בשבח החריצות
למעט כמה נערות שוטות, מתחלקות הנערות בסיפורי האחים גרים לשתי קבוצות: מצד אחד – הרעות המכוערות והעצלות, ומנגד – הטובות היפות והחרוצות; היופי הוא פשוט שיקוף חיצוני של הטוּב, אבל החריצות שמייצגת ערכים כביכול, מתגלה שוב ושוב כאמצעי להשגת חתן: אם תהיי חרוצה, אומרים הסיפורים, כלומר צייתנית ולהוטה לרַצות – תינשאי לבן מלך שיגאל אותך מן השיעבוד.
אני מתארת לעצמי שכמה מן המאזינות הפקחיות הבחינו בסתירה: אם חריצות היא מידה טובה – למה ממהרים להיפטר ממנה, ולמה צריך להשתעבד כדי להינצל מהשיעבוד? וכדאי אולי להדגיש שמדובר בחריצות מאד מסוימת שאין בה שמץ יצירתיות, רק צייתנות עד כדי קורבנות. הנערות שקלטו את המניפולציה החינוכית חיפשו מן הסתם, דרך לעקוף אותה, לזכות בחֵירות מבלי לשלם בכניעוּת. וכך באו לעולם "שלוש הטוות".
*
שלוש הטוות, האחים גרים – תקציר
"היה היתה נערה עצלה שלא רצתה לטוות." כך נפתח הסיפור. אמה של הסוררת מדברת על לבה ללא הועיל. לבסוף היא מתעצבנת ומכה אותה. המלכה שעוברת בסביבה נכנסת לברר את פשר הבכי והצעקות. האם משקרת ואומרת שבתה פשוט חרוצה מדי: "היא רוצה כל הזמן לטוות ולטוות, ואני ענייה ואין ביכולתי לספק לה די פשתן." המלכה מתנדבת לפתור את הבעיה. היא מזמינה את הנערה לארמונה ומובילה אותה לשלושה חדרים מלאים בפשתן יפהפה מהרצפה עד לתקרה. כשתגמור לטוותו, היא מבטיחה, תזכה בנסיך הכתר: "אף על פי שאת כל כך ענייה, די בחריצותך הבלתי נלאית."
אחרי שלושה ימים היא חוזרת לבדוק את התקדמות העבודה. הנערה שבזבזה את זמנה בבכי מתנצלת ומסבירה שהתגעגעה לביתה. המלכה לא כועסת, אבל "מחר עלייך להתחיל בעבודה," היא אומרת והולכת לדרכה.
הנערה המסכנה ניגשת לחלון ורואה שלוש נשים מוזרות קרבות לעברה: לאחת יש רגל שטוחה ורחבה, לשנייה שפה תחתונה ענקית שמשתלשלת מעבר לסנטרה ולשלישית אגודל רחב. "אם תזמיני אותנו לחתונה," הן אומרות לה, "ולא תתביישי בנו, תקראי לנו 'דודות' וגם תושיבי אותנו לשולחנך, אז נטווה לך את הפשתן תוך זמן קצר."
"בחפץ לב," עונה הנערה, "רק אנא, היכנסנה והתחלנה מיד בעבודה."
והשלוש מקיימות את הבטחתן: האחת דורכת על הגלגל, האחרת מלחלחת את החוט בשפתיה, והשלישית מסובבת אותו ומקישה באצבע על השולחן. בכל פעם שהיא מקישה נופל מן השולחן סליל טווי להפליא. כשהן נפרדות לשלום הן אומרות לה: "אל תשכחי מה שהבטחת לנו, זה יביא לך אושר."
המלכה יוצאת מגדרה, החתן מהלל את חריצותה וכשרונה של הכלה. והיא עצמה אינה שוכחת את הבטחתה; היא מזמינה את הנשים המשונות לחתונה ונופלת לזרועותיהן: "ברוך בואכן דודות יקרות!" היא קוראת, ומושיבה אותן אל שולחנה. בן המלך נחרד מכיעורן. "מדוע יש לך רגל רחבה כזאת?" הוא שואל את הראשונה, "מדריכה על גלגל הטווייה," היא עונה. "מדוע יש לך שפה תלויה כזאת?" הוא שואל את השנייה. "מליקוק החוט," היא עונה. "מדוע יש לך אגודל רחב כזה?" הוא שואל את השלישית. "מגלגול החוט," היא עונה.
