כבר לא זוכרת למה כתבתי מה שכתבתי. אבל את עיקר מה שאני יודעת על ליצני חצר למדתי ממאמר של קלמנס אמלונקסן שכתב את הספר הזה. Of fools at court
by Clemens Amelunxen (ושמי מרית, ולא כפי שכתבת)
תודה רבה שהגבת.
נשלח מסמארטפון ה-Samsung Galaxy שלי.