ובן המלך המבועת נשבע שכלתו היפה (פתאום מסתבר שהיא יפה) לעולם לא תיגע בגלגל הטווייה…
.
קומדיה רומנטית
המספר נוקט לכאורה בטון קונפורמיסטי: הפשתן הגודש את חדרי הארמון מתואר כיפהפה והנערה מתוארת כעצלה. החתן ואמו מוקסמים מחריצותה המדומה. יופיה נחשף רק ברגע האחרון לפני רדת המסך. אבל עד אז מתברר ש"העצלנית" היא למעשה נערה ישרה, טובת לב ונאמנה. ולא פחות חשוב – רבת תושייה ומחוברת לעצמה. בעזרת כל אלה היא מצליחה בסופו של דבר, למנף את הצביעות ואת הנצלנות להצלתה.
ואם נחזור לרגע להתחלה: מצבה הגרוע של הנערה עוד ממשיך ומִדרדר; העימות המתמשך עם אמה הוא כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לה בארמון: גם מבחינת סמכותה של הנוגשת (מלכה זה יותר חזק מאמא) וגם מבחינת כמות העבודה.
"גם לו היתה טווה מבוקר עד ערב עוד שלוש מאות שנה," נאמר לנו, לא היתה מספיקה לסיים את הטוויה; התיאור הזה מצייר את המלכה בצבעים עוד יותר שחורים ממה שנדמה בהתחלה. היא לא רק חמדנית ונצלנית אלא נוכלת שמציבה רף גבוה בכוונה, כדי לא לשלם את הפרס. אבל גם אם מדובר בהפרזה המשקפת את תחושותיה של הנערה – זה עדיין נורא. היא הלא מתעבת כל שלב בטוויה – את הדריכה, את לחלוח החוט ואת גלגולו. ופתאום היא מוצאת את עצמה מול ערימות אינסופיות של פשתן…
וכמו בכל פעם שמתעבים משהו – הוא מקבל מימדים מפלצתיים; שלוש הנשים המעוותות כמו בקעו מן התת מודע של הנערה. גופן המעוות מגלם את חרדותיה. מי שאוהב אותה, היא חושבת, יגן עליה מגורל כה נורא. היא רק צריכה להמחיש לו את גודל הסכנה… ושלוש הטוות אמנם עושות זאת בהצלחה רבה.
[ויש גם זווית יהודית – ב 8.3.10 הרציתי על הסיפור הזה במסגרת פאנל על אגדות לכבוד יום האשה הבינלאומי. רוחמה וויס שהשתתפה בפאנל ציינה שברשימה התלמודית של המלאכות שאישה חייבת לבעלה (ואתם מתבקשים לתקן אותי אם יש טעות בניסוח, זה לא השדה שלי) יש ויכוח בין חכמים על חובת הטוויה, משום שבשביל ליקוק החוט האשה צריכה לשרבב את השפתיים וזה מעקם ומכער אותה…]
שימו לב שבניגוד לאם השקרנית ולמלכה הנוכלת הנערה היא ישרה. גם כשהיא טוענת שהתגעגעה לבית אמה – זה מן הסתם נכון. הלא הכמויות הביתיות של הפשתן הן כאין וכאפס בהשוואה לערימות האינסופיות של המלכה. והיא גם נאמנה מאד; לא רק שאינה מתכחשת להבטחתה, היא מקיימת אותה בלבביות מושלמת. ואז מתגלה גם טיבו האמיתי של החתן; בניגוד לאמו שמעוניינת רק בכוח העבודה של הנערה, הוא דווקא מתעניין בה ובשלומה. הגועל שהוא חש אל הדודות מהול בסקרנות. הוא פותח בשיחה כדי לברר את הסיבה למצבן. איזו טראומה גרמה לעיוות? וכיוון שהן בקעו, כפי שאמרתי, מהתת-מודע של הנערה – הוא קשוב בעצם לה עצמה, הוא רוצה לדעת מה היא מרגישה. וכשהוא מקבל את התשובה הוא לא מכזיב, הוא מציל אותה מיד הסכנה, ולא משנה איזה רווח נמצא בצדה.
האושר טמון בקיום ההבטחה, אבל לא באופן שרירותי; לולא אימצה את הדודות אל לבה הן לא היו מעוררות את סקרנותו של הנסיך. לולא הושיבה אותן לשולחנה לא היתה לו הזדמנות לשוחח איתן. כמה שונה ההבטחה מזו שסחט הצפרדע מהנסיכה, וכמה שונה קיומה וכמה שונה התוצאה הסופית… רוח טובה של קומדיה רומנטית שורה על "שלוש הטוות": האהבה הזוגית גוברת על החמדנות והשיעבוד. שלא לדבר על המוסר השכל: טוב לב מנצח צייתנות (וגם יופי לא מזיק).
מוירות נוראות – מוירות נחמדות
המוירות – שלוש שהן אחת (כמו בסיפור שלנו) תוארו כנשים זקנות, קרות ואכזריות. ומי יודע אם לא נבראו בדמיונה של נערה כזאת שאולצה לטוות ולטוות עד זקנה ושיבה, וזעמה תפח והפך לפנטזיית הנקם האולטימטיבית בדמות השלישייה הנוראה החזקה מהאלים עצמם…
ובמעשייה של גרים לעומת זאת, יש מעין תיקון: שלוש הטוות הן גירסה קומית של המוירות – התיעוב הופך לכוח חיובי שמציל את הנערה. אולי בגלל שעמדה על שלה וסירבה לשתף פעולה?
*
לפוסט המשך: הוי, אילו… על שלוש אחיות של עגנון
וסיפור דומה לעומת זאת, ולגמרי חורג מהתבנית: הפמיניזם המפתיע של האחים גרים
עוד על עבדוּת הבית (וידאו ארט, אמנות פלסטית)
עקרת בית נואשת – על מרתה רוסלר ולייזה לו
וכמובן מיצגניות וגיבורים
*
כל השילושים האלה… הסטוריה שלימה של שילושי שילושים של מיתוסים דתיים: שלוש המוירות, שלוש התגלמויותיו של פאנס זאגורוס האל האורפאי, קין הבל ושת, הילדים של הזוג הראשון,הטריניטי הנוצרי, כתר חכמה בינה, שלוש הספירות הנעלמות מהשגת האדם, ולמעשה מהוות את ראשית התגלות העולמות דספר הזהר, עשרת תאריו של אללה בספרות שיעית-אסמאעילית קדומה, ואשר השלישי (בעל האפיונים הנשיים) נפל מטה אל תוך העשירי. כל החלוקות המשולשות באפוקליפסה של יוחנן (ספר ההתגלות), תמיד לשליש עולם או לשליש האנושות קורה משהו. הפירמידה המשולשת, שבספרות ניאו-פיתגוראית היתה הצורה הגיאומטרית המסמלת את כל אשר הוא בחינת יש ביקום כולו. כהן, לוי, ישראל. הטריומוויראט ברומא.קדוש,קדוש, קדוש. שלושת העולמות בפילוסופיה של ימי הביניים. לכובע שלי שלוש פינות/שלוש פינות לכובע שלי/לולא היו לו שלוש פינות/לא היה זה הכובע שלי. הנפש כיישות השלישית אצל הניאופלטונים הפגאניים (אחד,שכל,נפש). האחים מארקס. האח הביישן של האחים גרים שהיה טווה קש לזהב בחדר האחורי.
(-:
שלוש האלות המתחרות על תפוח הזהב של פריס: הרה, אפרודיטי ואתנה
חלוקת ההיסטוריה המשולשת של יואכים מפיורה: עידן טרם גאולה, עידן גאולה, עידן רוח הקודש
שלוש אחיות לאנטון צ'כוב.
כשהייתי קטנה היתה לי סדרת ספרונים זעירים (זעירים פיזית, בגודל כף יד בערך. של ילד). אחד מהם סיפר את הסיפור הזה, אני לא מוצאת אותו וגרמת לי להתגעגע אליו כל כך.. ולאיורי שלוש הסבתות הזקנות המעוותות האלה.
לא ידעתי להסביר למה אהבתי את הסיפור הזה כל כך, עכשיו אני מבינה יותר. הוא אכן קצת דומה לנסיך-צפרדע, ומאוד דומה לעוץ לי גוץ לי, אבל נדמה לי שהצלחת לשים את האצבע (העבה מרוב טוויה?..) בדיוק על נקודת ההבדל.
קצת חבל לי על הזקנות עצמן, שנשארו כלקח לדור הבא אבל איפה החלומות- הגשמות שלהן?…
ושועי – גם בדור הבא: הארי-רון-הרמיוני וגם פרסי-גרובר-אנאבת', ולפניהם שלושת הפרפרים של לוין קיפניס ו"שלוש היו תמיד אהבותיי" ועוד ועוד ועוד…
'חת שתים שלוש דג מלוח!
((-:
שועי 🙂
ו"שלוש אחיות" של עגנון עליהן אכתוב בקרוב
וטלי תודה! אבל זהו, שזה כל כך לא דומה לעוץ לי גוץ לי. שם התמורה לנס לגמרי שרירותית – פעם מחרוזת ופעם ילד – כאילו אין הבדל, והכל כל כך אכזרי ושרירותי ומלא בצע…
וכאן הכל אנושי, הגיוני, מצחיק ומלא טוּב
והזקנות לא היו באמת. הן היו רק חלום בהקיץ שהתפוגג עם פחדיה.
אני לגמרי איתך בפרשנות, עוץ לי גוץ לי הוא סיפור יפיפה (במיוחד בגרסת שלונסקי המופתית…) אבל מאוד בעייתי וגם מאוד מפחיד, אולי יותר מפחיד מכל סיפור אחר (לפחות עד כמה שאני מצליחה לחשוב כרגע) ואני מקבלת בלב שלם את הדגש שאת שמה על ההבדל ביניהם.
ורק לגבי הזקנות כייצוג בלבד ולא דמויות אמיתיות קשה לי – אני זוכרת אותן, ראיתי אותן…(-:
"אם כאלה הם דברי חלומות – אין אֱמֶת כַּאֲמִתָּם ואין מַמָּשׁ כְּמַמָּשָׁם".
(ספיח)
נזכרתי כי יש עיבוד משעשע לאגדת הטוות בסיפורי עם איטלקיים לאיטאלו קאלווינו, חביבי
עוד דבר, שלוש המוירות, שהפכו פה לשלוש טוות בפלך, אינן אלא שלוש המכשפות מתחילת מקבת' של שייקספיר, בחופשה בין עירונית
שהרי ישנן פיות טובות וישנן פיות טוות…
וגם נזכרתי בנתן אלתרמן, שלשם שינוי יצאה לו בלדה שאינה מוצאת טעם לדופי באשה:
דום טוותה העלמה בפלך
חוט שני כרימון שחוט,
ואמר בלבבו המלך:
"היא טווה לי בגדי מלכות".
דום טוותה העלמה בפלך
חוט שחור המשחיר אור יום,
ואמר השודד בכלא:
"היא טווה לי בגדי גרדום".
דום טוותה העלמה בפלך
חוט זהב כחרבות ברק,
ואמר הלוליין בדרך,
"היא טווה לי בגדי משחק".
דום טוותה העלמה בפלך
חוט אפור, הוא אבי כל כסות
ואמרו פושט יד וכלב:
היא טווה לנו בגד בכות".
אז ארגה את חוטי הפלך
העלמה, ותתנם בסך,
ותרד אל מי הפלג
ותרחץ את בשרה הצח.
ותלבש את מטווה הפלך
לשמלה לה, ותיף לעד,
ומאז היא שודד ומלך
ולוליין ופושטת יד.
בלדה חביבה, שבה הטווייה היא דווקא יצירה וביטוי עצמי…
ואגב אלתרמן לא בדיוק מצא דופי בנשים, הוא פשוט הוקסם מחולשתן (שזה גם גרוע אבל אחרת), והשיר הזה הוא באמת הפוך, אבל יש בו גם משהו קצת מכני. לא?
אמר וצדק (ביאליק), לא הכרתי את זה.
אני שמחה שאתה מצטט את מר"ן, שועי.
השיר אכן נפלא, הסוף אכן מרגש ורב עוצמה ומשמעות, אבל עד לבית האחרון העלמה היא כלום, היא כלי בשרות כל הגברים שסביבה, לא בדיוק לא מוצא טעם לדופי באישה…
עוד אישה שהטוויה שלה היא סמל ליצירה, היא עכבישה, בספא החכם של נורית זרחי "בוטיק סיגי וחוט".
כמו תבנית ביצים, שאותן, אני מניח, באמת עושים מקרטון באופן מכאני
יש משהו יפה בבלדה, השימוש של אלתרמן בעברית הוא תמיד כשל אוּמן-על, ורוחן של הבלדות האנגליות והסקוטיות שתרגם אלתרמן שורה כאן יפה. עם זאת, הוא לא התגבר על עצמו גם הפעם, שימי לב שהוא חותם את שירו בכך שהעלמה היא פושטת יד.
כלומר היא אינה שודד, ולא מלך ולא לוליין (כולם אגב מובאים בצורת הזכר)
אלא פושטת יד (כיאה, אליבא דאלתרמן, לנשים, וזהו משלח היד היחיד המובא בצורת הנקבה)
וזה מזכיר לי את האופן בה התעלל בדמותה של נעמי ב"פונדק הרוחות" שהוא מצמרר, וגם את "זמר שלוש התשובות" שהוא המנונן של נשים מוכות כנראה, שטרם נפקחו עיניהן לראות.
ואולי זהו אפיון של הנשי אצל אלתרמן כמי שחיה מנדבותיו החומריים או מנדבות האהבה של בן הזוג, וזה מקומם ומזעזע כאחד.
טלי – הביאליק מספיח שהוא אחד מסיפורי הילדות הכי נפלאים בעולם (והרף שלי גבוה מאד בכגון זה) וגם משורש נשמתי. ציטטתי ממנו גם בפוסט שלי על געגועים לגופה של העברית
http://www.notes.co.il/marit/46733.asp
ושועי – אכן תפסת אותו על חם ללא ספק (בעניין הפושטת יד), ותבניתי זה פשוט מכני בסטאטית, וגם זו הגדרה קולעת.
ובקשר לאלתרמן בכלל – חלילה לי להצדיק מי שמקרבן נשים, ובכל זאת – אין בו את הקור של פון טרייאר למשל (מתעלל מהדרגה הגבוהה ביותר) וגם לא שנאה. זו מין רומנטיקה מעוותת שבה עוצמתה של האישה היא בכוח הסבל שלה. החוק אינו יכול להבחין בדקויות, אבל זה פשוט מדי לתחוב את כל התופעות האנטי פמיניסטיות לאותה מגירה.
את לארס פון טראייר נטשתי אחרי סרטו הגאוני
Zentrope שתורגם משום מה לעברית בשם: רכבות לילה. כבר בסדרת הטלוויזיה הדנית 'הממלכה' שלטעמי היתה יצירתו הגרועה הראשונה היו כל מיני טעמי לוואי שלא מתיישבים עם הטעם שלי; אחר כך כשהחל לקרבן את גיבורותיו, מי מים מי באש, כבר לא התקרבתי. ומה אעשה? אין לי חשק לראות את ביורק כאם עיוורת המועלת לבסוף על כסא חשמלי; או את ניקול קידמן הופכת לקורבן לכל מיני משיסות, עד שהיא הופכת נוקמת.
גם ביורק וגם ניקול קידמן, שני הסרטים טובים ומטרידים גם יחד.
ומרית – ספיח, אם כן, יתווסף לרשימת ה"לקרוא" הבלתי נדלית שלי…
איזה יופי. בדיוק ראיתי את "סיפורי סבתא" בבמת מיצג ונחשפתי ל"שלושת הטוות". הפרשנות המרתקת שלך הזכירה לי את התכנים שהולידו את "אבירות מתעלפות" ועוררו אצלי עוד שאלות לגבי הצייתנות, שיעבוד, חתונה=גאולה, נסיך/אביר תנאי לאושר והפקחיות של הנעה, שאני רואה בה גם יוזמה ותעוזה, חשף איכות מרעננת, ששווה להתעכב עליה בפרוייקט הבא
תודה. תודה.תודה.
לבושתי לא ראיתי את סיפורי סבתא של במת מיצג. ואולי אני סתם חוששת, אחרי הכל מדובר בשילוב בין שתי אהבות גדולות שלי – אגדות ומיצגים…
והסיפור הזה (כמו גם הסיפור על בת האיכר החכמה) לגמרי מאתגרים את מיתוס האביר על הסוס הלבן. מעניין איך זה ייתרגם לפרוייקט הבא שלך.
ותודה, כמובן, תודה!